על אנסים ועונשים

על אנסים ועונשים בעולם התיאטרון

מאת: אפרת קדם

לאחרונה, השחקן חנן גולדבלט שוחרר מכלא חרמון, לאחר 4 שנים (מתוך השבע שנגזרו עליו במקור) ולאחר 3 שנים במאסר הבית בו שהה לפני הכניסה לכלא. גולדבלט שוחרר מהכלא בגיל 71, לאחר שחויב בתשלום פיצויים למתלוננות, וכמובן שנאסר עליו ליצור עמן קשר. מעבר לכך, נאסר עליו לעסוק בהנחיה ולימוד של צעירים או קטינים בתחום התיאטרון והקולנוע. ביום השחרור, אמר לכלי התקשורת שהוא מצטער על המעשים שעשה ומתחרט על הדברים שאמר.

שחרורו המוקדם ("המומתק" יש אומרים) עורר מחלוקות רבות, כמו גם תגובתו וכנות החרטה והצער שהביע. בעיני החוק הוא ריצה את עונשו. עם זאת, בשבוע החולף נשמעו הרבה קולות לא מרוצים.

המתלוננות קראו תיגר והתקוממו כנגד שחרורו המוקדם, כאות מבשר רעות על הקלה בהתייחסות ובענישה על מעשים אלה. שדולת הנשים למען נפגעות האונס וההטרדה המינית קראו להחרימו ולא להחזירו אל הבמה הציבורית. הן טענו כי כל חשיפה שלו מעל לבמה הציבורית (אם על מסכי הטלוויזיה ואם מעל לבימות התיאטרון)  תכאיב שוב ושוב לנשים שנפגעו כבר ממעשיו. לטענתן, עוגמת נפש זו ניתנת למניעה, כל עוד מדירים אותו מהזירה הזו ולא מאפשרים לו להמשיך ולהיראות במרחב הציבורי.

לעומתן, חברותיו למקצוע של גולדבלט, חני נחמיאס וענת ברזילי, טוענות כי הדבר היחיד שיכול לשקם אדם במצב זה, הוא דווקא חזרתו למקצוע והיכולת להמשיך ולתרום מכישרונו וכישוריו, בייחוד שאינו יודע ואינו מיומן לעשות דבר אחר. המשך הפעילות שלו בתחום חיונית לתפקודו, פרנסתו ושיקומו.

כמו כן, נחמיאס וברזלי טוענות טענה, שאינה מעלה ואינה מורידה בעיני מחומרת המעשים, כי בראשית הקריירה שלהן מרבית הגברים בעמדות הכוח בתחום ניצלו, או ניסו לנצל מינית, שחקניות צעירות, בדיוק באותו אופן כמו גולדבלט, ואף בצורה גרועה יותר מכך. הן טוענות כי הוא "נפל קורבן" לנורמות התנהגות שהשתנו, אך בפועל היו ועודן נהוגות בתעשייה כולה. אותו פשוט תפסו. אין ספק כי טענתן אינה מופרכת ואני מאמינה שכל איש/ה צעיר/ה בתחום נתקל/ה בגוון זה או אחר של ניצול מיני בבואם לאודישן/חזרה/"בדיקה הדדית" מול אדם מבוגר ובעל השפעה בתחום.

הסיטואציה הזו כל כך מסוכנת ושמה כל כך הרבה כוח בידי הבוחן/ת שאין להתפלא על תדירותם של המעשים הללו, על חציית הגבולות למחוזות פליליים ועל ניצול היתר שיש לעתים של הכוח הזה. הארוס והמיניות הם חלק אינטגרלי מהמקצוע שלנו, ולעתים מעמיד אותנו גם במקומות גבוליים. על כן, יש לשמוח ולהודות שהמודעות והחקיקה שישנם היום מצליחים, במידה מסוימת, למנוע חלק מהמקרים עקב משנה הזהירות והמודעות הגוברת והולכת שיש כיום, יחד עם אמצעי הרתעה וענישה חמורים ומפורשים יותר.

