קוויקי על הבמה

על פרויקט 14/48 בתיאטרון צוותא

מאת: אירית ראב

בין הצגות הפרינג' לרפרטוארי, התיאטרון הישראלי מתהדר מדי פעם, לעיתים רחוקות אמנם, באירועי תיאטרון יוצאי דופן, כאלו המבקשים לנער במעט את האמנות הוותיקה הזו. פרויקט 14/48, שעלה לאחרונה בצוותא, הנו אחד מאירועים מופלאים אלו.

הפרויקט, שעולה זה השנה הרביעית, הנו גרסה ישראלית לפרויקט תיאטרון אמריקאי, העולה בסיאטל ב-14 השנים האחרונות. הוא דומה במקצת לאחיו הקולנועי, בו מספר תסריטאים, במאים ושחקנים מתקבצים יחדיו ומפיקים סרטים קצרים תוך 48 שעות. העיקרון אמנם דומה, אבל החוקים והתוצאה שונים לגמרי.

במהלך 48 השעות של הפרויקט התיאטרלי, עולות 14 הצגות בבכורה עולמית. הרעיון הוא כזה –  שבעת המחזאים מקבלים נושא מסוים לכתיבה, כשעליהם לכתוב מחזה קצר תוך 8 שעות בלבד. לאחר מכן, נערכת הגרלה בין הבמאים והשחקנים ומתהווים שבעה קאסטים, כשאף אחד לא בוחר אף אחד, הכל נבחר בהגרלה. האמנים נכנסים לחדר החזרות, ותוך 10 שעות בלבד, עליהם להוציא הצגה מבין ידיהם. כל הפקה זוכה ל-45 דקות בלבד לסידורי תפאורה, תאורה וסאונד, ובערב ההצגות עולות על הבמה. באותו הלילה, בהשתתפות הקהל, בוחרים את הנושא ליום ההצגות הבא. ושוב, הכל מתחיל מהתחלה – מחזאים כותבים, הקפה זורם, הפקות נרקמות ותוך 10 שעות, ההצגות עומדות על הרגליים ועל הבמה. מדהים בטירופו. קחו בחשבון כי הפקה נורמלית בפרינג', אם יש חיה כזו, דורשת תהליך חזרות והפקה של לפחות חודשיים, שלא לדבר על תהליך כתיבת המחזה, טרם הכניסה לחדר החזרות.

מתוך ההצגה "הסוכנות לטיפולים מיוחדים". צילום: רועי דיין

את הפרויקט הזה ייסד ומנהל האמן רועי מליח רשף, שחקן ובמאי ששמו בהחלט הולך לפניו. לצד הפלוסים הרבים של הפרויקט, הוא מאפשר להגשים שלוש מטרות עיקריות. ראשית, הוא מעניק לאמנים המשתתפים בו ליהנות מנטוורקינג אינטנסיבי, בו הם מכירים אמנים אחרים, בין אם שחקנים ובין אם מחזאים ובמאים, ורוקמים קשרים מקצועיים בתחום. שנית, הפרויקט מעניק במה ליצירות חדשות ונועזות, ללא צנזורה ובלי סלקציה של וועדה אמנותית כזו או אחרת. במילים אחרות, הכל הולך.

בנוסף לכך, ואולי המטרה החשובה מכל, הפרויקט חוגג את אמנות התיאטרון ואת הייחודיות שלה. בניגוד ליצירות אמנות אחרות, כמו ציורים או ספרים, שיישארו לנצח, ההצגות על הבמה הן חד פעמיות ולא ייראו את אור הזרקורים לעולם, לפחות לא במתכונת זו. מתוך מגוון ההצגות שעלו במסגרת הפרויקט, שתי יצירות כאלו זכו להפוך להצגות באורך מלא ולעלות על במות מכובדות לא פחות מזו של צוותא. הראשונה, ההצגה "בת ים", כיאה לשמה, זכתה לעלות בפסטיבל בת-ים, והשניה, "ארוחה משפחתית", עלתה במסגרת פסטיבל עכו בשנה שעברה.

