כקליפת השום?

על המופע "מישהו בבית" ותיאטרון "קליפה"

מאת: תמר צפריר

את תיאטרון "קליפה" הכרתי אי שם ב-2015. זה היה בחורף, והלכנו כל המשפחה ל"מתקן 27" שעלה בבית העיר. אני עוד הייתי במגמת תיאטרון, צעירה סקרנית שרק גילתה את העולם אליו היא שייכת. ישר התאהבתי, ולכן כשנשאלתי אם אני רוצה לכתוב על "מישהו בבית", דאגתי לפנות את אותו הערב כדי לראות שוב הופעה של האנסמבל, הפעם מזווית קצת אחרת.

אחד המאפיינים הבולטים של תיאטרון "קליפה", שנוסד ב-1995, הוא עיסוק בגבולות הדמיון, הגוף וטאבואים חברתיים שונים כדי ליצור אמירה על המצב הפוליטי והחברתי בישראל. מופעי הפרפורמנס של התיאטרון ניחנים בשפה עיצובית ייחודית להם. הקבוצה הרדיקלית הנה קבוצת אנסמבל, וככזו חבריה, אמנים רב תחומיים המתמצאים במספר אמנויות במה, יוצרים בעצמם את התלבושות והתפאורות למופעיהם השונים. ברפרטואר שלהם ניתן למצוא גם עירום של הגיל השלישי וגם מופעי ילדים.

באותו הערב בסוף דצמבר, עלתה ההצגה האחרונה של "מישהו בבית". המופע עלה בתחילת 2017 והציג בבית ביאליק. מדובר באירוע תיאטרון מוסיקלי, בו הקהל מובל בין חדרי הבית ומסייר בין החזיונות. כל חזיון מבוסס על שיר של חיים נחמן ביאליק, וכיאה לאנסמבל קליפה, השירים שנבחרו הם בעלי האופי האפלולי יותר מתוך שיריו של ביאליק.

מישהו בבית - דין אהרוני

"מישהו בבית" | צילום: דין אהרוני

הפרפורמנס כולו מאוגד תחת אגדה אורבנית לפיה הבית של ביאליק, שפועל כיום כמוזיאון, רדוף על ידי רוחותיהם של ביאליק ודמויות מרכזיות מחייו, שמופיעות בשירים שלו: אשתו, מזכיר הבית והמאהבת. את הסיור בבית הרדוף מלווים גם קאפי, כלבו האהוב של ביאליק, ציפור שיר ודמותו של המשורר החלומי בגילומו של רותם כץ. כץ, בוגר ניסן נתיב, אינו חבר האנסמבל אך הוא מפציע בהופעת אורח מרשימה, במיוחד בביצועיו הווקאלים.

במשך סיור מציצני של שעה, רוחות המתים מבצעות את שיריו של ביאליק בביצועים ווקאלים מקצועיים ופרפורמנס גופני מרשים. המגע הפיזי הקרוב עם הדמויות יוצר מתח וסקרנות, כמעט שהתפתתי להצטרף לוויכוחים שלהם או למשחק רמי.

חדי העין בטח כבר הבחינו במגמה בעולם אמנויות הבמה לאחרונה, בה העיסוק והסקרנות בשירה ובמילה הכתובה גוברים. מלבד אירועי הפואטרי סלאם הוותיקים, ושירה שמופיעה לפתע בכל הרשתות החברתיות, גם קבוצות תיאטרון שונות עוסקות בעיבוד דרמטורגי של שירה לבמה. חברי אנסמבל קליפה עושים זאת בחינניות וקלילות ואפילו מצליחים להוסיף אמירה אישית ומעט הומור. חלק מהחזיונות מציעים רקע לאופן בו נכתב השיר, שלעיתים לא כל כך הולם את הזוהר שאופף את המשורר הלאומי, אלא מציג אותו כאחד האדם.

מישהו בבית 2- דין אהרוני

למצולמים אין קשר לנאמר, אבל יש להם בהחלט השפעה על היצירות של קליפה | צילום: דין אהרוני

במישור הויזואלי, שחקני הפרפורמנס בהחלט עוצבו כרוחות מתים, אך על פי הפרשנות האישית של קליפה. פיאות בצורות יוצאות דופן, ריסים עם נוצות, איפור גוף פנטסטי ואפילו עדשות מגע הרכיבו יחד שפה של עיצוב טוטאלי, ועוד לא כתבתי מילה על התלבושות. מלבושיהם של המתים אופיינו בגזרה תקופתית עם הדפסים עשירים.

