לרכך את חומות לבנו

על ההצגה "חתונה בשעת מגפה"

מאת: לי לוריאן

בחצר בית הנסן שבירושלים, לשעבר בית טיפול בחולי צרעת, מתאסף קהל תיאטרון "החאן" אשר הגיע להצגה "חתונה בשעת מגפה". היום משמש המבנה כמרכז לעיצוב, טכנולוגיה ומדיה, ומלבד תערוכת קבע על ההיסטוריה של המבנה וקהילת המטופלים והמטפלים ששהו שם, מארח המרחב מוסדות אמנות שונים, פסטיבלים ויוזמות מקומיות. ועכשיו, גם הצגה תלוית-מקום. ככזו, נוצרה ההצגה במיוחד לבית הנסן על חדריו השונים, והקהל, שמחולק לארבע קבוצות (קפסולות), עובר בין החללים.

סיפור המסגרת של ההצגה ממוקם בתחילת שנות ה-50, ערב מעבר הבעלות על המבנה מן הכנסייה המוראבית לידי משרד הבריאות הישראלי. זמן-תפר. החולים הערבים יאלצו לעבור לבית מרפא אחר בשכונת סילוואן וחלק מהצוות הרפואי מתעתד לעזוב גם כן. רופא בית המצורעים ושלוש אחיות מזמינים את הקהל פנימה ומספרים כי הם הכינו לכבודו הצגה (בתוך הצגה), היות וזו דרכם של החולים וצוות הרפואה להתמודד עם פירוק הקהילה הקטנה והסגורה שלהם, מאוחדת תחת הצרעת.

חתונה בשעת מגיפה. צילום: יעל אילן

ההזמנה פנימה טעונה – זוהי הזמנה לתוך עולם המצורעים, עולם של מחלה. באופן היסטורי נרתעו אנשי ירושלים מלהתקרב לחומות הבניין, וכעת צוות האחיות והרופא מזמינים אותנו לרכך את חומות ליבנו ולהניח לדעות קדומות. בימים כתיקונם, זה מעורר שאלות בנוגע ליחס הפרט והחברה לחולי, הידבקות והבראה, על אחת כמה וכמה בזמן-קורונה.

מרגע שהצופים נכנסים למבנה, כל קבוצה מובלת בין המסדרונות והחדרים, שם היא פוגשת פיסות חיים של דמויות שונות המתגוררות בבית המצורעים. ברגע מסוים מתלכד הקהל כולו בפטיו של הבניין, שם נערכת ההצגה אשר הכינו החולים – המבוססת על הסיפור "בשעת מגפה" של י.ל פרץ. הסיפור מתאר את התמודדותה של עיירה יהודית גלותית עם מגפה העומדת בפתחה.

צילום: יעל אילן

ניכר כי האירוע כולו נטווה ביד מיומנת. המחזאית והבמאית איה קפלן רקמה מהלך בו זורמים הצופים מחדר לחדר, אוספים עוד שבריר מידע או חלקיק מן סיפור המסגרת של החיים בבית המצורעים. שחקני החאן המסורים עושים עבודה יפה בגילום הדמויות (כמו גם הדמויות שמשחקות הדמויות) ונוצרת תחושה של קהילה – עיירה יהודית, דרי בית חולים, להקת שחקנים. עיצוב התלבושות של יהודית אהרון נכון ואמין מהבחינה ההיסטורית, ומשתלב באופן אורגני עם האבנים הירושלמיות של מבנה בית הנסן, הנושאות איתן את שכבות הזמן.

ההשוואה לימינו היא בלתי נמנעת, זמן נגוע במגיפה. מראש אנחנו מגיעים עם רמת הזדהות גבוהה לסיפורי מחלה. עם זאת, החולשה של ההצגה היא בחוסר יכולתה לנווט את השאלות וההקשרים אל הכאן ועכשיו. ישנה תחושת התפזרות מבחינת התימות והנושאים בהם עוסקת ההצגה, ולבסוף היא נשענת כמעט לחלוטין על סיפור מינורי של אהבה. ואולי, זה פשוט מה שנותר – גם אחרי מגיפה, משבר כלכלי, פוליטיקה עבשה – נותרו סיפורי אהבה.

