אגדה מודרנית

ביקורת ההצגה "הערפד, הגנב, הזונה והירח"

מאת: מיה אופיר מגנט

ההצגה "הערפד, הגנב, הזונה והירח", שעלתה לאחרונה בבית הספר בית צבי, מורכבת מארבע אגדות שכתב הבמאי ירון אדלשטיין יחד עם תלמידי שנה ג'. אם בשנות התשעים כתב ג'יימס פין גארנר את הלהיט "פוליטיקלי קורקט – אגדות ילדים בלשון סגי נהור", שהראו את הצד "האמיתי" של האגדות המוכרות, בחר אדלשטיין לכתוב עם השחקנים אגדות חדשות שחושפות דילמות של העולם המודרני. למרות הכתיבה המצחיקה והחכמה, ההצגה לא אחידה מבחינה סגנונית ועוד לא בשלה לעבור מבמת בית הספר אל אולמות התיאטרון.

ההצגה בנויה מארבע אגדות: האגדה הראשונה עוסקת בילדה שאין לה שם וצריכה לבחור אחד לעצמה, השנייה מתרחשת בעולם שבו בני האדם הם בעלי ארבע רגליים, ארבע ידיים ושני ראשים, השלישית מספרת על עובדי מפעל החלומות והרביעית מתארת נסיכה עצובה ונבגדת שמחליטה לבטל את הלילה. האגדות החדשות שנכתבו הן אגדות מודרניות שמשקפות דילמות ונושאים שמעסיקים אותנו היום. הן כתובות בהומור וקורצות לאגדות מוכרות ולעולם הפנטזיה. השחקנים בהצגה, משחקים בכל ארבע האגדות ומחליפים דמויות כל הזמן. חלק מהשחקנים טובים, אחרים פחות, אבל הופתעתי לטובה מהמשחק העדין שלהם. הם משחקים במידה, יוצרים דמויות לא צעקניות ומוגזמות ונראה שהם מחויבים ומיומנים, ונעים לצפות בהם.

הקו המקשר בין האגדות הוא סיפור מסגרת שהקהל שומע באמצעות voice over בתחילה ובסיום של כל אגדה. בהתחלה, אנחנו שומעים אבא המספר לבתו סיפור לפני השינה, אחר כך את הבת שהתבגרה מדברת עם הפסיכולוגית שלה ובסוף, אותה הבת מספרת סיפור לילד שלה. סיפור המסגרת הזה לא פוּתח עד הסוף ולא ברור המעבר אל השיחה עם הפסיכולוגית, בה הבת מנסה לנתח מדוע סיפר לה אביה את הסיפורים האלה. היה מעניין לו היו בוחרים להמשיך את השושלת וללוות את הילדה שבגרה לאישה ומספרת לבן שלה שמספר לבן שלו וכו'. לכל דור, האגדות שלו אבל משהו בקשר בין ההורה לילד נשאר תמיד.

הערפד, הגנב, הזונה והירח - בית צבי

העובדה שההצגות שונות זו מזו בכתיבה ובשפה הבימתית יצר חוסר אחידות סגנוני. האגדה הראשונה מזכירה מבחינה תוכנית אגדות ילדים מוכרות עם טוויסט עכשווי בה השחקנים מעצבים בגופם את העולם ומשחקים גם את הרהיטים והחפצים, האגדה השנייה מתקשרת לסיפור מ"המשתה" של אפלטון על בני האדם שהיו פעם מחוברים וגם השפה הבימתית שונה: השחקנים לבושים בתלבושות ולא בבגדים שחורים ולא מגלמים בגופם את המקום. באגדה השלישית על עובדי מפעל החלומות, הסגנון הוא פיזי ללא מילים ואילו האגדה האחרונה היא כמעט מחזמר – מחווה לסרטים של וולט דיסני.

המכשלה העיקרית של ההצגה היא חוסר האחידות הסגנוני הזה וההבדל ברמה בין האגדות השונות. ההצגה מתחילה כ"תיאטרון שחור" ובסוף נגמרת במחזמר. בהתחלה, כל השחקנים לובשים בגדים שחורים אחידים ומשתמשים במעט אביזרים, אבל בהמשך מתחילים להשתמש בתלבושות שהכינו השחקנים ובתלבושות מחדר התלבושות של בית הספר והמינימאליות בשחור נעלמת. גם מבחינת הבימוי והמשחק, האגדה השנייה והשלישית מהודקות יותר מן האחרות בהצגה, הסיפור ברור והשפה הבימתית עשויה היטב.

יכול להיות שהשוני הסגנוני הנו בחירת בימוי. אם כן, נדרשה החלטה ברורה יותר שגם תיתמך על ידי סיפור המסגרת ועל ידי עיצוב התלבושות כדי להבין את הכוונה. בכל מקרה, חשוב היה להחליט על שפה אחידה שהייתה נותנת גם אחידות מבחינה סגנונית. ההצגה בהחלט מהנה, והעיסוק באגדות מעניין אבל בכדי שהיא תוכל להמשיך ולקבל חיים משל עצמה מחוץ לכותלי בית הספר, יש לעשות כמה החלטות קשות בנוגע לסגנון וליתר האמצעים הבימתיים.

