קדמת הבמה

היוצרים המסקרנים של התיאטרון הישראלי

והפעם – סופי נוז'יקוב

נוז'יקוב היא בוגרת בית צבי, משחקת כיום בתיאטרון הספרייה בהצגות שונות, כגון "סוסים על כביש גהה" ו-"חברות הכי טובות". החל מהחודש הבא תשחק בקו-פרודוקציה של תיאטרון בית ליסין ותיאטרון חיפה, "דברים שאני יודעת". משחקת בהצגה "אגדת Y", בבימוי נעמה ברמן, שעלתה לראשונה בפסטיבל "האזרח כאן" של תיאטרון קרוב. ההצגה, שעוסקת בסיפור של שלושה צעירים בני דור ה-Y, המתוודים על ההזדקקות הגדולה לאהבה אל מול הקושי להתחייב אליה באמת בעידן של השפע האינסופי שסביבם, עומדת לעלות ב23/1/20 בתיאטרון קרוב.

סופי נוז'יקוב

צילום: עדי טרקאי

1. הצגה טובה שראיתי לאחרונה – "Sleep no more". חוויה תיאטרלית הכי מרגשת ומיוחדת שיצא לי לראות. ממליצה לכל מי שיוצא לו לבקר בניו יורק!

2. התפקיד שעשיתי שהכי התחברתי אליו – בשנה ג' בבית צבי שיחקתי את סילביה בהצגה ״שבטים״ שביים אבישי בן גל. סילביה היא בחורה שההורים שלה חרשים והיא מתחרשת במהלך ההצגה. התחברתי מאוד לרצון שלה להשתייך לעולם השומעים, אבל תוך כדי גם לא לאבד את הזהות של כבחורה להורים חרשים. זה מאוד הזכיר לי איך בילדותי כעולה חדשה נורא רציתי להיות ישראלית ותוך כדי לא לאבד את התרבות והשפה של ההורים שלי. 

3. אמונות תפלות שונות ומשונות – תמיד לקרוא טקסט שאני עובדת עליו לפני השינה.

4. ההשראה שלי – צ'כוב, קובריק ואודרי הפבורן.

5. ישנה כפיות בלילה עם – במבי.

6. הדבר שהכי מרגיז אותי בתיאטרון הישראלי – אין מספיק צ'כוב.

7. ידעתי שאני רוצה להיות בתיאטרון – בגיל 3 באוקראינה הייתי בגן חב"ד ושיחקתי בהצגת חנוכה את התפקיד הראשי – הסופגנייה.

8. אם לא הייתי שחקנית – הייתי פסיכולוגית.

9. הכי סקסי בעיני – ללבוש שמלה כל יום ולכל אירוע.

10. לפני שאני עולה לבמה – אני שותה שלוק מים, לוקחת נשימה ומחייכת לעצמי חיוך ענקי במראה.

משפחה זה מורכב

על ההצגה "סוסים על כביש גהה"

מאת: אביבה רוזן

הצגה שמבוססת על ספר היא תמיד מתכון להשוואה, מה טוב יותר ומה רע יותר. הפעם התשובה היא פשוטה: זה טוב וזה מצוין. בספרה של סביון ליברכט יש, כמובן, מורכבויות רבות שאינן באות לידי ביטוי בהצגה. הסיפור שמסופר על ידי הגיבורה, נינה, מציג את נבכי נפשה החולה. בהצגה איננו מבינים זאת בהתחלה. אנחנו רואים משפחה בעייתית, עם אב דומיננטי שכמעט כולם שנאו, שנפטר בתחילת ההצגה.

מכאן ואילך, האב מהווה בתור ציר מרכזי בעלילה שנפרשת לפנינו. הוא גיבור נעדר, וכל הדמויות האחרות הן מריונטות שלו. זוהי בחירה גאונית של הבמאית מאיה שעיה, שהצליחה להפוך מת לגיבור מרכזי שהכל וכולם מתחברים אליו. מעבר לכך, זהו סיפורם של שני אחים ואישה אחת, ששניהם אוהבים ומתקשים להתמודד איתה. שני אחים ששנאו זה את זה כי היו בתחרות על אהבתו ותשומת לבו של אביהם הקשה, שהכל נעשה תמיד כדברו.