אז מהי מטרתו של החוק וכיצד הוא מתייחס לפושע, ולא פחות חשוב מזה, לקורבן בנסיבות כאלה? האם מטרת הענישה היא שיקום או נקמה? או הרתעה? ואם גם וגם וגם כיצד משיגים זאת? האם שחקן יכול לחזור לעסוק במקצוע שלו לאחר שהורשע באונס? האם ראוי שיעלה על במה ויגרוף – שוב – מחיאות כפיים? או יעלה שוב למסך וימשיך את דרכו בתור "ידוען" בחברה? האם אדם ידוע ומוכר לציבור צריך לשלם קנס "כפול" דווקא בשל היותו מוכר וידוע והאם אינו משלם קנס "כפול" כבר מעצם ההתעניינות והסיקור הנובעים ממעמדו הציבורי?

האם לדוגמא – ולהבדיל – נצפה ממשה קצב לחזור למגרש הפוליטי? ואם לא, אז מדוע מדרעי ומהירשזון כן? האם עברות בהן הואשם אדם מונעות ממנו להראות את פניו בחברה באופן פומבי גם לאחר שריצה את עונשו על פי החוק? או שמא חזרתו לפומביות ולציבוריות יש בה משום  אישור חברתי שאינו מגיע לו?

ונחזור לגולדבלט, האם המתנגדות והמתנגדים ליציאתו מהכלא היו מוכנים לקבל את חזרתו למקצוע אם היה מרצה את כל 7 השנים? או שמבחינתם חזרה למגרש הציבורי אינה באה בחשבון עקב המשך העלאת הכאב בקרב קורבנותיו שימשיכו לראותו בזירה הציבורית? במקרה הזה תיאטרון וטלוויזיה.

לפני כעשור, יובל זמיר המנוח שוחרר גם הוא מהכלא לאחר שלוש וחצי שנים, בעקבות הרשעתו במעשים מגונים ובביצוע מעשי סדום בתלמידי עירוני א' בת"א. לאחר השחרור חזר לתיאטרון במרץ ולעשייה מלאה – בתיאטרון הקאמרי ובסמטה. כשהלך לעולמו ספדו לו בחום ובהערכה גדולה מיקי גורביץ' (החאן) עירית פרנק (הסמטה) ונעם סמל (הקאמרי) על כשרונו הגדול ויכולותיו הפנטסטיות כשחקן וכזמר. אני זוכרת שהייתי מזועזעת שהוא חוזר לעשייה התיאטרונית והאמנותית כיוון שרציתי לראות במקצוע ובאמנות שלנו מופת ודוגמא להומניות ולערכים נוספים שאותה מייצגת בעיני אמנות התיאטרון, ערכים העומדים כמובן בסתירה מוחלטת למעשי אונס או מעשים מגונים אחרים ועל אחת כמה וכמה כשהם נעשים תוך ניצול מרות.

בזמנו, התווכחתי עם אחד השחקנים עמם עבדתי, על הזכות של זמיר לחזור לבמה ולמה לא בעצם לשים לו אות קין ולהדירו מהזירה האמנותית והציבורית.  אמרתי שאין לו זכות לעסוק באמנות ולעלות לבמה אחרי מה שעשה ועמיתי למקצוע טען מאידך, שזה המקצוע שלו ושאת עונשו הוא ריצה ואיזו סיבה יש להמשיך ולהעניש את האדם לאחר ששילם את חובו לחברה ושוחרר מכלאו.

