כתבת דעה כתגובה לכתבה "התיאטרון הישראלי במלוא עליבותו"

מאת: נעם מרום

ב14/01/21 פורסמה כתבה בעיתון "הארץ" מאת הכתב יואב רינון בו הוא מנתח את הסדרה "חזרות" שהוקרנה לאחרונה בערוץ כאן 11. כבר בתחילת הכתבה מתאר רינון ואף מדגים באמצעות ציטוטים כיצד הסדרה המופתית מוכיחה שהתיאטרון הישראלי הוא כשל, שפל, לא אמיתי, חסר חשיבות לעומת התיאטרון האירופאי והקלאסי, ועוד אמירות קשות נוספות. זאת ועוד, הוא נעזר בדיאלוג מהסדרה עצמה בין דמותה של איריס שטיבל המחזאית (נועה קולר) לבין שרת התרבות (גילה אלמגור) – "זה לא שאני לא אוהבת הצגות, תיאטרון זה בסדר אבל… אני מעדיפה קולנוע. קולנוע זה… את יודעת, הרבה יותר אמין, זה מצלם את החיים." הייתה זו עוד דוגמא ל"עליבותו" של התיאטרון, אבל ההיפך הוא הנכון. לתת לדמות שמגלמת גילה אלמגור הידועה כאחד מהסמלים הגדולים של התיאטרון הישראלי לומר את השורה הזו, זו כמובן אירוניה. אירוניה שמטרתה להדגיש שהמדינה המיוצגת על ידי דמות השרה לא תומכת מספיק בתיאטרון.

אל תבינו אותי לא נכון, התיאטרון הישראלי לא מושלם, הוא סובל מבעיות רבות שבראשן דלות תקצוב ודלות משאבים. הייתי שמחה לספר סיפור ישראלי ורוד יותר אבל המציאות כואבת מדי. וזה לא רק בתיאטרון, בענפי תרבות רבים מחסור התקציב היא בעיה ידועה, ואיננה הבעיה היחיד – האמנות, על סוגיה ותחומיה, אינה מרבה לצאת מגבולות המרכז, תושבי הפריפריה לא זוכים למוזיאונים ואירועי תרבות מזדמנים, יש פערים גדולים שמשפיעים על ההחלטות האמנותיות והמנהלתיות, וכל זה רק על קצה המזלג.

ועם זאת, הופתעתי והצטערתי לקרוא באיזו קלות נרמס עולם שלם. "התיאטרון ישראלי" מתייחס לכמות גדולה של אנשים ששותפים לעשייה הזו – המעצבים, המפיקים, הבמאים, המחזאים, השחקנים והמנהלים, כולם עומלים על מנת ליצור לציבור הצופים תוצר איכותי. מה גם שאין תיאטרון אחד ויחיד, יש סוגים רבים ומגוונים – מרפרטוארי באולמות הגדולים ועד אמני רחוב, מיוצרי פרינג' ועד אמני פרפורמנס, המנעד רחב מאוד. אמנים רבים, אזרחי המדינה, מקדישים את חייהם לאמנות הבמה, והבחירה לקטול ולרמוס את העשייה של כולם היא קיצונית בעיניי ולא אוחזת בקרקע המציאות. שלא תטעו, אני מסכימה שלא ניתן לומר שהתיאטרון הישראלי עומד היום בקדמת הבמה, לצערי הרב, אבל זה קשור לנושאים אחרים שלא קשורים לאיכות היצירה הבימתית. 

יש בישראל תיאטרון איכותי, יש מחזאים ישראלים מצוינים, כמו גם במאים ושחקנים נהדרים. יש בישראל תיאטרון שיש לצפות בו. העובדה שהטלוויזיה והקולנוע מועדפים יותר בקרב מרבית האוכלוסייה קשורה בעיקר לקדמה טכנולוגית ולאו דווקא לטיב היצירה. אנחנו מעדיפים שרוב חיינו יתקיימו דרך המסך, כי זה מהיר יותר, קצר יותר, נגיש יותר. התיאטרון נדחק לשוליים יחד עם עוד מגוון רחב של תחומים אחרים שבמרוץ החיים והשגרה הותרנו בצד, בנוסף, אי אפשר להתעלם מנושא חלוקת התקציבים במשרדי הממשלה, וכפי שהתיאטרון לא מתוקצב דיו כך גם המחול, האמנות הפלסטית, המוסיקה, והיד עוד נטויה. יתרה מכך, העם והחברה שלנו פחות מתלכדים סביב אירועי תרבות מכפי שהיה פעם. אנחנו מתלכדים סביב אירועים מסוג אחר, לטוב ורע. זה מה שהופך אותנו למי שאנחנו, לחברה שאנחנו. הסיבות הללו לאו דווקא קשורות להתפתחות התיאטרון.

