ערב אחד בתחילת ספטמבר, מרתה חזרה לבית הספר

מאת: מרתה יודעת

בשיתוף מגזין SARENA

יום רביעי בערב, רחובות יפו מנומנמים לפני המולת הבליינים שיפקדו את הברים והמסעדות ויחגגו עד אמצע הלילה. מרתה עוברת בין הרחובות הפנימיים, מנסה למצוא את בית הספר הדמוקרטי. Where the Fuck is it? אחרי סיבוב אחד ושניים ושלושה, מרתה מצאה את המקום מאחורי גדר מבורזלת ועמדת שומר נטושה, נכנסה אל רחבת בית הספר וחזרה בזמן לבית הספר קציר ברחובות. לאחר מתן מדבקה עם שמה, מרתה עמדה בחוץ במחששה המאולתרת, וצפתה ביתר האנשים שעומדים לעבור איתה את ההרפתקה התיאטרלית המכונה "רק בהצבעה". כבר מספר פעמים מרתה קיבלה הזמנה להגיע ולצפות בהצגה המיוחדת הזו ומספר פעמים נמנעה בנימוס, בעיקר בשל הסיבה שלא רצתה לחזור אחורה בזמן, לימי התיכון העליזים. מבחינת מרתה, הם לא היו כל כך עליזים, על אף שתכל'ס, אלו היו הימים בהם יצאה מהארון. למרות החבר'ה המצוינים שהסתובבה איתם וההצגות שהרימה בבימת-הנוער-העירונית-שולטת, מרבית הזמן הסתובבה עם הראש באדמה וניסתה להבין למה נטיות לבה לא דומות ליתר העדר, ניסתה לעמוד בדרישות המורים גם לאחר שהעיפו אותה לשלוש יחידות מתמטיקה למפגרים, ניסתה לעבור את שיעורי הספורט בשלום ואת הבגרויות בחתיכה אחת. אבל, בשל אי-אילו סיבות, באותו יום חמישי מרתה אזרה עוז והגיעה להצגה. כבר מהרגע הראשון, בו אחת המורות עודדה בנלהבות לבחור את השיר שיתנגן בעת ההפסקה, מרתה חשה שחזרה לכותלי בית הספר. תחושה זו, התחזקה כאשר הקהל התבקש לעמוד בחצי מעגל בכדי לקבל את פני המנהלת, וכשהובל אל אחת הכיתות בידי המורה לאזרחות וישב מאחורי השולחנות האפורים על כיסאות הפלסטיק, התחושה הגיעה לשיאה. כאשר חילקו את המחברות החומות, התחושה התייצבה ונהפכה לזהות זמנית – מרתה חזרה להיות תלמידה בתיכון.

DSC_4615

רק בהצבעה. צילום: אסף שגיא

ההצגה כללה מספר שיעורים חשובים שכל תלמיד/ה לומדים בתיכון, כגון אזרחות, לשון, ספרות, ערבית, פיזיקה ותיאטרון. כל אחד מהשיעורים הללו, שארכו (תודה לאל) רק עשר דקות, הועברו על ידי מורה אחרת שהניפה את שוטה הפדגוגי על התלמידים. בחלק מהשיעורים, הצופים התבקשו לקחת חלק פעיל בשיעור (היוצרות בחרו בחוכמה כי מידת האינטראקטיביות תהיה בהתאם לבחירת הצופים) – חלק כתבו על הלוח, אחרים הקריאו שיר וכולם נדרשו ללמוד את החומר לקראת בחינת הבגרות. באמצע יום הלימודים, התרחשה הפסקה קצרה בה חולקו כריכים עם שוקולד והושמע השיר שזכה בבחירות הקהל.