 

"הערפד, הגנב, הזונה והירח"

בית הספר לאמנויות הבמה בית צבי

בימוי: ירון אדלשטיין

משתתפים: אופיר ארד, גילי גבל, אילה דנגור, תמר ווסר, עתליה זהבי, רז אפשטיין, יסמין לביא, חן מגן, ליאור מורדוך, נטשה מנטל, נועם עמית, שי פרידמן, בר קדמי, שרון קרוק ונטע רביב

מוסיקה: אלעד ישי

תאורה: עמיחי אלהרר

פסנתר/קלידים: אלעד ישי

אין כמו בארץ

על ההצגה "לך לך מארצך"

מאת: הילה ציגל

לך לך מארצך, תעבור למדינה אחרת, לקצה השני של העולם, תתאכזב, תראה שאין כמו בארץ.

ההצגה "לך לך מארצך", שעלתה לראשונה ב-2013 בבית הספר למשחק "בית צבי" ובפסטיבל "עתיד התיאטרון", הצליחה לעשות את מה שהצגות בית ספר רבות נכשלות בו ולפרוץ את כתלי המוסד הלימודי. בזכות עקשנותם של היוצרים ואמצעי מימון-המון, ההצגה עולה כעת ברחבי הארץ, ובחודש מאי היא צפויה להופיע בתיאטרון תמונע.

בניגוד להצגות אחרות, "לך לך מארצך" לא באה לספר לנו סיפור רציף עם התחלה אמצע וסוף. אין לה גיבור מרכזי או התפתחות עלילתית רציפה, זוהי הצגה שמביאה בפנינו רעיון, קו מחשבה, אבל מכאן בעצם כוחה. ארבע המערכות שמרכיבות אותה הן בעצם ארבע תמונות, סיפורים שונים של מבחר דמויות שהדבר המשותף להם הוא שהם ישראלים. ישראלים שירדו מהארץ, כל אחד מסיבותיו האישיות אך לכולם חלום משותף וישראלי כל כך – "לעשות את זה בחו"ל" .

כל אחת מן התמונות מתרחשות בקצוות שונים של העולם בלילה אחד, ערב הסילבסטר. בלילה סימבולי זה, אנו מתוודעים לסיפורים ולדמויות שבתחילה לא מרשימות במיוחד, ולעיתים אפילו נוראיות, אך לאט לאט השכבות מתקלפות ואנו מתחילים לראות מה רוחש מתחת לפני השטח.

בתמונה הראשונה אנו נכנסים לחייהם של שני אחים ברוסיה, האח הגדול סוחר איברים נהנתן והאח הצעיר מוכה געגועים לישראל. לביתם מגיעות שתי אחיות ואז הסיפור מתחיל להיות מעניין באמת. התמונה השנייה מביאה בפנינו את סיפורו של זוג צעיר, הורים טריים לתינוק בסידני שבאוסטרליה, המתמודדים עם חלום ההיי-טק הלא ממומש ועם בגידה כואבת. התמונה השלישית מתרחשת בשירותי מועדון בקליפורניה – שני צעירים ישראלים מתאהבים ומוצאים שפה משותפת עד שהעניינים מתחילים להשתבש. התמונה הרביעית מתרחשת בברלין – אישה גרמניה המזמינה לבעלה הישראלי נערות ליווי ישראליות לכבוד השנה החדשה.

צילום: יוסי צבקר

ההצגה, שנכתבה ובוימה על ידי גור קורן, כתובה בשפה קולחת ובוטה, ומשלבת בתוכה כמויות של הומור מושחז הפונה אל שכבות שונות בקהל, לכל אחד בשפתו. בכל התמונות שזורים ניואנסים המחברים בין בליל הסיפורים וקושרים אותם יחד לכדי סיפור אחד, הסיפור שיכול להיות הסיפור של כל אחד מאיתנו.

"לך לך מארצך" לא מציעה תקווה, אין בה מימוש או הצלחה. ישנה אווירת כישלון צורב ומהדהד של כל הדמויות, ישנם חלומות שבורים, אהבות נכזבות ורסיסי שאיפות שלא הוגשמו. המסר אחד וברור – מי שעוזב את הארץ סופו לסבול. בתור מישהי שבילתה אי אילו שנים מעבר לים, אני יכולה להתחבר אל הרעיון הכללי אך לא להסכים איתו לגמרי. מצד אחד, אני מעריכה את הציוניות המתפרצת אך מצד שני, איני יכולה שלא לתהות האם נכון הדבר, האם כל מי שעוזב את הארץ המובטחת כדי לבנות את חייו  בארץ אחרת, ולא משנה אם זו גרמניה, אוסטרליה או ארצות הברית, סופו למצוא את עצמו עומד בתוך שוקת שבורה?

הבוגרים הטריים של בית הספר למשחק "בית צבי" נותנים כאן תצוגת משחק מרשימה. תחת ידו המנצחת של קורן, השחקנים מציגים בפני הקהל מנעד דמויות נרחב, שמצליחות להזיז משהו בלב הצופים, גם אם הן נמצאות בקצה השני של העולם. אם נתייחס לשמו של הפסטיבל שבמסגרתו ההצגה עלתה לראשונה, נראה כאילו הוא הצליח לקפל בתוכו הבטחה מסקרנת.

