שקט בחדרים

על "נשארה רק המועקה" – מופע זיכרון תיאטרלי

מאת: הילה ציגל

מוצאי שבת, הראשון לאוגוסט 2009. מונית שירות קו 5, בדרך הביתה מהעבודה. אני יושבת ליד החלון ומסתכלת החוצה, את הפסטורליות היחסית של שדרות רוטשילד חותכת סירנה משטרתית,  ואחריה עוד אחת ועוד אחת. המחשבה הראשונה שעולה לראש היא "פיגוע!",  אבל לא היו כל כך הרבה ניידות וגם לא שמענו בום. אמרתי לעצמי שזו בטח פריצה או אלימות של בני נוער ולא הקדשתי לזה מחשבה נוספת. למחרת בבוקר, כותרות העיתונים זעקו "רצח" והתחלתי לקבל טלפונים עצובים ומזועזעים מחבריי הטובים, שבמקרה גם חברים בקהילה הלהט"בית.

לפני הראשון לאוגוסט לא שמעתי על הברנוער, ואני חושבת שזו בדיוק היתה הכוונה – הוא ביקש להיות מקום מפלט לבני נוער להט"בים. נחבא בין בנייני רחוב נחמני, הם יכלו להיות בו פשוט הם, ללא הצקות ודעות קדומות מהחברה השופטת והאטומה לעיתים. רק יודעי דבר ידעו שהוא שם. היום אין אדם שלא מכיר את הברנוער או שמע עליו, וזה עצוב.

ארבע שנים עברו מאז. לציון התאריך, תיאטרון תהל העלה את ההצגה "נשארה רק המועקה",  או כהגדרתם, אירוע זיכרון תיאטרלי. לפני שרגלי דרכה באולם התיאטרון החשוך, שאלתי את עצמי איך לעזאזל הם חשבו לעצמם שיוכלו להעלות מופע שהוא גם תיאטרלי, גם ערב זיכרון וגם שיצליח לגעת? מסתבר שבצורה מושלמת.

השחקנים המוכשרים של תיאטרון תהל –  אביעוד תדהר, גיל וייס, גיל רשף, סיוון קרצ'נר ותמר גוטמן –  בניצוחם של המחזאית ליהיא ברזל מלמד והבמאי ארי רמז, הצליחו להעלות הצגה מרגשת, מצמררת, מפתיעה, מחכימה ומצחיקה, המשרטטת בפני הקהל את הלילה ההוא, בו רעול פנים נכנס אל הברנוער והחל לירות ללא הבחנה בילדים ובמדריכים , ש"פשעם" היחיד היה שהחליטו לבלות את מוצאי השבת בחברת בני נוער אחרים. אה, וכמובן בשל כך שהעזו להיות שונים.

ההצגה משרטטת בפנינו את ההשתלשלות הכרונולוגית של אירועי הערב ההוא, שעה אחר שעה, מרגע פתיחת הברנוער עד הרגע בו מפונה אחרון הפצועים, כשהשקט משתרר בין החדרים. בין  עדויות של צעירים שהיו שם, צפים ועולים רגשות של אנשים בהקהילה ומחוצה לה, פחד, בושה, כעס והרבה מועקה.

ממש כשמה, ההצגה מחדדת את הרגשת המועקה. אפשר להרגיש אותה עמוק בפנים, באזור שבין הבטן לחזה. בסצנה אחת, שתפסה  אותי חזק בבטן,  מבקרת בחורה סטרייטית את החבר ההומו שלה.  הוא לא היה מעולם בברנוער  ובכל זאת היא רוצה לוודא שהוא בסדר, הבחור כועס עליה מאוד וצועק שזה שהוא הומו לא אומר שהוא הכיר את הילדים שמתו, היא מתגוננת ואומרת שהיא פשוט מרגישה רע ורוצה לעשות משהו למענם. הפער הזה בין ה"סטרייטים" ל"הומואים" חוזר על עצמו בהצגה, מין דיסוננס כזה של "אתם סטרייטים, אז אתם לא תבינו", אבל אנחנו מבינים, אפילו יותר טוב ממש שחושבים, פשע שנאה זה פשע שנאה, והוא כואב ומכליל וקשה ולופת לך את הלב.

בין מארג הקטעים והסצינות של ההצגה, עולים פרטים אמיתיים ובדיוניים –  חקירת המשטרה כפי שהתפרסמה בעיתונים, מעצרו של "הבכיר בקהילה", מעצרו של הרוצח הנתעב, בריחתו של עד המדינה, העדויות הסותרות, גאוות המשטרה על פיצוח האירוע, העיתוי הבעייתי של הפענוח בשבוע בו התקיים מצעד הגאווה השנתי. כשרואים את הכל ביחד, נוצרת הרגשת בלבול קשה, כשאותה שאלה עולה שוב ושוב "מה מכל זה היא האמת? מה באמת קרה?"