"רק בהצבעה" נוצרה על ידי הבמאית אפרת שטינלאוף (גילוי נאות, מרתה מכירה את שטינלאוף עוד מימים עברו, כאשר לקחה חלק במערכת המגזין "מרתה יודעת"), בשיתוף השחקניות-יוצרות דנה אתגר, נתלי פינשטין, נטעלי בראואר, סיואר עואד ואורית זפרן. יחדיו, היוצרות טוו את השיעורים לכדי מארג מעניין למדי, בו הצנזורה שוררת באופן מוחשי ותודעת התלמידים נשלטת על ידי ההגמוניה הלאומית, בה אין מקום לקבוצות מיעוט או לשמאלנים שחושבים קצת גם על האנשים הרגילים שמעבר לחומת הבטון, ונפגעים במהלך המבצעים. באופן הרמוני, הקולות המגיעים מיפו, חודרים לתוך המרחב התיאטרלי ומעשירים את חווית הצופים. כך, לדוגמה, במהלך שיעור אזרחות, כשהמורה (בגילומה האמין והמדויק של נתלי פינשטין) לימדה על קבוצות מיעוט והדרתן אל שולי השוליים של החברה השלטת, חדר אל הכיתה ניגון המואזין מבחוץ. בשיעור התיאטרון, המורה (בגילומה המקסים של דנה אתגר) לימדה על המחזה "אנטיגונה" ותוך כדי הביעה את דעותיה על הילדים מעבר לגדר ההפרדה שנאלצו להתמודד עם אובדן ביתם, ונלקחה באחת מן הכיתה על ידי המנהלת קפוצת השפתיים (בגילומה המצמית של נטעלי בראואר). בנוסף לקטעים מעין אלו, חווית בית הספר התחזקה באמצעות סצנות המהימנות למציאות, בהן מורות נכנסו אל הכיתה כדי למסור הודעות "חשובות" או בכדי להחליף את אותה מורה שנלקחה מהחדר, ותוך כדי ללמד מילים בערבית שיעזרו לתלמידים במהלך השירות הצבאי.

רק_בהצבעה_אורית

רק בהצבעה. צילום: אסף שגיא

מעבר לחוויה התיאטרלית המרתקת ולשטיפת המוח הפדגוגית הניכרת ממנה, מרתה התקשתה להבין את כיוון הרוח הדרמטית. האם היוצרות ביקשו להביע את שאט נפשן מהדרת השמאלנים מהמרחב הציבורי או שמא ביקשו לבקר את הלאומנות החודרת לתוך כותלי בית הספר, שאמור להיות מוסד חינוכי א-פוליטי המעודד חשיבה ודעה חופשיות? האם היוצרות ביקשו לחשוף את חווית התלמידים באופן המהימן למציאות, בכדי לשנות את השיטה הרקובה ונעזרו בכלים דרמטיים בכדי להוכיח כי אותם תלמידים למעשה מהווים את דור העתיד ועל כן יש לעודד חשיבה עצמאית, למנוע צרות אופקים ולהפכם ליצורים חושבים, ברי דעת, המסוגלים להוביל את המדינה והחברה לכדי עתיד טוב יותר? כך או כך, הצגה זו הנה חווית חובה לכל אחד ואחת, גם אלו הלוקחים תפקיד כלשהו במערכת הלימודית וגם אנשים מהשורה, כאלו שהותירו באבק הזמן את ימי התיכון. ייאמר לזכותן של היוצרות שההצגה בהחלט גורמת לצופים לחשוב ולהעלות שאלות אשר המשיכו להעסיק את המוח והנפש לאחר ההצגה. על אף ההרפתקה הלימודית התיאטרלית שמרתה חוותה, כשעזבה את כותלי המוסד החשוך וחזרה למציאות, שמחה ניקרה בלבה שהיא לא צריכה לחזור לבית הספר, למחרת בבוקר.

"רק בהצבעה"                                                          

יוצרת: אפרת שטינלאוף

שחקניות ושותפות ליצירה: דנה אתגר, נטעלי בראואר, אורית זפרן, סיואר עואד ונתלי פינשטיין.

דרמטורגיה: דנה אתגר

עיצוב גרפי: ענבל הרשטיג

צילום אימג' יח"צ: רונן גולדמן

עוזרת במאית: זוהר ברנר

​ייעוץ בעיצוב: אביה בש

היצירה פותחה במסגרת מסלול שחקן חוקר יוצר באוניברסיטת תל אביב והופקה בעזרת איב – ארגון יוצרים עצמאים בתיאטרון.