סוסים על כביש גהה - שמחה ברבירו

סוסים על כביש גהה | צילום: שמחה ברבירו

בהצגה של תאטרון "הספרייה" מככבים שחקני בית צבי לדורותיהם, כמו עידית טפרסון בתפקיד יודית היקית שהיא חיצונית למשפחה אך משמשת בה ציר מרכזי, המאהבת המיתולוגית של האב המת שממשיכה בשמו לתמרן את האירועים במשפחה. היא זאת שמזמינה את ירמיהו, האח שנשלח בתחבולות לגלות באלסקה, לקבורת אביו, למרות שהיא מודעת לתהליך המורכב שעומד להתרחש כתוצאה מהזמנה זאת. טפרסון משכנעת ומלהיבה בתפקיד שהיא עושה, ובמידה רבה גונבת את ההצגה מכל האחרים, עם מבטא יקי ברלינאי בולט ודמות מאופקת אך סוערת.

האח שחוזר הביתה, לא לגמרי יציב נפשית, אך נחוש בהחלטתו לקבל חזרה את שמגיע לו מהירושה שכבר מזמן איננה ואת האישה שנגזלה, כך לדעתו, על ידי אחיו. במהירה מסתבר כי האישה, נינה הבלתי יציבה, נכנעת מיד לקסמיו ומתחברת לאהבתה הנושנה, שמערערת אותה לגמרי.

מכאן, הולכים ומתגלים שקרים וסודות משפחתיים שמסבכים את חיי כולם, אך בסופו של דבר חוזרים הדברים לעצמם. אח אחד חוזר לאלסקה כשהוא משאיר מאחוריו חיים שהתנפצו והשתנו, והאח שלקח על עצמו את מה שהותיר מאחור, חוזר לשאת את המשא. הכל, כך נראה, לפי תוכנית אב שטנית שהותוותה על ידי המת ושלוחתו עלי אדמות, יודית היקית.

סוסים על כביש גהה2 - שמחה ברבירו

צילום: שמחה ברבירו

הצלחת היצירה מבוססת על שחקנים מעולים, ותיקים וחדשים, בימוי שמגלה כישרון רב ותפאורה אסתטית, מלאה בפרחים וצמחים שמגדלת המשפחה החקלאית במושב שלצד כביש גהה, אך גם כזאת שמאפשרת לצופים להבין מיד ששום דבר איננו אסתטי כפי שהוא נראה. התפאורה מגלה שמץ של דלות שמכסה על מהומה רבה המסתתרת מאחורי וילונות סתורים. כל אלו, בנוסף להזדהות ולהתלהבות שנוצרו על ידי הקאסט והעשירו את הנעשה על הבמה ומאחורי הקלעים, יצרו הצגה שמשאירה את חותמה זמן רב אחרי שהיא מסתיימת.

ההצגה מעוררת מחשבות על יחסים בין גברים ונשים, בין אחים, בין הורים לילדיהם ומערכות יחסים בכלל, שעולות ומציבות סימני שאלה רבים. לא תמיד העברה של ספר להצגה צריכה להיות נאמנה לגמרי למציאות, לעיתים רצוי שהיא תיקח את הרעיונות הספרותיים ותביא אותם בצורה ההולמת את הבמה. כך נעשה בהצגה הזו. שאפו.

סוסים על כביש גהה

תיאטרון הספרייה

מאת: סביון ליברכט

בימוי: מאיה שעיה

בהשתתפות בוגרי בית צבי: מורן בן אריה (טחן), אודי בן דוד/שי אגוזי, גיא לואל, סופי נוז'יקוב/טל סגל, אורה מאירסון/עידית טפרסון, יוגב אטיאס/דניאל נחמן

עיצוב תפאורה: שמעון קסטיאל

עיצוב תלבושות: ליה חוזה

עיצוב תנועה: קארין שניידר

מועדים נוספים:

