פוסטבמרתה

מאת: נמרוד עמית

ערב התיאטרון של "מרתה יודעת" הייתה חווייה ייחודית בזירת התיאטרון המקומי. התכנים,
שנועדו לספק במה למסגרת תיאטרון פרינג' כמו התמזגו לאופיו של האירוע עצמו, אשר התאפיין
גם הוא באלמנטים מעולם הפרינג', במובן החיובי של המילה.

האווירה במהלך הארגון הייתה של – וסליחה על השימוש במילים גסות – יצירה וחלוציות. כל המשתתפים השתתפו בהתנדבות והשקיעו מזמנם, מרצם ונשמתם על מנת שהכל יעבוד כראוי.

 

בתחילת הערב התכנסו כל היוצרים והאורחים בחלל שבקומה הרביעית במאז"ה 9 למינגלינג. האורחים יכלו ליהנות ממשקאות קלים וחריפים ומעוגות תוצרת בית שהכינו חברי "מרתה יודעת" ובני משפחותיהם התומכים. למרות שהיה זה הערב הראשון, לא היה חסר דבר, מלבד מספר מושבים פנויים, עקב ביקוש גבוה מצד הקהל. מספר יוצרים נאלצו על כן למצוא דרכים יצירתיות למקומות ישיבה, או לעמוד, אך ניכר שהדבר לא הפריע להם. גם התאורה, על אף היותה מינימלית, התמזגה באורח מושלם עם שאר האלמנטים ותרמה את הצבע שלה.

בסופו של דבר, אם לסכם את הערב בכמה מילים, התוצר הסופי הנפיק חווייה עשירה ותוססת אשר השאירה טעם של עוד. אני מחכה בקוצר רוח לאירוע הבא של "מרתה יודעת", אשר צפוי להיות לא פחות מוצלח.

 

דבר העורכת

מאז שמרתה נולדה, המטרה היתה להעניק חשיפה ובמה ווירטואלית ליוצרים צעירים, ולהעצים את התחום הזה שנקרא תיאטרון.

היום, כלומר הערב, מגזין מרתה יודעת מעניק במה גם בעולם הממשי, ומציע לכם לחוות בכל החושים מבחר יצירות תיאטרון מרתקות, ולהכיר חלק מיוצרי התיאטרון המבטיחים של היום.

בגיליון זה, שנוצר במיוחד לכבוד ערב התיאטרון של מרתה, תוכלו לקרוא אודות היצירות המשתתפות, ללמוד על הבית הייחודי בו הערב מוצג, לדעת יותר פרטים על הערב עצמו, ולהחליט איך אתם מסייעים לנו להמשיך במסע המרתק הזה, ובעצם להמשיך לעזור לכם, יוצרי וחובבי תיאטרון באשר תהיו.

מקווים לראותכם ומקוום שתיהנו.

                                                אירית ראב

                                                עורכת מרתה יודעת

במרתה – ערב תיאטרון בבית

ערב תיאטרון ייחודי זה נוסד ונועד לשם שלוש מטרות עיקריות:

ראשית, להעניק במה ליצירות תיאטרון קצרות, ועל ידי כך לחשוף לקהל חלק מיוצרי התיאטרון הייחודיים של היום.

שנית, לחשוף את פעילותו המבורכת של מגזין מרתה יודעת, שנוסד לפני חצי שנה בלבד, ומאז הוא לא מפסיק לסקר, לכתוב, לבקר, לראיין ולדון על תיאטרון.

שלישית, לנסות ולגייס כספים, שיוכלו לתרום בהמשך דרכו של המגזין. נכון, תיאטרון הוא אמנות, ועל כן לא ניתן, אם לא בלתי אפשרי, לכמת אותו בכסף. אבל, מה לעשות, בעידן הקפיטלסטי של היום, גם מגזינים חיוניים כמו מרתה יודעת, צריכים כסף כדי להמשיך ולהתקיים.

לכן, אנו מציעים לכם מבחר דרכים נהדרות וחוויתיות, בהן תוכלו לעזור ולתרום:

כרטיס כניסה לערב: 40 ₪

כרטיס+שתייה: 55 ₪

כרטיס תרומה למגזין: 70 ₪

הערב יתקיים ב21/8/12 בבית מזא"ה 9, בתל אביב.