מועדים נוספים: 8/11/17 | 15-16/11/17 | 23/11/17. 

במועדים הנ"ל ההצגה בשעה 20:00. כדאי להזמין כרטיסים מראש.

בית הספר הדמוקרטי הפתוח, נועם 8 יפו.

חיזור גורלי

על הקהל בתיאטרון – כתבה שנייה בסדרה

מאת: אפרת שטינלאוף

ישבתי בהצגה וסבלתי מכל רגע. כן, גם זה קורה, למרות שאני מכורה לתיאטרון ומוצאת בדרך כלל נקודות אור גם בהצגות גרועות למדי. בתום ההצגה, כשכבר חיכיתי בקוצר רוח שהיא תסתיים ואוכל לטוס החוצה, נדהמתי לשמע התשואות הסוערות. חלק גדול מהקהל קם על רגליו בהתרגשות, אנשים צעקו קריאות התפעלות ומחיאות הכפיים נמשכו ונמשכו. כלואה בתוך המון האדם שלא איפשר לי להגיע אל הפתח ולהימלט, החלה להתעורר בי שאלה. לאחר שהצלחתי לצאת מהתיאטרון, זיהיתי במאי אחר שישב בקהל ונמלט ביחד איתי. הוא העיף בי מבט ובעיניו אותה שאלה שהתרוצצה בעיני. חייכנו אחד לשני באחוות ההמומים.

אז איך קורה שקהל מסוים יוצא בזעזוע עמוק מחוויה תיאטרונית ויש אנשים שעברו חוויה עמוקה, משמעותית, בעלת ערך? האם יש אמת אבסולוטית? האם יש איכות בלתי ניתנת לערעור? האם יש אידאה אסתטית חד משמעית כפי שאפלטון טען?

כיום, בעידן הפוסט מודרני, אנחנו מאמינים שבניגוד לאמת האמפירית של המודרניזם ולניסיון לראות את המציאות בתוך תבניות וליצור פרדיגמות, "האמת תלויה בנקודת המבט של המסתכל". הפרשנות של האמת חשובה יותר מן השאלה מה קרה באמת.

הצופה הוא הגיבור אשר משתתף בדרמה אל מול ההצגה וחותר בדרך כלל לסיפוק ואושר מיידיים המונעים על ידי עקרון העונג. האפשרויות לצריכת תרבות ואמנות הן רבות מספור והגדרות של "טוב", "יופי", "איכות" ו"חוויה" משתנות באופן סובייקטיבי. ניתן להבדיל בין איכות של מרצדס לבין סוסיתא וגם בתיאטרון יש יהלומים שאין עליהם עוררין לעומת הצגות שאיכותן ירודה, אולם הרוב המכריע של ההצגות ייחשבו בעיני חלק בתור מרצדס, בעוד צופים אחרים ייצאו בשאת נפש.

יש סצנה מתוך הסרט "למצוא את ארץ לעולם לא" עם ג'וני דפ, שנחרטה לי בהרד דיסק של המוח. הסרט מציג את סיפורו של ג'יימס מתיו ברי, המחבר של פיטר פן והמפגש עם משפחת לואלין דיוויס שהיווה השראה לכתיבת הסיפור על הילד שפחד להתבגר. בתחילת הסרט, אנחנו נחשפים למחזה כושל שהעלה מתיו ברי על הבמה. המחזאי, פוגש לאחר מכן את האלמנה לואלין דיוויס ואת בניה והמפגש הזה מוליד קשר אמיץ ורעיון לסיפור, למחזה חדש – פיטר פן. המפיק בתאטרון מתנגד בתחילה להעלות את המחזה מול קהל המבוגרים הנוקשה של לונדון, אך החולם הנחוש משכנע אותו.

