ההצגה "מפלצת הזכרון", המבוססת על ספרו של ישי שריד, מספרת את סיפורו של מדריך מסעות לפולין המתמודד עם מאבקו במפלצת זיכרון השואה, ונאלץ לעבור שימוע ב"יד ושם". תוך כדי השימוע, הנערך בפני יו"ר "יד ושם", המדריך מספר אודות הקושי לשאת את הזיכרון ועל המחיר הנפשי שהמסעות למחנות המוות גובים, ממנו ומאחרים.
ההצגה, שזכתה בפרס ההצגה הטובה ביותר והשחקן הטוב ביותר בפסטיבל תיאטרונטו ה-30, שנחתם אתמול בטקס מרגש, מספרת את סיפורו של המדריך באמצעות אסופת זיכרונות, מהעבר ומההווה, המתלכדים לכדי חווית עינוי נפשי והופכים למשא כבד מנשוא. עיקר היצירה הוא מפגש טעון של המדריך עם העבר הנועד לשמש כאות אזהרה לדורות הבאים ולגלות את המורכבות כלפי זיכרון השואה.
זיכרון השואה נחשב לאחד האלמנטים המורכבים ביותר בחברה ובתרבות הישראלית, והמסעות לפולין עצמם, בהם בני נוער מבקרים במחנות המוות ובגטאות, נחשבים לטאבו חברתי ומדיני. על אף שאין ויכוח על נחיצות המסעות לפולין, על מורכבותם ועל עיבוד החוויות הנעשה לאחר החזרה לארץ, התוצאה היא פס ייצור מוצלח למדי היוצא מדי שנה לפולין בלי לתת את הדעת לגבי מה התרחש שם. מהבחינה הזאת, ההצגה מעלה לדיון את הדיסוננס בין חיוניות המסעות לבין חוסר היכולת של העומדים בראשם לבנות תוכנית אמיתית במסגרתה בני הנוער יוכלו להתמודד עם המתרחש שם.
מפלצת הזיכרון. צילום: ז'ראר אלון
במהלך ההצגה, המדריך חושף את נפשו הפצועה וכל מילה שלו גלויה, הסודות הכמוסים ביותר נחשפים. העיבוד הבימתי מאפשר למחשבותיו השונות להתגלות, אך כולאות אותו בחדר ממנו הוא אינו יכול להימלט. מה שמייחד את הדרמה הזאת זה האנושיות שלה הגוברת על כל מרכיב אחר, היכולת של המדריך להציג צדדים אחרים בנושא המסעות לפולין, לרבות יחסם של בני הנוער לזולת, השונה מהם, משמעות הכוח והיכולת להדחיק את הזיכרונות. החשיפה של מורכבות המסע אינה חדלה להפתיע בשימוע של המדריך ומעניקה משמעות חדשה לזיכרון השואה. הקהל הנמצא באולם אינו רק צופה במתרחש אלא גם נדרש לצאת מתוך תפקידו הפסיבי ולענות על שאלות מורכבות לגבי רשעות ואלימות כלפי האחר.
בשורה התחתונה, ההצגה, שביים אריאל נ. וולף, מעמידה במרכזה קונפליקט עוצמתי ומרגש, שלעולם אינו חדל להיות רלוונטי. היצירה מתעצמת גם תודות למשחק המפעים של בן יוסיפוביץ', הבונה היטב את המגננה הנשברת, הוא מצליח לעצב באופן מצוין את המעבר מתמימות להתפכחות.
