"על כמה חלומות וכמה חולמים"
ריאיון עם יוצרי ההצגה "מועדון ארוחת הבוקר".
מאת: כלנית בר-און
אני מניחה שרובנו מכירים את הסרט "מועדון ארוחת הבוקר" של ג'ון יוז (1985). עוד סרט אמריקאי טיפשי ומלוקק שמנציח סטריאוטיפים אמריקאים מטופשים ומסתיים באושר ועושר של אלו שהיו מאושרים וטובים עוד קודם. חבורת יוצרים צעירים, ביוזמתו של עומרי לוי, החליטה לקחת את הסרט ולעבד אותו לבמה. אמנם נעשו עיבודים רבים לבמה, אבל בשונה מאלו, מועדון ארוחת הבוקר הנוכחי מנסה לגעת יותר במציאות הישראלית של היום. בתוך כל הציניות הזו של תל אביב, ציניות שגורמת לנו לשכוח שיש הפגנה בכל מוצאי שבת, קמה קבוצה אחת של חולמים ומנסה, איכשהו, לשנות.
אני פוגשת אותם בחדר החזרות, הם יושבים במעגל ומנסים למצוא עוד דרכים לשנות, לחדש, ליצור.
מיה מגנט, בת 24 למדה בימוי והוראת התיאטרון בסמינר הקיבוצים, ממשיכה עכשיו לתואר שני באוניברסיטת תל אביב
ניתאי יורן בן 32, בוגר בית ספר "הדרך", סיים רק עכשיו את הלימודים, מגיע מעולם המחול, עבד באמסטרדם בתיאטרון מחול ועכשיו עובד עם אנסמבל "פלסונה"
עומרי לוי בן 26, בוגר "הדרך", משחק כבר בכמה הפקות בתיאטרון, צילם שלושה פיצ'רים.
יעל נברון בת 27 בוגרת "הדרך", בעלת רקע במחול, עשתה כבר הצגת ילדים, ועובדת כרגע על מספר פרוייקטים.
יהודה נהרי בן 27, בוגר "הדרך", שיחק כבר בסדרת נוער ב-YES, משחק עכשיו במספר הצגות ילדים במקביל.
אביטל אדר, בת 31, קיבוצניקית, בוגרת "מנוע חיפוש", מגיעה מעולם המחול. שיחקה בהצגת פרינג' שרצה במשך שנתיים בתמונע והיתה מועמדת על תפקידה בהצגה לפרס "קיפוד הזהב".
בתחילה השחקנים עבדו באופן עצמאי, כקבוצה יוצרת, אך במהלך הדרך ביקשו ממיה מגנט שתצטרף כבמאית.
אז אתם בעצם שחקנים מנוסים, זה לא משהו ראשוני שלכם.
יעל: "אנחנו שחקנים יוצרים, כולנו, והיה חשוב לנו לעשות דווקא את המחזה הזה. זה היה רעיון של עומרי שקרא את המחזה, הוא נתן לכולנו לקרוא ואביטל הצטרפה אלינו."
למה דווקא המחזה הזה?
עומרי: "את "מועדון ארוחת הבוקר" הכרתי כסרט ומסתבר שגנזו אותו כמחזה, צילמו כסרט ואז הוא חזר בתור מחזה. במהלך הלימודים, התנדבתי בפנימיית הדסה נעורים וממש הפכתי להיות חלק מהנערים והנערות כדי להתחבר אליהם. המחזה הזה הזכיר לי אותם, למה שהם רוצים להגיד, לעובדה שלא באמת מקשיבים להם. התחרבשתי המון זמן עם המחזה ואז החלטתי לפנות לחבורת החברים האלו, ביקשתי שיקראו, ונחשוב ביחד מה אפשר לעשות, וככה התקבצנו."
יעל: "בבית הספר שלנו מאמינים ומעודדים יצירה. בתור שחקן מתחיל, אתה לא יכול לשבת בבית ולחכות שהסוכן יתקשר אליך. אם אתה רוצה באמת להשתכר בכבוד אז תפעל ותיצור ותעשה. אני גם חושבת שהסרט הוא לא סתם קלאסיקה, זה משהו שליווה אותי בכל המסגרות שהייתי בהן, העובדה שלא באמת רואים אותך. כן חשבתי שיש במחזה משהו מאוד אמריקאי וקיטשי ולכן גם היה מאוד חשוב העיבוד הישראלי שלנו למחזה, להביא את המחזה לישראל של היום."