אז נכון, באירופה ובארה"ב האולמות מתמלאים באוכלוסייה הרבה יותר מגוונת, ההצגות ומחזות הזמר יותר פופולריים ומהווים חלק אינטגרלי מחיי היום-יום בעוד שבישראל זה לא המצב, אבל בין זה לבין להגדיר את התיאטרון כעלוב, הפער הוא כבין מזרח למערב. מעבר לכך, אני רוצה להזכיר שאנחנו מדינה צעירה, בהתפתחות, בתאוצה. בעוד שהתיאטרון הבריטי הוא בן יותר מ-670 שנים והתיאטרון האמריקאי הוא בן יותר מ-230 שנים, התיאטרון הישראלי החל את דרכו לפני 120 שנים, פחות או יותר, ובאופן רשמי, עוד פחות מזה. הסיפור של התיאטרון הזה רחוק מלהגיע לסיומו, והוא ממש עכשיו בשלבי התפתחות מרגשים ומלבלבים במיוחד.

לכן, לא רק ש"חזרות" לא הציגה את התיאטרון הישראלי במלוא עליבותו, היא מינפה אותו, קידמה אותו ונתנה לו דחיפה משמעותית, בייחוד בתקופה הנוכחית שבה נראה כאילו עולם התרבות והתיאטרון בפרט הודרו כמעט לחלוטין מסדר העדיפויות החברתי והכלכלי. רק בשבוע האחרון פורסם שבתיאטרון "גשר" עומדים להעלות את המחזה "השחף" של צ'כוב רק בעקבות הרפליקה המפורסמת של מיה, שצעקה על מנהלת התיאטרון בתשוקה עזה – "אני נינה".

אני סמוכה ובטוחה כי הסדרה "חזרות" עשתה חסד גדול לעולם התיאטרון ופתחה את שעריו לקהל יעד רחב בהרבה משהיה עד כה, דווקא דרך מסך הטלוויזיה. השיח על תיאטרון הובא לקדמת הבמה על כל אמיתותיו – היפות יותר והיפות פחות. הסדרה חשפה את מאחורי הקלעים של התיאטרון הישראלי, לא במלוא עליבותו, אלא עירום, ללא מגננות וללא התנצלויות, כפי שהוא. יש בו צדדים משעשעים, ויש בו צדדים קשים, וכאלו שמציגים את הבטן הרכה של החברה הישראלית, על הפערים שבה.

לכשייפתח התיאטרון את שעריו, תחכה לצופים חווית צפייה שאין לה אח ורע, וזו הסיבה שהתיאטרון הישראלי תמיד היה ותמיד יהיה. בעוד כמה חודשים, בתקווה, תחזור מציאות נורמאלית יותר, ואז תוכלו להגיע לתיאטרון – תקנו כרטיס, תמתינו בתור, תידחקו לכיסא שלכם תוך בקשת סליחה מאנשים אחרים, תתמקמו ותכבו את הטלפון, ותחכו שהאור יעלה על הבמה, ועל הבמה הזו יתרחש קסם, בו תצללו לתוך עולם אחר שיצרו עבורכם. והקסם הזה לא דומה לשום דבר אחר שניתן לתאר במילים. אין לו תחליף, והוא הכל, חוץ מעלוב.

על הצגות פסטיבל תיאטרון קצר 2019

מאת: שרון וגדי ויסברט

מה הסיכוי שזוג הורים, ירושלמים, יצליחו להגיע לפסטיבל תיאטרון קצר בצוותא שנפרש על פני סוף שבוע? עד עכשיו היינו בטוחים שהסיכוי אפסי. אבל בשליחותה הקדושה של מרתה יודעת איפסנו את הילדות אצל הסבתא ושמנו פעמינו לעיר שאין לה זמן לשום דבר, בטח לא לתיאטרון באורך מלא.

א. דרינק ראשון

המתאבן שלנו היה "קצר על הבר", שמתרחש זו השנה השנייה במסגרת הפסטיבל בבר Friends Underground הצמוד לצוותא. את שלושת הקטעים ביים וניהל אמנותית שלומי אדרי. הטעימה הראשונה לא כל כך הייתה לטעמינו. ב"את חברה שלי" שכתבה אורן דיקמן (עוד נחזור אליה בהמשך) מגלמות דקלה הדר ומאיה בכובסקי שתי חברות טובות שנואשו מגברים ומחליטות לנסות זוגיות זו עם זו. חששנו שהערב כולו יתחבר למשפט מהקטע הזה – "תל אביב היא כלא", אבל התבדינו במהרה.

הקטע השני, "זה רק גוף", שכתבה אלונה וינד רז, התחיל כסצנת יפים ויפות על הבר ומאחוריו, עם רמיזות על סקס בשלישיה, אבל התקדם משם לקטע כואב, מרגש ומטלטל על פחד, אחריות והזדקנות. נוגה ונדב ניר (שהם זוג גם בחיים, מה שמסביר את האנרגיה המעולה ביניהם על הבמה) מגלמים זוג נשוי ותיק שמגיע לבר ערב לפני היום הקשה בחייהם. מפגש עם ברמנית צעירה וחסרת עכבות (נועם שנהב) מעמת אותם עם מה שיש ומה שעלול להיות.

אם הקטע הקודם השאיר אותנו עם כאב לב, הקטע השלישי והטוב ביותר בערב, "קוקי" מאת עדינה חיימיס, גרם לנו להתגלגל מצחוק. אפרת ארנון היא חלי, סוכנת מכירות חד הורית עם בעיית סמים, שמחכה לדילר שלה בבר, כשאבא שלה (רמי ברוך) מופיע במפתיע. זהו מערכון נהדר, והכימיה שבין השחקנים מושלמת.