בחשש גדול, נערכת הפרמירה של המחזה מול שפמים מטופחים ותסרוקות מנופחות. ברגע האחרון יש למתיו ברי הארה והוא מבקש שישמרו כשלושים מקומות באולם. כאשר עולה האור על הבמה והשחקנים מתחילים לפעול הקהל האנגלי המעונב יושב קר ומנוכר אל מול המתרחש – שחקן שמחופש לכלבה ננה שמהדסת לה בכבדות על הבמה על מנת להעיר את האחים דרלינג. פתאום מתחיל להישמע צחוקם המתגלגל והמתוק של עשרות הילדים שפוזרו בקהל.

אולי זה היה כך במציאות ואולי זה רגע קיטש הוליוודי שפורט במניפולציה מכוונת על מיתרי הרגש, נשים את זה רגע בצד. הנקודה כאן היא שייתכן שבלי הנוכחות הטהורה והפתוחה של הילדים עוד מחזה היה נוחל כישלון, נקבר תחת האבק ולא זוכה להצלחה המסחררת שהביאה את פיטר פן להיות הקלאסיקה שהוא היום. אולי..

מהבחינה הזו, הקהל המבוגר הוא מורכב יותר. בדרך כלל, הוא נכנס אל האכסדרה כשמעליו מרחפות התבניות המחשבתיות, הציפיות לאיך צריך "תיאטרון" להתנהג. אם הוא לא קולע לציפיות הללו, מרבית הסיכויים כי הקהל לא ייהנה. הנקודה הנוספת בסיפור הזה היא ההשפעה האוסמוטית שיש ליחידים בעלי אנרגיה דומיננטית על אחרים בקהל. צחוקם המתגלגל של הילדים בקהל האנגלי השפיע כמו אבן שיוצרת גלים במים, עד שכל המבוגרים חזרו להיות ילדים משתאים אל מול הקסם של התיאטרון. הם הפכו מקהל ציני, אדיש לקהל חי ומגיב. הם אפשרו להגיון לנוח והשהו את "חוסר האמונה". כבר נכחתי גם במקרים הפוכים, בהם איים של ציניות בקהל הרעילו את סביבתם וכל הקהל יצא בתחושת אי נוחות בתום הצגה.

כיוון שההנאה או האכזבה מהצגה קשורות לציפיות הקהל איתן הוא מגיע לתיאטרון, עשיתי בירור קטן ולא מקיף עם כמה מחברי. התמקדתי באלה שלא עוסקים בתיאטרון כמקצוע אלא מהווים קהל "רגיל". שאלתי אותם למה הם מצפים כשהם הולכים לראות הצגה, ואלה מקצת התשובות – "לראות משהו חדש ולא שחוק", "שהמשחק יהיה אמין", "שהיוצרים יצאו מהקופסא", "לצאת בהתרוממות רוח", "שיהיה סוף טוב", "גירוי אינטלקטואלי", "שיקוף התנהגויות שמביא אותך לחשיבה שאחרי", "הפתעות ושמה שקורה על הבמה יגרום לצחוק, לבכות, להרגיש, לחשוב", "לברוח מהמציאות" ו"שהמתרחש על הבמה לא יהיה תיאטרלי מדי ושלא יביך אותי".

בספרה "the director prepares", אן בוגארט מציינת כי כל מעשה אמנות מערב קפיצה אל התהום. הקפיצה חייבת להתרחש ברגע המתאים ולעומת זאת, אין מרשם לרגע המדוייק ביותר לביצוע הקפיצה. אין בטחונות למה שיקרה בעקבותיה והיא עשויה לעתים קרובות לגרום למבוכה איומה. המבוכה היא שותף משמעותי במעשה היצירה. אם ביצירה אין מספיק מבוכה עבור היוצרים, כנראה שהיצירה לא תיגע באף אחד.

כפי שאמר השחקן והבמאי האנגלי סר ג'ון גילגולד- "משחק הוא חציו בושה, חציו תהילה. הבושה היא הצגת עצמך, התהילה היא שאתה יכול לשכוח את עצמך". כל יצירה צריכה להסתכן. יצירה אשר נשענת על נוסחאות ועל מבנים בטוחים היא יצירה סתמית, חסרת מעוף וחסרת ערך אמנותי. בדרך כלל, יצירות מסוג זה הן בידור שנוח לקהל לצרוך.