מה הציפייה שלכם לגבי המחזה?
יהודה: "אנחנו רוצים למצוא בית באחד מהתיאטראות הרפרטוארים."
עומרי: "הכי חשוב לנו להיכנס לתיאטרון כיוצרים, לבוא לשם עם משהו שלנו. כולנו עובדים כשחקנים ומשתתפים בפרויקטים אבל הפרויקט הזה הוא שלנו."
מיה: "כשנכנסתי לקבוצה והתחלנו לעבוד שמנו לעצמנו דד ליין לסיום, אבל אנחנו עדיין עובדים כל הזמן, אנחנו ממש לא מרגישים שסיימנו. אנחנו כל הזמן משפרים אותו, משנים, מעבדים, הופכים אותו לשלנו. לאחרונה הצגנו את המחזה בפני המורים שלנו ועכשיו אנחנו עובדים על פי ההערות שלהם."
כשנכנסתי לחדר החזרות, הייתם בדיוק בויכוח סוער לגבי השימוש בסטריאוטיפים בתוך המחזה, מה שמתבטא גם בסרט.
יעל: "יש את העניין הזה במחזה – החנון, המופרע, הספורטאי, היפה, המוזרה – מן כותרות כאלו. אותנו מעניין מה יש מתחת לפני השטח, הרי הוא לא רק הילד המופרע. הוא מאוד חכם ומאוד רגיש. החנון הוא לא רק חנון, יש בו המון צבעים."
מיה: " אנחנו מנסים למצוא מה הסטריאוטיפים, שבשנות השמונים נחשבו למאוד חדשניים, אומרים לנו היום. כל הקונספט האמריקאי פחות מדבר אלינו. לכן, סוף ההצגה הוא לא כמו בסרט. הם לא יוצאים מהכיתה בזוגות, הסוף הוא לא אמריקאי וקיטשי. הם יוצאים כקבוצה."
מה עוד שיניתם בהצגה?
ניתאי: "הורדנו את הדמות של השרת. כל אחד מאיתנו משחק את המנהל, מתחלפים בינינו בתפקיד הזה."
יעל: "שינינו את השפה לשפה שלנו, אנחנו אומרים את הטקסט במילים שלנו. שינינו את הבדיחות והביטויים האמריקאיים."
מיה: "גם החלל משתנה, הם לא יוצאים כאן מהכיתה למרות שמתגלה לאט לאט שזו אולי אפילו לא כיתה, אלא משהו אחר, רחב יותר. ההצגה שלנו הרבה פחות ריאליסטית."
אני חייבת להודות שכשראיתי אתכם, באמת הייתם מגניבים ומצחיקים, אבל לא הרגשתי כאן איזה מסר מטורף, איזשהו עומק יוצא דופן.
מיה: "ההצגה היא תהליך, את ראית רבע שעה מתוך ההצגה ולאורך ההצגה הדמויות משילות מעצמן כל כך הרבה מסיכות. בסוף ההצגה אתה יוצא בתקווה שגם אתה תקלף את המסיכות ממך, גם אתה תיחשף ותראה מי אתה באמת ואני חושבת שזה גם משהו שמאוד חסר לנו היום, אינטראקציה חברתית. האינטראקציה העיקרית שלנו היום היא מול המסך ולא מול אנשים וזה משהו שכולנו כמהים אליו, זו אחת הסיבות שכולנו הגענו לעולם התיאטרון."
יעל: "האינטראקציה החברתית היום היא בעייתית. גם כשאתה יושב עם חברים אתה בודק את האייפון כל הזמן, גם כשאתה רואה סרט אתה מוצא את עצמך מקליד ודווקא התיאטרון מכריח אותך להיות שם באמת."
דווקא ההצגה הזו מהווה בית עבורכם מבין כל הפרויקטים שאתם עושים?
עומרי: "כרגע בשבילי, אני חושב שכן. זה משהו שלקחתי מהכלום."
יהודה: "הוא הרי יזם את הרעיון."
עומרי: "כרגע זה כבר שלנו, אני הבאתי את החברים שלי, האנשים שאני מאמין בהם לפה והם עזרו לי."