כתבת דעה כתגובה לכתבה "התיאטרון הישראלי במלוא עליבותו"
מאת: נעם מרום
ב14/01/21 פורסמה כתבה בעיתון "הארץ" מאת הכתב יואב רינון בו הוא מנתח את הסדרה "חזרות" שהוקרנה לאחרונה בערוץ כאן 11. כבר בתחילת הכתבה מתאר רינון ואף מדגים באמצעות ציטוטים כיצד הסדרה המופתית מוכיחה שהתיאטרון הישראלי הוא כשל, שפל, לא אמיתי, חסר חשיבות לעומת התיאטרון האירופאי והקלאסי, ועוד אמירות קשות נוספות. זאת ועוד, הוא נעזר בדיאלוג מהסדרה עצמה בין דמותה של איריס שטיבל המחזאית (נועה קולר) לבין שרת התרבות (גילה אלמגור) – "זה לא שאני לא אוהבת הצגות, תיאטרון זה בסדר אבל… אני מעדיפה קולנוע. קולנוע זה… את יודעת, הרבה יותר אמין, זה מצלם את החיים." הייתה זו עוד דוגמא ל"עליבותו" של התיאטרון, אבל ההיפך הוא הנכון. לתת לדמות שמגלמת גילה אלמגור הידועה כאחד מהסמלים הגדולים של התיאטרון הישראלי לומר את השורה הזו, זו כמובן אירוניה. אירוניה שמטרתה להדגיש שהמדינה המיוצגת על ידי דמות השרה לא תומכת מספיק בתיאטרון.
אל תבינו אותי לא נכון, התיאטרון הישראלי לא מושלם, הוא סובל מבעיות רבות שבראשן דלות תקצוב ודלות משאבים. הייתי שמחה לספר סיפור ישראלי ורוד יותר אבל המציאות כואבת מדי. וזה לא רק בתיאטרון, בענפי תרבות רבים מחסור התקציב היא בעיה ידועה, ואיננה הבעיה היחיד – האמנות, על סוגיה ותחומיה, אינה מרבה לצאת מגבולות המרכז, תושבי הפריפריה לא זוכים למוזיאונים ואירועי תרבות מזדמנים, יש פערים גדולים שמשפיעים על ההחלטות האמנותיות והמנהלתיות, וכל זה רק על קצה המזלג.
ועם זאת, הופתעתי והצטערתי לקרוא באיזו קלות נרמס עולם שלם. "התיאטרון ישראלי" מתייחס לכמות גדולה של אנשים ששותפים לעשייה הזו – המעצבים, המפיקים, הבמאים, המחזאים, השחקנים והמנהלים, כולם עומלים על מנת ליצור לציבור הצופים תוצר איכותי. מה גם שאין תיאטרון אחד ויחיד, יש סוגים רבים ומגוונים – מרפרטוארי באולמות הגדולים ועד אמני רחוב, מיוצרי פרינג' ועד אמני פרפורמנס, המנעד רחב מאוד. אמנים רבים, אזרחי המדינה, מקדישים את חייהם לאמנות הבמה, והבחירה לקטול ולרמוס את העשייה של כולם היא קיצונית בעיניי ולא אוחזת בקרקע המציאות. שלא תטעו, אני מסכימה שלא ניתן לומר שהתיאטרון הישראלי עומד היום בקדמת הבמה, לצערי הרב, אבל זה קשור לנושאים אחרים שלא קשורים לאיכות היצירה הבימתית.
צילום מסך מהסדרה "חזרות", ערוץ כאן 11
יש בישראל תיאטרון איכותי, יש מחזאים ישראלים מצוינים, כמו גם במאים ושחקנים נהדרים. יש בישראל תיאטרון שיש לצפות בו. העובדה שהטלוויזיה והקולנוע מועדפים יותר בקרב מרבית האוכלוסייה קשורה בעיקר לקדמה טכנולוגית ולאו דווקא לטיב היצירה. אנחנו מעדיפים שרוב חיינו יתקיימו דרך המסך, כי זה מהיר יותר, קצר יותר, נגיש יותר. התיאטרון נדחק לשוליים יחד עם עוד מגוון רחב של תחומים אחרים שבמרוץ החיים והשגרה הותרנו בצד, בנוסף, אי אפשר להתעלם מנושא חלוקת התקציבים במשרדי הממשלה, וכפי שהתיאטרון לא מתוקצב דיו כך גם המחול, האמנות הפלסטית, המוסיקה, והיד עוד נטויה. יתרה מכך, העם והחברה שלנו פחות מתלכדים סביב אירועי תרבות מכפי שהיה פעם. אנחנו מתלכדים סביב אירועים מסוג אחר, לטוב ורע. זה מה שהופך אותנו למי שאנחנו, לחברה שאנחנו. הסיבות הללו לאו דווקא קשורות להתפתחות התיאטרון.