14/2-5/3/2020

לשעות ולפרטים נוספים בדף ההצגה באתר תיאטרון הספריה – הקליקו על הלינק

פרויקט לאראמי

פרויקט לאראמי – בית צבי/מחזור נ"מ

פרויקט לאראמי - מרב דרור

צילום: מרב דרור

מוזס קאופמן ואנסמבל "התיאטרון הטקטוני" של ניו יורק יצאו לחקור את הרצח של מתיו שפרד, הומוסקסואל צעיר, בן העיירה לאראמי שבארצות הברית, שנקשר והוכה למוות על ידי צעירים מהעיירה, ואצרו את ממצאיהם לכדי מחזה שעולה כעת על ידי כיתת הבוגרים של בית צבי, אשר עומדים לסיים את לימודיהם באוגוסט השנה. המחזה נושא מסר חשוב ואקטואלי גם היום, כעשרים שנה אחרי הרצח, אך הביצוע של מחזור נ"מ מתקשה לעורר הזדהות. בתחילה, התחושה היא של קריינות טקסט, יותר מאשר משחק. למרות האנרגיה הגבוהה והרציפה, והבימוי המהודק, לוקח להם זמן מה להתרווח מספיק בתוך דמויותיהם על מנת לעורר אמון. התפאורה אמנם מינימליסטית אך משרתת היטב את המטרה, אולם התאורה צפויה לחלוטין. מההפקה כולה ומהשפה האמנותית שלה עולה ניחוח אמריקאי, והיה מקום לטפל בעיבוד כך שיהיה קרוב יותר למציאות של הצופה הישראלי. ראוי מאוד לציין את משחקם של בת אל מזוז, נווה כהן וליאור משיח, מקומם הטבעי הוא על הבמה. זו שעה וחצי מהודקת ואנרגטית הנושאת מסר חשוב וחושפת את הצופים לקאסט צעיר, רענן ומסקרן.

1

גולגולת אחת במדרוג מרתה (הצגה טובה, מסר חשוב, אבל…)

לפרטים ומועדים – הקליקו על הלינק 

**ההצגה רצה עד ל10/6/19.



 

כמו מרתה, גם המצעד נעשה אחרת מכל מה שאתם רגילים אליו, או במילים אחרות, טוב יותר. הדירוג הגבוה ביותר הוא גולגולת אחת, בעוד הדירוג הנמוך ביותר הוא חמש גולגולות. תתרגלו לזה. 🙂 

דירוג גולגולות מעודכן

אגדה מודרנית

ביקורת ההצגה "הערפד, הגנב, הזונה והירח"

מאת: מיה אופיר מגנט

ההצגה "הערפד, הגנב, הזונה והירח", שעלתה לאחרונה בבית הספר בית צבי, מורכבת מארבע אגדות שכתב הבמאי ירון אדלשטיין יחד עם תלמידי שנה ג'. אם בשנות התשעים כתב ג'יימס פין גארנר את הלהיט "פוליטיקלי קורקט – אגדות ילדים בלשון סגי נהור", שהראו את הצד "האמיתי" של האגדות המוכרות, בחר אדלשטיין לכתוב עם השחקנים אגדות חדשות שחושפות דילמות של העולם המודרני. למרות הכתיבה המצחיקה והחכמה, ההצגה לא אחידה מבחינה סגנונית ועוד לא בשלה לעבור מבמת בית הספר אל אולמות התיאטרון.

ההצגה בנויה מארבע אגדות: האגדה הראשונה עוסקת בילדה שאין לה שם וצריכה לבחור אחד לעצמה, השנייה מתרחשת בעולם שבו בני האדם הם בעלי ארבע רגליים, ארבע ידיים ושני ראשים, השלישית מספרת על עובדי מפעל החלומות והרביעית מתארת נסיכה עצובה ונבגדת שמחליטה לבטל את הלילה. האגדות החדשות שנכתבו הן אגדות מודרניות שמשקפות דילמות ונושאים שמעסיקים אותנו היום. הן כתובות בהומור וקורצות לאגדות מוכרות ולעולם הפנטזיה. השחקנים בהצגה, משחקים בכל ארבע האגדות ומחליפים דמויות כל הזמן. חלק מהשחקנים טובים, אחרים פחות, אבל הופתעתי לטובה מהמשחק העדין שלהם. הם משחקים במידה, יוצרים דמויות לא צעקניות ומוגזמות ונראה שהם מחויבים ומיומנים, ונעים לצפות בהם.

הקו המקשר בין האגדות הוא סיפור מסגרת שהקהל שומע באמצעות voice over בתחילה ובסיום של כל אגדה. בהתחלה, אנחנו שומעים אבא המספר לבתו סיפור לפני השינה, אחר כך את הבת שהתבגרה מדברת עם הפסיכולוגית שלה ובסוף, אותה הבת מספרת סיפור לילד שלה. סיפור המסגרת הזה לא פוּתח עד הסוף ולא ברור המעבר אל השיחה עם הפסיכולוגית, בה הבת מנסה לנתח מדוע סיפר לה אביה את הסיפורים האלה. היה מעניין לו היו בוחרים להמשיך את השושלת וללוות את הילדה שבגרה לאישה ומספרת לבן שלה שמספר לבן שלו וכו'. לכל דור, האגדות שלו אבל משהו בקשר בין ההורה לילד נשאר תמיד.