ביציאה מן האולם החשוך והקר אל הלילה החם והלח של תל אביב, כשהשאלות עדיין מהדהדות בראשי, אני חושבת לעצמי שהמטרה הושגה. ההצגה שהועלתה מתוך החשש שנמצא לו שם ברקע, שהרצח הזה יעבור מבלי שלמדנו על עצמנו שום דבר. כמו אותו שקט לבן של לפני הסערה, שמעביר חשמל סטטי בשערות, שמתריע שבתכל'ס לא הרגשנו או שמענו או למדנו דבר. אבל כן למדנו, מתוך הזוועה הצליחה לצמוח מודעות והבנה וסולידריות ואולי, אולי אפילו קבלה. אני מאחלת לכולנו שלעולם לא נשכח.

נשארה רק המועקה

תיאטרון תהל

מאת: ליהיא ברזל מלמד

בימוי: ארי רמז

משחק: אביעוד תדהר, גיל וייס, גיל רשף, סיוון קרצ'נר ותמר גוטמן

מוסיקה מקורית: הילית רוזנטל

עיצוב תאורה: חני ורדי

אובייקטיבית

על ההצגה "קוראים לי רייצ'ל קורי" בפסטיבל התיאטרונטו

מאת: אנה מינייב

בסוף חודש מרץ תעלה במסגרת פסטיבל תיאטרונטו ההצגה "קוראים לי רייצ'ל קורי", הצגת יחיד המבוססת על היומנים שניהלה קורי האמריקאית, אקטיביסטית שפעלה נמרצות למען זכויות אדם, עד אשר נהרגה על ידי דחפור צה"לי בשטח עזה בזמן שביקשה להיות מגן אנושי מפני הריסתם של בתי פלסטינים במהלך האינתיפאדה השנייה.

אמנם התיאור הזה נשמע כמו הצגה שנויה במחלוקת, במיוחד כאשר היא פונה לעם הישראלי הרגיש, אך אין זה העניין כלל. הראיון שערכתי עם סיוון קרצ'נר, המגלמת את דמותה של רייצ'ל בהצגה, מבהיר כי לא בפוליטיקה עסקינן, אלא באנושיות, בסבל גדול ובתקווה גדולה אף יותר.

רייצ'ל קורי הייתה סטודנטית אמריקנית, והתנדבה בתנועת הסולידריות הבין-לאומית (ISM). למעשה, נפשה הכירה את הסבל האנושי באשר הוא כבר מגיל מאוד צעיר, ובעודה בת 10 היא קראה להפסיק את הרעב העולמי. היא לא הייתה מלאת יומרה אלא הבינה בשלב מוקדם מאוד בחייה, שהעולם גדוש בסבל ובכאב, אותם היא ייחלה למזער. בשנת 2003 היא הגיעה לעזה במסגרת התנועה, בכדי לסייע, ואולי אפילו בכדי לעצור את אי הצדק.  לאחר מותה הטרגי, השחקן והבמאי אלן ריקמן והעיתונאית קתרין וינר ערכו את כתביה של רייצ'ל, שכללו יומנים ומכתבים, והפכו אותם לכדי מחזה. המחזה הוצג לראשונה בתיאטרון הרויאל קורט הלונדוני בשנת 2005, ועתה, הוא עולה כאן, בארצנו הקטנטונת, במקום ה"פשע", במקום בו הכול התחיל ובשביל רייצ'ל גם נגמר.

את ההצגה ביים ארי רמז, אשר החליט ביחד עם סיוון קרצ'נר להעלות על הבמה את הסיפור של רייצ'ל. לא מתוך נקודת מבט מבקרת אלא מתוך הזדהות גדולה עם המסר של הבחורה הזאת, שרצתה, בסך הכול, לתקן את העולם. "היא מסתכלת ואומרת – יש כאן אי צדק" מדגישה סיוון, "יש כאן חזקים ויש כאן חלשים שחיים בסיטואציה של תת תנאים, רעבים ללחם, במצב כלכלי מרוסק ומצד שני, אנשים שחיים במדינה עם זכויות". יחד עם זאת, לא באלה עוסקת ההצגה הזאת ואין כאן מקום להתקוממות או תהייה, רייצ'ל אמנם הגיעה לעזה, אך די לנו להציץ בכל המתרחש בעולמנו ולראות כי המצב זהה במקומות רבים בעולם.