לסיכום, "קצר על הבר", שנכתב כולו על ידי נשים, הדגיש את העובדה הכל כך ברורה שקונפליקט ברור, חזק, טוב, הוא הבסיס לכל קטע תיאטרון משובח.

ב. קפיצה למשרד

לפני שהגענו למנות העיקריות, נכנסנו ל"קצר במשרד", הצגה בודדת שהתרחשה במשרד צוותא מול קהל של 15 אנשים. להצגה קוראים "ילד מבחנה", וכתב וביים אותה יובל ינאי. בהתחלה, מישהי הזהירה שיש בהצגה פורנוגרפיה, ואנחנו זענו בכיסאות באי נוחות. ככה יכולנו מיד להתחבר למצבו הלא נוח של הבעל (אביעד בנטוב), שצריך לתת זרע לצורך טיפולי ההפריה של אשתו. זו הייתה כניסה חלקה להצגה בת 20 דקות, שבמחצית מתוכה הבעל הבהיר בפעולותיו עד כמה הוא סולד מלתת זרע כפרוצדורה רפואית, ולא יועילו חוברות פורנו, סרטים, שירי מצב רוח בספוטיפיי וקרם לחות ייעודי. לבסוף, הוא קורא לאשתו (קארין סרויה) לעזור.

אשתו נורית מהפרוזדור כטיל מכוון מטרה אחת – להרות.  ואם צריך סקס, אז סקס. אין מכשול שיעמוד בדרכה, כולל האחות המפחידה (נטשה מנור). ולפתע מתוך כל האפיזודה הקומית, הלחוצה, הפיזית הזאת נורתה השאלה לחלל האוויר – האם אני בכלל רוצה ילד?  ברגע שהשאלה נזרקה, הרוטינות הקומיות נשמרו, הפינג פונג הקומי נותר, אבל השאלה הבהבה מעל לכל, כמו האזהרה לגבי הפורנוגרפיה, שריחפה מעל ההצגה וזרעה לחץ – כך גם השינוי הצפוי בחיים והילד העתידי. בסוף לא הייתה פורנוגרפיה, אבל היה מצחיק, מעורר הזדהות ומרגש מאוד.

ג. למה לי פוליטיקה עכשיו?

המקצרון הרשמי הראשון שראינו היה באופן הולם מקצרון מספר 1, שכותרתו הייתה "מקצרון אקטואלי (יש יאמרו פוליטי)". בהצגה הראשונה, "42 מטר רבוע" מאת שמואל נמט ובבימויו של יקיר פורטל, שני מסטולים צעירים (שרון פרידמן ובני אלדר) שוכרים דירה מנכה צה"ל (קטוע זרת) בגילומו של אייל רוזלס. כשהוא בא להחתים אותם על צ'קים לשנה החדשה הם מחליטים לדרוש את הדירה שלו לעצמם.

כאן היה דבר שמאוד הפתיע אותנו:  בניגוד לז'אנר שנוצר בעקבות ביג לבובסקי, דמויות הסטלנים לא היו אלה שקיבלו את הסימפטיה שלנו באופן אוטומטי. הבחורים הצעירים היו דמויות מאוד מעניינות, עם דיאלוג כאילו-סטלני וכאילו-מגניב, שבדרך כלל יש בו היגיון פנימי מעוות שמוביל למסקנה מוזרה מאוד. אמנם, זה הוביל למסקנה מוזרה מאוד אבל לא כתוצאה של הגיון-תחת-השפעה אלא של רצף אסוציאציות מקושקש, מה שגרם לנו לחוסר התחברות לשוכרים.

מצד שני, כשבעל הבית הופיע הוא היה מאוד סימפטי. לא מישהו שמאוד ברור שנהיה בעדו, לא מישהו מושלם או מגניב במיוחד, אבל מישהו שפוי וסטנדרטי שחי את החיים כמו שצריך – שירות צבאי, אישה וילדים, עסק. ואיכשהו, למרות שבדרך כלל בעל הבית-גובה הצ'קים זה מישהו שאנחנו רגילים לשנוא במחזות וסרטים,  במקרה הזה הוא לגמרי גנב את ההצגה ואת הלב. עיצוב הדמויות היה מדויק ומשכנע. פן מעניין בהצגה היה הדיון בצעירים של היום. את הטענות של הדור הנוכחי כלפי הדור הקודם כולנו מכירים, אבל כאן הייתה הביקורת נכחה דווקא כלפי הצעירים, שבוחרים להאשים את העולם בחוסר המעש והכיוון שלהם.