שוב אנסמבל קליפה הוכיח לנו שכדי לעורר מחשבה הם לא זקוקים לבמת תיאטרון. המגע הישיר והאותנטי עם קהל והמקצועיות הבלתי מתפשרת שלהם בכל תחומי המופע מספיקה. לא בכדי, יצירתם הבאה "We Could Be Heroes", שעומדת לעלות החל מה-14/4/19 ב-40 ערים ברחבי הארץ, תוצג אך ורק במרחב הציבורי, בחלל הבלתי אמצעי שבין היצירה לקהל.

"מישהו בבית"

תיאטרון קליפה מתארח בבית ביאליק

שירים: חיים נחמן ביאליק

בימוי: עידית הרמן ואריאל ברונז

בהשתתפות: בצלאל בורוכוב, אנאל בלומנטל, יוני טל, צבי פטרקובסקי, עדי פז, רותם כץ ומיכל אסתר קציר

טקסטים מדוברים: אריאל ברונז וצבי פטרקובסקי

תנועה: ארתור אסטמן

לחנים מקוריים: בצלאל בורוכוב, יוני טל

עיבוד מוזיקלי: בצלאל בורוכוב ורותם כץ

תלבושות וסטיילינג: רוני שוקרון, עידית הרמן וזיו כהן

הפקה: מתחם ביאליק: סיון לוסטגרטן | תיאטרון קליפה: דריה פרוסט וזויה ברונשטיין

יח"צ: קרנית בסון

גרפיקה: איתמר חפץ

לאתר תיאטרון קליפה – הקליקו על הלינק

קוויקי על הבמה

על פרויקט 14/48 בתיאטרון צוותא

מאת: אירית ראב

בין הצגות הפרינג' לרפרטוארי, התיאטרון הישראלי מתהדר מדי פעם, לעיתים רחוקות אמנם, באירועי תיאטרון יוצאי דופן, כאלו המבקשים לנער במעט את האמנות הוותיקה הזו. פרויקט 14/48, שעלה לאחרונה בצוותא, הנו אחד מאירועים מופלאים אלו.

הפרויקט, שעולה זה השנה הרביעית, הנו גרסה ישראלית לפרויקט תיאטרון אמריקאי, העולה בסיאטל ב-14 השנים האחרונות. הוא דומה במקצת לאחיו הקולנועי, בו מספר תסריטאים, במאים ושחקנים מתקבצים יחדיו ומפיקים סרטים קצרים תוך 48 שעות. העיקרון אמנם דומה, אבל החוקים והתוצאה שונים לגמרי.

במהלך 48 השעות של הפרויקט התיאטרלי, עולות 14 הצגות בבכורה עולמית. הרעיון הוא כזה –  שבעת המחזאים מקבלים נושא מסוים לכתיבה, כשעליהם לכתוב מחזה קצר תוך 8 שעות בלבד. לאחר מכן, נערכת הגרלה בין הבמאים והשחקנים ומתהווים שבעה קאסטים, כשאף אחד לא בוחר אף אחד, הכל נבחר בהגרלה. האמנים נכנסים לחדר החזרות, ותוך 10 שעות בלבד, עליהם להוציא הצגה מבין ידיהם. כל הפקה זוכה ל-45 דקות בלבד לסידורי תפאורה, תאורה וסאונד, ובערב ההצגות עולות על הבמה. באותו הלילה, בהשתתפות הקהל, בוחרים את הנושא ליום ההצגות הבא. ושוב, הכל מתחיל מהתחלה – מחזאים כותבים, הקפה זורם, הפקות נרקמות ותוך 10 שעות, ההצגות עומדות על הרגליים ועל הבמה. מדהים בטירופו. קחו בחשבון כי הפקה נורמלית בפרינג', אם יש חיה כזו, דורשת תהליך חזרות והפקה של לפחות חודשיים, שלא לדבר על תהליך כתיבת המחזה, טרם הכניסה לחדר החזרות.

מתוך ההצגה "הסוכנות לטיפולים מיוחדים". צילום: רועי דיין

את הפרויקט הזה ייסד ומנהל האמן רועי מליח רשף, שחקן ובמאי ששמו בהחלט הולך לפניו. לצד הפלוסים הרבים של הפרויקט, הוא מאפשר להגשים שלוש מטרות עיקריות. ראשית, הוא מעניק לאמנים המשתתפים בו ליהנות מנטוורקינג אינטנסיבי, בו הם מכירים אמנים אחרים, בין אם שחקנים ובין אם מחזאים ובמאים, ורוקמים קשרים מקצועיים בתחום. שנית, הפרויקט מעניק במה ליצירות חדשות ונועזות, ללא צנזורה ובלי סלקציה של וועדה אמנותית כזו או אחרת. במילים אחרות, הכל הולך.

