מאחורי הקלעים – מפי במה עם רגשי נחיתות

מאת: נועה בן ארי

המפגש האחרון עם הפסיכולוג שלי התחיל קטסטרופה.  הוא אמר שאולי כדאי להגדיר מחדש את מטרת הטיפול.  זה בעצם שם קוד לעובדה שהוא מרים ידיים, מיואש ממני טוטאלית.  לטענתו אני מסרבת לצאת מתחושת הקורבנות, זה שאני נותנת לכולם רק לדרוך עליי כל הזמן.

–          "למה את צריכה לשאת את משקל כל העולם ואשתו על כתפייך?"

–          "כי זו אני, אין מה לעשות."

–          " 'כי זו אני', זו לא תשובה."

הוא מוריד את המשקפיים לקצה האף, מתנשא כזה.

–          "לא יודעת, אולי זה היעוד שלי. אלוהים דפק אותי ועשה אותי במה. אין לי איך לשנות את זה ואין לי say בהחלטות המקצועיות.  בשביל זה יש מנהל אמנותי."

–          "תראי איך את כל הזמן חוזרת לזה. שוב המסכנות הזו. אכלו לי, שתו לי, דרכו לי. אני רוצה לנסות משהו אחר. בואי נחזור רגע אחורה, לתקופת הילדות. עצמי את העיניים. דמייני את המשפחה שלך.  מה את רואה?"

–          "אבא נהרג בתאונת עבודה כשהרסו את אולם הסינרמה. הייתי קטנטונת.  אמא שימשה כרַמְפָה בעבודות מזדמנות, מחסנים, עבודות בניין.. קרעה את עצמה בשביל לפרנס אותי ואת אחותי הקטנה.  אני זוכרת שרבנו המון. אנחנו מאוד שונות, אחותי ואני. היא כל הזמן חיפשה לברוח, למצוא משהו טוב יותר, אקזוטי, ככה היא קראה לזה."

–          "ומה אחותך עושה היום?"

–          "היא פרקט בבית של ראש הממשלה. חיה את "החיים הטובים"."

–          "יכול להיות שאני שומע נימה של קנאה בקולך?"

–          "איזו קנאה?! ברור שהיא עובדת בבית של האיש הכי חשוב במדינה רק כי היא עברה ניתוח פלסטי, שיפוץ כללי לפני שנתיים."

–          "המממ.. ואיפה זה פוגש אותך?"

–          "מה? השיפוץ? אם היה לי הכסף הייתי מעדיפה לטוס לחו"ל. לא חושבת שצריך לשנות את עצמך בשביל אנשים אחרים. מצד שני, אם היו מממנים לי על חשבון העבודה.. היא טוענת שזה רק פתח לה דלתות. 'זה לא איך דורכים עלייך. זה מי דורך עלייך!!' "

–          "ואיך הגעת לתאטרון?"

–          "שאלה טובה. תמיד היתה לי משיכה למקומות עם אמנות. כנראה בתת-מודע אני מנסה להמשיך את המורשת של אבא.."

–          "זה מקום לא פשוט להיות בו."

–          "לא.  לא קל .בגלל התפאורות הכבדות אני סובלת מעקמת בגב, מתחילה לי פריצת דיסק ולעבודה אין כסף לשלם. זורקים עליי שאריות אוכל ובדלי סיגריות, בעיקר מאחורי הקלעים. נשרפתי מהפנסים ואני מצולקת מהגפה- המסקינטייפ הצבעוני שמדביקים עלי בכדי לסמן מיקומים ואח"כ תולשים באכזריות. אתה יודע מה זה לתת 200% כל יום בעבודה ואז לשמוע שחקנים שבוכים לבמאי: 'אבל זה לא אני! הבמה עקומה…' אמא שלכם עקומה."

–          "למה שלא תנסי להסתכל על זה מזווית אחרת? לשנות פרדיגמה. להחליף משקפיים. אַת הפלטפורמה הממנפת. את המרכז! בלעדייך, אולם הוא סתם חלל, שחקן הוא רק חצי בן-אדם… "

–          "כן.. אולי אשלח את הקורות חיים שלי לערוץ 2. שמעתי שהם צריכים אחת מרכזית בכוכב נולד."

–          " יפה,  That's the spirit. וכמו שאני תמיד אומר: 'אוי, בדיוק נגמר לנו הזמן. נמשיך שבוע הבא'."