בהצגה השניה, "פוליטיים" (מאת רועי מליח רשף, בבימוי מתן אמסלם ובהשתתפות מאיה קורן, רותם כץ,  זאק פקיאל, אריאל קורט, דניאל מיוני) – בחור מציע לבחורה להתחתן, ואז מתנה את ההצעה בכך שתגיד לו למי הצביעה בבחירות. לפתע, מופיע בחור שני ומחשמל את הראשון. הבחור השני משכנע את הבחורה לברוח ומסביר לה שכולם נהיו פוליטיים. משם יש שיח ססמאות ענף בין דמויות שונות שבאות לגיחות קצרות. הבחורה והבחור מתאהבים אך אסור להם לממש את אהבתם כי הוא דרוזי וזה יהיה אקט פוליטי. מחזה מאוד מעניין וניסיוני, על תהליך התקרנפות, אך לא התקרנפות מבוססת אג'נדה מסוימת אלא על לחץ חברתי שתהיה אג'נדה כלשהי. התקרנפות כהפיכה לבלוג מהלך. המשחק סבל מחוסר אחידות והייתה הרגשה שהמחזה לא נוגע בקרקע – הרעיון היה שם ברור ומעניין, אבל מערכות היחסים היו רק על הדף ואיבדו ממשקלן למול האימה שבהידבקות בלהיות פוליטיים. עוד דבר שחרה לנו זה שהייתה אישה אחת בתפקיד הרומנטי והקצת קלולסי, והשאר גברים, כאילו אין נשים שמדברות על פוליטיקה.

הקטע השלישי, "בשם השם" (מאת תומר אברהם ובבימוי רוני מנדלסון) היה הטוב ביותר במקצרון. בחור שנולד בשם יגאל עמיר (אורי עטיה) מחליט לחיות עם השם שלו בלי לשנות. בשביל להוריד את הסטיגמה משמו הוא יוזם תהליך שלום באיומים. מחזה נהדר ומבריק שמתמודד בקלילות עם שאלת הגורל שטמון בשם שלנו, המון רוטינות קומיות ורגעים של חיבור אמיתי וטוב בין הדמויות, אומץ לחלום על שלום ואמירה מובלעת שהוא לא כל כך רחוק, והכל במשחק מדויק וקליל,  שנתן לדמויות להיות מטומטמות וחובבות יצפאן בדיוק במידה.

 כל אחת משלוש הסצנות שהרכיבו את המחזה הקצר הייתה מפגש בין יגאל עמיר לדמות אחרת – דיילת בשדה התעופה (רותם וייסברג), מנהל היחידה לאבטחת אישים (רועי ויינברג) וראש הממשלה (יובל כרמי). כל מפגש היה מדויק, וחשף רובד נוסף במחשבה על שמות וגורל. אנחנו לא יודעים את זה כעובדה אבל למחזאי, תומר אברהם, קיים כפיל שם שכנראה הטיל עליו צל (מוזמנות ומוזמנים לגגל).

את המקצרון הזה סיימה יצירה בשם "לוויתנים בחלל" שכתבה דניאל כהן לוי וביים איל ויזר. העלילה – מוקדנית חדשה מגיעה לקו חירום לחלליות במצפה רמון. היא נתקלת בחללית שמקיפים אותה לוויתנים. גם פה עיצוב הדמויות היה מעניין מאוד, צוות שחקנים חזק במיוחד שכל אחד קיצוני בדרכו המובחנת – העובדת הנינוחה והערסית קצת (תום אנטופולסקי), הבוס הגבר גבר בתחתונים (עומר עציון), שכל הזמן ציפינו שיוציא חכה ויתחיל לדוג (לא עשה את זה), המוקדנית החדשה (הדר ברוך) עם המון מאפיינים של חוסר ביטחון קומי אותו ביטאה בשלל דרכים פיזיות, האסטרונאוט (אופיר וייל) שראה לוויתנים והלך והפך לחלק מלהקה באופן המתוק ביותר שניתן לדמיין, ובוסית קשוחה וסטרייטית להפתיע, בהתחשב בכל האוסף האוקסימורוני הזה (כרמית מסילתי). עיצוב התאורה כאן ראוי לציון – הוא יצר מרחבים עצומים על במה אחת עם ספוט לכל כיסא, ולמעשה שימש כתפאורה.

ההתרחשות עצמה הייתה עם אמירה קצת ברורה מדי בפנים, במסווה של אנטי מיליטריזם. בסופו של דבר, ללוויתנים בחלל, שהיו דבר מעניין ומוזר בפני עצמו, לא הייתה משמעות מלבד זו המטאפורית, וזה חבל. בין הקטעים קישר על הפסנתר תום חודורוב המצחיק, המוכשר והחרזן, והרווק, כפי שהפנמנו אחרי כמה תזכורות ממנו.

לסיכום, אנחנו אולי מכורים מדי לאקטואליה ופוליטיקה בחיים שלנו, אבל על הבמה זה לא מספיק כדי לרגש אותנו. אנחנו יכולים לצחוק על זה, אבל זהו צחוק מריר.

ד. כשזה עמוק

במוצאי שבת בשעה 21:00 הגענו למנה העיקרית. בלי הסתייגויות נגיד מיד – מקצרון 3, שכותרתו הייתה "מקצרון בין אישי (מחזות הבוחנים מקרוב מערכות יחסים אינטימיות)" היה שיאו של הפסטיבל. ארבעה מחזות קצרים מעולים, נוגעים, מרגשים, מצחיקים ומאוד מעניינים מבחינה תיאטרלית.

המחזה הראשון היה "העולם התחתון", שכתב אריאל ברונז וביים טל וניג. המחזה מתרחש בעיצומו של משחק שבץ נא סוער שבו משחקים אב (ערן איווניר) ובנו בעל המוגבלות (שלו גלבר), והאם (עירית בנדק) ביניהם. כאשר אחת מחתיכות המשחק נופלת אל מתחת לשולחן האב המסור מוצא את עצמו לפתע בקוטב הצפוני, במפגש בלתי צפוי עם אבא שלו (רודיה קוזלובסקי). זהו מחזה עדין ונוגע ללב, שבמרכזו אדם שרוצה לחיות נכון, לבחור את הבחירות הנכונות, אבל למחשבות שלו יש חיים משל עצמן והוא מוצא את עצמו במאבק נגדן, מאבק לחיים ולמוות.