אז נכון, באירופה ובארה"ב האולמות מתמלאים באוכלוסייה הרבה יותר מגוונת, ההצגות ומחזות הזמר יותר פופולריים ומהווים חלק אינטגרלי מחיי היום-יום בעוד שבישראל זה לא המצב, אבל בין זה לבין להגדיר את התיאטרון כעלוב, הפער הוא כבין מזרח למערב. מעבר לכך, אני רוצה להזכיר שאנחנו מדינה צעירה, בהתפתחות, בתאוצה. בעוד שהתיאטרון הבריטי הוא בן יותר מ-670 שנים והתיאטרון האמריקאי הוא בן יותר מ-230 שנים, התיאטרון הישראלי החל את דרכו לפני 120 שנים, פחות או יותר, ובאופן רשמי, עוד פחות מזה. הסיפור של התיאטרון הזה רחוק מלהגיע לסיומו, והוא ממש עכשיו בשלבי התפתחות מרגשים ומלבלבים במיוחד.
לכן, לא רק ש"חזרות" לא הציגה את התיאטרון הישראלי במלוא עליבותו, היא מינפה אותו, קידמה אותו ונתנה לו דחיפה משמעותית, בייחוד בתקופה הנוכחית שבה נראה כאילו עולם התרבות והתיאטרון בפרט הודרו כמעט לחלוטין מסדר העדיפויות החברתי והכלכלי. רק בשבוע האחרון פורסם שבתיאטרון "גשר" עומדים להעלות את המחזה "השחף" של צ'כוב רק בעקבות הרפליקה המפורסמת של מיה, שצעקה על מנהלת התיאטרון בתשוקה עזה – "אני נינה".
צילום מסך מהסדרה "חזרות", ערוץ כאן 11
אני סמוכה ובטוחה כי הסדרה "חזרות" עשתה חסד גדול לעולם התיאטרון ופתחה את שעריו לקהל יעד רחב בהרבה משהיה עד כה, דווקא דרך מסך הטלוויזיה. השיח על תיאטרון הובא לקדמת הבמה על כל אמיתותיו – היפות יותר והיפות פחות. הסדרה חשפה את מאחורי הקלעים של התיאטרון הישראלי, לא במלוא עליבותו, אלא עירום, ללא מגננות וללא התנצלויות, כפי שהוא. יש בו צדדים משעשעים, ויש בו צדדים קשים, וכאלו שמציגים את הבטן הרכה של החברה הישראלית, על הפערים שבה.
לכשייפתח התיאטרון את שעריו, תחכה לצופים חווית צפייה שאין לה אח ורע, וזו הסיבה שהתיאטרון הישראלי תמיד היה ותמיד יהיה. בעוד כמה חודשים, בתקווה, תחזור מציאות נורמאלית יותר, ואז תוכלו להגיע לתיאטרון – תקנו כרטיס, תמתינו בתור, תידחקו לכיסא שלכם תוך בקשת סליחה מאנשים אחרים, תתמקמו ותכבו את הטלפון, ותחכו שהאור יעלה על הבמה, ועל הבמה הזו יתרחש קסם, בו תצללו לתוך עולם אחר שיצרו עבורכם. והקסם הזה לא דומה לשום דבר אחר שניתן לתאר במילים. אין לו תחליף, והוא הכל, חוץ מעלוב.
יצא המקרה, שהשבוע מרתה צפתה בשתי הצגות שונות לחלוטין, באותו אולם ב-"הבימה". האחת, "שלוש אחיות" בעיבוד ובימוי עמית לוי, והשניה "המלט", בבימוי מאור זגורי ומירי לזר. על אף העובדה שמדובר באותו אולם ובשתי הצגות שיצאו מחיקו של סמינר הקיבוצים – שתיהן היו כשמיים וארץ.