האם ההדרה מהזירה הפומבית והציבורית אמורה להימשך גם לאחר השחרור? האם אין בזה המשך בפועל של פעולת הענישה? האם באותה מידה גם אסור לו לנסוע בתחבורה ציבורית או לשבת בבית קפה מחשש שמא ייראה על ידי אחד מקורבנותיו? עד איפה מדובר בנקמה, חיסול חשבונות ושימת אות קין על דמות ציבורית ומהיכן ראוי להתייחס אליו כאל אדם שמעד, שילם את חובו לחברה על פי החוק, הביע חרטה (כנה או לא – זאת כנראה לא נדע לעולם, זה בינו לבין עצמו) וכעת ראוי לשקמו ולהשיבו למעגל החיים ולמקצוע שלו, במקרה הזה  – חיי הבמה והמסך. במקרה אחר, האם היינו מונעים מסנדלר, טבח או רפתן לחזור למקצוע? ומה עם רופא או מורה? או שרק מ"סלבס" ופוליטיקאים נמנע חזרה לזירות ציבוריות, יען כי ראוי היה שישמשו דוגמא לציבור הרחב ואם עשו ההיפך מכך עליהם לשלם יותר מכל אחד. כי המעמד מחייב.

אני בהחלט חושבת שאדם ידוע, בייחוד בארצנו הקטנטונת (שלא לומר בביצתינו הקטנטונת) ובייחוד בתור אמן וכזה העוסק גם בהוראה, לוקח על עצמו אחריות שהיא גם ציבורית, ולכן כאשר הוא מועד המעידה מקבלת הדהוד חזק יותר. במובן מסוים, עליו גם להיות נכון לשלם יותר מאדם אנונימי. נכון שעצם היותך ידוע ומוכר לא הופכת אותך בהכרח לאדם טוב או מוסרי יותר (לעתים אפילו להיפך) אך עצם החשיפה נושאת עמה גם יותר מחויבות ואחריות לדעתי.

אני לא בטוחה שצריך לגזור כליה מוחלטת על אדם שמעד ולמנוע ממנו לעשות את הדבר היחיד בו הוא מיומן על מנת להתפרנס להשתקם ולחיות בכבוד – כלומר לעבוד. עם זאת, אין לי ספק שהכתם שדבק בגולדבלט ובשכמותו לא יוסר ושבכל אשר יפנה – גם במקומות בהם אולי עוד יעבוד – העניין הזה יהיה תמיד שם, יוזכר, במפורש או במובלע ולעתים אף יסגור דלתות. שנית, אינני יודעת כמה האיש עצמו היה מעוניין לשאת עוד בעוול. ברור שהוא פטור מכך מבחינה חוקית, אך מהבחינה המוסרית, ובכדי לפחות להתחשב במתלוננות שייתכן ונמצאות או ימצאו בטראומה כאשר יראו אותו על מסך/בפרסומת/בתיאטרון – ייתכן שראוי יותר לו היה נמנע מתפקידי פרונט ועוסק בתחומים אחרים בתעשייה – כאלה שפחות מחייבים פרסום וניראות במרחב הציבורי.

יכול מאוד להיות שדווקא תפקידו החדש כעוזר מזכירת ארגון אמ"י יוכיח זאת. הייתי מאוד מעריכה את זה אם לא ינסה למתג את עצמו כ"סלב" – דבר שבהחלט יכול לקרות ולדעתי יצרום מאוד ולא רק לקורבנותיו. אשר למתלוננות – נכון שאין דרך להגן עליהן משמיעה על וראייה את, והן יצטרכו להסתפק "רק" באות הקלון התדמיתית שתדבק בו לעד, באיסור על יצירת הקשר איתן בפרט ועם תלמידים בכלל, ובשבע השנים בהן "בילה" במאסר בית ואז בכלא. אני רוצה להאמין שאולי תנחם אותן ההנחה שהוא לא יעשה דברים כגון אלה שוב.

בין טוקסידו לזיכרון

אודות האירוע האמנותי-תיאטרוני keep me in mind

מאת: אפרת קדם

ערב סתווי במלון דן כרמל בחיפה. אולי לא נולדתי למעמד הנכון אבל לי זה נראה מאוד, אבל מאוד מפואר.

