360

טור חדש במרתה יודעת!

360 מילים על הדבר המופלא הזה שנקרא תיאטרון ישראלי

מאת: חוה ירום

*כל הנאמר בטור זה אינו אלא דעה אישית של הכותבת.

לאחרונה, באחד מעיתוני ארצנו, פורסמה כתבה מהללת על איתי טיראן. על פי כותרות הכתבה, טיראן הוא הוא התקווה הגדולה ביותר של התיאטרון הישראלי ומדובר בלא פחות מאשר לורנס אוליבייה הישראלי. אין ספק כלל שמר טיראן הצעיר הוא שחקן ובמאי מוכשר ביותר, אבל עצם האמירה כי הוא זה שעומד להציל את ממלכת ישראל התיאטרונית מהריקבון הפושה בה, היא אמירה שקצת, בלשון המעטה, עפה על עצמה ומתרסקת על גבי הקיר. נכון, המצב בתיאטרון המקומי יכול בהחלט להשתפר, אבל ישנו מגוון נרחב של אמני תיאטרון צעירים שתורמים לא פחות ונחשבים לאמנים מסקרנים ואיכותיים. היריעה קצרה מדי מלהכיל את כולם, אך צריך רק להעז ולראות, ולא להסתפק במה שמונח מוכן, פושר, לפנינו.

שתי הפקות ישנות, חזרו לאחרונה לאור הזרקורים. האחת הנה "כפר" של גשר, אותו להיט משנות התשעים, מאת יהושע סובול, בכיכובו של סשה דמידוב. השנייה, הנה "חברות הכי טובות", המועלית בשיתוף פעולה של הקאמרי ובית לסין. בניגוד להצגה בגשר, בה משחקים חלק נכבד של הקאסט המקורי, בשילוב שחקנים חדשים, "החברות הכי טובות" מורכבת מקאסט חדש לגמרי. עכשיו, נשאלת השאלה – למה לעזאזל צריך עוד הפקה של "חברות הכי טובות", מעט אחרי שעל ההפקה הקודמת ירד המסך? כבודם של כל היוצרים בהפקה, בין אם גלעד קמחי הבמאי ובין אם צוות השחקניות, המעצבים, וכל יתר העומדים מאחורי הקלעים, בהחלט במקומו מונח, אבל עצם הבחירה להעלות את ההצגה שוב קצת תמוהה ומצביעה על מניעים כלכליים גרידא. לו היו בוחרים לקחת את הקאסט המקורי, את השילוש הקדוש של ווקסמן-מור-פון שוורצה, אז היתה פה אמירה כלשהי, מעין בדיקה אמנותית על חלוף הזמן והאם הקסם באמת פג…

תיאטרון חיפה האמיץ משהו, המעלה בימים אלו את ההצגה "אמנות", מציג לעיתים גם בבית ציוני אמריקה בתל אביב. דבר זה הנו דבר מבורך, מאחר והוא מאפשר לצופים ליהנות מהארסנל החיפאי, גם מבלי להצפין. הבעיה העיקרית טמונה דווקא באולם, ובמגוון התכנים הטכניים, המתווספים להצגה באופן בלתי מתוכנן, החל מצפצופי אזעקה חסרי פשר ועד לצעקות של עובדים מאחורי הקלעים, הפולשות אל הבמה. בזכות המשחק המופתי של הקאסט בכלל ויכולות האלתור של נורמן עיסא בפרט, הפגם קיבל טוויסט קומי, אבל עדיין – באמנות, כמו באמנות, בהחלט יש גם פאקים טכניים שכדאי לתקן מבעוד מועד ולהעניק לצופים חוויה מושלמת, לפחות כמו זו המתקבלת בשירותי המתחם.

מה ברשת

מה ברשת – כמה דברים שתפסנו באינטרנט על אסי לוי

* כל הדברים המוזכרים במאמר זה אינם עובדות בשטח, אלא פיסות וקטעי מידע שנמצאו במרחב הווירטואלי. על כן, אמינותם מוטלת בספק. או שלא. תחליטו אתם.

* גוגל מציע 267,000 תוצאות, 536,000 תמונות ו-148,000 סרטי וידאו על אסי לוי.

* אסי לוי נולדה בתל אביב בשנת 1969, סיימה לימודי משחק בסטודיו למשחק של יורם לווינשטיין, בשנת 1994.

* היא שיחקה בעשרות סרטי קולנוע, כגון "קשר עיר", "אביבה אהובתי", "ציפורים בניוטרל", "הבולשת חוקרת", וסדרות טלוויזיה, כגון "בטיפול", "שירות חדרים", "חדר מלחמה" ו-"הבורגנים".

* השתתפה בהצגות רבות, בעיקר בתיאטרון בית לסין, כמו  "אמא מאוהבת", "ליזסטרטה 2000", "הורדוס", "קפה ערבה" ו-"שירת בלהות". כיום משחקת בהצגה "אמא שלו", עליה זכתה בפרס השחקנית הטובה ביותר לשנת 2012.

* על אף שלא הלכה לכיוון המוסיקלי, המוסיקה נותרה מרכיב חשוב בחייה של אסי לוי, עוד מילדותה כאשר למדה פסנתר וגיטרה חשמלית. שיר הסדרה "שירות חדרים" מבוצע על ידה ובקרוב היא עומדת להפציע על הבמות באופרת רוק בבימויו של רוני פינקוביץ'.

* היא מגדירה את עצמה כלביאה, השומרת על גוריה, ואת בנותיה כמצילות שלה מן השיגעון הפוטנציאלי.

* על אף כל המוניטין המשחקי שלה, דווקא יציאתה האחרונה מהארון, היא שגרמה לרבים לשבח ולהוקיר אותה. עד כדי כך שבערך שלה בוויקיפדיה, מיהרו לעדכן את הנתונים בחיים האישיים, אולם לא הוסיפו את הסרט החדש שלה "העולם מצחיק", בבימויו של שמי זרחין.

* צילומי הסרט, שנערכו בטבריה, הוכיחו לה את אהבת התושבים אליה בעקבות "אביבה אהובתי" שגם צולם שם. במהלך הצילומים נהגו להביא לה מאפים ולצעוק לה "אביבה מון אמור".

* באחת מהופעותיה הראשונות בטלוויזיה הופיעה בסדרה "חלומות נעורים" כזמרת רוקרית קשוחה שמתחילה עם דנה אשכנזי. האם יכול להיות שטענתה כי מעולם לא נכנסה לשום ארון, כך שהיא לא יוצאת ממנו, הוכחה כבר אז?

 * לטענתה כי מדינה בלי תרבות היא כמו אדם בלי מים, ועל שאלתה כמה זמן יסתדרו בחושך, במידה והיצירה תיעלם מהבמה, ישנם תומכים רבים. מרתה ביניהם.

* ובינינו – מה זה משנה את מי היא אוהבת, העיקר – איך בת הזוג עושה את הקפה?