הערפד, הגנב, הזונה והירח - בית צבי

העובדה שההצגות שונות זו מזו בכתיבה ובשפה הבימתית יצר חוסר אחידות סגנוני. האגדה הראשונה מזכירה מבחינה תוכנית אגדות ילדים מוכרות עם טוויסט עכשווי בה השחקנים מעצבים בגופם את העולם ומשחקים גם את הרהיטים והחפצים, האגדה השנייה מתקשרת לסיפור מ"המשתה" של אפלטון על בני האדם שהיו פעם מחוברים וגם השפה הבימתית שונה: השחקנים לבושים בתלבושות ולא בבגדים שחורים ולא מגלמים בגופם את המקום. באגדה השלישית על עובדי מפעל החלומות, הסגנון הוא פיזי ללא מילים ואילו האגדה האחרונה היא כמעט מחזמר – מחווה לסרטים של וולט דיסני.

המכשלה העיקרית של ההצגה היא חוסר האחידות הסגנוני הזה וההבדל ברמה בין האגדות השונות. ההצגה מתחילה כ"תיאטרון שחור" ובסוף נגמרת במחזמר. בהתחלה, כל השחקנים לובשים בגדים שחורים אחידים ומשתמשים במעט אביזרים, אבל בהמשך מתחילים להשתמש בתלבושות שהכינו השחקנים ובתלבושות מחדר התלבושות של בית הספר והמינימאליות בשחור נעלמת. גם מבחינת הבימוי והמשחק, האגדה השנייה והשלישית מהודקות יותר מן האחרות בהצגה, הסיפור ברור והשפה הבימתית עשויה היטב.

יכול להיות שהשוני הסגנוני הנו בחירת בימוי. אם כן, נדרשה החלטה ברורה יותר שגם תיתמך על ידי סיפור המסגרת ועל ידי עיצוב התלבושות כדי להבין את הכוונה. בכל מקרה, חשוב היה להחליט על שפה אחידה שהייתה נותנת גם אחידות מבחינה סגנונית. ההצגה בהחלט מהנה, והעיסוק באגדות מעניין אבל בכדי שהיא תוכל להמשיך ולקבל חיים משל עצמה מחוץ לכותלי בית הספר, יש לעשות כמה החלטות קשות בנוגע לסגנון וליתר האמצעים הבימתיים.

 

"הערפד, הגנב, הזונה והירח"

בית הספר לאמנויות הבמה בית צבי

בימוי: ירון אדלשטיין

משתתפים: אופיר ארד, גילי גבל, אילה דנגור, תמר ווסר, עתליה זהבי, רז אפשטיין, יסמין לביא, חן מגן, ליאור מורדוך, נטשה מנטל, נועם עמית, שי פרידמן, בר קדמי, שרון קרוק ונטע רביב

מוסיקה: אלעד ישי

תאורה: עמיחי אלהרר

פסנתר/קלידים: אלעד ישי

אין כמו בארץ

על ההצגה "לך לך מארצך"

מאת: הילה ציגל

לך לך מארצך, תעבור למדינה אחרת, לקצה השני של העולם, תתאכזב, תראה שאין כמו בארץ.

ההצגה "לך לך מארצך", שעלתה לראשונה ב-2013 בבית הספר למשחק "בית צבי" ובפסטיבל "עתיד התיאטרון", הצליחה לעשות את מה שהצגות בית ספר רבות נכשלות בו ולפרוץ את כתלי המוסד הלימודי. בזכות עקשנותם של היוצרים ואמצעי מימון-המון, ההצגה עולה כעת ברחבי הארץ, ובחודש מאי היא צפויה להופיע בתיאטרון תמונע.