המחזה השני, "רגליים קרות" (מאת אמיר זלוטר ובבימויה של עמית לוי), מפגיש אותנו עם כלה (רוני אוחנה) שרוצה לברוח מחתונתה ועם הצלמת (רעות אלוש) שמנסה להרגיע אותה. ברקע נמצא החתן (תמיר גינזבורג) שהקשר שלו עם שתי הנשים האלה מניע את כל הדרמה. זהו מחזה קורע לב, עצוב ומכעיס, שמצליח להתמודד עם נושאים מאוד קשים למרות המסגרת הקצרה והאקלקטית. שתי השחקניות נותנות את הנשמה שלהן על הבמה, ודמותו של החתן עוד תחזור לנו בסיוטים.

אחרי החור שנפער לנו בלב הגיע המחזה המצחיק ביותר בפסטיבל. את המחזה "גידול ושמו בועז" כתבה המחזאית אורן דיקמן (זו מהדרינק הראשון), וביימה אנה בניאל. נועה (יעל טל הקורעת) מגיעה לרופא (שרון טייכר) שמבשר לה שיש לה גידול בלב. לא סתם גידול, גידול בשם בועז. בועז (רונן דווידוב) הוא האקס של נועה, ושאריות ממנו יושבות על הלב של נועה ומונעות ממנה למצוא זוגיות. הפתרון שמציע הרופא לנועה מכריח אותה להתעמת עם בועז ולהחליט האם היא מוכנה לעשות את מה שצריך כדי להתקדם בחיים.

שלישיית השחקנים עשה עבודה מעולה. זו פעם ראשונה שאנחנו רואים את טייכר על במה, ואיזה כיף זה. ידוע שפסטיבל תיאטרון קצר באופן מסורתי מושך אליו שחקנים מוכרים שיכולים להתנסות במשהו שונה, ואין ספק שטייכר, שרגיל לרדיו וטלוויזיה, נהנה מכל רגע. גם רונן דווידוב מצחיק מאוד בתפקיד האקס הדוש אבל אין ספק שיעל טל היא זו שגונבת את ההצגה. מי שצופה ב"מגן דוד דרום" המשובחת כבר מכיר את טל בכל נוירוטיותיה, אבל בהצגה הזו היא מציגה יכולות פנומנליות של חוסר החלטיות, פתטיות, ועליבות קומית מופלאה. מתחת לקומדיה משובחת יש גם כאב עמוק ופצע, וזה הופך את ההצגה למשובחת אף יותר.

את הערב, והפסטיבל, סגרה ההצגה "תצרף" (מאת יאנה שלי, בבימוי מרב שפר ויואב היימן). היוצרת החליטה להראות לתיאטרון הקצר מאיפה משתין הדג ויצרה מקצרון משל עצמה – ארבעה מחזות קצרצרים שונים בתוך הצגה קצרה אחת. זו הייתה מחווה ישראלית ומתומצתת ל"תמונות קצרות" של רוברט אלטמן, וזה היה נפלא. שמונה שחקנים לקחו חלק בהצגה – ג'רי היימן, יעל אלקנה, הדס ירון, יוסי ירום, אלעד סננס, גלי אשכנזי לוין, נעמה אמית, רון ביטרמן.

ארבעה סיפורים שונים, עם כוריאוגרפיה מתוזמנת ומדוייקת שכללה הזזת תפאורה – ארבעה פריטי ריהוט ששינו צורה ומיקום, כל אחד פותח צוהר למרחב זוגי עם שריטה כזו או אחרת, שמתחברים אחד לשני בנקודות שונות ומספרים ביחד סיפור אחד שלם של הקושי בלהיות לבד, והקושי בלהיות ביחד.

נציין במיוחד את גלי אשכנזי לוין, ששיחקה את הכלבה טולי שנותנת לבעלים שלה את כל מה שהוא צריך, אבל לא יכולה לקבל את זה ממנו בחזרה. המשחק שלה הוא אנרגטי, מדויק, מלא חן ומרגש, ולא מופרך לומר שטולי הכלבה היא הדמות האנושית ביותר שראינו בפסטיבל. לסיכום, קחו לנו את הלב, תדרכו עליו שוב ושוב, אנחנו כבר נמחא כפיים ונגיד לכם תודה.

ולסיכום כללי, את הפסטיבל השנה ניהלו אמנותית גור קורן וארז דריגס. בועדה האמנותית ישבו נועה שכטר, מוריה זרחיה ומולי שולמן. הצוות המוכשר והמשובח הזה הרים פסטיבל מעורר השראה, שלנו, כיוצרים, עשה חשק מיד לשבת ולנסות לכתוב את אחד המחזות שיגיעו לבמה המיוחדת הזו בשנה הבאה. אהבת התיאטרון נשפכה מכל דקה בפסטיבל – על הבמה, ליד הבר או במשרד הקטנטן. 12 יצירות שנולדו מאהבה גדולה ומכאבים גדולים לא פחות.