בנוסף לכך, ואולי המטרה החשובה מכל, הפרויקט חוגג את אמנות התיאטרון ואת הייחודיות שלה. בניגוד ליצירות אמנות אחרות, כמו ציורים או ספרים, שיישארו לנצח, ההצגות על הבמה הן חד פעמיות ולא ייראו את אור הזרקורים לעולם, לפחות לא במתכונת זו. מתוך מגוון ההצגות שעלו במסגרת הפרויקט, שתי יצירות כאלו זכו להפוך להצגות באורך מלא ולעלות על במות מכובדות לא פחות מזו של צוותא. הראשונה, ההצגה "בת ים", כיאה לשמה, זכתה לעלות בפסטיבל בת-ים, והשניה, "ארוחה משפחתית", עלתה במסגרת פסטיבל עכו בשנה שעברה.

בהתחשב בסיר הלחץ האימתני הזה, היה ניתן לחשוב כי האיכות תיפגם. עם זאת, ההצגות, לפחות אלו שאני ראיתי בערב השני של הפרויקט, מוכיחות אחרת. בערב השני, שכותרתו היתה "להתעורר מטיפול עם חיוך", היה מגוון סגנוני ומרהיב של הצגות, שלפני 24 שעות בלבד לא היו קיימות כלל. מתוך המבחר, היו שלוש הצגות שתפסו את עיני. הראשונה, זו שפתחה את הערב, היתה "הסוכנות לטיפולים מיוחדים", שהציגה גבר צעיר המגיע לסוכנות לטיפולים מיוחדים ומבקש לבטל את ההזמנה שלו. כמו בכל מקום אחר, גם פה הוא נתקל בקשיים לצאת מהמערכת ולבטל את העסקה שעשה, אבל כאן העניין מקבל תוקף אחר, בגלל שהוא מבקש לבטל את החיסול של לא אחר מאשר עצמו. הכתיבה השנונה של גיל צרנוביץ' בשילוב התזמון הקומי של צוות השחקנים בהחלט עשה את העבודה.

מתוך ההצגה "שחרור". צילום: רועי דיין

ההצגה השנייה, "שחרור", צבטה את לבי. ההצגה מספרת את סיפורם של ארבעה אחים, הרבים על הירושה המשפחתית, ומנסים להתמודד עם הבשורה כי במקום לחלק את הנתח לארבעה, כעת יוכלו לחלק אותו לשלושה חלקים, גדולים יותר. בשונה מיתר ההצגות, שפרטו על המיתר הקומי וגרמו לצחוקים רבים בקהל, דווקא זו העלתה דמעה בזווית העין, והדבר בהחלט ייאמר לזכותו של המחזאי רענן פז. גם משחקם של צוות השחקנים, בייחוד מורן ארביב ואריאל ברונז, הוסיף נקודות להצגה. ההצגה השלישית, "זה בראש שלה", מאת אורי אגוז ובבימוי ארז דריגס, היתה מסקרנת, מאתגרת, מטרידה ומלאת רבדים. ההצגה מתארת את סיפורה של שלגיה ההולכת לטיפול פסיכולוגי ומנסה להתמודד עם השדים המתעוררים בעקבותיו. הדמויות החשובות בחייה, הפסיכולוג, אמה החורגת (המלכה המרשעת) והאח גרים, שהעלה על דיו את הסיפור כולו, מופיעות מאחוריה כבמעין ריאליטי משנות התשעים בהשתתפות הקהל. אך במקום ג'רי ספרינגר המנסה לשסות את כולם בכולם, יש פה ילדה אחת שמנסה להבין מה לעזאזל קורה לה ואיך מתמודדים עם קפריזות של שבעה גמדים.

המגוון האיכותי והמטורף שעל הבמה הצליח להיות כזה גם בזכות עבודתם המקצועית של צוות המפיקים, מעצב התאורה יעקב סליב ומעצב הסאונד יחזקאל רז. תוך זמן קצר מאוד, הם הצליחו להפוך כל יצירה בת 10 דקות, פחות או יותר, לכדי הצגה של ממש, עם כל האלמנטים הנדרשים לה.

לסיכום, אם ניתן לחגוג את התיאטרון בדרך כלשהי, הפרויקט התיאטרלי הזה הוא בהחלט הדרך. כולי תקווה שבשנים הבאות, יגיעו לצפות בו אנשים נוספים, מלבד החברים, משפחה ואמנים מהתחום.