בניגוד להצגות אחרות, "לך לך מארצך" לא באה לספר לנו סיפור רציף עם התחלה אמצע וסוף. אין לה גיבור מרכזי או התפתחות עלילתית רציפה, זוהי הצגה שמביאה בפנינו רעיון, קו מחשבה, אבל מכאן בעצם כוחה. ארבע המערכות שמרכיבות אותה הן בעצם ארבע תמונות, סיפורים שונים של מבחר דמויות שהדבר המשותף להם הוא שהם ישראלים. ישראלים שירדו מהארץ, כל אחד מסיבותיו האישיות אך לכולם חלום משותף וישראלי כל כך – "לעשות את זה בחו"ל" .

כל אחת מן התמונות מתרחשות בקצוות שונים של העולם בלילה אחד, ערב הסילבסטר. בלילה סימבולי זה, אנו מתוודעים לסיפורים ולדמויות שבתחילה לא מרשימות במיוחד, ולעיתים אפילו נוראיות, אך לאט לאט השכבות מתקלפות ואנו מתחילים לראות מה רוחש מתחת לפני השטח.

בתמונה הראשונה אנו נכנסים לחייהם של שני אחים ברוסיה, האח הגדול סוחר איברים נהנתן והאח הצעיר מוכה געגועים לישראל. לביתם מגיעות שתי אחיות ואז הסיפור מתחיל להיות מעניין באמת. התמונה השנייה מביאה בפנינו את סיפורו של זוג צעיר, הורים טריים לתינוק בסידני שבאוסטרליה, המתמודדים עם חלום ההיי-טק הלא ממומש ועם בגידה כואבת. התמונה השלישית מתרחשת בשירותי מועדון בקליפורניה – שני צעירים ישראלים מתאהבים ומוצאים שפה משותפת עד שהעניינים מתחילים להשתבש. התמונה הרביעית מתרחשת בברלין – אישה גרמניה המזמינה לבעלה הישראלי נערות ליווי ישראליות לכבוד השנה החדשה.

צילום: יוסי צבקר

ההצגה, שנכתבה ובוימה על ידי גור קורן, כתובה בשפה קולחת ובוטה, ומשלבת בתוכה כמויות של הומור מושחז הפונה אל שכבות שונות בקהל, לכל אחד בשפתו. בכל התמונות שזורים ניואנסים המחברים בין בליל הסיפורים וקושרים אותם יחד לכדי סיפור אחד, הסיפור שיכול להיות הסיפור של כל אחד מאיתנו.

"לך לך מארצך" לא מציעה תקווה, אין בה מימוש או הצלחה. ישנה אווירת כישלון צורב ומהדהד של כל הדמויות, ישנם חלומות שבורים, אהבות נכזבות ורסיסי שאיפות שלא הוגשמו. המסר אחד וברור – מי שעוזב את הארץ סופו לסבול. בתור מישהי שבילתה אי אילו שנים מעבר לים, אני יכולה להתחבר אל הרעיון הכללי אך לא להסכים איתו לגמרי. מצד אחד, אני מעריכה את הציוניות המתפרצת אך מצד שני, איני יכולה שלא לתהות האם נכון הדבר, האם כל מי שעוזב את הארץ המובטחת כדי לבנות את חייו  בארץ אחרת, ולא משנה אם זו גרמניה, אוסטרליה או ארצות הברית, סופו למצוא את עצמו עומד בתוך שוקת שבורה?

הבוגרים הטריים של בית הספר למשחק "בית צבי" נותנים כאן תצוגת משחק מרשימה. תחת ידו המנצחת של קורן, השחקנים מציגים בפני הקהל מנעד דמויות נרחב, שמצליחות להזיז משהו בלב הצופים, גם אם הן נמצאות בקצה השני של העולם. אם נתייחס לשמו של הפסטיבל שבמסגרתו ההצגה עלתה לראשונה, נראה כאילו הוא הצליח לקפל בתוכו הבטחה מסקרנת.

"לך לך מארצך"

עפ"י הטרילוגיה הבלגרדית מאת בילנה סרביוביץ'

עיבוד ובימוי: גור קורן

שחקנים: נקטר גפן, עידן סמדג'ה, ישראל גולדרט, נואית קדם, אביה חדידה, מיכל כהן, דור מנואל, חן בר, אביתר אברהם.

עיצוב תפאורה: סלבה מלצב

עיצוב תלבושות: יסמין ניזרי

עיצוב תאורה: אפרים אוגד

הדרכת טקסט: דפנה  מרסר–הדרי

מועדים נוספים: 31/3/14 תיאטרון חיפה.