לפעמים אומרים על מחזות קצרים שעולים בפסטיבל ובכלל – "עכשיו צריך להפוך את זה למחזה שלם". לפעמים זה נכון אבל לפי דעתנו כל המחזות שעלו במסגרת הפסטיבל השנה היו מושלמים לפורמט, קצר וקולע.

פסטיבל תיאטרון קצר 2019

תיאטרון צוותא

ניהול אמנותי: גור קורן וארז דריגס

ועדה אמנותית: נועה שכטר, מוריה זרחיה ומולי שולמן.

מקצרון 1 –

לוויתנים בחלל

מאת: דניאל כהן לוי

בימוי: איל ויזר

משחק: הדר ברוך, תום אנטופולסקי, אופיר וויל, עומר עציון וכרמית מסילתי

ע. במאי: ליאור שמש

פוליטיים

מאת: רועי מליח רשף

בימוי: מתן אמסלם

משחק: מאיה קורן, רותם כץ, זאק פקיאל, אריאל קורט ודניאל מיוני.

בשם השם

מאת: תומר אברהם

בימוי: רוני מנדלסון

משחק: אורי עטייה, רותם ויסברג, רועי וינברג ויובל כרמי

ע. במאי: ליאור שמש

42 מטר רבוע

מאת: שמואל נמט

בימוי: יקיר פורטל

משחק: שרון פרידמן, אייל רוזלס ובני אלדר

ע. במאי: כרמל סלע

מוסיקה: ניר ג'ייקוב יונסי

—

מעצבת תפאורה: נועה אתגר

מעצבת תלבושות: מאיה בבילה

עיצוב תאורה: יאיר סגל

מעברים מוסיקליים: תום חודורוב

ניהול אולם: נדב פורטיאנסקי

מקצרון 3 –

רגליים קרות

מאת: אמיר זלוטר

בימוי: עמית לוי

משחק: תמיר גינזבורג, רעות אלוש ורוני אוחנה

ע. במאי: הילה נס

מוסיקה: יהונתן מגון

העולם התחתון

מאת אריאל ברונז

בימוי: טל וניג

משחק: ערן איווניר, עירית בנדק, שלו גרבר ורודיה קוזלובסקי

ע. במאי: עופר גרינברג

תצרף

מאת: יאנה שלי

בימוי: מרב שפר ויואב היימן

משחק: ג'רי היימן, יעל אלקנה, הדס ירון, יוסי ירום, אלעד סננס, גלי אשכנזי לוין, נעמה אמית ורון ביטרמן.

ע. במאי: עופר גרינברג

גידול ושמו בועז

מאת: אורן דיקמן

בימוי: אנה בניאל

משחק: יעל טל, שרון טייכר ורונן דווידוב

מוסיקה: רן בגנו

ע. במאי: טליה ברטפלד

—

מעצבת תפאורה: עדי ביבר

מעצבת תלבושות: רוני שימרון

עיצוב תאורה: מתן פרמינגר

מנהל אולם: גיא באומהקר

קצר במשרד – ילד מבחנה

מאת ובבימוי יובל ורדי

עיצוב חלל: רוני שימרון

משחק: אביעד בנטוב, נטשה מנור וקארין סרויה

קצר על הבר

ניהול אמנותי ובימוי: שלומי אדרי

את חברה שלי | מאת: אורן דיקמן | משחק: דקלה הדר, מאיה בכובסקי ושלומי אדרי

זה רק גוף | מאת: אלונה וינד רז | משחק: נוגה ניר, נדב ניר ונועם שנהב

קוקי | מאת: עדינה חיימיס | משחק: רמי ברוך, אפרת ארנון ושלומי אדרי.

על פרויקט 14/48 בתיאטרון צוותא

מאת: אירית ראב

בין הצגות הפרינג' לרפרטוארי, התיאטרון הישראלי מתהדר מדי פעם, לעיתים רחוקות אמנם, באירועי תיאטרון יוצאי דופן, כאלו המבקשים לנער במעט את האמנות הוותיקה הזו. פרויקט 14/48, שעלה לאחרונה בצוותא, הנו אחד מאירועים מופלאים אלו.

הפרויקט, שעולה זה השנה הרביעית, הנו גרסה ישראלית לפרויקט תיאטרון אמריקאי, העולה בסיאטל ב-14 השנים האחרונות. הוא דומה במקצת לאחיו הקולנועי, בו מספר תסריטאים, במאים ושחקנים מתקבצים יחדיו ומפיקים סרטים קצרים תוך 48 שעות. העיקרון אמנם דומה, אבל החוקים והתוצאה שונים לגמרי.