המבוכה שנגרמת לקהל בשל המרחש על הבמה היא חלק מהחוויה הייחודית של התיאטרון ולא צריך להירתע ממנה. הקהל עשוי לעבור חוויה מטלטלת, מטרידה, מכעיסה ומביכה ואם זה קורה, האמנים השיגו את שלהם. ברוב המקרים, כאשר הקהל יושב נינוח בכיסאו, היצירה על הבמה לא תצליח להשאיר חותם משמעותי מספיק וחומר למחשבה לאחר מכן. אז נכון שיש משמעות רבה לשק הציפיות שמביא הקהל מהבית וללא ספק יש גם מקום חשוב למקצועיות ההצגה, הנושא שלה והאם היא "מדברת" אל הקהל אשר מגיע לראותה, אך יש גם מרכיב נוסף וזה אלמנט החיזור או המשיכה. בין הקהל לבמה נוצר מעין טנגו של חיזור שבמהלכו הקהל נסחף יותר ויותר עם היוצרים או לחלופין דורך על הרגליים וכושל. כיוון שמדובר בטנגו, יש אחריות לשני הצדדים במלאכת המשיכה.

אני מזמינה את הקהל להיפתח ולזכור שקפיצת הגורל מוטלת על שני הצדדים, אם כולם יהיו במקום הלא נודע ויקחו את הסיכונים יקרו דברים מופלאים במפגש הזה. כמו בחיזור או משיכה, שני הצדדים צריכים לצעוד ולהגיב זה לזה. זה טנגו לשניים.

אני עומדת לערוך ניסוי עם עצמי, ומזמינה אתכם הקוראים להשתתף איתי בניסוי. הניסוי מתקשר לציפיות מהצגה או מופע ולצד שלי כפרטנרית בחיזור הגורלי בין הבמה לקהל ולהיפך. אני עומדת לבדוק האם העובדה שהגעתי להצגה מסויימת עם ציפייה מסויימת משפיעה על הצפיה והאם אני יכולה לשנות את היחס שלי להצגה תוך כדי וכך לגרום לחוויה להיות עבורי משמעותית יותר.

ואלה הבדיקות –

1. להגיע להצגה עם ציפיות לחוויה חיובית ומשמעותית ועם תחושה שאני עומדת לראות את ההצגה הטובה ביותר שנוצרה אי פעם.

2. להגיע להצגה עם ציפיה לאכזבה ולבדוק האם משהו בהצגה הצליח לשנות את הציפיה או שנותרתי איתה לאורך כל הדרך.

אני רוצה לבחון את הטענה שברוב המקרים, אין הצגה לא טובה, יש קהל לא מתאים.

העלבת הקהל או הלהבת הקהל?

בחינת הקהל בתיאטרון העכשווי

מאת: אפרת שטינלאוף

לפני מספר שנים, צפיתי בהצגה "הנהג של מיס דייזי" של "הבימה" בבית החייל בתל אביב. במושב שלפני ישבה אישה בת כחמישים שבכל פעם שהבינה פואנטה, צעקה "הופה", צחקה לאורך כל ההצגה בצחוק רועם ושחררה מדי  פעם אנחה קורעת לב. בשורה שלפניה ישבה אישה, כבת חמישים גם היא, שבכל פעם שנזרק ה"הופה" לחלל האולם היסתה אותה במבט זועם. ככל שהתקדמה ההצגה, הפכה המהסה ליותר ויותר עצבנית ואדומה. החוויה הטוטאלית של ה"מגיבה" הרסה ל"מעירה" את ההצגה עד כדי כך שבתום ההצגה ניגשה המהסה אל "הופה" ונזפה בה: "ככה לא מתנהגים בתיאטרון".