19:00 – התכנסות, שתייה ומאפים תוצרת בית

20:00 – תחילת המופע

מאחר ומספר המקומות הוא מוגבל, יש לאשר השתתפותכם במייל marthayodaat@gmail.com

או באופן טלפוני, דרך נועה בן ארי טל': 054-2239240

נשמח מאוד לראותכם.

מה זה מזא"ה 9?

מזא"ה 9 הוא מרכז עירוני שייחודו נובע מכך שהוא מאפשר לתושבים הצעירים בעיר (18-35) לקבוע את אופי הפעילות במקום ולעשות בו שימוש לכל צורך קהילתי, חברתי ותרבותי. מעבר לחללים השונים לשימוש הצעירים (גלריה, אולם, כיתה, חדר דיונים וכו'), המקום מציע גם שירותים כסיוע משפטי לשוכרי דירות, ייעוץ קריירה ועוד. המקום הוקם במסגרת יישום של תוכנית אסטרטגית לצעירים שהכינה העירייה, בשיתוף צעירים רבים, שמטרתה לתת מענה לאוכלוסייה זו, המהווה שליש מתושבי העיר.

גרעין. בלי קליפה.

מאת: אפרת קדם

אני "נפגשת" טלפונית עם הילה כהן לאנג, שכנתי החדרתית שכמוני חיה ופועלת במה שרובנו מכירים כפריפריה, במסגרות תיאטרוניות מגוונות. רק שבשונה ממני, הרקע של כל זה הוא נערה דתייה א-לה-דה בני עקיבא, אשר כעת בבגרותה מעלה מופע העוסק במסע התבגרות של נערה-אשה, משם ועד כאן.

כיצד החלה היצירה את דרכה?

"היצירה היא מאוד אישית ומתבססת על חומרים שכתבתי בתור נערה דתייה (בזרם הדתי לאומי). היא נוגעת באופן שבו חוויתי כנערה את המציאות הדתית, מציאות שבמרכזה צורת קיום פרקטית של המצוות, ששמה במרכז את הגבר ושלעיתים, יש בה לא מעט נוקשות. ביצירה אני מתארת איך הדברים פוגשים אותי כאשה שמחפשת רכות וגמישות ואת המקום של הספק במציאות המוחלטת והברורה, בעלת האוריינטציה הגברית במהותה.

המסע המתואר ביצירה עוברת מחד דרך הניסיון "ללכת על כל הקופה" ולהיות לגמרי מזוהה עם אורח החיים הזה, ומאידך גם דרך ההתפכחות מזה וההבנה שזה לא בדיוק בשבילי, עד לטרנספורמציה ולשינוי שלבסוף.

חשוב לי להדגיש כי היצירה היא מאוד אישית וסובייקטיבית ואינה "מייצגת", מעידה על הכלל או מבקשת להסיק מסקנות גורפות באשר הן. רציתי פשוט לתאר ולהתבונן בתחושות, מחשבות ומהלכים נפשיים. באותה מידה זה היה יכול להיות על הלינה המשותפת בקיבוץ או על יציאה מהארון של הומוסקסואל. זה לא משנה. כל אחד ויתר על משהו, חווה משהו, קיבל משהו, והעניין הוא בעיני לא להראות כמה הנערות הדתיות הן מדוכאות כביכול, אלא את המפגש עם המציאות ואיך צומחים מתוכו."

באילו אלמנטים תיאטרוניים השתמשת ביצירתך?

"יש בהצגה שילוב של המופשט עם הקונקרטי. של תנועה וטקסט. ישנם שירים שאני שרה שכתבתי וגם שירים נוספים  – כך שההצגה מורכבת ממונולוגים, תנועה ושירה."

כיצד התנהל תהליך העבודה?

"עבדנו מספר חודשים, בהתחלה עבדתי לבד ולאחר מכן ליוו אותי שתי חברות מתיאטרון יער שעזרו לי להעשיר את העבודה. דרך השאלות שלהן בעצם הבנתי כיצד לתקשר החוצה ולארגן את החומרים על מנת לא להישאר בכיוון התרפויטי והאישי בלבד, אלא לצאת החוצה למקום שמתאים לפגוש קהל ואף הוספתי טקסטים עכשוויים. בהמשך עבדתי עם מתן המוסיקאי. היה לי ברור שאני רוצה לשיר, וכן שישנם טקסטים שרציתי הלחנה שלהם וליווי. החיבור עם מתן הפך את כל העבודה למדויקת מאוד בעיני בשל הנוכחות שהוא מעניק והדיאלוג עמו במהלך המופע."

