בין שריטה לזיכרון

על ההצגה "הקהל מתבקש לעמוד"

פסטיבל עכו לתיאטרון אחר – 2020

מאת: אירית ראב

בזמן האחרון, ניכרת מגמה של יצירות אינטר-טקסטואליות על מאחורי הקלעים של הבמה. כמו למשל "חזרות", פרי גאונותם של נועה קולר וארז דריגס, שעולה בערוץ "כאן" ומציגה באופן מעולה ומדויק כל כך את מאחורי הקלעים של מערכת היחסים בין במאי למחזאית, על הבמה ובחיים האמיתיים. עכשיו, גם יצירתו החדשה של עידו קולטון, "הקהל מתבקש לעמוד", שעולה במסגרת פסטיבל עכו המקוון, הצטרפה למגמה אבל בוחנת את הנושא מנקודת מבט מעט אחרת – הפקת טקס זיכרון לחללי מערכות ישראל.

מעצם היותם של טקסי הזיכרון חלק כל כך אינטגראלי מהחברה והתרבות הישראלית, היה זה רק צפוי שהם יזכו להתייחסות תיאטרלית. ועם זאת, מעטות הן היצירות שעוסקות בנושא, ונדירות הן היצירות שבוחנות את הזיכרון וטקסו בצורה כל כך ישירה ובועטת, כמו ההצגה הזו.

אין ספק, מדובר ביצירה בועטת במיוחד, שפוגעת ישר במקום הכי רגיש בבטן, אבל גורמת לצופים לנוע בחוסר נוחות על הכיסא, יהא אשר יהא, ובמקביל לרצות להמשיך ולראות עוד ועוד. למה? מארבע סיבות עיקריות. ראשית, הדמויות על הבמה, בצדדיה ומאחוריה, מעוצבות באופן נפלא, מכמיר ומעורר הזדהות. במאי הטקסים המהולל שהגיע לבית הספר העכואי, המגולם על ידי קולטון, הוא הקצנה מטורפת ומעולה של כל במאי טקסים שהוא, בצירוף מגוון שריטות המאפיינות את במאי התיאטרון הממוצע, ועם זאת קולטון מצליח לגלם אותו בצורה מאוד עמוקה ורב-גונית.

מתוך "הקהל מתבקש לעמוד". צילום: יוסי צבקר

שאיפתו הגדולה ביותר היא להציג את עקדת יצחק על במת ברודווי, אבל בינתיים הוא מסתפק בחבורת תיכוניסטים ממגמת תיאטרון ושירה, שמבקשים להוכיח על הבמה את מלוא יכולותיהם. למרות שהוא שרוט ומכעיס, ניתן מאוד בקלות להזדהות עם הייאוש האמנותי של הבמאי, בייחוד אם אתם מגיעים מעולם התיאטרון ו/או הטקסים. ארבעת התיכוניסטים, המגולמים על ידי בר אקרמן, אלינור וייל, אסף זלמנוביץ', אריק רינט ויאור יעקב, הפגינו יכולות משחק ושירה מרשימות ומדויקות. כל אחד מהם עוצב בהתאם לקווים המאפיינים את התיכוניסטים של ימינו, עם הסטורי והאייפון, וגם הם הצליחו להרגיז ולהצחיק, ולעורר הזדהות בין קנאה וכעס על סולו שנגנב לבין התשוקה והמחויבות לבטא את הרגש בכל תנועה ותנועה. לצדם, על הבמה ומאחורי הקלעים, היתה גם ניצה המחנכת והרכזת, שעד כה היתה אחראית על טקס הזיכרון, אבל השנה נאלצה לתת לאריק הבמאי את המושכות. עירית בנדק, המגלמת את ניצה, ממחישה היטב את התסכול וכפיות הטובה שכרוכים במשימת ההוראה, לצד האהבה העצומה למקצוע ולתלמידים.

שנית, מעצם היותו טקס שמבוים על ידי אריק יעקובסון הבלתי נלאה, הוא משובץ אינספור העמדות גרנדיוזיות ועיבודים חדשניים לשירי הזיכרון המסורתיים. לכל שיר יש העמדה משלו, דבר המתבטא בעיצוב תנועה מרשים ומזעזע, במובן הטוב של המילה. כך, למשל, "תשמור על העולם ילד" הופך לסצינה המשלבת בין ריקוד למשחק במהלכה הילד המשחק בבובות לובש מדים והולך לצבא, בזמן שברקע המקהלה קורעת דובונים לגזרים. מצד אחד, זו סצינה מחרידה שמקבלת צבעים אחרים בקונסטלציה בה היא מוצגת, ומצד שני, היא מעוצבת כל כך יפה, שאין ברירה אלא להמשיך ולצפות בה.