לאט לאט, נקבצים אנשי האירוע שכותרתו keep me in mind. בראש ובראשונה גיבורי האירוע: ניצולי השואה ומלוויהם ועמם הארות הערות –  זה נאנח בפולנית וההוא שואל היכן המעלית. אנשים ונשים בערוב ימיהם, חלקם דוברי צ'כית, רומנית ויידיש.. בנימין, אסתי, מרים, שרה, זיגפריד, יוסף, וליה  אשר עברו את תלאות מלחמת העולם השנייה ואל סיפוריהם האישיים ניחשף במהלך הערב. אליהם מצטרפים  שגרירי 7 מדינות שונות בטוקסידו ועניבה, אורחים שונים וכמובן המארגנים של האירוע – הבמאית והמפיקה כריסטינה פרידריך, מתאמת האירוע יהודית סיפמן והצלמת סנדרה ת'ן.

לאחר שנפקדנו ברשימת הנוכחות וחולקו לשולחנות המיועדים, נכנסנו למבואה של אולם הכנסים המפואר מאוד, בו ניתן לראות את התערוכה של סנדרה, המציגה צילומים מחיי הניצולים עליהם מבוסס הפרויקט. בשנה וחצי האחרונות סנדרה "כלאה" רגעים מחיי הניצולים כיום, המתגוררים בבית אבות חיפאי, ואף שילבה תמונות מן העבר.

לאחר מכן, מושיבים אותנו בקפדנות גרמנית יש לומר. כאשר "לכל איש יש צלחת", השמות המלאים שלנו רשומים על הצלחת במקום בו אנו אמורים לשבת (גרמנים או לא גרמנים?). לידי יושבת גניה – שהייתה כילדה במחנות עבודה שונים ומגוונים, 3 ילדיה של שרה שהיא אחת מהניצולות שעליהם מבוסס הפרויקט, הסגן של השגריר הבריטי בארץ, אחת מהשחקניות מאוניברסיטת ת"א וחברה של מפיקת האירוח מברלין. בקיצור שולחן מעניין. מאוד.

אין ספק, האירוע בהחלט ראוי להיקרא נשף. הטוקסידו, השמלות, השגרירים מכל העולם, האולם המפואר ואיך לא – ארוחת הערב המפוארת והטעימה. אני חושבת שמעולם לא ראיתי את זכר השואה דר בכפיפה אחת עם סטייק פילה ואספרגוס. אני מניחה שתמיד יש פעם ראשונה.

לאחר הברכות והמנות הראשונות, החל ה"בשר" של האירוע, כלומר הצגת העבודה עם השחקניות והניצולים. האירוע עצמו הנו תיאטרוני במהותו. עם זאת, יש לזכור כי הוא מתרחש בבית מלון בתווך בין השולחנות המהודרים וליד המטבח והבר, כך שמרכיבי התיאטרון כמו במה או תאורה או התייחסות לחלל נעדרים מכאן. על ה"במה" ישנם כסאות ערוכים בשורה עליהם יושבים זה לצד זה השחקניות והניצולים. כאמור, סיפוריהם של 7 ניצולי שואה המציירים את זיכרונותיהם, את הכמיהה להורים שנידונה לגעגוע מתמיד, את הבתים ההרוסים, את הילדות שנגדעה.

הפרויקט נוצר בעקבות שהותה של כריסטינה בבית האבות בחיפה במשך שנה ובהתוודעותה לסיפורי הניצולים. כריסטינה גרמה להם לשתף את זיכרונותיהם, בתחילה דרך ציורים ובהמשך דרך הסיפורים האישיים מתקופת המלחמה. במהלך תקופה זו, פנתה לשחקניות מהחוג לתיאטרון באוניברסיטת ת"א וכל אחת מהן נפגשה עם אחד מהניצולים, שמעה ואימצה את סיפורה או את סיפורו, ובדרך דרמטית של מספרת הפכה לשליחתו.