איפה המופע עומד כעת? היכן מציג?

"ישנו מופע באורך מלא שהוצג כבר פעמיים למעגלים יותר קרובים ואני מתכננת להתחיל להוציאו החוצה בקרוב מאוד, בשטחי חוץ – מתחת לעץ ועל האדמה שזוהי הבמה הטבעית ביותר עבורי."

ולבסוף , מה חשוב לך להעניק לקהל שצופה בהצגה?

"מה שהנביט את הגרעין הזה זה רצון לפתוח דברים שהיו רדומים הרבה שנים, להתבונן בהם ולתת להם נראות ובמה. להכיר בהם, ודרך זה לעבור איזה מסע טרנספורמציה אישי שלי, עם מתן ועם המופע. זוהי החוויה שאני רוצה להעניק למי שצופה – לקחת את הכאבים והמקומות הלא פשוטים בדרך לצמיחה, ולהתבונן בהם ולתת להם נראות ונוכחות ולשים אותם על השולחן,כפי שעשיתי אני."

מועדון ארוחת הבוקר

"על כמה חלומות וכמה חולמים"

ריאיון עם יוצרי ההצגה "מועדון ארוחת הבוקר".

מאת: כלנית בר-און

אני מניחה שרובנו מכירים את הסרט "מועדון ארוחת הבוקר" של ג'ון יוז (1985). עוד סרט אמריקאי טיפשי ומלוקק שמנציח סטריאוטיפים אמריקאים מטופשים ומסתיים באושר ועושר של אלו שהיו מאושרים וטובים עוד קודם. חבורת יוצרים צעירים, ביוזמתו של עומרי לוי, החליטה לקחת את הסרט ולעבד אותו לבמה. אמנם נעשו עיבודים רבים לבמה, אבל בשונה מאלו, מועדון ארוחת הבוקר הנוכחי מנסה לגעת יותר במציאות הישראלית של היום. בתוך כל הציניות הזו של תל אביב, ציניות שגורמת לנו לשכוח שיש הפגנה בכל מוצאי שבת, קמה קבוצה אחת של חולמים ומנסה, איכשהו, לשנות.

אני פוגשת אותם בחדר החזרות, הם יושבים במעגל ומנסים למצוא עוד דרכים לשנות, לחדש, ליצור.

מיה מגנט, בת 24 למדה בימוי והוראת התיאטרון בסמינר הקיבוצים, ממשיכה עכשיו לתואר שני באוניברסיטת תל אביב

ניתאי יורן בן 32, בוגר בית ספר "הדרך", סיים רק עכשיו את הלימודים, מגיע מעולם המחול, עבד באמסטרדם בתיאטרון מחול ועכשיו עובד עם אנסמבל "פלסונה"

עומרי לוי בן 26, בוגר "הדרך", משחק כבר בכמה הפקות בתיאטרון, צילם שלושה פיצ'רים.

יעל נברון בת 27 בוגרת "הדרך", בעלת רקע במחול, עשתה כבר הצגת ילדים, ועובדת כרגע על מספר פרוייקטים.

יהודה נהרי בן 27, בוגר "הדרך",  שיחק כבר בסדרת נוער ב-YES, משחק עכשיו במספר הצגות ילדים במקביל.

אביטל אדר, בת 31, קיבוצניקית, בוגרת "מנוע חיפוש", מגיעה מעולם המחול. שיחקה בהצגת פרינג' שרצה במשך שנתיים בתמונע והיתה מועמדת על תפקידה בהצגה לפרס "קיפוד הזהב".

בתחילה השחקנים עבדו באופן עצמאי, כקבוצה יוצרת, אך במהלך הדרך ביקשו ממיה מגנט שתצטרף כבמאית.

אז אתם בעצם שחקנים מנוסים, זה לא משהו ראשוני שלכם.