"לך לך מארצך"

עפ"י הטרילוגיה הבלגרדית מאת בילנה סרביוביץ'

עיבוד ובימוי: גור קורן

שחקנים: נקטר גפן, עידן סמדג'ה, ישראל גולדרט, נואית קדם, אביה חדידה, מיכל כהן, דור מנואל, חן בר, אביתר אברהם.

עיצוב תפאורה: סלבה מלצב

עיצוב תלבושות: יסמין ניזרי

עיצוב תאורה: אפרים אוגד

הדרכת טקסט: דפנה  מרסר–הדרי

מועדים נוספים: 31/3/14 תיאטרון חיפה.

קידמת הבמה

קידמת הבמה

האנשים המעניינים באמת בתיאטרון הישראלי

והפעם – גיל וייס

מאת: הילה ציגל

גיל וייס

גיל וייס, בוגר בית צבי 2009, שיחק בתיאטרון חיפה, תיאטרון הספריה, העמותה לקידום תיאטרון השעה, ובימים אלה רץ עם ההפקה "כטוב בעיניכם" של בית ליסין בשיתוף המדיטק. בתחילת 2011 הקים יחד עם ארבעה חברים נוספים (סיון קרצ'נר, אביהוד תדהר, תמר גוטמן, גיל רשף) ובליווי צמוד של גרי בילו ז"ל, את תיאטרון תהל שממוקם במרכז הגאה בתל אביב. עד היום, תיאטרון תהל העלה 15 הפקות שונות (ביניהן  "קוק", "מלכודת מוות", "הכל אודות אמא", "מלאכים באמריקה" ועוד). התיאטרון עוסק בתכנים שלאו דווקא מגיעים לתיאטרון המיינסטרים ונוגעים לקהילה הגאה ולמיעוטים נוספים בחברה.

1. הצגה טובה שראיתי לאחרונה – סיראנו דה ברז'רק, תיאטרון הקאמרי.

2. התפקיד שגילמתי, שהכי התחברתי אליו – שנה שלישית, בית צבי. פארול, סוף טוב הכל טוב,שייקספיר.

3. אמונות תפלות שונות ומשונות – מחפש שלוש ספרות זהות באמצע לוחיות רישוי של רכבים.

4. ההשראה שלי – יש מלא. מחפש השראה בכל דבר, בכל אחד.

5. ישן כפיות בלילה עם – השלט של יס.

6. הדבר שהכי מרגיז אותי בתיאטרון הישראלי – התפשרות.

7. הרגע בו ידעתי שאני רוצה להיות בתיאטרון – הצגה של בי"הס בגיל 13. פעם ראשונה שהרגשתי מיזוג עם דמות. היה שם רגע.

8. אם לא הייתי שחקן, הייתי – נגר.

9. הכי סקסי בעיני – אמת והתמסרות.

10. דקה לפני שאני עולה לבמה אני – מפהק. לא מעייפות. לוקח אוויר כדי לצלול.

העיבוד שהלך לאיבוד

ביקורת ההצגה "מאמי"

מאת: חווה ירום

בתולדות התיאטרון העולמי והישראלי ישנם מחזות שקיבלו אינספור עיבודים ואינטרפרטציות. לו הייתם מבקשים לבחון את מספר ההעלאות והעיבודים למחזותיו של שקספיר, לדוגמא, סביר כי לא הייתם יוצאים מזה, או שכותבים איזה דוקטורט סבוך במיוחד. עם זאת, בישראל כמו בישראל, יש הצגות שזכו למספר קטן יחסית של עיבודים, דבר הגורם לכל הפקה להיות אבן כבדת משקל בדרכו של המחזה. אופרת הרוק "מאמי" היא אחת מהצגות אלו.

מאמי נכתבה על ידי הלל מיטלפונקט והועלתה לראשונה בשנת 1986, אהוד בנאי ויוסי מר-חיים אחראים על הלחנים והמוסיקה. מזי כהן היתה מאמי, אהוד בנאי, אריה מוסקונה וחלק מן המוסיקאים גילמו את יתר התפקידים. על אף שבהפקה זו היו אי-אילו אלמנטים תיאטרליים, היא התמקדה בעיקר בטקסט ובמוזיקה. השילוב המכובד בין אלמנטים אלו העניק מימד ואור אחרים לתכנים הלא קלים לעיכול שההצגה מציגה.

ההצגה מספרת את סיפורה של מאמי, נערה מעיירה בדרום, הנישאת לבחיר לבה החייל,  שנפצע בקרב ונהפך לצמח. יחד הם עוברים לתל אביב, היא מתחילה לעבוד בפאב, נאנסת על ידי קבוצה של פלסטינאים העובדים במקום ופוגשת את הדוקטור המהולל, המעניק לה אישיות חדשה. בסערה היא הופכת להיות הדבר הלוהט הבא, כובשת את צמרת הממשל ומטיפה למלחמה. לאחר ההפסד הבלתי נמנע, מענישים את מאמי ומוציאים אותה לגלות בדרום, ממנו היא באה.

מאז, "מאמי" עלתה פעמיים נוספות בלבד. פעם אחת, בשנת 2002, בתיאטרון הבימה, כשאורית שחף נכנסת לנעליה של מאמי (ואני מתחרטת בכל לבי שלא יצא לי לראות את העוצמה הנשית ששחף וודאי הכניסה לתפקיד). פעם נוספת בימים אלו, בהפקה היוצאת מכותלי בית צבי ועולה על במת צוותא, על אותה במה עליה ההצגה עלתה לראשונה. מעין חזרה למקורות, אבל לא ממש.