בין הסיפורים, סיפורה של ליה שאהבה כל כך את הקולנוע ושקיבלה אזהרה מקצין גרמני כדי שתספיק לנוס על נפשה, סיפורו של יוסף שצייר את עצמו מגיל 13 בבר מצווה ועד לגיל 18 בעבודות הכפייה, סיפורה של שרה שקיבלה הבטחה להגן על עצמה והייתה צריכה לבחור בין הצלת חייה ובין לעזוב את אמה,  סיפורו של משה שבו טיפל רופא נאצי שאמר לו שהוא מזהה יהודים מ-30 ס"מ וטיפל בו מבלי להבחין שהוא יהודי, ועוד סיפורים על אהבת נגינה, מפגש ראשון עם השפה העברית איומים ומנוסות – כולם סיפורים אישיים, נוגעים ללב. לעתים, אף הצטרפו לשחקניות חלק מהניצולים עצמם לדיאלוג, אמירה, הבהרה, שיר או הקראה ועצם הנוכחות של רובם ליד השחקניות הייתה עוצמתית ומרגשת. הטקס – הצגה, אם אפשר לקרוא לאירוע התיאטרוני הזה כך, הסתיים בתפילת אלי אלי בה כל המשתתפים לקחו חלק כמובן ובל נשכח – במנה העיקרית.

בתום הארוחה ישבה כל שחקנית בשולחן והביאה עמה מעטפת הציורים ו"קופסת החיים" של האדם שפגשה. במעטפה היו הציורים שכל אחד מהם צייר ובקופסא פריטים אישיים כמו תמונות וחפצים שונים. במקרה שלנו הייתה זו השחקנית עינת, שותפתנו לשולחן, שהביאה חומרים על שרה ששלושת ילדיה ישבו בשולחן. הם גילו דברים חדשים ושאלו את עינת על דברים נוספים שאמם אמרה ועשתה כיוון שהם כילדים מעולם לא דיברו עמה בצורה מפורשת על השואה. לדוגמא, כשאמה של שרה הבינה שהיא חייבת להציל את עצמה ולעזוב היא בירכה אותה בברכה יהודית הנאמרת ביום שישי על מנת להגן ולשמור על הילדים, וזהו פרט שילדיה של שרה לא ידעו והתרגשו מאוד לגלות בהצגה.

המאזינים סביב השולחן מקבלים את המעטפה והופכים בעצמם למספרים מחדש ולשליחים של הסיפור אותו אוחזים הם בידיהם. זאת, מתוך כוונה להעביר באופן חי וישיר סיפורים אישיים של 7 אנשים בכל העולם, מתוך אחריות וכבוד לחיים ולמתים גם יחד. הפרויקט ימשיך להגיע גם למקומות שונים בעולם בתמיכת גרמניה, ישראל והמדינות המארחות. Keep them in mind

בעל, אישה, צמר

על ההצגה knit and clean

מאת: אפרת קדם

המופע Knit and clean דן בזוג שחי חיים כמעט מכניים ואוטומטיים, אשר בהם האישה סורגת וסורגת וסורגת…. והבעל המזוגג יושב. אוכל. שותה. אה, ומדי פעם מחווה חיוך לאשתו הסורגת שיושבת שלידו. עד שהאישה מרימה את ראשה – על כל המשתמע מכך, ולרגע אחד מתחילה לדמיין חיים אחרים מאלו שלה כעת. בדמות יציר דמיונה נכנס – דווקא גבר – המנסה לשנות את אורח החיים המונוטוני והמוכני. האם יצליחו להשתחרר מכבלי המכניזם השורר בחייה?

בחזרה לקראת המופע, נכחתי בעבודה על הסצנה שמתרחשת בין הדמות המגלמת את יציר דמיונה של האישה (אושר אוחנה) ובין הדמות המגלמת את הגבר עצמו (שי ג'יברי) בניצוחה של מיקי יונס הבימאית. הם עבדו על אחת הסצנות בהן בא לידי ביטוי המהלך הזוגי – של הגבר והאישה, אך הוא מגולם על ידי שני הגברים בעצם – "חילוף" מעניין כשלעצמו.

אחת השאלות שעולה למיקי כבימאית בחזרות היא כיצד להנחות גבר לתפקיד נשי במערכת יחסים זוגית, על כל ההיבטים העולים מכך. שהרי גם הנחיית הבימוי הכי "ברורה" כביכול מניסיון החיים שלה כאישה לא תתפרש או תובן באותו אופן בהקשר הזוגי על ידי גבר. כמו גם, כל הנחייה של התמודדות נשית וההמרה שלה לגוף ונפש של גבר. אין ספק שהדבר מייצר דילמות מעניינות, בימתיות ומגדריות כאחד.