צילום: יוסי צבקר

לצד המשחק והתנועה, יש לציין לטובה גם את המחזה, שנכתב על ידי עדינה חיימיס. מעצם נושאה של יצירה שעוסקת בטקס יום הזיכרון, היא שזורה משפטים קשים אך נפלאים שנכנסים עמוק עמוק לחדרי הלב, לצד העלאת נושאים מורכבים, כמו מהות השלום בימים הציניים של היום, מגמת הפיכת טקסי הזיכרון להפקות מרהיבות אך חסרות נשמה, התמודדות עם בגידה לצד עבודת צוות וחברות, והאמת של אם שכולה אחת שמבקשת להטיח על הבמה את החיים עצמם. האם, המגולמת על ידי אסתי זקהיים המצוינת, מטיחה בקהל ובמשתתפי הטקס את האמת המרה שכולם יודעים אבל לא רוצים או מסוגלים להתמודד איתה. כל הנושאים הקשים הללו, עטופים באלמנטים סאטיריים-קומיים, כמו צרחות הבמאי, מבטי נזיפה של הרכזת ותנועות קטנות גדולות הממחישות היטב מה שקורה בין המשתתפים בטקס.

אלמנט רביעי, חשוב בפני עצמו, הוא הצילום. בשל המצב הנוכחי, הפסטיבל לא יכול להתקיים במתכונתו המקורית. בכדי להתמודד עם ההגבלות, היצירות עברו למדיום המצולם, דבר שדווקא העצים את היצירה. כך, דמותו הבלתי נראית של הצלם הפכה לחלק חשוב ביצירה, מאחר שהוא אפשר לקהל לזכות בהצצה בלעדית למתרחש מאחורי הקלעים של טקס הזיכרון, על התככים והשירים שבו. הפיכת היצירה למעין סרט דוקומנטרי, המשולב בראיונות עם המשתתפים, הבמאי והרכזת, אפשרה להעניק ערך מוסף לתכנים המוצגים, וגרמה לצופים לחוש כמציצים נוכחים-נפקדים ביצירה. בשורה התחתונה, מדובר בהצגה מעולה, למרות שהיא לא פשוטה לעיכול, היא מפעימה ומרגשת, ומציגה את האמת בפנים. או בקיצור, יצירת חובה.

הקהל מתבקש לעמוד

מחזאית: עדינה חיימיס

שותף לכתיבה: עידו קולטון

בימוי ועיצוב תנועה: עידו קולטון

שחקנים: בר אקרמן, עירית בנדק, אלינור וייל, אסף זלמנוביץ', אסתי זקהיים, עידו קולטון, אריק רינט, יאור יעקב

עיצוב במה ותלבושות: רועי עקהב

ניהול מוסיקלי: יאור יעקב

עיצוב תאורה: קרן גרנק

מפיק ועוזר במאי: ניר קומם

בימוי והפקת צילום: רדי רובינשטיין

צילום: רני אבידן

הקלטת סאונד ומיקס: אלון ברקוביץ'

ע. הפקה: שוהם גלאס

לאתר הפסטיבל – הקליקו על הלינק

והגיבור הוא… היא…

על ההצגה "עלי באבא וארבעים השודדים"

מאת אורית איזנשטיין

האורות כבים, אורות הבמה נדלקים, וחבורה עליזה של שחקנים עולה על הבמה עם תופים ודרבוקות ומתחילה בתיפופים קצביים, השחקנים לבושים בתלבושות צבעוניות והקהל נסחף בהתלהבות ומצטרף במחיאות כפיים לפי הקצב. הבמה צבעונית ומלאה בשלל אביזרים בסגנון אתני, שטיחים פרסים פרושים על הבמה, התלבושות מעוצבות בסגנון אלף לילה ולילה, ולכל השמחה הזו מצטרפים שלושת גיבורי ההצגה – עלי באבא, חברו קאסם וחברתם מרג'נה. איזה כיף להתחיל ככה את שבת בבוקר.

בסיפור המקורי, עלי באבא היה אדם מבוגר (כן, כן, הלכתי למקורות כדי להתעדכן בתולדות העלילה), קאסם היה אחיו ומרג'נה היתה המשרתת של האח, ואחרי הירצחו עברה לעבוד אצל עלי באבא. באופן כללי, העלילה המקורית רוויה באלימות קשה ותיאורים מפחידים, ואינה מותאמת לילדים צעירים. היצירה שנכתבה "בהשראת המעשייה המפורסמת", כפי שנכתב בפלייר ההצגה, הפכה את שלושת הגיבורים לנערים צעירים יתומים העסוקים בהישרדות היום יום, ועושים זאת בהרבה מרץ ושמחת חיים.