דניאל אפרת הבמאי לקח את תלמידי שנה ג' ורקם עיבוד חדש משלו לאופרת הרוק האלמותית. אין ספק כלל כי השחקנים נותנים הופעה מרשימה ביותר (במיוחד יפעת כהן בתפקיד מאמי ואמיר הלל בתור פרדי מינץ הכתב, הדוקטור ומגוון תפקידים נוספים)  והמוסיקאים מצוינים, כשכל הקאסט מתנהג בצורה מקצועית למשעי, גם כאשר יש אי-אילו פאקים טכניים. אבל, וזה אבל גדול מאוד, העיבוד הספציפי הזה הולך קצת לאיבוד.

צילום: דניאל קמינסקי

אפרת הוא אמן יוצא מגדר הרגיל, שבהחלט יודע להניף את שרביטו על הצגות ובעיקר על מחזות זמר. הוא שיחק במגוון הצגות ומחזות זמר, ובהחלט הטביע חותמו על תחום התרגום, כשזכורים לטובה מחזות הזמר אביב מתעורר ואחים בדם הנהדרים. עקב כך, ניתן בהחלט להבין את טאצ' המיוזיקל שהוא מעניק למאמי. המאמי של אפרת הופכת לעשירה יותר, מלאת אמצעים וויזואליים, אביזרים ובגדים, מלאת עושר קולי רב-גוני, מלאת דמויות (לצד מאמי מופיעות גם וויויאן וסיגי, דמויות שלא הופיעו בגרסה המקורית).

הבעיה היא שכל העושר הזה לא עושה טוב להצגה כולה. לו היה לוקח את מאמי והופך אותה למיוזיקל של ממש, עם המוסיקה של בנאי, היתה פה אמירה אמיצה וחתרנית. מעין הפוך על הפוך. אבל כעת, מאמי של אז, עם הכוונות המיטלפונקטיות שנותרו כל כך אקטואליות גם בישראל 2013, די מתפוגגת באבק הדרכים המדברי.

קחו לדוגמא את סצינת האונס של מאמי. בהצגה המקורית, הסצינה כללה שירה, גיטרות, הפלת צלחות וצעקה. זהו. לא היה צריך יותר מזה. בעיבוד של אפרת, לעומת זאת, הסצינה כוללת בין היתר את הדמויות במסכות המתפקדים כפלסטינאים ואת מאמי המניעה את ידיה ללא פשר, כשכל הדרמה שבוטאה בכל מילה ופסיק אצל מזי כהן, נעלמת מאוזן ומעין.

אז השאלה הנשאלת היא לא האם ומדוע אפרת לקח משהו והרס אותו, כי איני חושבת שבכך מדובר. הוא בהחלט נתן את הטאצ' הייחודי שלו, ובכך מגיעות לו כל התשבחות על האומץ וההפקה. עם זאת, הזרקור במקרה זה צריך להיות מכוון לעיבוד עצמו, לבחירות שנעשו ולעובדה שלעיתים, גם בהצגות תיאטרון, כל המוסיף עלול לגרוע.

מאמי

תיאטרון צוותא

מאת: הלל מיטלפונקט

מוסיקה: אהוד בנאי, יוסי מר-חיים

בימוי: דניאל אפרת

ניהול מוסיקלי ועיבודים: עובד אפרת

כוראוגרפיה: עומר זימרי

תלבושות: לירון מינקין

תאורה: דולב ציגל

תפאורה: זאב לוי

משתתפים: יפעת כהן, ניצן רנגיני, אמיר הלל, בר פלד, ירדן מרחבי

נגנים: עידו מנור – פסנתר, אופיר צנחני – כלי הקשה,

ולהקת הג'נדרס – אמיר נויבך – גיטרה ושירה, אור כחלון – תופים, רז בליצבלאו – בס, יוחאי פורטל – גיטרה

הצגות נוספות: 22.4, 5.5

העולם שייך לשחקנים

תמונת מצב של בתי הספר למשחק

מאת: אנה מינייב

את עולם ההצגות של בתי הספר למשחק הכרתי רק במעורפל, אבל כבר בהצגה הראשונה בה צפיתי ידעתי שאני בטוח אחזור לצפות בהצגות נוספות. החוויה הזאת הייתה שונה לגמרי ממה שהכרתי בעולם התיאטרון. בחללים יחסית קטנים בתוך בתי הספר למשחק עולות מדי כמה חודשים הצגות של תלמידים, לרוב בשנה השלישית ללימודיהם ולעיתים גם של בוגרים. שחקנים צעירים ובוסריים עולים בפעמים הראשונות שלהם על הבמה והצימאון שלהם להופיע מול קהל מביא עימו רצינות, השקעה ובעיקר תשוקה למקצוע.