כמי שנושמת ויוצרת תיאטרון, אחד הנושאים המרתקים עבורי, לא פחות מהיצירה עצמה, הוא "הקהל". ללא קהל לא מתקיים אירוע תיאטרוני. למרות שהיינו רוצים להאמין שאנחנו כיוצרים פועלים אך ורק מתוך צורך פנימי, כדי להגיד משהו לעולם ,גם אם לעולם אין עיניים לצפות ואוזניים לשמוע את מה שאנחנו זועקים, האמת הפשוטה היא שללא הקהל אין הצדקה אמיתית ליצירה.

היצירה מתהווה ומתפתחת בחדר החזרות אך מעשה "האמנות" קורה באמת על הבמה, רק כאשר היצירה פוגשת אנשים. במפגש הזה יש אנרגיה המזינה את ההצגה ומתרחש "משהו" שלא ניתן היה לחזות במהלך החזרות. המפגש הזה מניח את השכבה האחרונה של ההצגה ונוצר הקסם. בשונה מקולנוע בו לקהל אין השפעה על התוצר הסופי, בתיאטרון המפגש הזה משפיע על המתרחש על הבמה ועל החוויה של השחקנים. בכל הצגה מתקיים מפגש חדש שיוצר יצירת אמנות מעט שונה מן הקודמת, לעתים אף נדמה שזו הצגה שונה לחלוטין.

לעתים, כשהשחקנים חוזרים אל הבמה בתום ההצגה, הקהל עומד כאיש אחד ושואג – בראבו! הצגות אחרות מקבלות רק מחיאות כפיים דלילות מתוך נימוס. הקהל מצביע ברגליים ובארנק, אולם האם כמות הקהל וההצלחה הכלכלית מעידות על טיב ההצגה, על תכנה, על איכות המשחק והבימוי?

בחינת הקהל העכשווי ובכלל מעלה שאלות רבות – מהי חווית הקהל בתיאטרון וכיצד זו משפיעה על ההצגה בהיזון חוזר? האם היוצר צריך להתחשב בטעם הקהל ולהתכוונן אליו בעודו יוצר יצירה או ליצור באופן נקי על פי האני מאמין שלו גם אם יהיה ליצירה קהל מצומצם? האם יש בניסיון לחנך את הקהל לצרוך תיאטרון ובכלל תרבות ברמה גבוהה, מעין התנשאות אליטיסטית או שאנחנו באמת תורמים ליצירת חברה טובה יותר, נעלה יותר והאם אפשר להילחם בכלל ברצון הכולל בציבור לבידור ופחות ופחות לתיאטרון משמעותי, רציני ומטריד?

בספרו "החלל הריק", פיטר ברוק מעלה טענה שכל עוד התרבות והאמנות הם נספחים שניתן להפרידם בקלות ולא ירגישו בחסרונם, הם לא רלוונטיים באמת. כל עוד הקהל לא חווה את הצורך הכפייתי לאמנות, כזה שהוא מנת חלקו של האמן – אין הצדקה ליצירה. הכוונה ב"צורך" היא מעבר לניסיון נואש למשוך קהל והרבה יותר ממערכות השיווק המתוחכמות שיודעות לייצר פסאודו "צורך" אצל קהל המנויים. מדובר בצורך אינטלקטואלי ורגשי אמיתי, ברמה בה אנו זקוקים לאוויר, מים, מזון ושינה על מנת להתקיים. האם התיאטרון כיום מספק ועונה על צורך אמיתי עבור הקהל? ומה הוא הצורך של הקהל, האם באמת רוב הקהל רוצה רק בידור, כפי שטוענים ואין לו את הכוח המנטלי להתמודד עם תוכן "כבד"?

ההצגה "זה מסתובב" מאת יוסף מונדי, בעיבודו ובימויו של אבי גיבסון בר-אל, התארחה  בשנת 2010 בבית ליסין במסגרת פסטיבל "קצת אחרת", שמטרתו הייתה לקרב את קהל התיאטרון הרפרטוארי לפרינג'. זוהי הצגת פרינג' קשוחה ומטלטלת, שזכתה לביקורות מעולות, אך הצליחה לעצבן חלק מקהל הצופים עד כדי כך שהם קמו באמצע ועזבו את האולם במחאה. זו הייתה הצגה מטרידה במובן הטוב של המילה, מקצועית, איכותית ומעוררת למחשבה, כל מה שתיאטרון טוב אמור לספק, אז איך קרה שחלק מהקהל לא הצליח להעריך זאת?