יעל: "מהרגע הראשון הבחנו באנרגיה שיש בינינו וידענו שאנחנו מאמינים במחזה וידענו שאנחנו מתחילים בתהליך ארוך טווח. גם מצאנו את מאיה איפשהו בדרך, הכול כאן שלנו, אז כן זה בית."
מיה: "כשביקשו ממני לבוא לראות אותם הרגשתי שאנחנו ממש מתחברים עוד לפני שהתחלנו לדבר ומיד התחלנו לעבוד בלי בכלל לסגור שאני מתחילה לביים. התאהבתי בהם כשראיתי אותם בסקיצה הראשונה שלהם."
נגיד ומחר ההצגה עולה בתיאטרון "הבימה", יש פוסטר בחוץ שמפרסם את ההצגה שלכם, מה הסלוגן?
יהודה: "בואו לפתוח את העיניים!!
אנחנו רוצים לפתוח קצת, להציג איזושהי מראה. המטרה היא לנסות להמעיט קצת בשיפוט שלנו, לפתוח קצת את העיניים מול זה שעומד מולנו. לדוגמא, אנחנו כולנו מתרגלים יוגה עכשיו ולומדים מהי הקשבה פנימית, איך להקשיב, לאזן. התהליך שאנחנו עוברים, לא רק כשחקנים, הוא מאוד משמעותי. חשוב לנו בתוך ההצגה להביא קצת מזה."
ניתאי: "המשפט שלי הוא, אני עושה מה שאת עושה מה שהוא עושה מה שהיא עושה ויכול להיות שאחד מאיתנו טועה, בסגנון הפרסומת של פעם.
אנחנו שונים ובודקים אחרים ואת עצמנו כל הזמן בתור חברה. אנחנו לא נותנים לעצמנו לפרוץ את הדרך בה אנחנו חיים את החיים שלנו. כשאני בודק את עצמי, אני מבין שזה לא תמיד מה שהגרעין האמיתי שלי רוצה לעשות, אלא עדיין נכנע לכל מיני תכתיבים של החברה."
מיה: "מי אני, מי אנחנו, מי אתם – זה המשפט שלי שיעמוד מחוץ להבימה. אני חושבת שזו המטרה שלנו בסופו של דבר, שגם הקהל יחשוב תחת איזה סטריאוטיפ הוא יושב."
יעל: "מתחת לקליפה" זה המשפט שלי."
עומרי: "תסתכל עליי, אני אסתכל עליך".
ואני חייבת להגיד שבאמת ראיתי כאן קבוצה קצת קסומה של אנשים מיוחדים שדרך עיבוד של מחזה שהם באמת ובתמים מאמינים בו, הם חולמים לעשות כאן שינוי קטן בתפישה של אנשים. קשה לי להאמין שיש עוד כאלו תמימים ונכונים, קשה לי להאמין שנוכל אי פעם כיחידים או כחברה לא לבחון אדם על פי הרושם הראשוני שהוא מציג, אבל אולי מתישהו נוכל לראות קצת מעבר. אולי מתישהו נצליח להיות חברה טובה יותר, להיות אנשים סובלניים יותר. אולי גם אני פשוט כזו תמימה וחולמת. בכל מקרה אני כבר נרשמתי לקורס היוגה הקרוב לביתי, עכשיו אתם.
מזא"ה 9 הוא מרכז עירוני שייחודו נובע מכך שהוא מאפשר לתושבים הצעירים בעיר (18-35) לקבוע את אופי הפעילות במקום ולעשות בו שימוש לכל צורך קהילתי, חברתי ותרבותי. מעבר לחללים השונים לשימוש הצעירים (גלריה, אולם, כיתה, חדר דיונים וכו'), המקום מציע גם שירותים כסיוע משפטי לשוכרי דירות, ייעוץ קריירה ועוד. המקום הוקם במסגרת יישום של תוכנית אסטרטגית לצעירים שהכינה העירייה, בשיתוף צעירים רבים, שמטרתה לתת מענה לאוכלוסייה זו, המהווה שליש מתושבי העיר.
בקרוב מאוד, בשטחי חוץ – מתחת לעץ ועל האדמה שזוהי הבמה הטבעית ביותר עבורי."