מרבית בתי הספר למשחק מעלים הפקות רציניות ופותחות אותן לקהל הרחב בתשלום, המחיר הוא סביר ובהחלט יש תמורה בעד האגרה. האופי של ההצגות הללו מגוון, זאת מפני שבחירת ההצגות איננה מכוונת מכירה המונית, כך יכולים בתי הספר להציג הצגות פרובוקטיביות, בין אם הנושא הוא פוליטי, חברתי או מיני. חופש הביטוי והשחרור מכבלי הרייטינג גרמו להצגות בבתי הספר למשחק להפוך לז'אנר בפני עצמו. במאים רבים מגיעים לעבוד עם השחקנים, חלקם ותיקים בתחום וחלקם במאים צעירים, רבים מהם בוחרים להעלות בבתי הספר מחזות עכשוויים- יותר מודרניים ולא קונבנציונאליים, כאלה שלא נזכה לראות על במות התיאטרון הרפרטוארי והמסחרי.

כחלק מהתחקיר עבור כתבה זו צפיתי בשלוש הצגות שונות בשלושה בתי ספר למשחק. ההצגה הראשונה בה צפיתי- "בחדר הסמוך או משחק הוויברטור"– התקיימה באולם המופעים של הסטודיו לאמנויות התיאטרון מיסודו של  יורם לוינשטיין, מאת שרה רוהל בבימויו של ניר ארז. המחזה מתרחש בתקופת המצאת החשמל, שנת 1880, ומבוסס על שיטת הטיפול של הרופאים באותה תקופה בנשים היסטריות בעזרת ויברטורים. זוהי קומדיה העוסקת בסקס, יחסים, נשים, גברים וחשמל ובה משתתפים תלמידי שנה ג'. התאורה מחמיאה, התפאורה מרשימה, התלבושות עוד יותר, הקומדיה מצחיקה, המשחק נהדר, הבימוי מרתק, המחזה מעניין וההצגה כובשת.

זוהי הצגה נפלאה על נשים ועל גברים, על נשיות ועל גבריות, על תקופה שחלפה, על חשמל וויברטורים רפואיים ובעיקר על בני אדם שרוצים לאהוב ולהיות נאהבים. השחקנים עשו עבודה מצוינת על הבמה מבחינת המימיקה, הדיקציה, הביטחון על הבמה וכמובן המשחק המרגש והכנה.  זמן רב עבר מאז שראיתי קומדיה שלא נועדה רק למטרת שעשוע הקהל האסקפיסטי, אלא גם רוצה להעביר מסר, לגרום לצופים בה להרגיש, לחשוב, לצחוק ואפילו להזיל דמעה.

ההצגה השנייה בה צפיתי- "מארה/סאד"- התקיימה בסטודיו למשחק של ניסן נתיב, מאת פטר וויס ובבימויו של אבי גיבסון בר- אל. המחזה הוא בעצם הצגה בתוך הצגה, שאותה מעלה המרקיז דה סאד על הבמה של בית החולים לחולי נפש בו הוא מאושפז. שם הוא מתעמת עם אחד ממנהגיה של המהפכה הצרפתית- ז'אן פול מארה ומעלה דעות מנוגדות בנוגע לחברה. סאד מאמין כי אלימות ואינדיווידואליזם קיצוני הם ביטוי ליצר האנושי, בעוד שמארה מאמין כי המהפכה היא אמצעי לתיקון החברה בה הוא חי. בתי ספר רבים העלו את ההצגה זאת, אך גיבסון בחר להעלות את המחזה דווקא בתור התרסה למצב החברתי העגום בארצנו ולהביע את קריאתו לצדק חברתי ומוסרי.

הכניסה לאולם הייתה מרשימה, שלוש דמויות מפוקפקות קיבלו את פני הקהל בכניסה ורצפת הבמה הייתה מכוסה בשחקנים ממלמלים ומתעוותים באותה נשימה. השיגעון והטירוף התפשטו בחלל והעיניים שלי החלו לרוץ משחקן לשחקן בכדי להבין את השגעון הספציפי של הדמויות. זה היה מחזה עוצר נשימה. 17 שחקנים על במה אחת וכל אחד מהם שקוע בתוך עולמו הפרטי. במשך כל ההצגה, שאורכה כשעה וחצי, הם היו בתוך הדמות, מלמלו, צעקו, בכו, דיברו, כעסו, שתקו, התנועעו, בהו ועשו עוד עשרות פעולות. זה הוא הישג אדיר ומרשים הן לשחקנים והן לבמאי.

זו היא הצגה מאוד דרמטית, ויזטואוזית, מוזיקלית ופרובוקטיבית. מעבר לכך, זאת הצגה שאיננה קלה לעיכול, כיוון שהיא חושפת את שחיתויות החברה הכלואה והאלימה שלנו, היא דואגת להבהיר שאנחנו לא באמת חופשיים כפי שנדמה לנו והיא קוראת למהפכה- לשינוי! הצגה זו היא עוד אחת מהיצירות המרתקות של גיבסון המשלבת יצירה ואמירה פוליטית וחברתית נוקבת מאוד. זוהי הצגה העוסקת במוסר האדם, בעקרונות הבסיסיים שאמורים להיות קיימים בכל חברה אנושית, בעם המביא על עצמו את כל צרותיו, וזו היא הצגה הרלוונטית גם בימינו- אולי יותר מאי פעם.