כשהצגה פוגשת את הקהל "הנכון" לה מתרחש הקסם. כשאותה הצגה פוגשת קהל "לא מתאים" זו עלולה להיות שערורייה. פיטר ברוק מספר שהוא צפה בהצגה "פיגמליון"  בעיר פרובינציאלית באנגליה. לפיו, השילוב בין שחקנים מלאי חיים לבין קהל נלהב יצר חוויה תאטרונית בלתי נשכחת וכולם יצאו בתחושה עילאית. זאת למרות שהשחקנים היו צעירים מדי לתפקידיהם והדרך בה ביגרו אותם הייתה חובבנית למדי. ברוק טוען שברור היה לו שאם אותה הפקה הייתה מועתקת לווסט אנד, הקהל הלונדוני בעל הסטנדרטים הגבוהים לא היה משתכנע וההצגה היתה נידונה לכישלון.

אם ניסע אחורנית בזמן ליוון העתיקה, ערש התיאטרון, כך מספרים,  בזמן פסטיבל הדיוניסאה הגדולה באתונה נכחו באמפיתיאטרון כ- 14,000 אזרחים גברים אשר צפו במשך חמשת ימי הפסטיבל ב- 17 הצגות. אז נכון שלא היתה טלוויזיה ונכון שבני האדם עדיין לא אובחנו כ"מופרעי קשב" אבל עדיין, לראות כמות כזו של הצגות בזמן כל כך קצר זו אמנות בפני עצמה. הקהל היה מעורב ואם לא אהב את מה שראה הוא הגיב בקול וזרק עגבניות ושאר ירקות. כדי להתגבר על כך, היו המחזאים מתחנפים לקהל וחלקם אף חילקו תשורות.  אין ספק שבתקופה ההיא, לפני כ- 2,500 שנה, התיאטרון היה בלתי נפרד מהתרבות כיוון שקיבל מימד טקסי ודתי ועסק בשאלות הרות גורל עבור הצופים.

כיום, במרבית האירועים התיאטרונים הקהל הוא פאסיבי. גם אם הוא צוחק או מתרגש, הוא יושב וסופג את המופע באופן יחסית סביל. ישנן נורמות התנהגות המושתתות בתיאטרון, על פיהן הציבור לא מדבר, לא מביע את דעתו, לא מתקשר עם הבמה (ברוב המקרים) ולא אוכל בזמן ההצגה. אלה למעשה נורמות שנכנסו לפעולה בסביבות המאה ה- 19, בזכות פיתוח החשמל. באמצעות האפלת האולם, ניתן היה ליצור הפרדה מלאה בין הקהל לבמה ולתרום להבניה של "התנהגות הולמת בתיאטרון".

כמובן שכל אדם המגיע לראות הצגה הוא ישות עצמאית, אולם ברגע שהאור יורד כל צופה מפקיד את הישות הפרטית שלו לטובת הפיכתו לכלל – לקהל. והאישיות של קהל הנה תרכובת הגדולה מסכום חלקיה. הרגש נכנס לפעולה והוא מדבק – צחוק, התרגשות ותשוקה מתעוררים עקב השפעת הקבוצה.

לא בכדי, השחקנים יוצאים אל אחורי הקלעים בתום ההצגה ומבטאים את דעתם הכוללת על הקהל במשפטים כגון: "היה קהל קשה הערב" או "הקהל היה נפלא" או "הייתה אנרגיה ממש מוזרה באולם". זאת כיוון שעל אף ההבניה ההתנהגותית שציינתי קודם, ולמרות שאנחנו לא ה"חברה" מיוון העתיקה או כמו הגברת "הופה" מהבימה, ניתן להבחין בין קבוצות קהל שונות בעלות אופי שצובע את הערב: הקהל הפעיל- המגיב, הקהל הפאסיבי, הקהל המאתגר- הקשוח, הקהל הציני, הקהל המפרגן – המתלהב והקהל ה"לא ברור".