קידמת הבמה

קידמת הבמה

האנשים המעניינים באמת בתיאטרון הישראלי

והפעם – גיל וייס

מאת: הילה ציגל

גיל וייס

גיל וייס, בוגר בית צבי 2009, שיחק בתיאטרון חיפה, תיאטרון הספריה, העמותה לקידום תיאטרון השעה, ובימים אלה רץ עם ההפקה "כטוב בעיניכם" של בית ליסין בשיתוף המדיטק. בתחילת 2011 הקים יחד עם ארבעה חברים נוספים (סיון קרצ'נר, אביהוד תדהר, תמר גוטמן, גיל רשף) ובליווי צמוד של גרי בילו ז"ל, את תיאטרון תהל שממוקם במרכז הגאה בתל אביב. עד היום, תיאטרון תהל העלה 15 הפקות שונות (ביניהן  "קוק", "מלכודת מוות", "הכל אודות אמא", "מלאכים באמריקה" ועוד). התיאטרון עוסק בתכנים שלאו דווקא מגיעים לתיאטרון המיינסטרים ונוגעים לקהילה הגאה ולמיעוטים נוספים בחברה.

1. הצגה טובה שראיתי לאחרונה – סיראנו דה ברז'רק, תיאטרון הקאמרי.

2. התפקיד שגילמתי, שהכי התחברתי אליו – שנה שלישית, בית צבי. פארול, סוף טוב הכל טוב,שייקספיר.

3. אמונות תפלות שונות ומשונות – מחפש שלוש ספרות זהות באמצע לוחיות רישוי של רכבים.

4. ההשראה שלי – יש מלא. מחפש השראה בכל דבר, בכל אחד.

5. ישן כפיות בלילה עם – השלט של יס.

6. הדבר שהכי מרגיז אותי בתיאטרון הישראלי – התפשרות.

7. הרגע בו ידעתי שאני רוצה להיות בתיאטרון – הצגה של בי"הס בגיל 13. פעם ראשונה שהרגשתי מיזוג עם דמות. היה שם רגע.

8. אם לא הייתי שחקן, הייתי – נגר.

9. הכי סקסי בעיני – אמת והתמסרות.

10. דקה לפני שאני עולה לבמה אני – מפהק. לא מעייפות. לוקח אוויר כדי לצלול.

העיבוד שהלך לאיבוד

ביקורת ההצגה "מאמי"

מאת: חווה ירום

בתולדות התיאטרון העולמי והישראלי ישנם מחזות שקיבלו אינספור עיבודים ואינטרפרטציות. לו הייתם מבקשים לבחון את מספר ההעלאות והעיבודים למחזותיו של שקספיר, לדוגמא, סביר כי לא הייתם יוצאים מזה, או שכותבים איזה דוקטורט סבוך במיוחד. עם זאת, בישראל כמו בישראל, יש הצגות שזכו למספר קטן יחסית של עיבודים, דבר הגורם לכל הפקה להיות אבן כבדת משקל בדרכו של המחזה. אופרת הרוק "מאמי" היא אחת מהצגות אלו.

מאמי נכתבה על ידי הלל מיטלפונקט והועלתה לראשונה בשנת 1986, אהוד בנאי ויוסי מר-חיים אחראים על הלחנים והמוסיקה. מזי כהן היתה מאמי, אהוד בנאי, אריה מוסקונה וחלק מן המוסיקאים גילמו את יתר התפקידים. על אף שבהפקה זו היו אי-אילו אלמנטים תיאטרליים, היא התמקדה בעיקר בטקסט ובמוזיקה. השילוב המכובד בין אלמנטים אלו העניק מימד ואור אחרים לתכנים הלא קלים לעיכול שההצגה מציגה.

ההצגה מספרת את סיפורה של מאמי, נערה מעיירה בדרום, הנישאת לבחיר לבה החייל,  שנפצע בקרב ונהפך לצמח. יחד הם עוברים לתל אביב, היא מתחילה לעבוד בפאב, נאנסת על ידי קבוצה של פלסטינאים העובדים במקום ופוגשת את הדוקטור המהולל, המעניק לה אישיות חדשה. בסערה היא הופכת להיות הדבר הלוהט הבא, כובשת את צמרת הממשל ומטיפה למלחמה. לאחר ההפסד הבלתי נמנע, מענישים את מאמי ומוציאים אותה לגלות בדרום, ממנו היא באה.