"שלוש אחיות" מאת אנטון צ'כוב נחשב לאחד המחזות החשובים ביותר במחזאות המודרנית. על אף העובדה כי המחזה רק בן 110 שנים, הוא זכה לאינספור הצגות ועיבודים, בכל רחבי העולם ובארץ בפרט. הצגות ביפנית ובעברית, עיבודים תנועתיים וריאליסטיים – כולם הביעו כמיהה עיקרית אחת – לשוב למוסקבה. סיפור המחזה ידוע – שלוש אחיות והאח אנדריי מתגוררות בעיירה זניחה ברוסיה. על אף חלומן לחזור לעיר מולדתן ולשבור את החיים המשעממים וחסרי התכלית שלהן – הן לעולם לא עושות זאת. לבסוף, הן מתפשרות, מתחתנות, נרמסות על ידי הגיסה נטליה וממשיכות לחיות.
לו היו שואלים את צ'כוב מה ביקש להגיד במחזה, סביר להניח שהיה עונה כי ביקש לגרום לבני האדם בחברה הרוסית לשבור את קירות השגרה ולשאוף להגשמת חלומותיהם, יהיו אשר יהיו. במחזה, הוא נעזר באלמנטים ריאליסטיים למכביר, על מנת להציג את החברה כמו שהיתה בתקופתו, על מנת שהקורא, ולבסוף הצופה, יתעצבן מצפייה בבבואתו שלו ויעשה מעשה. עם זאת, לו צ'כוב היה יושב בשורה הראשונה בהצגתה של עמית לוי, סביר שהוא היה מתעצבן בעצמו, אבל לא בגלל המסר שהועבר בעיבוד החדשני, אלא בגלל שההצגה היתה פשוט משעממת. על אף שההצגה מוגדרת בתור עיבוד קצבי וסוער למחזה של צ'כוב, התוצאה היא ההיפך הגמור מכך. השפה התנועתית שבה, גרמה לה להיות איטית יותר ממה שהיא באמת, וברגעים רבים, חסרת פשר.
התפאורה היפה שעוצבה על ידי תות הרבט, הורכבה מכיסאות בלבד, במצבי פירוק שונים. זוהי בחירה טובה, שכן היא מביעה את התפוררות חלומן של האחיות והתפשרותן במציאות מפורקת. עם זאת, זו לא הפעם הראשונה שהצגות צ'כוביות מעוצבות באמצעות תפאורה המורכבת מכיסאות, בין אם כאלמנט בימתי בין רבים ובין אם כאלמנט בימתי עיקרי. סביר להניח כי לוי בקיאה בעולם התיאטרון, ובייחוד בעיבודים קודמים למחזה זה. לכן, נשאלת השאלה, מדוע היא בחרה דווקא באלמנט עיצובי זה, שעל אף היותו יפה ומעניין, אינו מחדש בהרבה. לא הצלחתי לענות על שאלה זו.
שאלה נוספת שעלתה במוחה של מרתה במהלך ההצגה, היא מדוע לוי בחרה ללהק את אסף פרי ונמרוד דגן בתור אנדריי ונטליה? דגן ופרי משחקים במקביל בהצגה "המלט" בתור הזוג המלכותי – המלך קלאודיוס והמלכה גרטרוד. פרי ודגן הם שחקנים מצוינים שהעתיד פרוש לפניהם, אבל בתפקידים אלו הם מבטאים באופן חיוור למדי את כישוריהם. אנדריי בולס מרוב תסכול ונטליה צעקנית ומעצבנת, אבל באותה המידה, יכלה שחקנית לגלם את תפקידה של נטליה.