בכתבות הבאות בסדרה, אתן במה לקבוצות הקהל השונות, תוך בחינת הצופים, אופיים והרלוונטיות של המדיום עבורם. ובינתיים "הופה".

לארוז את הזיכרונות

על ההצגה "לילה אחרון ברפת"

מאת: אירית ראב

לעיתים נדמה כאילו אולם צוותא 2 מאבד משפיותו. כל ערב, הוא מעלה על הבמה עולם אחר עם נפשות אחרות המשחקות בו. לפעמים, הוא זועק מייאוש על איכות ההצגה ועל חוסר היענות הקהל. במקרים אחרים, הוא אומר תודה, תודה על הטיב שהוצג ועל הצוהר שנפתח בלבבות הצופים. ההצגה "לילה אחרון ברפת" הצליחה לגרום לסיטואציה השנייה. לאחר שהתפאורה פורקה, כשהכיסאות נערמו בשנית והחושך חזר לשרור באולם, סביר כי הוא נאנח מנחת.

"לילה אחרון ברפת" מציגה את סיפורן של אם ובת, או ליתר דיוק את הלילה האחרון בבית האם במושב, ממש לפני שהיא עוברת לבית אבות. תוך כדי שנארזים כל החפצים, נחשפים הזיכרונות ועולות האמיתות הכל כך כואבות בין אם לבתה, בת שמנסה להיות מבוגרת אבל אין לה מושג איך לשחק את זה או אם היא משחקת כמו שצריך. עם זאת, לנועה הופשטטר, המגלמת את הבת, יש בהחלט מושג איך לשחק. היא נכנסת לנעליה של הבת שלומית בטבעיות גמורה, באופן מכמיר ונוגע, עד כי אפילו צעקותיה אינן צורמות מדי, אפילו שהן נשמעות במרחק סנטימטרים בודדים מהקהל.  גם בהט קלצ'י, המגלמת את האם מירה, עושה זאת באופן איכותי וצובט לב.

תכני ההצגה ואופן עיצובה אינם חדשים, ומהדהדים מיצירות אחרות, אבל בכל זאת, ניכר על הבמה קול רענן, המעניק פרספקטיבה אחרת לארגזים המוכרים. בצורה זו, גם ארגזי הקרטון הופכים לעולם ומלואו, כאשר אחד מהם הופך להיות הגרסה המוקטנת של הבית במושב, מעין מקט על במה ותיאטרון בתוך תיאטרון, וארגז אחר הופך להיות הגן במושב, עם האווירה הפסטורלית של העצים והנדנדה. עם זאת, קצת חבל שהבמאית אפרת שטינלאוף לא בחנה את האלמנטים הייחודיים הללו באופן מעמיק יותר, אלא רק רפרפה והמשיכה הלאה. מנגד, המילים של נועה כורם והבימוי של שטינלאוף בהחלט מאפשרים לעולם הנשי והמוכר הזה לקבל נקודת מבט אחרת, טובה יותר מיצירות אחרות המתעסקות באותו הנושא בדיוק.

הסיפור על הבמה אמנם מבוסס על  אי-אילו רבדים ביוגרפיים מחייה של המחזאית, אבל הוא מצליח לגעת בכל אחד מן הצופים באולם, בעיקר בגלל האמת האוניברסאלית שהוא מציג – הניסיון להתמודד עם העובדה שההורים נעשים מבוגרים יותר וצלולים פחות, ובתוך כך ילדה אחת, קטנה-גדולה, פשוט רוצה שאמא תאהב אותה.

לילה אחרון ברפת

תיאטרון צוותא

מאת: נועה כורם

בימוי: אפרת שטינלאוף

משחק: נועה הופששטר ובהט קלצ'י

עיצוב תפאורה ותלבושות: עינת פרץ

מוסיקה: אפי שושני

עיצוב תאורה: גיא גלילי

מועדים נוספים: 25/1/14 20:30