במהלך 48 השעות של הפרויקט התיאטרלי, עולות 14 הצגות בבכורה עולמית. הרעיון הוא כזה –  שבעת המחזאים מקבלים נושא מסוים לכתיבה, כשעליהם לכתוב מחזה קצר תוך 8 שעות בלבד. לאחר מכן, נערכת הגרלה בין הבמאים והשחקנים ומתהווים שבעה קאסטים, כשאף אחד לא בוחר אף אחד, הכל נבחר בהגרלה. האמנים נכנסים לחדר החזרות, ותוך 10 שעות בלבד, עליהם להוציא הצגה מבין ידיהם. כל הפקה זוכה ל-45 דקות בלבד לסידורי תפאורה, תאורה וסאונד, ובערב ההצגות עולות על הבמה. באותו הלילה, בהשתתפות הקהל, בוחרים את הנושא ליום ההצגות הבא. ושוב, הכל מתחיל מהתחלה – מחזאים כותבים, הקפה זורם, הפקות נרקמות ותוך 10 שעות, ההצגות עומדות על הרגליים ועל הבמה. מדהים בטירופו. קחו בחשבון כי הפקה נורמלית בפרינג', אם יש חיה כזו, דורשת תהליך חזרות והפקה של לפחות חודשיים, שלא לדבר על תהליך כתיבת המחזה, טרם הכניסה לחדר החזרות.

מתוך ההצגה "הסוכנות לטיפולים מיוחדים". צילום: רועי דיין

את הפרויקט הזה ייסד ומנהל האמן רועי מליח רשף, שחקן ובמאי ששמו בהחלט הולך לפניו. לצד הפלוסים הרבים של הפרויקט, הוא מאפשר להגשים שלוש מטרות עיקריות. ראשית, הוא מעניק לאמנים המשתתפים בו ליהנות מנטוורקינג אינטנסיבי, בו הם מכירים אמנים אחרים, בין אם שחקנים ובין אם מחזאים ובמאים, ורוקמים קשרים מקצועיים בתחום. שנית, הפרויקט מעניק במה ליצירות חדשות ונועזות, ללא צנזורה ובלי סלקציה של וועדה אמנותית כזו או אחרת. במילים אחרות, הכל הולך.

בנוסף לכך, ואולי המטרה החשובה מכל, הפרויקט חוגג את אמנות התיאטרון ואת הייחודיות שלה. בניגוד ליצירות אמנות אחרות, כמו ציורים או ספרים, שיישארו לנצח, ההצגות על הבמה הן חד פעמיות ולא ייראו את אור הזרקורים לעולם, לפחות לא במתכונת זו. מתוך מגוון ההצגות שעלו במסגרת הפרויקט, שתי יצירות כאלו זכו להפוך להצגות באורך מלא ולעלות על במות מכובדות לא פחות מזו של צוותא. הראשונה, ההצגה "בת ים", כיאה לשמה, זכתה לעלות בפסטיבל בת-ים, והשניה, "ארוחה משפחתית", עלתה במסגרת פסטיבל עכו בשנה שעברה.

בהתחשב בסיר הלחץ האימתני הזה, היה ניתן לחשוב כי האיכות תיפגם. עם זאת, ההצגות, לפחות אלו שאני ראיתי בערב השני של הפרויקט, מוכיחות אחרת. בערב השני, שכותרתו היתה "להתעורר מטיפול עם חיוך", היה מגוון סגנוני ומרהיב של הצגות, שלפני 24 שעות בלבד לא היו קיימות כלל. מתוך המבחר, היו שלוש הצגות שתפסו את עיני. הראשונה, זו שפתחה את הערב, היתה "הסוכנות לטיפולים מיוחדים", שהציגה גבר צעיר המגיע לסוכנות לטיפולים מיוחדים ומבקש לבטל את ההזמנה שלו. כמו בכל מקום אחר, גם פה הוא נתקל בקשיים לצאת מהמערכת ולבטל את העסקה שעשה, אבל כאן העניין מקבל תוקף אחר, בגלל שהוא מבקש לבטל את החיסול של לא אחר מאשר עצמו. הכתיבה השנונה של גיל צרנוביץ' בשילוב התזמון הקומי של צוות השחקנים בהחלט עשה את העבודה.

מתוך ההצגה "שחרור". צילום: רועי דיין

ההצגה השנייה, "שחרור", צבטה את לבי. ההצגה מספרת את סיפורם של ארבעה אחים, הרבים על הירושה המשפחתית, ומנסים להתמודד עם הבשורה כי במקום לחלק את הנתח לארבעה, כעת יוכלו לחלק אותו לשלושה חלקים, גדולים יותר. בשונה מיתר ההצגות, שפרטו על המיתר הקומי וגרמו לצחוקים רבים בקהל, דווקא זו העלתה דמעה בזווית העין, והדבר בהחלט ייאמר לזכותו של המחזאי רענן פז. גם משחקם של צוות השחקנים, בייחוד מורן ארביב ואריאל ברונז, הוסיף נקודות להצגה. ההצגה השלישית, "זה בראש שלה", מאת אורי אגוז ובבימוי ארז דריגס, היתה מסקרנת, מאתגרת, מטרידה ומלאת רבדים. ההצגה מתארת את סיפורה של שלגיה ההולכת לטיפול פסיכולוגי ומנסה להתמודד עם השדים המתעוררים בעקבותיו. הדמויות החשובות בחייה, הפסיכולוג, אמה החורגת (המלכה המרשעת) והאח גרים, שהעלה על דיו את הסיפור כולו, מופיעות מאחוריה כבמעין ריאליטי משנות התשעים בהשתתפות הקהל. אך במקום ג'רי ספרינגר המנסה לשסות את כולם בכולם, יש פה ילדה אחת שמנסה להבין מה לעזאזל קורה לה ואיך מתמודדים עם קפריזות של שבעה גמדים.