מתוך "שלוש אחיות". צילום: גדי דגון
בראיון לגורם תקשורתי, לוי ציינה כי בליהוקו של דגן, ביקשה להביע כי אישה המתנהגת באופן בו נטליה מתנהגת, נתפסת כ"גבר". על כן, רק ראוי ללהק גבר שישחק את התפקיד ולהותיר את הנשיות בהצגה בדמויותיהן של האחיות בלבד. רצון זה הנו מצוין, אולם דווקא ליהוק של שחקנית לתפקיד היה מביא לדמות, ולמסר שלוי ביקשה להעביר, רבדים עמוקים הרבה יותר. הפטריארכיה מועברת בצורה טובה יותר, כאשר היא נטמעת היטב באישה. יתר השחקנים בהצגה, ושלוש האחיות בראשם (בגילומן של הדר ברבש, צליל חן זקס ודנה קיילה) עשו עבודה מעולה בתפקידיהם. מבין כולם, שבה את לבה של מרתה דווקא המורה קוליגין, שגולם על ידי תום חודורוב הנפלא.
באותו אולם בדיוק, ארבעה ימים לאחר מכן – "המלט" של לזר וזגורי. מסיבה מסוימת, יחסי הציבור של ההצגה תקעו את מרתה בשורה נידחת, בגוש השמאלי באולם. עם זאת, מעז יצא מתוק, שכן ככה מרתה הצליחה להבחין באלמנטים חשובים בהצגה, אלמנטים שחלק מהקהל לא יכול לראות עקב מיקומו הפיזי, או שלא התייחס לכך.
הסיפור על ממלכת דנמרק הרקובה, ותלאותיו הנפשיות של המלט לנקום את מות אביו, הם ידועים. לאחרונה, היצירה חגגה 100 הצגות, ועל אף זאת, היא מוצגת על הבמה כאילו כרגע יצאה מהניילונים. העיבוד התנועתי והטקסטואלי שיוצרי ההצגה עשו, גרמו לה להתעלות על הצגות אחרות, ארוכות ומשעממות למדי, שהציגו את אותו סיפור על הנסיך הדני. אל ההצגה עצמה, הוסיפו אלמנטים אינטר-טקסטואליים מעולים, כגון הצגה בתוך הצגה, המעלה תמצות של "מלך האריות" (שמבוסס בעצמו של "המלט").
בדומה להצגות האליזבתניות, גם כאן הגברים גילמו את כלל הדמויות במחזה, בעוד הנשים גילמו שדות המהתלות ומעצבות את דמיונו ונפשו של המלט. כהמון זוהם וכיחידות, כל אחת מהשחקניות גילמה את דמותה הייחודית באופן מרתק ומשעשע למדי. אסף פרי ונמרוד דגן מגלמים את הזוג המלכותי בצורה מצוינת ומפעימה. פרי הפך את קלאודיוס המוכר להרבה יותר מסתם נבל, ויצר דמות חדשה, בעלת רבדים עמוקים מהנראה לעין. באופן פלאי, הצליח לגרום לקהל להזדהות עמו, על אף העובדה שרצח את אחיו כדי לרשת את כס המלכות ותכנן את מותו של הלט. גרטרוד של דגן הנה דמות מרתקת, אימהית ומגוננת מחד וחושנית ומלכותית מאידך. אופליה, בגילומו של מיכאל שומרון, נכנסת היישר אל נימי הלב וממאנת לצאת משם. סביר להניח כי לו השחקנים האליזבתנים היו צופים בו, אלו שגילמו את אופליה על הבמה האנגלית, הם היו מוריקים מקנאה. המלט של בן יוסיפוביץ הוא דמות חדשנית, עמוקה, נפלאה ומקוממת, בלתי נסבלת ואהובה בעת ובעונה אחת.