חתונה בשעת מגפה

תיאטרון "החאן"

בעקבות סיפור מאת י"ל פרץ

מחזה ובימוי: איה קפלן

דרמטורגיה ומוזיקה מקורית: דורי פרנס

משתתפים: ענאן אבו ג'אבר, יארא אזרייק, כרמית מסילתי-קפלן, שחר נץ, יוסי עיני, סוזנה פפיאן, אריה צ’רנר, איתי שור, ארז שפריר, עפר גרינברג, נעמי פרומוביץ-פנקס, ניצן לברטובסקי

תפאורה ותלבושות: יהודית אהרון

תאורה: רוני כהן

תנועה: עמית זמיר

מוסיקאים: יותם אינשטיין, ישראל גושן, מיכאל רוסלר ואליק הרפז

עוזרת במאית: נועה בן-ארי

מפיקה: יהודית כץ

מועדים נוספים:

27/7/21 20:30

10/8/21 20:30

לדף ההצגה באתר "החאן" שם תמצאו מועדים נוספים – הקליקו על הלינק

חיים או תיאטרון?

על ההצגה "פונדק הרוחות"

מאת: אחינעם אלדובי

בעצם כתיבת שורות אלו מצוי פרדוקס. הצגה מתרחשת רק פעם אחת. היא בת חלוף, היא חד פעמית, מתרחשת בזמן – מתהווה בכל פעם מחדש במהלך הערב, ומשתנה בכל פעם מחדש ערב אחרי ערב. חווית הארעיות של התיאטרון מאירה את חווית זמניות החיים, כמו ביקור לערב בפונדק דרכים. לעומתם, ביקורת התיאטרון מנסה לתפוס בשולי החוויה המתנדפת, בשורות כתובות היא עוצרת את הזרימה, מנציחה את שחולף. כך שכתיבת שורות אלו יוצר פרדוקס, פרדוקס שנמצא בבסיסו של המחזה "פונדק הרוחות".

שמחתי לשמוע שתיאטרון "החאן" בחר להציג את המחזה "פונדק הרוחות" של אלתרמן, מעין המשך לעונה הקודמת בה העלו את המחזה "כנרת כנרת", פרי עטו. "פונדק הרוחות" הוא מחזה סמי-אלגורי, עמוס סמלים, רעיונות פילוסופים על זמן ואמנות, הֶרְמֵזים, וכמובן, עברית מתוחכמת, יפה ושנונה של אלתרמן. הסתקרנתי לכתוב ביקורת להצגה זו, כיוון שבפעם האחרונה (והראשונה) שמחזה זה עלה בתיאטרון רפרטוארי, על במת תיאטרון הקאמרי בשנת 1962, עשתה הביקורת של חיים גמזו סנסציה שלמה ואף הובילה לקיום סימפוזיון בנוכחות אלתרמן, שלונסקי, דן מירון והבמאי גרשון פלוטקין, שנועד לדון בנקודות שעלו בה (לקריאת פרוטוקול הסימפוזיון לחץ כאן). ובכן, חמושה בשמחה ובסקרנות עשיתי דרכי אל אולם התיאטרון. ערב ירושלמי קריר והאולם מלא בסטודנטים (הו, ההטבה המבורכת של "החאן": 4 במאה) ובתלמידי מגמות תיאטרון. מראה זה כשלעצמו הוא הצלחה של תיאטרון "החאן" כמוסד תרבות; דור צעיר נחשף אל יצירות עבריות בשפה עשירה.