המגוון האיכותי והמטורף שעל הבמה הצליח להיות כזה גם בזכות עבודתם המקצועית של צוות המפיקים, מעצב התאורה יעקב סליב ומעצב הסאונד יחזקאל רז. תוך זמן קצר מאוד, הם הצליחו להפוך כל יצירה בת 10 דקות, פחות או יותר, לכדי הצגה של ממש, עם כל האלמנטים הנדרשים לה.

לסיכום, אם ניתן לחגוג את התיאטרון בדרך כלשהי, הפרויקט התיאטרלי הזה הוא בהחלט הדרך. כולי תקווה שבשנים הבאות, יגיעו לצפות בו אנשים נוספים, מלבד החברים, משפחה ואמנים מהתחום.

על ההצגה "תיאטרון רפרטוארי"

מאת: חוה ירום

כל מקדם אתרים מקצועי יודע כי בכדי להקפיץ אתר מסוים בדירוג מנועי החיפוש, יש לשלב מילות מפתח מסוימות בתוכן האתר. מנועי גוגל ושות' המתוחכמים יעלו על המילים הללו, יזהו אותן ויציבו את האתר בדפי התוצאות הראשונים.

נדמה כאילו עיקרון זה סייע גם להצגה "תיאטרון רפרטוארי" להגיע לבמת תיאטרון הקאמרי, אחד מהתיאטראות הרפרטואריים המצליחים בארץ. כמות הפעמים בהם הוזכר צירוף המילים 'תיאטרון רפרטוארי' היה בלתי נדלה, ולא בכדי. ככל שעלה סך התזכורות של צירוף המילים הזה על הבמה, כך ירדה משמעותו המקורית וצצה אחרת, מוטרפת, טרופה, נוגעת ללב, ואז ללא משמעות כלל.

ההצגה "תיאטרון רפרטוארי", המתארחת בדרך כלל באולם נחמני של אנסמבל עיתים, מציגה את עולמם המופרע של אמני התיאטרון באשר הם. מחזאי צעיר, החולם להעלות את המחזה החדש והראשון שלו על במת התיאטרון הרפרטוארי נפגש עם המנהל האמנותי של התיאטרון, שבמקרה היה חבר קרוב של אביו, מגדולי שחקני התיאטרון. המחזאי הצעיר מבקש מהמנהל האמנותי סיוע, ייעוץ ואולי אפילו במה. במהלך הפגישה, עולים על פני השטח גילויים ואמיתות, ההופכים את עולמם של השניים.

צילום: עדי עופר

ההצגה עלתה לראשונה לפני כשנה ומאז הצליחה להצחיק ולרתק צופים רבים, ולא רק בישראל. בשנה שעברה היא עלתה בפסטיבל הפרינג' הבינלאומי באדינבורו וגרפה חמישה כוכבים באחד מהעיתונים המרכזיים בעיר. באוגוסט הקרוב היא עומדת לעלות שוב על הבמה הסקוטית, ומהווה את הנציגות הישראלית היחידה בפסטיבל.

השילוב בין היוצרים, האחראים על היצירה המופרעת הזו, מהווה את בסיס ההצלחה שלה. המחזה נכתב על ידי אלדד כהן,  ובוים ומשוחק על ידי ארז דריגס  ויפתח אופיר. אין ספק כי לשניים אלו יש יכולות משחק נהדרות, בייחוד כשמדובר בהצגה מדויקת מעין זו. הקהל לא מפסיק לצחוק לרגע,  נמלא אימה כאשר אחת הדמויות מאיימת לירוק עליו, נבוך כאשר הדמויות בוחנות אותו דרך הקיר הרביעי וחש אחוות לוחמים בצילום המחזור המסיים את ההצגה בשלום, במסגרת הפיתרון השיווקי המבריק שהיוצרים הגו. רק לאחר החושך המתמיה בין המערכות, הקהל למד מה בעצם קרה לפניו.

ניתן לדמות את זה למציאת סך הרצונות והפעולות, עליו שחקנים ובמאים עמלים במהלך החזרות על כל הצגה שהיא. אותו סאבטקסט סורר מתגלה בפני הקהל במלוא הדרו ומאפשר להשלים את הפיסות שנותרו מאחור. גגים פיסיים, מצחיקים ביותר, מקבלים משמעות אחרת, מכמירת לב. אם בוחנים את ההצגה לעומק, ניתן אפילו לדמות אותה לפרק טוב של סיינפלד, אחד מאותם פרקים מפורסמים, שמאחורי הדמויות ופועלן ניכר תסריט, משחק וצילום מבריקים. הבעיה היא שאני לא ממש אוהבת את סיינפלד.

 

תיאטרון רפרטוארי

מאת: אלדד כהן

עריכה, בימוי ומשחק: ארז דריגס ויפתח אופיר

עיצוב: חן דריגס

מוסיקה מקורית: רן בגנו

עריכה מוסיקלית: מירי לזר

שותפים ליצירה: שרל דריגס, לילי בן נחשון, עמית זמיר, ציון אשכנזי, רועי מליח רשף.

הפקה: נעה מרגלית

מועדי הצגות נוספות: 18/6, 29/6 אולם נחמני 4