ייאמר לזכותם של כלל השחקנים בהצגה, שלכל אורך ההצגה – שעתיים שלמות ללא הפסקה! – הם הצליחו להחזיק בדמויותיהם ולגלם אותן עד לפרט האחרון. גם בחלקים בהצגה בהם הקהל לא שם לב אליהם, כגון במהלך הצגת "מלך האריות", אופליה הביטה באהובה על הבמה, אביה היועץ הבליג על עצביו על הזילות, גרטרוד גאתה מגאווה על מעשי בנה ודאגה לבעלה, בעוד המלך התרצה לראות את השטות החדשה של אחיינו/בנו והתעצבן בשקט.
הדבר היחיד שהצליח לערער את שלוותה של מרתה ולגרום לה לזוז בחוסר נוחות בכיסא (אם נשים בצד את המזגן, הפנסים שסנוורו את השורה האחרונה והשכנוע העצמי שלא לקום באמצע לשירותים, שמא תפספס משהו) – היה העיבוד של המונולוג המפורסם. מסיבה כלשהי, מצאו לנכון לקחת את כל המונולוג היפה הזה, להפוך אותו על פיו ולעשות אותו מהסוף להתחלה. במקביל, כל מה שראינו בהצגה, הוצג מולנו שוב, בהרצה לאחור. ייאמר לזכותם של השחקנים, שוב, שבין אם הדמויות האקטיביות – בני הממלכה הדנית – שביצעו את ההרצה לאחור ובין אם הדמויות הפסיביות – השדות שרפלקו את המונולוג – כולם עשו עבודה מופלאה. אבל לשם מה כל זה? הרי ראינו כרגע את כל ההצגה. למה להראות אותה שוב? פרט לתמצות מהיר של הפרקים הקודמים שהוצג לאלו שהעזו להירדם בהצגה היפה הזו, לא היתה לזה שום תועלת. ולמרות זאת, ההצגה השאירה טעם של עוד, עד לפעם הבאה.
הבעיה עם מחזות קלאסיים היא שהם חרושים בטירוף. כמה פעמים אפשר לראות את הדוד וניה יושב תחת אחוזתו המתפוררת או את אחיינתו, סוניה, מתאוננת שהיא פשוטה למראה? כמה פעמים אפשר לשמוע את הדה גאבלר מזיינת את השכל על זה שנישואיה לא צלחו לרמתה והפיתרון היחיד הוא ירייה בחזה? כמה פעמים אפשר לראות את ריקבונה של ממלכת דנמרק ואת המלט מתבכיין על כך שאת אביו הוא הוזה או לא הוזה?בהצגה "המלט" של מאור זגורי, מירי לזר ובוגרי סמינר הקיבוצים, אפשר לראות, חייבים לראות, וכמה שיותר.
הסיפור ידוע. ממלכה רקובה, קלאודיוס רוצח את אחיו המלך ויורש את המלוכה, הממלכה והמלכה, גרטרוד נעשית אשתו, והמלט הצעיר אינו יודע מה לעשות – האם לנקום את מות אביו או שמא ליהנות מהירושה שניתנה לו, שכן אין הוא הבן של דודו. הוא מחליט לנקום ויהי מה. היתרון המהותי של ההפקה הזו שזגורי ושחקניו הטיבו להעניק רבדים חדשים ונהדרים לדמויות הכל כך מוכרות.