מאז, "מאמי" עלתה פעמיים נוספות בלבד. פעם אחת, בשנת 2002, בתיאטרון הבימה, כשאורית שחף נכנסת לנעליה של מאמי (ואני מתחרטת בכל לבי שלא יצא לי לראות את העוצמה הנשית ששחף וודאי הכניסה לתפקיד). פעם נוספת בימים אלו, בהפקה היוצאת מכותלי בית צבי ועולה על במת צוותא, על אותה במה עליה ההצגה עלתה לראשונה. מעין חזרה למקורות, אבל לא ממש.

דניאל אפרת הבמאי לקח את תלמידי שנה ג' ורקם עיבוד חדש משלו לאופרת הרוק האלמותית. אין ספק כלל כי השחקנים נותנים הופעה מרשימה ביותר (במיוחד יפעת כהן בתפקיד מאמי ואמיר הלל בתור פרדי מינץ הכתב, הדוקטור ומגוון תפקידים נוספים)  והמוסיקאים מצוינים, כשכל הקאסט מתנהג בצורה מקצועית למשעי, גם כאשר יש אי-אילו פאקים טכניים. אבל, וזה אבל גדול מאוד, העיבוד הספציפי הזה הולך קצת לאיבוד.

צילום: דניאל קמינסקי

אפרת הוא אמן יוצא מגדר הרגיל, שבהחלט יודע להניף את שרביטו על הצגות ובעיקר על מחזות זמר. הוא שיחק במגוון הצגות ומחזות זמר, ובהחלט הטביע חותמו על תחום התרגום, כשזכורים לטובה מחזות הזמר אביב מתעורר ואחים בדם הנהדרים. עקב כך, ניתן בהחלט להבין את טאצ' המיוזיקל שהוא מעניק למאמי. המאמי של אפרת הופכת לעשירה יותר, מלאת אמצעים וויזואליים, אביזרים ובגדים, מלאת עושר קולי רב-גוני, מלאת דמויות (לצד מאמי מופיעות גם וויויאן וסיגי, דמויות שלא הופיעו בגרסה המקורית).

הבעיה היא שכל העושר הזה לא עושה טוב להצגה כולה. לו היה לוקח את מאמי והופך אותה למיוזיקל של ממש, עם המוסיקה של בנאי, היתה פה אמירה אמיצה וחתרנית. מעין הפוך על הפוך. אבל כעת, מאמי של אז, עם הכוונות המיטלפונקטיות שנותרו כל כך אקטואליות גם בישראל 2013, די מתפוגגת באבק הדרכים המדברי.

קחו לדוגמא את סצינת האונס של מאמי. בהצגה המקורית, הסצינה כללה שירה, גיטרות, הפלת צלחות וצעקה. זהו. לא היה צריך יותר מזה. בעיבוד של אפרת, לעומת זאת, הסצינה כוללת בין היתר את הדמויות במסכות המתפקדים כפלסטינאים ואת מאמי המניעה את ידיה ללא פשר, כשכל הדרמה שבוטאה בכל מילה ופסיק אצל מזי כהן, נעלמת מאוזן ומעין.

אז השאלה הנשאלת היא לא האם ומדוע אפרת לקח משהו והרס אותו, כי איני חושבת שבכך מדובר. הוא בהחלט נתן את הטאצ' הייחודי שלו, ובכך מגיעות לו כל התשבחות על האומץ וההפקה. עם זאת, הזרקור במקרה זה צריך להיות מכוון לעיבוד עצמו, לבחירות שנעשו ולעובדה שלעיתים, גם בהצגות תיאטרון, כל המוסיף עלול לגרוע.

מאמי

תיאטרון צוותא

מאת: הלל מיטלפונקט

מוסיקה: אהוד בנאי, יוסי מר-חיים

בימוי: דניאל אפרת

ניהול מוסיקלי ועיבודים: עובד אפרת

כוראוגרפיה: עומר זימרי

תלבושות: לירון מינקין

תאורה: דולב ציגל

תפאורה: זאב לוי

משתתפים: יפעת כהן, ניצן רנגיני, אמיר הלל, בר פלד, ירדן מרחבי

נגנים: עידו מנור – פסנתר, אופיר צנחני – כלי הקשה,

ולהקת הג'נדרס – אמיר נויבך – גיטרה ושירה, אור כחלון – תופים, רז בליצבלאו – בס, יוחאי פורטל – גיטרה

הצגות נוספות: 22.4, 5.5