עוד שאלה מעניינת לפענוח ופתרון בימתי שעלתה בחזרה היא כיצד לייצר רצף תהליכי במציאות מונוטונית. כלומר, כיצד לדרג רצף של פעולות דרמטיות ולבנות תהליך, בנייה והסלמה אף על פי שהפעולה הבימתית היא רפטטיבית וחוזרת על עצמה ולכן עלולה להיתפס כשטוחה מבחינת התהליך, ובשל כך  כ-"משעממת" כביכול מבחינת הראייה של הקהל.  במילים אחרות, כיצד להתמודד עם הבאת פעולות מונוטוניות על הבמה מבלי לייבש את הקהל כביכול במונוטוניות שעל הבמה?  איך מצד אחד כן להביא את הדבר עצמו ולהיות כנה ונאמן למציאות אותה רוצה היוצרת לייצג על הבמה, אך מצד שני לשמור על התיאטרון שבמהותו אינו תופס זמן ומימד של חיים אמיתיים על הבמה אלא שואף לדחיסה, צמצום וסימול אומנותי.

עם שאלות אלו, הבימתיות והאמנותיות וכן, עם דילמות אחרות, הקשורות בזוגיות, באורח חיים ובאפשרות אחרת לחיותם מנסה ההצגה להתמודד. אתם תשפטו אם אכן הצליחה.

נפגש בפסטיבל!

 knit and clean

רעיון ובימוי: מיקי יונס

כוריאוגרפיה: מור לידור

שחקנים יוצרים: אושר אוחנה, שי ג'יברי, רותם גולדנברג.

עיצוב מוזיקלי: אסף רייז

עיצוב חלל: ורד פיק

עיצוב תאורה: גיא גלילי

עוזרת במאי: שי גבריאלי

ההצגה תוצג בכל ימי הפסטיבל, בשעות  18:30 ו-22:15 באולם 207 ב'.

בת ים חתולית

רשמים מפסטיבל בת ים לתיאטרון רחוב

מאת: אפרת קדם

תיאטרון ברחוב, כמו שמנוסח בבת ימית אם להיות נאמנה למקור, זוהי חוויה ייחודית בעיני ובה ה"רשות נתונה". לא במובן האלוהי של המונח, אלא במובן הזה שבו שני השותפים ההכרחיים והמשמעותיים ביותר בחוויה התיאטרלית, השחקנים והקהל, הם נטולי עכבות. השחקנים והיוצרים חופשיים ומשוחררים מהמחויבות, המעיקה לעתים, של מוסכמות קונבנציונליות כגון הצגה באורך מלא, שימוש בחלל סגור, "תמורה לאגרה" בבחינת תשלום הכרטיסים (המופעים כולם בחינם) ויכולים ליצור ולעשות את הדבר הכי הזוי או שרוט שעולה בדעתם, הרבה פעמים כזה שלא ניתן לעשותו במסגרות אחרות. ואילו הקהל גם הוא חופשי מכבלי אותן המוסכמות ויכול לבוא בכל שלב, לדבר או לאכול בזמן המופע והכי חשוב – ללכת ולעבור הלאה אם לא מספיק מעניין לו. כך נפגשים השחקנים והקהל כמו שני חתולי רחוב למפגש מעט אכזרי בכנות וחוסר ההגנה שלו. לא מקרה הוא שסמלו של הפסטיבל הוא של חתול שלוף ציפורניים. זהו מפגש בלתי אמצעי שבו המופיע אינו מוגן במעטה העוטף של התיאטרון הקונבנציונלי ולעתים אף זוכה לתנאי "שטח" לא תמיד פשוטים כמו רעש רחוב/מסוק שעובר/ תנאים משתנים של מזג האוויר וכמובן ההמולה הכללית עם קשייה הייחודיים של התרבות הישראלית "מאותגרת" האדיבות ועתירת דחיפות, ישירות, בוטות והבעת חוות דעת בקול רם באמצע מופע למול עיניו של השחקן….נו שוין.