יעל: "אנחנו שחקנים יוצרים, כולנו, והיה חשוב לנו לעשות דווקא את המחזה הזה. זה היה רעיון של עומרי שקרא את המחזה, הוא נתן לכולנו לקרוא ואביטל הצטרפה אלינו."

למה דווקא המחזה הזה?

עומרי: "את "מועדון ארוחת הבוקר" הכרתי כסרט ומסתבר שגנזו אותו כמחזה, צילמו כסרט ואז הוא חזר בתור מחזה. במהלך הלימודים, התנדבתי בפנימיית הדסה נעורים וממש הפכתי להיות חלק מהנערים והנערות כדי להתחבר אליהם. המחזה הזה הזכיר לי אותם, למה שהם רוצים להגיד, לעובדה שלא באמת מקשיבים להם. התחרבשתי המון זמן עם המחזה ואז החלטתי לפנות לחבורת החברים האלו, ביקשתי שיקראו, ונחשוב ביחד מה אפשר לעשות, וככה התקבצנו."

יעל: "בבית הספר שלנו מאמינים ומעודדים יצירה. בתור שחקן מתחיל, אתה לא יכול לשבת בבית ולחכות שהסוכן יתקשר אליך. אם אתה רוצה באמת להשתכר בכבוד אז תפעל ותיצור ותעשה. אני גם חושבת שהסרט הוא לא סתם קלאסיקה, זה משהו שליווה אותי בכל המסגרות שהייתי בהן, העובדה שלא באמת רואים אותך. כן חשבתי שיש במחזה משהו מאוד אמריקאי וקיטשי ולכן גם היה מאוד חשוב העיבוד הישראלי שלנו למחזה, להביא את המחזה לישראל של היום."

מה הציפייה שלכם לגבי המחזה?

יהודה: "אנחנו רוצים למצוא בית באחד מהתיאטראות הרפרטוארים."

עומרי: "הכי חשוב לנו להיכנס לתיאטרון כיוצרים, לבוא לשם עם משהו שלנו. כולנו עובדים כשחקנים ומשתתפים בפרויקטים אבל הפרויקט הזה הוא שלנו."

מיה: "כשנכנסתי לקבוצה והתחלנו לעבוד שמנו לעצמנו דד ליין לסיום, אבל אנחנו עדיין עובדים כל הזמן, אנחנו ממש לא מרגישים שסיימנו.  אנחנו כל הזמן משפרים אותו, משנים, מעבדים, הופכים אותו לשלנו. לאחרונה הצגנו את המחזה בפני המורים שלנו ועכשיו אנחנו עובדים על פי ההערות שלהם."

כשנכנסתי לחדר החזרות, הייתם בדיוק בויכוח סוער לגבי השימוש בסטריאוטיפים בתוך המחזה, מה שמתבטא גם בסרט.

יעל: "יש את העניין הזה במחזה – החנון, המופרע, הספורטאי, היפה, המוזרה – מן כותרות כאלו. אותנו מעניין מה יש מתחת לפני השטח, הרי הוא לא רק הילד המופרע. הוא מאוד חכם ומאוד רגיש. החנון הוא לא רק חנון, יש בו המון צבעים."

מיה: " אנחנו מנסים למצוא מה הסטריאוטיפים, שבשנות השמונים נחשבו למאוד חדשניים, אומרים לנו היום. כל הקונספט האמריקאי פחות מדבר אלינו. לכן, סוף ההצגה הוא לא כמו בסרט. הם לא יוצאים מהכיתה בזוגות, הסוף הוא לא אמריקאי וקיטשי. הם יוצאים כקבוצה."

מה עוד שיניתם בהצגה?

ניתאי: "הורדנו את הדמות של השרת. כל אחד מאיתנו משחק את המנהל, מתחלפים בינינו בתפקיד הזה."

יעל: "שינינו את השפה לשפה שלנו, אנחנו אומרים את הטקסט במילים שלנו. שינינו את הבדיחות והביטויים האמריקאיים."

מיה: "גם החלל משתנה, הם לא יוצאים כאן מהכיתה למרות שמתגלה לאט לאט שזו אולי אפילו לא כיתה, אלא משהו אחר, רחב יותר. ההצגה שלנו הרבה פחות ריאליסטית."