דמויות המחזה משוחקות כולן על ידי השחקנים, בעוד אלות הנקמה של המלט, שלא קיימות במחזה המקורי, משוחקות על ידי השחקניות. זוהי החלטה אמנותית נהדרת, שכן מעבר לעובדה שכך יש מספיק תפקידים לכולם (שכן ההפקה החלה בתור הפקת סוף שנה של כיתת משחק בסמינר), רבדי הנשמה של כל אחת מהדמויות עולות על פני השטח. לא הכל הוא שחור או לבן בממלכה, גם בממלכת האלות עצמן. קלאדיוס המלך, המגולם על ידי אסף פרי המצוין, אינו נבל הרוצח את אחיו רק כי חשק במלוכתו, אלא אדם המתייסר בגלל מה שעשה ואוהב באמת ובתמים את אשתו החדשה, ואפילו מוכן למות בשבילה. אולי אהבה זו היא שגרמה לו לעשות את כל מעשה הרצח מלכתחילה? גרטרוד, המגולמת באופן מרהיב על ידי נמרוד דגן , מתלבטת בין אהבתה לבעלה החדש לבין נאמנותה לבן. גם היא אינה טלית שכולה תכלת, והיא עושה מעשים וממריצה דחפים שלא הובעו במחזה המקורי, אך בזכותם הצליחה לחדור אל לבה של מרתה. כך גם לגבי אופליה, המגולמת באופן מכמיר וצובט לב על ידי מיכאל שומרון. המלט, המגולם על ידי בן יוסיפוביץ' המעולה והווירטואוז, אינו נסיך דני טהור שמבקש לנקום את מות אביו. הוא גאוותן ונהנתן ואנס ורוצח וצמא לכוח בדיוק כמו דודו. ובכל זאת, קשה מאוד שלא להזדהות עמו. ובכלל, באופן שונה מהרגיל לכיתות משחק בהן יש מעט טובים והרבה שלא כל כך, מרבית השחקנים שעל הבמה היו מאוד טובים וגילמו את הדמויות באופן מדויק ושלם.
בן יוסיפוביץ ואסף פרי מתוך ההצגה. צילום: תום ווליניץ
מעבר ללהטוטי הטקסט שזגורי ושגיא טל הדרמטורג ביצעו, סצינת הצגת התיאטרון, באמצעותה המלט ממחיז את מה שדודו ביצע, היא לא פחות ממבריקה. במקום הבאת להקת שחקנים נודדת, המציגה מחזה שהולם את המציאות הבדיונית, אך תלוש משהו מהמציאות האמיתית, המלט מבקש מחבריו רוזנקוורץ וגילדנשטרן (המגולמים בצורה בסדר גמור-בסדר גמור על ידי אדם שפר ומתן גורן) שיעלו את הדיאלוג שפעם השמיעו באוזניו. התוצאה היא מספר סצינות מהסרט "מלך האריות" של דיסני, יצירה שפני עצמה נשענת על "המלט", בה סקאר האריה הרשע רוצח את אחיו, מופאסה וזוכה בממלכה. עצם הצגת יצירה בתוך יצירה, כששתיהן מציגות לקהל הרחב, המכיר את היצירות ומשמעותן, היא לא פחות מתוצר פוסט-מודרני גאוני. ובמילים אחרות, פאקינג קורע.
היצירות של זגורי מלוות תמיד בפסקול נהדר, שהולחם יחדיו על ידי מירי לזר. לזר גם אחראית על הכוריאוגרפיה של ההצגה, דבר שהנו מהותי בהפקות מרובות שחקנים כגון זו. האמנות של השניים, זה על הבימוי וזו על הפסקול והכוריאוגרפיה, יוצרים יחדיו תוצר מופלא ונהדר. בנוסף לכך, יש לשבח את המעצבות אלונה וינשטיין וליטל רייס, שתלבושותיהן הפכו את הדמויות והממלכה כולה לשלמות יותר.
לצד כל התשבחות, דבר שאינו כל כך אופייני למרתה שלנו, יש דבר מהותי שצרם לעיניה. איה התוכניה? בהפקה שכזו, בייחוד הצגה המהווה סיפתח מרשים לבוגרי הסמינר הטריים, חייבת להיות תכניה המבהירה מי מגלם את מי, ומי אחראי על היצירה הזו, מלבד הזגוריאיזם המתנוסס אל על. יש לשים אותה במקום נגיש, בולט לעין, נאמר ליד הקופאית שמביאה את הכרטיסים או בידי הסדרנים, או בשולחן ליד הכניסה. אבל חייבת להיות אחת שכזו, ולא לתת למרתה ושכמותה, לדלות את הפרטים החשובים האלו באתרי אינטרנט שונים. כשמרתה תבוא שוב להצגה, וסביר להניח שזה יקרה בקרוב, היא מצפה שאלמנט פשוט אך חיוני זה יימצא שם.