סיוון וארי דווקא מבקשים לבחון את סיפורה האישי של רייצ'ל, " אני מתעניינת בסיפור האישי, ואם אני רוצה שקהל ישב ויקשיב אז זה יכול לעבור רק דרך חוויה אישית". המסר החברתי של רייצ'ל הוא זה שהביא את כל הנוגעים בדבר להעלות את ההצגה הזאת בישראל, למרות שבעבר כבר העלתה התנגדויות רבות. "אני שמחה שהעלאת ההצגה בארץ לא עוררה התנגדות, כי אין באמת על מה, אבל היו חששות מכיוון שבארה"ב, כאשר רצו להעלות אותה בניו יורק, הקהילה היהודית התנגדה, היא הפעילה לחץ וזה לא עלה. היהודים הצליחו להשתיק את הקול שלה", מספרת סיוון. רייצ'ל חשה הזדהות עם הסבל של בני האדם באשר הם, וגם לסבל היהודי התייחסה רבות, אך הבחורה הצעירה הזאת ידעה לראות את העולם דרך רזולוציה אחרת לגמרי, מבחינתה אי הצדק, צריך להיגמר בכל העולם, אחת ולתמיד.

התמימות של רייצ'ל הייתה גדולה וההתבדות לא פחות, "היא לא באמת הבינה לאן היא מגיעה, ה-'טעות' הכי גדולה שלה הייתה שהיא חשבה שהיא תוכל לשנות, שזה יעזור", מספרת לי סיוון בהשלמה חרישית, "רייצ'ל מתוסכלת שהיא לא רואה תוצאה בשטח, שהבתים ממשיכים להיהרס", אבל בעיני סיוון, רייצ'ל פספסה את הנקודה החשובה ביותר, ההרס לא ייעצר בן רגע וההתנגדות היא זו שחשובה בסיטואציה הקשה הזאת.

אל תטעו, ההצגה הזאת לא עוסקת בטהרת האדמה והסכסוך הבלתי פוסק, אלא היא מתייחסת לכל אותם העוולות בעולם דרך עיניה של בחורה אמיצה אחת, שהעזה לחלום ולנסות לשנות סדרי עולם, "יכול להיות שאם היא הייתה חיה היום, היא הייתה הולכת לסוריה למשל או למקום אחר, ולא בהכרח זה היה קשור לעזה", אומרת סיוון.

ההזדהות של סיוון עם הדמות אותה היא מגלמת נובעת בין היתר מהמקום בו קורי עדה כל הזמן לאי הצדק בעולם, מקום בו קשה מאוד להימצא כשאתה ער לסבל אך אין בידיך פתרונות ממשיים להפסיקו. כפי שאמרה סיוון "זה מאוד קשה נפשית לעמוד מול משהו שאתה רוצה לעצור אבל אתה לא יכול לעצור", שהרי לא מדובר כאן על מי הוא הצודק ומי הוא הטועה, אלא על המצב עצמו שנוצר בעקבות החיפוש אחר אשמים. רייצ'ל באמת עמדה, באופן סמלי ומילולי, מול מה שהיא רצתה לעצור. היא נעמדה מול דחפור שהיה בדרכו להרוס בית נוסף בעזה, והיא החליטה לעצור אותו, מעשה ששילמה עליו בחייה.

סיוון מוסיפה כי דווקא בגלל הקרבה של הסיפור אלינו, לקהל הישראלי יש תפקיד בהצגה. הוא חלק מהסיפור ויש לו עמדה, כזאת או אחרת, בגלל השירות הצבאי והמעורבות העמוקה בהליכים מדיניים וצבאיים. כאמור, אף אחד לא מטיף מוסר לאף אחד אחר, אך אל תצפו לצאת אדישים מההצגה, מכיוון שהיא נוגעת בכל אותם דברים פשוטים המשותפים לכולנו, הרצון לחיות בכבוד ובשלווה.

אין זה מפתיע שסיוון בחרה לספר את סיפורה של רייצ'ל, בתור אחת מהמנהלות של קבוצת התיאטרון תה"ל,  תיאטרון שעוסק בקבוצת מיעוט. היא מאמינה שאם כבר לעשות תיאטרון אז שיהיה חברתי, "לא חסרות בחברה שלנו הישראלית דוגמאות לאי צדק וקיפוח ולמידור של קבוצות באוכלוסייה" אומרת סיוון, ואני מהנהנת בהסכמה.

באחד מכתביה כותבת רייצ'ל כי בעיניה עצם העובדה שאנשים ממשיכים לחיות ולא נכנעים למצב העגום בו כולנו שרויים, זאת ההתגלמות האנושית ביותר להתנגדות לא אלימה, וגם ההצגה הזאת, היא התגלמות הרצון העז בשינוי, בהארה, בצדק!

 *צילום (המופיע בגוף הכתבה): ז'ראר אלון

קוראים לי רייצ'ל קורי

פסטיבל תיאטרונטו 2013 – 28-30/3

על פי כתביה של רייצ’ל קורי
בעריכת אלן ריקמן וקאת’רין ווינר

תרגום: אביהוד תדהר
בימוי: ארי רמז
משחק: סיון קרצ'נר

מפיק: תומר כהן
מוזיקה: רן בגנו

תפאורה: איה בן אשר

תאורה: יעקב סליב

כדאי לעקוב אחר מועדי ההצגות בדף הפייסבוק של התיאטרונטו