פונדק הרוחות - יעל אילן

פונדק הרוחות | צילום: יעל אילן

ההצגה מתחילה באשמורת הבוקר המעוצבת על במה חשופה ופונקציונלית, כמו המחזה שנמצא מעל הזמן והמקום. שרטוט מערכת היחסים ועיצוב הרגע הרה הגורל בו חננאל מחליט לעזוב, מובעים בקטעי תנועה משוייפים שבמרכזם אוניסונים, תנועות אחידות, של חננאל ונעמי המרמזים על אחדותם ברוח. שבירת האוניסון מעידה על הניתוק המתרחש בין השניים, ניתוק כובל. חננאל (אריאל וולף) הולך אחר ההכרח ללכת לעשות אמנות, ובעידודה של נעמי (סוזאנה פפיאן) הוא מוכר אותה לחלפן לשתיים עשרה שנים שבסופן הוא מתחייב לשוב. כשעל גבו תרמיל ובידו הכינור, יוצא חננאל לדרך ומגיע לפונדק דרכים. בפונדק פוגש במפעיל תיבת נגינה המופיע, יחד עם הקוף שלו, בדקלום גורלות ומזלות לקהל הנאסף סביבו. תמונה זו, כמו שאר התמונות הקבוצתיות במחזה, מעוצבת תנועתית בצורה הדוקה ויפה, ונוסף אליה עיצוב התלבושות המקאברי, ועם זאת העליז, שמעביר יפה את שפת המחזה.

כשעוזבת קבוצת האנשים, פוגש חננאל בפושט היד – מלאך המוות, אותו מגלם יהויכין פרידלנדר. פרידלנדר מפליא לגלם את דמות פושט היד המסתורית, משחקו מצוין, שקול, חמקמק ומכיל את הרבדים השונים של דמותו המסתורית. תורמת לו גם תלבושתו – באופן כמעט ולא מורגש, אך נוכח, מעוטרות כנפיים שחורות על מעילו. חננאל בוחר להעסיק את פושט היד כאמרגנו ובכך למנוע ממנו ליטול את חייה של נעמי, ובכך כובל עצמו פעמיים: אל נעמי המחכה בבית החלפן, ואל פושט היד המתלווה אליו לכל מקום.

בפונדק הם פוגשים בפונדקית (עירית פשטן) שדמותה נעה באופן לא מדויק בין חידתיות לפתיינות. כמי שמייצגת את הארעיות של החיים ושל התיאטרון, עיצוב הדמות קצת מגושם ולא קוהרנטי. יוצא דופן הוא הרגע בו היא מביעה את הצורך העמוק שיביטו בה כדי שתתקיים, רגע זה היה מדויק משחקית ומיזנסצנית והעביר היטב את משמעות האמנות שלשמה התכנסנו – אם אין קהל, גם התיאטרון עצמו לא קיים.

עיצוב הדמויות והתלבושות של הרוחות-האמניות יפה, אם כי באופן אישי הצטערתי שהרוחות עוצבו כשיכורים, שמילותיהם מטושטשות בשכרותם, ולא כייצוג של יושבי קפה "כסית" (שכיום, בחלוף השנים, רובם, אכן, רוחות) המלהגים על דא והא. דווקא מילים אלו מביעות בצורה ישירה ושנונה את הביקורת העצמית של אלתרמן על אנשי הרוח, האמנים ומבקרי האמנות.

פונדק הרוחות2 - יעל אילן

צילום: יעל אילן

לאחר הלילה בפונדק יוצא חננאל לדרכו האמנותית המתפתחת, המוצגת במקביל לחייה של נעמי המדרדרים בבית החלפן. חייהם משתקפים זה בשל זו, כמו במראה הפוכה. שימוש מושכל בהליכונים בעיצוב הבמה מוסיף להבעת הזמן, המרחק והמצב הנפשי של הדמויות. כך מתגלגלת ההצגה, בהצצות לדרך בה האמנות נובעת מהחיים, עד לתמונת תום שתיים עשרה השנים. נעמי, המחכה לשוב חננאל, נקרעת בין הקולות השונים בתוכה: בין התקווה לייאוש ובין מציאות גופה הדואב לחוסן האיתן אותו היא רוצה להעביר. תמונה זו, היא עיבוד מוצלח של כמה דיאלוגים ומונולוגים לכדי מונולוג עשיר אחד, המבוצע בצורה מצוינת על ידי סוזאנה פפיאן. חננאל מגיע, בוחר שלא להיכנס לביתם, ובכך חורץ את גורלה, ואת גורלו.