עלי באבא2 - כפיר בולוטין

עלי באבא וארבעים השודדים | צילום: כפיר בולוטין

צילו

ככל שההצגה מתקדמת זה הולך ומתבהר, עלי באבא הוא לא עצם העניין וגם לא קאסם, גיבורת ההצגה היא לא אחרת מאשר מרג'נה (בל וענונו המצוינת), הנערה התוססת שהיא מעין אדפטציה לדמותה של שחרזדה שסיפרה את סיפורי אלף לילה ולילה. מרג'נה ממציאה סיפורים סוערים, סוחפים ומסקרנים, מספרת אותם לעוברים ושבים בהתלהבות גדולה וזהו מקור פרנסתה העיקרי.

עלי באבא - כפיר בולוטין

צילום: כפיר בולוטין

ההצגה שמה במרכז שני ערכים חשובים לחיים, מוסר וחברות. מוסטפא השודד הראשי מציג את עיסוקו כגנב כחוסר ברירה – הזהב קורא לו לבוא לשדוד אותו, אין לו ברירה אחרת. הוא עושה את זה בשביל הזהב שמבקש להיות אצלו, זה בשביל אחרים לא בשבילו. כך הוא שר, וספק אם הילדים הצופים בהצגה קונים את זה או מבינים את ההומור הסמוי כאן. לעומתו, עלי באבא לא מסכים לקחת דברים שהם לא שלו, הוא נדיב, צנוע, וכאשר הוא מגיע למערה של הגנבים הוא מצהיר שהזהב צריך להיות מוחזר לבעליו. כאן עולה הקונפליקט – קאסם שטוען שהם חולמים להיות עשירים והנה יש להם הזדמנות. אף אחד מתושבי הכפר לא דאג להם אף פעם ולכן אין סיבה שהם ידאגו להם ויחזירו להם את השלל. עלי מסרב אבל קאסם מתעקש.

כתוצאה, קאסם נתפס על ידי השודדים, אך משוחרר על ידי חברו עלי, השודדים כמעט ומצליחים להסית אותו לצד שלהם, אבל החברות האמיתית, נטולת ההתחשבנויות, מנצחת בסוף. לצדה יש תמורה, תושבי הכפר ששמחו לקבל את הזהב שלהם בחזרה אספו כסף ופתחו לשלישיה מסעדה כמו שתמיד חלמו שתהיה להם. על אף תפקידם השלילי, השודדים הם החלק הקומי של ההצגה, הרבה סלפסטיק ושודד אחד המפיק קולות מוזרים שרק השודדים יכולים להבין את המשמעות שלהם, ואת הילדים זה קורע מצחוק.

ההצגה צבעונית, מוזיקלית, מצחיקה, עם מסרים חינוכיים שחלקם מתאים לגילים הבוגרים וחלקם גם יצליחו לחלחל לצעירים יותר. יש בהצגה הזו בדיוק מה שהילדים אוהבים ומה שההורים מצפים. תיאטרון אורנה פורת מתאים את ההצגה לגילים 12-6, הצאצאית הפרטית שלי בת ה-10 נהנתה בעיקר מהקטעים הקומיים, אבל לדעתי בני 12 הם קצת בוגרים מדי להצגה זו.

עלי באבא וארבעים השודדים

תיאטרון אורנה פורת לילדים ולנוער

בהשראת המעשייה "עלי באבא וארבעים השודדים" מסיפורי לילה ולילה.

מחזה: שירילי דשא ורועי שגב

בימוי: שירילי דשא

משתתפים: רועי גוראי, אור אדרי/אריק רינט, בל וענונו/רעות אלוש, ורד אבידן/מור ענטר/אביה ברוש, איציק גולן, יונתן אבינועם, לישי זטלאוי, אורי עטיה/יקיר שוקרון.

תפאורה: נאוה שטר

תלבושות: לימור הרשקו

מוסיקה: ליאור רונן

כוריאוגרפיה: רוני ברנדטשטטר

הדרכת כלי הקשה: ארז מונק

הדרכת טקסט: מרגלית גז

אביזרים: נרקיס אלבה

ע. במאית: דוראל בן אהרן

מועדים נוספים:

28/12/19 | 10:30 | קלצ'קין, מוזיאון ארץ ישראל

1/2/20 | 10:30 | תיאטרון הקאמרי (קאמרי 1).

16/5/20 | 10:30 |  תיאטרון הקאמרי (קאמרי 1).