בהתחשב בסיר הלחץ האימתני הזה, היה ניתן לחשוב כי האיכות תיפגם. עם זאת, ההצגות, לפחות אלו שאני ראיתי בערב השני של הפרויקט, מוכיחות אחרת. בערב השני, שכותרתו היתה "להתעורר מטיפול עם חיוך", היה מגוון סגנוני ומרהיב של הצגות, שלפני 24 שעות בלבד לא היו קיימות כלל. מתוך המבחר, היו שלוש הצגות שתפסו את עיני. הראשונה, זו שפתחה את הערב, היתה "הסוכנות לטיפולים מיוחדים", שהציגה גבר צעיר המגיע לסוכנות לטיפולים מיוחדים ומבקש לבטל את ההזמנה שלו. כמו בכל מקום אחר, גם פה הוא נתקל בקשיים לצאת מהמערכת ולבטל את העסקה שעשה, אבל כאן העניין מקבל תוקף אחר, בגלל שהוא מבקש לבטל את החיסול של לא אחר מאשר עצמו. הכתיבה השנונה של גיל צרנוביץ' בשילוב התזמון הקומי של צוות השחקנים בהחלט עשה את העבודה.

מתוך ההצגה "שחרור". צילום: רועי דיין

ההצגה השנייה, "שחרור", צבטה את לבי. ההצגה מספרת את סיפורם של ארבעה אחים, הרבים על הירושה המשפחתית, ומנסים להתמודד עם הבשורה כי במקום לחלק את הנתח לארבעה, כעת יוכלו לחלק אותו לשלושה חלקים, גדולים יותר. בשונה מיתר ההצגות, שפרטו על המיתר הקומי וגרמו לצחוקים רבים בקהל, דווקא זו העלתה דמעה בזווית העין, והדבר בהחלט ייאמר לזכותו של המחזאי רענן פז. גם משחקם של צוות השחקנים, בייחוד מורן ארביב ואריאל ברונז, הוסיף נקודות להצגה. ההצגה השלישית, "זה בראש שלה", מאת אורי אגוז ובבימוי ארז דריגס, היתה מסקרנת, מאתגרת, מטרידה ומלאת רבדים. ההצגה מתארת את סיפורה של שלגיה ההולכת לטיפול פסיכולוגי ומנסה להתמודד עם השדים המתעוררים בעקבותיו. הדמויות החשובות בחייה, הפסיכולוג, אמה החורגת (המלכה המרשעת) והאח גרים, שהעלה על דיו את הסיפור כולו, מופיעות מאחוריה כבמעין ריאליטי משנות התשעים בהשתתפות הקהל. אך במקום ג'רי ספרינגר המנסה לשסות את כולם בכולם, יש פה ילדה אחת שמנסה להבין מה לעזאזל קורה לה ואיך מתמודדים עם קפריזות של שבעה גמדים.

המגוון האיכותי והמטורף שעל הבמה הצליח להיות כזה גם בזכות עבודתם המקצועית של צוות המפיקים, מעצב התאורה יעקב סליב ומעצב הסאונד יחזקאל רז. תוך זמן קצר מאוד, הם הצליחו להפוך כל יצירה בת 10 דקות, פחות או יותר, לכדי הצגה של ממש, עם כל האלמנטים הנדרשים לה.

לסיכום, אם ניתן לחגוג את התיאטרון בדרך כלשהי, הפרויקט התיאטרלי הזה הוא בהחלט הדרך. כולי תקווה שבשנים הבאות, יגיעו לצפות בו אנשים נוספים, מלבד החברים, משפחה ואמנים מהתחום.

מילת מפתח – תיאטרון רפרטוארי

על ההצגה "תיאטרון רפרטוארי"

מאת: חוה ירום

כל מקדם אתרים מקצועי יודע כי בכדי להקפיץ אתר מסוים בדירוג מנועי החיפוש, יש לשלב מילות מפתח מסוימות בתוכן האתר. מנועי גוגל ושות' המתוחכמים יעלו על המילים הללו, יזהו אותן ויציבו את האתר בדפי התוצאות הראשונים.