עד כאן העלילה, אך זהו לא הסיפור. הסיפור הוא על ההכרח שבאמנות וביצירה, הוא על גורל וארעיות, חיים ומוות. בהפקת "החאן" מוצגת עלילת המחזה כטרגדיה בה הגיבור חותם על עסקה עם השטן, המעניקה לו הצלחה ואשת-חיק יפה (הפונדקית), הוא חוטא בהיבריס, מסתנוור מהצלחתו ומתעלם מההקרבה של האישה שהיא מקור כוחו. בכך, הצלחתו ואהבותיו נלקחות ממנו והוא נשאר לבדו. ההחמצה הגדולה של הפקת "החאן" היא העיסוק ברובד העלילה ולא בסיפור המחזה, כמו שאומרת הפונדקית לנעמי: "טיפשה, אין זה סיפור של שתי נשים המחזיקות באיש אחד! אין זה סיפור של אהבים!"

לתחושתי, הסיבה להחמצה גדולה זו טמונה בעיצוב דמותו של חננאל, המצטייר כמי שנהירתו אחר הנגינה לא באה מתוך ההכרח ליצור אמנות, אלא מתוך הרצון להיות 'סלב'. בשום רגע בהצגה לא ראיתי ולו רגע אחד אמיתי של אהבה, תשוקה, התמסרות, כאב, קריעה, התייסרות או התמסרות לחיידק הזה, להכרח, לגורל ליצור, גורל המצוי בשמו של חננאל, חננ-אל. לאור עיצוב דמותו, ניתן לחשוב שמהות האמנות והצורך בעזיבתו את נעמי היא להתהולל, לעשן סיגרים ולשבת בספא. משחקו דל, שטחי, ללא סאב-טקסט, והוא מאבד את הקונפליקט המרכזי של המחזה, את המקום בהם האמנות והחיים הם אחד – פונדק ארעי וחולף.

פונדק הרוחות3 - יעל אילן

צילום: יעל אילן

החמצה נוספת היא השימוש בדמותו של בעל התיבה. דמות זו קיבלה זמן במה רב: הקריאה הוראות בימוי ושילבה משיריו של אלתרמן לאורך המחזה. לטעמי, הוספת שיריו של אלתרמן לטקסט המקורי גורעת מההצגה, והרי כשאלתרמן רצה לשלב שירים הוא שילב (כדוגמת שיר הפונדקית). אילו רק היה בעל תיבת הנגינה יושב בצד כל ההצגה ומתבונן במתרחש, הרגע המכריע של מות המזל, מותו של הקוף בידי בן החלפן, היה מקבל את מקומו הדרמטי והסימבולי, ודמותו של בעל התיבה היתה מקבלת לא רק זמן במה, אלא גם משמעות.

מרכיבי ההצגה והשחקנים ברובם טובים, כך שההצגה טובה, אך היא מותירה טעם נלווה של החמצה ופספוס, כמו היתה בסיפור של מישהו אחר, או כדבריו של רוח ג': "זרקנו את התוך, אבל את הקליפה, את המילים! השארנו […] קיצור דבר, עשינו את ההפך מן הנחוץ."

 

פונדק הרוחות

תיאטרון החאן

מאת: נתן אלתרמן

בימוי: שיר גולדברג

משתתפים: דודו בן זאב, אריאל וולף, אור לומברוזו, שחר נץ, סוזנה פפיאן, יהויכין פרידלנדר, עירית פשטן, אריה צ’רנר, ניר רון, איתי שור, יניב סגל

תפאורה: אדם קלר

תלבושות: טל קלשון

תאורה: רוני כהן

מוסיקה: שלומי ברטונוב

תנועה: אריאל וולף

שפה ודיבור: ענת זמשטייגמן

עיצוב הקוף: אמירה פנקס וסטודיו מרבה ידיים

למועדים נוספים ולדף ההצגה באתר תיאטרון "החאן" – הקליקו על הלינק