ההצגה השלישית בה צפיתי הייתה "קרוב יותר", מאת פטריק מארבר בבימויו של גילי אמיתי, שהתקיימה בתיאטרון הספרייה- אולם המופעים של הבוגרים של בית צבי. המחזה מספר על ארבע דמויות, שני גברים ושתי נשים שמתאהבים, נמשכים, בוגדים, משחקים, פוגעים ובעיקר נמצאים במערבולת של תשוקה המהולה בבדידות. הם כל כך רוצים להיות קרובים ולהתמסר, עד שהם נאבדים בדרך וכך הופכים לרחוקים מאי פעם. זהו מחזה שמעביר ביקורת על העידן המודרני בו אנו שרויים, נאמנים רק לעצמנו, אוהבים במילים ולא במעשים, מלאים בתשוקה הרסנית ומתפלשים בבדידות המוסוות בסיפוק יצרים מידיים.

בהצגה זו משתתפים ארבעה שחקנים, בוגרי בית צבי, רק אחד מהם סיים את לימודיו במחזור האחרון. חשוב לציין כי זהו מחזה קשה ומורכב לביצוע, יש בו הרבה קפיצות בזמן, הטקסט מאוד עוצמתי וכך גם הסיטואציות שאליהן נקלעות הדמויות הכל כך מורכבות הללו. זוהי בהחלט משימה שמתאימה לשחקנים מנוסים שכבר עשו כמה וכמה עבודות מחוץ למסגרת בית הספר. בתור מעריצה הדוקה של המחזה ושל הסרט הגעתי מסוקרנת מאוד להצגה וחשבתי כל הדרך איך זה יראה על הבמה. הדבר הראשון שבלט לנגד עיני הוא הביטחון הגדול איתו עלו השחקנים על הבמה בעלת התפאורה המינימליסטית, ובאמת שלא היה בה צורך, כאשר יש מחזה טוב ושחקנים נהדרים על הבמה אין צורך בהסחות דקורטיביות. זאת הייתה הצגה נועזת, כנה, מצחיקה, לעיתים פשוטה מידי ולעיתים מכאיבה עד דמעות. גם עירום היה בה וגם יריקה אחת אמיתית שהשאירה עלי רושם גדול.

שלושת ההצגות בהן צפיתי השאירו עלי את חותמן בעיקר בגלל התחושה שראיתי תיאטרון איכותי, צעיר, מרגש ואחר. בנוסף, לשלושת ההצגות הללו יש אלמנט אחד משותף והוא המסכות. אדם שהוא שחקן עוטה מסכה והופך לדמות, ובכל המחזות האלה הדמויות עצמן מתחבאות מאחורי מסכות. ב"משחק הוויברטור" הדמויות מסתירות את הרגשות והמאווים הכמוסים שלהם, ב"מראה סאד" הדמויות במחזה משחקות בהצגה שבתוך ההצגה שמתרחשת בבית משוגעים וב"קרוב יותר" הדמויות מסוות את בדידותן על ידי מסכות של תשוקה ואהבה.

אך בסופו של יום, בסופה של ההצגה, השחקן מסיר את המסכה, מסיר את האיפור, מפשיט את התלבושת וחוזר לגלם את עצמו. לאדם שהוא שחקן זה הוא דבר טבעי לשחק מישהו אחר, זהו המקצוע שלו ומזה הוא רוצה להתפרנס ואם אפשר בכבוד. לצערי יש פער גדול מאוד בין מה שרואות עינינו לביו המציאות. על הבמה מולנו עומדים שחקנים צעירים- דור העתיד- ומעניקים לנו הצופים שעה וחצי של יצירה מופלאה, אחר כך הם חוזרים לחיים האמיתיים שלהם ונאבקים בקשיים שרק אדם עם ייעוד כל כך מובהק יכול לעמוד בהם. לאחר שירדו המסכות, ישבתי לדבר עם השחקנים הללו ושמעתי כיצד עברו עליהם השנים בבית הספר וכיצד הם מרגישים בתוך התעשייה הומת השחקנים הזאת.

במסגרת הראיונות הכרתי שלושה שחקנים מוכשרים: אור בן עטיה- תלמיד שנה ג' ביורם לוינשטיין ושחקן בהצגה "משחק הוויברטור", רפאל קפוסטיאן- בוגר ניסן נתיב, סיים בשנה שעברה והסאונד מן בהצגה "מארה/סאד", בת חן סבג- בוגרת בית צבי, סיימה בשנת 2007 ומשחקת בהצגה "קרוב יותר". היה לי מעניין לגלות שכל אחד מהם מאוד שמח על הבחירה של מוסד הלימודים בו למד שלוש שנים ארוכות, מרתקות ולא קלות בכלל. בת חן סיכמה את הנושא הזה בצורה אינטליגנטית " אם אתה שחקן אתה תמשיך להתפתח בחוץ. לא משנה איפה למדת". 