נדמה כאילו עיקרון זה סייע גם להצגה "תיאטרון רפרטוארי" להגיע לבמת תיאטרון הקאמרי, אחד מהתיאטראות הרפרטואריים המצליחים בארץ. כמות הפעמים בהם הוזכר צירוף המילים 'תיאטרון רפרטוארי' היה בלתי נדלה, ולא בכדי. ככל שעלה סך התזכורות של צירוף המילים הזה על הבמה, כך ירדה משמעותו המקורית וצצה אחרת, מוטרפת, טרופה, נוגעת ללב, ואז ללא משמעות כלל.

ההצגה "תיאטרון רפרטוארי", המתארחת בדרך כלל באולם נחמני של אנסמבל עיתים, מציגה את עולמם המופרע של אמני התיאטרון באשר הם. מחזאי צעיר, החולם להעלות את המחזה החדש והראשון שלו על במת התיאטרון הרפרטוארי נפגש עם המנהל האמנותי של התיאטרון, שבמקרה היה חבר קרוב של אביו, מגדולי שחקני התיאטרון. המחזאי הצעיר מבקש מהמנהל האמנותי סיוע, ייעוץ ואולי אפילו במה. במהלך הפגישה, עולים על פני השטח גילויים ואמיתות, ההופכים את עולמם של השניים.

צילום: עדי עופר

ההצגה עלתה לראשונה לפני כשנה ומאז הצליחה להצחיק ולרתק צופים רבים, ולא רק בישראל. בשנה שעברה היא עלתה בפסטיבל הפרינג' הבינלאומי באדינבורו וגרפה חמישה כוכבים באחד מהעיתונים המרכזיים בעיר. באוגוסט הקרוב היא עומדת לעלות שוב על הבמה הסקוטית, ומהווה את הנציגות הישראלית היחידה בפסטיבל.

השילוב בין היוצרים, האחראים על היצירה המופרעת הזו, מהווה את בסיס ההצלחה שלה. המחזה נכתב על ידי אלדד כהן,  ובוים ומשוחק על ידי ארז דריגס  ויפתח אופיר. אין ספק כי לשניים אלו יש יכולות משחק נהדרות, בייחוד כשמדובר בהצגה מדויקת מעין זו. הקהל לא מפסיק לצחוק לרגע,  נמלא אימה כאשר אחת הדמויות מאיימת לירוק עליו, נבוך כאשר הדמויות בוחנות אותו דרך הקיר הרביעי וחש אחוות לוחמים בצילום המחזור המסיים את ההצגה בשלום, במסגרת הפיתרון השיווקי המבריק שהיוצרים הגו. רק לאחר החושך המתמיה בין המערכות, הקהל למד מה בעצם קרה לפניו.

ניתן לדמות את זה למציאת סך הרצונות והפעולות, עליו שחקנים ובמאים עמלים במהלך החזרות על כל הצגה שהיא. אותו סאבטקסט סורר מתגלה בפני הקהל במלוא הדרו ומאפשר להשלים את הפיסות שנותרו מאחור. גגים פיסיים, מצחיקים ביותר, מקבלים משמעות אחרת, מכמירת לב. אם בוחנים את ההצגה לעומק, ניתן אפילו לדמות אותה לפרק טוב של סיינפלד, אחד מאותם פרקים מפורסמים, שמאחורי הדמויות ופועלן ניכר תסריט, משחק וצילום מבריקים. הבעיה היא שאני לא ממש אוהבת את סיינפלד.

 

תיאטרון רפרטוארי

מאת: אלדד כהן

עריכה, בימוי ומשחק: ארז דריגס ויפתח אופיר

עיצוב: חן דריגס

מוסיקה מקורית: רן בגנו

עריכה מוסיקלית: מירי לזר

שותפים ליצירה: שרל דריגס, לילי בן נחשון, עמית זמיר, ציון אשכנזי, רועי מליח רשף.

הפקה: נעה מרגלית

מועדי הצגות נוספות: 18/6, 29/6 אולם נחמני 4