ביקורת ההצגה "מאמי"
מאת: חווה ירום
בתולדות התיאטרון העולמי והישראלי ישנם מחזות שקיבלו אינספור עיבודים ואינטרפרטציות. לו הייתם מבקשים לבחון את מספר ההעלאות והעיבודים למחזותיו של שקספיר, לדוגמא, סביר כי לא הייתם יוצאים מזה, או שכותבים איזה דוקטורט סבוך במיוחד. עם זאת, בישראל כמו בישראל, יש הצגות שזכו למספר קטן יחסית של עיבודים, דבר הגורם לכל הפקה להיות אבן כבדת משקל בדרכו של המחזה. אופרת הרוק "מאמי" היא אחת מהצגות אלו.
מאמי נכתבה על ידי הלל מיטלפונקט והועלתה לראשונה בשנת 1986, אהוד בנאי ויוסי מר-חיים אחראים על הלחנים והמוסיקה. מזי כהן היתה מאמי, אהוד בנאי, אריה מוסקונה וחלק מן המוסיקאים גילמו את יתר התפקידים. על אף שבהפקה זו היו אי-אילו אלמנטים תיאטרליים, היא התמקדה בעיקר בטקסט ובמוזיקה. השילוב המכובד בין אלמנטים אלו העניק מימד ואור אחרים לתכנים הלא קלים לעיכול שההצגה מציגה.
ההצגה מספרת את סיפורה של מאמי, נערה מעיירה בדרום, הנישאת לבחיר לבה החייל, שנפצע בקרב ונהפך לצמח. יחד הם עוברים לתל אביב, היא מתחילה לעבוד בפאב, נאנסת על ידי קבוצה של פלסטינאים העובדים במקום ופוגשת את הדוקטור המהולל, המעניק לה אישיות חדשה. בסערה היא הופכת להיות הדבר הלוהט הבא, כובשת את צמרת הממשל ומטיפה למלחמה. לאחר ההפסד הבלתי נמנע, מענישים את מאמי ומוציאים אותה לגלות בדרום, ממנו היא באה.
מאז, "מאמי" עלתה פעמיים נוספות בלבד. פעם אחת, בשנת 2002, בתיאטרון הבימה, כשאורית שחף נכנסת לנעליה של מאמי (ואני מתחרטת בכל לבי שלא יצא לי לראות את העוצמה הנשית ששחף וודאי הכניסה לתפקיד). פעם נוספת בימים אלו, בהפקה היוצאת מכותלי בית צבי ועולה על במת צוותא, על אותה במה עליה ההצגה עלתה לראשונה. מעין חזרה למקורות, אבל לא ממש.
דניאל אפרת הבמאי לקח את תלמידי שנה ג' ורקם עיבוד חדש משלו לאופרת הרוק האלמותית. אין ספק כלל כי השחקנים נותנים הופעה מרשימה ביותר (במיוחד יפעת כהן בתפקיד מאמי ואמיר הלל בתור פרדי מינץ הכתב, הדוקטור ומגוון תפקידים נוספים) והמוסיקאים מצוינים, כשכל הקאסט מתנהג בצורה מקצועית למשעי, גם כאשר יש אי-אילו פאקים טכניים. אבל, וזה אבל גדול מאוד, העיבוד הספציפי הזה הולך קצת לאיבוד.
צילום: דניאל קמינסקי
אפרת הוא אמן יוצא מגדר הרגיל, שבהחלט יודע להניף את שרביטו על הצגות ובעיקר על מחזות זמר. הוא שיחק במגוון הצגות ומחזות זמר, ובהחלט הטביע חותמו על תחום התרגום, כשזכורים לטובה מחזות הזמר אביב מתעורר ואחים בדם הנהדרים. עקב כך, ניתן בהחלט להבין את טאצ' המיוזיקל שהוא מעניק למאמי. המאמי של אפרת הופכת לעשירה יותר, מלאת אמצעים וויזואליים, אביזרים ובגדים, מלאת עושר קולי רב-גוני, מלאת דמויות (לצד מאמי מופיעות גם וויויאן וסיגי, דמויות שלא הופיעו בגרסה המקורית).
הבעיה היא שכל העושר הזה לא עושה טוב להצגה כולה. לו היה לוקח את מאמי והופך אותה למיוזיקל של ממש, עם המוסיקה של בנאי, היתה פה אמירה אמיצה וחתרנית. מעין הפוך על הפוך. אבל כעת, מאמי של אז, עם הכוונות המיטלפונקטיות שנותרו כל כך אקטואליות גם בישראל 2013, די מתפוגגת באבק הדרכים המדברי.
קחו לדוגמא את סצינת האונס של מאמי. בהצגה המקורית, הסצינה כללה שירה, גיטרות, הפלת צלחות וצעקה. זהו. לא היה צריך יותר מזה. בעיבוד של אפרת, לעומת זאת, הסצינה כוללת בין היתר את הדמויות במסכות המתפקדים כפלסטינאים ואת מאמי המניעה את ידיה ללא פשר, כשכל הדרמה שבוטאה בכל מילה ופסיק אצל מזי כהן, נעלמת מאוזן ומעין.
אז השאלה הנשאלת היא לא האם ומדוע אפרת לקח משהו והרס אותו, כי איני חושבת שבכך מדובר. הוא בהחלט נתן את הטאצ' הייחודי שלו, ובכך מגיעות לו כל התשבחות על האומץ וההפקה. עם זאת, הזרקור במקרה זה צריך להיות מכוון לעיבוד עצמו, לבחירות שנעשו ולעובדה שלעיתים, גם בהצגות תיאטרון, כל המוסיף עלול לגרוע.
מאמי
תיאטרון צוותא
מאת: הלל מיטלפונקט
מוסיקה: אהוד בנאי, יוסי מר-חיים
בימוי: דניאל אפרת
ניהול מוסיקלי ועיבודים: עובד אפרת
כוראוגרפיה: עומר זימרי
תלבושות: לירון מינקין
תאורה: דולב ציגל
תפאורה: זאב לוי
משתתפים: יפעת כהן, ניצן רנגיני, אמיר הלל, בר פלד, ירדן מרחבי
נגנים: עידו מנור – פסנתר, אופיר צנחני – כלי הקשה,
ולהקת הג'נדרס – אמיר נויבך – גיטרה ושירה, אור כחלון – תופים, רז בליצבלאו – בס, יוחאי פורטל – גיטרה
הצגות נוספות: 22.4, 5.5