שלושתם ציינו בפה אחד כי זה קשה להיות סטודנט למשחק, הלימודים נמשכים לעיתים לתוך השעות הקטנות של הלילה, אין ממש זמן לעבוד, אין זמן לישון, ההישרדות הכלכלית מסתכמת בעבודת מלצרות, אבטחה, עבודה בקיוסק ועוד עבודות בסגנון הזה, בשעות הלילה, בסופי שבוע ובכל חלון זמן אפשרי. ההורים עזרו כמה שיכלו אבל מדובר בסכומים שקשה לעמוד בהם. גם אור וגם רפאל מספרים כי המלגות ביורם לוינשטיין ובניסן נתיב הן נמוכות מידי בכדי להתקיים מהם, "במדינת צבא התקציב הולך לביטחון" אומר רפאל, "זהו מקצוע תובעני והמדינה צריכה לתמוך ולעזור לסטודנטים במקצועות כאלה". אור מחזק טענה זו ואומר כי "משרד החינוך והתרבות צריך לתמוך בסטודנטים למשחק כי התרבות בארץ נוצרת בין היתר על ידי השחקנים". רפאל מוסיף ואומר כי הוא מרגיש שהוא לא מיצה את שלושת השנים האלה כראוי כיוון שהיה עסוק בלשרוד אותן, "להתעפץ" בשיעורים זה בשגרה אבל חבל שזה המצב, אומרים שניהם. "הגוף מתרגל לכל דבר" טוענים בת חן ואור שמוסיף ואומר "אם לא הייתי עובר את כל הטירוף הזה, לא הייתי יודע להעריך כל שנייה כשאני על הבמה".

יחד עם זאת, ישנן הרבה מיומנויות שהסטודנטים לומדים בתקופה הזאת. עבודה בצוות עם סוגים שונים של אנשים, עבודה עם במאים ותיקים וצעירים ושיטות העבודה שלהם, ההתמודדות עם הלחץ והלו"ז המטורף. כל אלה לטענתם הם חוויה ושיעור מאוד חשוב לחיים, לא רק בתחום המשחק אלא בכל תחום בחיים ובכל סוג של עבודה. "ללמוד משחק בקולקטיב זאת לא כוכבנות" אומר רפאל. שלושת השנים האלה לימדו את האנשים האלה הרבה על עצמם, הם הכירו את עצמם מחדש, בצורה שונה, התפתחו, "זאת חוויה לכל החיים" מעידים השחקנים, "אתה מפתח מודעות לעצמך ולומד להשתמש בכלי הכי חשוב שיש לבני האדם- הגוף" אומר בגאווה רפאל. "התקופה ביורם הוציאה ממני הרבה יצירתיות בתחום המוזיקה וזאת רק ההתחלה" מספר אור.

בית הספר הפך עבורם לבית, הם מרגישים שיש להם למי לפנות, להתייעץ, לבקש הכוונה ואולי אפילו להשתלב בהפקה של אחד המורים. אבל הם לא בונים על זה, "אני יוצא החוצה ויוצר את עצמי, מתחיל מחדש.יש לי הרבה לתת, צריך לנסות חזק ומקסימום נתרסק ונמשיך הלאה" אומר אור בתקווה גדולה לגבי עתידו בתחום היצירה. גם בת חן דוגלת בגישה חיובית, "זה הזמן לנסות, כמה שילך ילך. כל השחקנים רוצים הכרה ותשומת לב, כולם רוצים להצליח בגדול אבל אם זה לא מצליח זה לא אומר שצריך להתייאש. צריך לשמור על פרופורציות". רפאל מרגיש שיש הרבה דלתות שסגורות בפניו בגלל המבטא הרוסי שלו, במיוחד בעולם הצגות הילדים, והוא חושב שזה לא לגיטימי לשפוט שחקן על פי המבטא שלו. רפאל מגדיר עצמו כ"שחקן שמחפש עבודה" ובינתיים עובד בקיוסק ועושה חלטורות בכדי לשמור על כושר משחקי. אור מצהיר עוד בטרם סיום הלימודים שהוא מודע לכך שהוא יצטרך לעבוד באבטחה בשלוש שנים הקרובות. "כל עוד יש לי תוכניות ואני לא מתעצל להגשים אותן, ברור לי שאני לא אשאר שם" טוען. בת חן מספרת שהמשיכה לעבוד במלצרות במשך שנתיים אחרי סיום הלימודים ואם יהיה צורך יכול להיות שתחזור לזה לתקופה. גם לרפאל וגם לבת חן יש סוכנת שדוחפת אותם קדימה, לאור עדין אין, "לאט לאט אני מבין שאני צריך לדחוף את עצמי לסוכנות ולא לחכות שיפנו אלי" אומר אור. "דבר חשוב שלמדתי ביורם הוא ששחקן בונה את הקריירה של עצמו, שחקן הוא אדם יוצר ואם אני אשקיע את כולי ואעבוד קשה שום דבר לא יעצור אותי"

הגישות בבתי הספר שונות לגבי עניין התחרותיות. ניסן נתיב מגייס מלכתחילה 17 תלמידים למחזור ופחות מעודד תחרותיות מבית צבי שמגייס כמאה תלמידים ונשאר עם פחות מחצי, גם יורם לוינשטיין מגייס 40 ומסיים עם חצי. בת חן טוענת שזה דווקא הכין אותה לעולם האמיתי, כשהיה בחיים הסביר גרי בילו ז"ל לתלמידיו שהבית ספר עובד על פי טייפ- קאסט, זה לא שוויוני ושכולם יהיו מלצרים גם אחרי הלימודים. "זה מדד למה קורה בחוץ. אתה צריך להיות טוב בכדי לקבל מה שמגיע לך, צריך להילחם. בבית צבי כל הזמן צריך לעבוד קשה בגלל כמות האנשים" אומרת בת חן. אור מספר שיורם לוינשטיין בוחן עם הזמן מי מתאים לתעשייה ומי לא, הוא עושה טובה לאלה שהוא מנפה, כי זה לא מקצוע שמתאים לכולם. גם הגישה לגבי פרסום וגיוס כספים שונה בכל בית ספר, ניסן נתיב לא משקיע בפרסום ועל כן נחשב לאליטיסטי יותר, כתוצאה מכך כמות התרומות נמוכה משאר בתי הספר וכך גם כמות הסוכנים והאנשים מהתחום שמגיעים לצפות בהצגות. גם ביורם לווינשטיין כמות התרומות לא גדולה במיוחד, אבל חלק מההצגות נמכרות לתיאטראות רפרטואריים וזה מקנה לשחקנים עבודה בשכר טוב. בנוסף, יורם לווינשטיין דוגל בהזמנה של אנשים רבים מהתעשייה לצפות בהצגות ולגייס שחקנים להפקות בארץ. בבית צבי יש מלגות רבות שמאפשרות לשחקנים רבים קצת שקט כלכלי.