אני חייבת להודות שכשראיתי אתכם, באמת הייתם מגניבים ומצחיקים, אבל לא הרגשתי כאן איזה מסר מטורף, איזשהו עומק יוצא דופן.
מיה: "ההצגה היא תהליך, את ראית רבע שעה מתוך ההצגה ולאורך ההצגה הדמויות משילות  מעצמן כל כך הרבה מסיכות. בסוף ההצגה אתה יוצא בתקווה שגם אתה תקלף את המסיכות ממך, גם אתה תיחשף ותראה מי אתה באמת ואני חושבת שזה גם משהו שמאוד חסר לנו היום, אינטראקציה חברתית.  האינטראקציה העיקרית שלנו היום היא מול המסך ולא מול אנשים וזה משהו שכולנו כמהים אליו, זו אחת הסיבות שכולנו הגענו לעולם התיאטרון."

יעל: "האינטראקציה החברתית היום היא בעייתית. גם כשאתה יושב עם חברים אתה בודק את האייפון כל הזמן, גם כשאתה רואה סרט אתה מוצא את עצמך מקליד ודווקא התיאטרון מכריח אותך להיות שם באמת."

דווקא ההצגה הזו מהווה בית עבורכם מבין כל הפרויקטים שאתם עושים?

עומרי: "כרגע בשבילי, אני חושב שכן. זה משהו שלקחתי מהכלום."

יהודה: "הוא הרי יזם את הרעיון."

עומרי: "כרגע זה כבר שלנו, אני הבאתי את החברים שלי, האנשים שאני מאמין בהם לפה והם עזרו לי."

יעל: "מהרגע הראשון הבחנו באנרגיה שיש בינינו וידענו שאנחנו מאמינים במחזה וידענו שאנחנו מתחילים בתהליך ארוך טווח. גם מצאנו את מאיה איפשהו בדרך, הכול כאן שלנו, אז כן זה בית."

מיה: "כשביקשו ממני לבוא לראות אותם הרגשתי שאנחנו ממש מתחברים עוד לפני שהתחלנו לדבר ומיד התחלנו לעבוד בלי בכלל לסגור שאני מתחילה לביים. התאהבתי בהם כשראיתי אותם בסקיצה הראשונה שלהם."

נגיד ומחר ההצגה עולה בתיאטרון "הבימה", יש פוסטר בחוץ שמפרסם את ההצגה שלכם, מה הסלוגן?

יהודה: "בואו לפתוח את העיניים!!

אנחנו רוצים לפתוח קצת, להציג איזושהי מראה. המטרה היא לנסות להמעיט קצת בשיפוט שלנו, לפתוח קצת את העיניים מול זה שעומד מולנו. לדוגמא, אנחנו כולנו מתרגלים יוגה עכשיו ולומדים מהי הקשבה פנימית, איך להקשיב, לאזן. התהליך שאנחנו עוברים, לא רק כשחקנים, הוא מאוד משמעותי. חשוב לנו בתוך ההצגה להביא קצת מזה."

ניתאי: "המשפט שלי הוא, אני עושה מה שאת עושה מה שהוא עושה מה שהיא עושה ויכול להיות שאחד מאיתנו טועה, בסגנון הפרסומת של פעם.

אנחנו שונים ובודקים אחרים ואת עצמנו כל הזמן בתור חברה. אנחנו לא נותנים לעצמנו לפרוץ את הדרך בה אנחנו חיים את החיים שלנו. כשאני בודק את עצמי, אני מבין שזה לא תמיד מה שהגרעין האמיתי שלי רוצה לעשות, אלא עדיין נכנע לכל מיני תכתיבים של החברה."

מיה: "מי אני, מי אנחנו, מי אתם – זה המשפט שלי שיעמוד מחוץ להבימה. אני חושבת שזו המטרה שלנו בסופו של דבר, שגם הקהל יחשוב תחת איזה סטריאוטיפ הוא יושב."

יעל: "מתחת לקליפה" זה המשפט שלי."

עומרי: "תסתכל עליי, אני אסתכל עליך".