תופעה מטרידה בארצנו הקטנטונת היא חוסר ההזדמנויות לשחקנים צעירים להיכנס לתחום. ישנה תחושה שהתעשייה סגורה בפני מי שאין לו קשרים או ניסיון. רפאל מספר על תחושות אלה, "אני לא רוצה להיות מפורסם, אני רוצה לעבוד בתחום, לקום בבוקר וללכת לעבודה שהיא משחק בתיאטרון, בטלוויזיה. יש מלהקים רבים שמחפשים טייפ- קאסט ולא שחקן, בלי אישיות או כשרון. צריך לתת הזדמנות לחדשים, שמישהו יאמין בך ויפתח לך דלת". לצד התעשייה המסוגרת יש את תופעת הריאליטי שמייצרת כוכבים נופלים שגם הם מתחרים על המקומות המועטים שיש לשחקנים בתעשייה, "בארץ הזאת קודם כל צריך לעשות לעצמך שם בתעשייה ואז תהיה שחקן מוכשר. זה אבסורד" אומר רפאל. מבחינתו אם לא יצליח לו כאן בארץ הוא יטוס לאירופה "אם אני נראה אירופאי, אז אני אשחק באירופה". המקצוע הזה דורש הרבה נחישות, קור רוח ואמונה וכל אלה עוד לפני שדיברנו על כשרון. שמוליק שילה ז"ל אמר לי פעם "אם יש עוד משהו שאת יכולה לעשות חוץ מזה אז אל תכנסי לזה". גם רפאל מציע לאלה שמתלבטים בנושא לא להיכנס לעולם הזה אם זה לא כל החיים שלהם.

בת חן סבג מסתכלת על כל התחום הזה בגישה מאוד אופטימית. "נכון שיש תחרות", היא אומרת, "אבל אני לא חושבת על תחרות, אני מתעסקת במה שאני עושה עכשיו ועושה את זה הכי טוב. מה שמגיע לי אני אקבל. זאת הדרך היחידה לשרוד את המקצוע הזה, אסור להסתכל לצדדים ולהתקטנן". בת חן סיימה ללמוד לפני חמש שנים, מאז היא שיחקה ומשחקת בשלוש הצגות בבית לסין, בתיאטרון תמונע, בתיאטרון אורנה פורת, בתיאטרון המדיטק ובטלוויזיה. "כשיצאתי מבית צבי אמרתי שזה הייעוד שלי, זה כל מה שאני יודעת לעשות, אבל עם השנים נרגעתי, נכנסתי לפרופורציות. הלוואי ואני אמשיך לעבוד בזה כל החיים שלי אבל אני יודעת לעשות עוד דברים ואני נהנית מהם. על העבודה שלה בתור שחקנית היא מספרת שהיא גורמת לה לאושר ואם היא מתלוננת החברים שלה מכניסים אותה מהר מאוד לתלם, "חברים אומרים לי שאירגע מהר, כי הם עובדים בעולם האמיתי כל יום מ- 9 עד 17:00 באותו משרד". חמשת השנים בתעשייה הקשה הזאת גרמה לה להתבגר ולהגיע לתובנות, " תמיד כשלא כיף לי, אני אומרת שבשורה התחתונה אני בריאה, יש לי בית, חברים, משפחה אוהבת. אז מה אם לא קיבלו אותי לקאמרי, אין לי מה להתלונן. מותר להתבאס אבל לא לתת לזה כל כך הרבה משקל. יש דברים יותר קשים מזה. פעם "לא" באודישן היה קשה, היום כבר פחות, אבל אלה תובנות שהגיעו עם הזמן. יש משהו בבית ספר למשחק שהכל בתוכו נראה קריטי, אבל בית ספר למשחק זה כלום לעומת מה שקורה בחוץ, אין שום קשר".

ובכל זאת, אני מוכרחה לומר שיצאתי מהשיחה עם השלושה מעודדת ומלאת תקווה. נכון, זה תחום קשה, על גבול הבלתי אפשרי מבחינת הצלחה, אבל זאת אמנות והיא אף פעם לא הייתה תחום קל. הבנתי שבהחלט השנים בתחום המוטרף הזה עושות את שלהן, הביטחון העצמי צומח ומתחזק, הנוכחות הבימתית מתייצבת, הכישרון מתפתח והכי חשוב נוצרת קבלה והבנה שלמרות הקושי והתחרות האינסופית, ממשיכים לנסות ולקוות לטוב.