ואני חייבת להגיד שבאמת ראיתי כאן קבוצה קצת קסומה של אנשים מיוחדים שדרך עיבוד של מחזה שהם באמת ובתמים מאמינים בו, הם חולמים לעשות כאן שינוי קטן בתפישה של אנשים. קשה לי להאמין שיש עוד כאלו תמימים ונכונים, קשה לי להאמין  שנוכל אי פעם כיחידים או כחברה לא לבחון אדם על פי הרושם הראשוני שהוא מציג, אבל אולי מתישהו נוכל לראות קצת מעבר. אולי מתישהו נצליח להיות חברה טובה יותר, להיות אנשים סובלניים יותר. אולי גם אני פשוט כזו תמימה וחולמת. בכל מקרה אני כבר נרשמתי לקורס היוגה הקרוב לביתי, עכשיו אתם.

פרידה?

מאת: יאשה קריגר

"תיאטרון בובות לא נועד רק לילדים", כך אומרת לי מוריה בן אבות, היוצרת והמבצעת של "פרידה?". "במיוחד בתיאטרון הבובות המודרני, יש יותר ויותר נגיעה בתכנים למבוגרים."

על הבמה ניצבת דמות בודדת של אישה, ספק כלואה , ספק מתקיימת בתוך גוף עצום ואדום של בדים תפורים. מתוך הגוף הזה נוצרת ישות נוספת, בובה, עמה נוצרים יחסים. "אני לא רוצה להסביר את זה יותר מדי" אומרת מוריה, "אבל בגדול המופע עוסק בקשר. זה יכול להיות כל סוג של קשר – הורות, זוגיות. זה נושא שנגיש לכולם, כולנו מתעסקים בזה כל הזמן."

את העבודה "פרידה?" יצרה מוריה במסגרת לימודיה בבית הספר לאמנות תיאטרון הבובות בחולון. ללימודי תיאטרון הבובות היא פנתה לאחר שסיימה את לימודיה במגמת הבימוי של סמינר הקיבוצים."זה לא שעשיתי הסבה לבובות בלבד", היא ממהרת להבהיר. בעבר היא ביימה את הצגת תיאטרון התנועה "(אל) תסתכלי עלי" שעלתה בפסטיבל 'ניסוי כלים' ובפסטיבל אישה בחולון.

"יש משהו בתיאטרון בובות שמאפשר ליוצר לגעת בחומרים שבתיאטרון רגיל עשויים להיראות יותר מדי דרמטיים או קיטשיים. דווקא הבובות יכולות לרכך את הבוטות הזו, ודרך דימויים ויזואליים ופלסטיים לגעת בנושאים שלתיאטרון רגיל יותר קשה לגעת בהם."

כיאה לתיאטרון בובות, ולמרות שקיימת רק פרפורמרית אחת על הבמה, במופע ישנן שתי דמויות. הדואליות הזו, של ישות אחת שיוצרת ישות אחרת ומפעילה אותה, מרתקת לאורך כל המופע. "הרבה אנשים שמגיעים לתחום הזה הם לאו דווקא שחקנים במלוא מובן המילה." מציינת מוריה, "יש משהו בבובה שיכול לתווך בין הפרפורמר לקהל. לפרפורמרים שקשה להם עם קהל, הבובה יכולה להקל קצת את החוויה, כי הבובה מקבלת פוקוס. מעבר לכך, ישנו רובד נוסף – מי מפעיל את מי, אני את הבובה או הבובה אותי. בתיאטרון בובות מודרני המפעיל לא חייב להסתתר מאחורי הבובה."

תהליך העבודה על המופע הנוכחי נמשך כשנה, במסגרת הקורס בהנחיית הדס עפרת ושרון סילבר-מרת, כאשר בתור השראה שימשו עבודותיה של האמנית הצרפתייה לואיז בורז'ואה, שיצרה פסלים תפורים. העבודה בפועל נמשכה כחמישה חודשים, כאשר את השמלה עיצבה דנה ברלינר, אותה הכירה מוריה מלימודיהן המשותפים בסמינר הקיבוצים. מאוחר יותר חברה אליה גם דנה אייזן, שכתבה את המוזיקה למופע.

העבודה השתתפה בפסטיבל הבין-לאומי לתיאטרון בובות בירושלים, וכמובן ממשיכה לחפש אחר במות פוטנציאליות נוספות.