האווירה בבת ים היא נעימה ולא יומרנית. בכל כיכר או נקודה מרכזית ישנם נותני שירות צעירים ואדיבים השמחים לתת מידע לגבי מיקום ושעות האירועים, ועלון המחולק חינם אודות המופעים דרכו ניתן למצוא ולהתמצא בקלות. הרחוב הראשי סגור לתנועה והאנשים הרבים מטיילים בו ותרים אחר מופעים שונים ומשונים. יש הרבה רוח באוויר שכולנו תקווה שהיא כבר רוח סתווית המבשרת את קץ החמסינים המעיקים (ובייחוד זה ששרר באותו היום).

המופע הראשון בו נתקלתי (ללא תכנון מראש – מודה) היה המופע של  תיאטרון פלייבק "הדים" שאותו, יש להודות, לא ראיתי עד תומו בעיקר הודות לסאונד הצווחני והצורמני שהיה כבר בשלב מוקדם בלתי נסבל. אך לעצם העניין, הקבוצה בעצם הציגה תרחיש של שוד בנק ובעזרתו של הקהל ובשיתופו מספרים את הסיפור עם האינפוט שאנשי הקהל מביאים. עבודתם דומה מעט לעבודת המקהלה (לפחות בדוגמאות הראשונות אותן ביצעו מהרעיונות של הקהל) במובן של עבודה משותפת ובה חוזרים על כמה משפטים בוורסיות שונות, בצורה ריתמית עם מקום לאלתור בניואנסים שונים. כאשר נראה כי השחקנים המיומנים בעבודה בסגנון הזה – ובעצם התוכן משתנה מפעם לפעם בהתאם להצעות ולסיפורים הבאים מהקהל. אין זו מלאכה פשוטה לקיים תיאטרון פלייבק ברחוב, בייחוד בנסיבות בהן הרבה מהאנשים נקלעים להיות קהל ולא בהכרח התכוונו לכך, ועל אחת כמה וכמה כשהקהל בתיאטרון פלייבק הוא שותף פעיל.

מתוך המופע  ווילהאוס

המשכתי למופע אחר – ווילהאוס (the wheel house) , או בתרגום חופשי "בית הגלגל" של קרקס Acrojou הבריטי. מופע של גבר ואישה הנעים בתוך גלגל שהוא ביתם והאפיונים שלו הם על זמניים – שעון מחוגים, כביסה תלויה על חבל, שידת מדפים והכל כאילו מאיזה עולם אחר, לא מוכר, כולל הלבוש שלהם. את כל האינטראקציה ביניהם כזוג ועם העולם הסובב אותם הם מקיימים בתוך ומתוך הגלגל, תוך שהם מתגלגלים זה בזה, בתוך הגלגל. בתחילת המופע הם ממש מתגלגלים, כשהקהל עמם, אל עבר אזור ההצגה ובתומה מתגלגלים בחזרה אל נקודת המוצא, כך הכינוי מעשייה אקרובטית בהחלט תואם את האירוע. לצערי חווית הצפייה שלי הייתה כה מתסכלת עקב ההליכה הצפופה של הקהל והקרבה לגלגל עצמו שאפשרו לראות רק מבעד לשערות של זה שנעמד לפנייך ושל זו ששלחה את הילדים קדימה והם קצת דרכו עלייך בדרך ונותרת מאחור… אך ממה שהצלחתי לתפוס ולהקשיב אכן מדובר במופע קצר וקסום.

המופע הבא שאליו הגעתי היה אנונימוס של הכוריאוגרפיות רחלי זוהר וסמדר כהן בו המופיעים בעלי פנים כחולות, חולצות אפורות, מכנסי ג'ינס ונעלי סניקרס (מעין תלבושת אחידה), ומנהלים אינטראקציה תנועתית של הליכה במקום (שיכול להיות רחוב או כל מקום אחר). עם קשת מגוונת של מפגשים, יחסים וצורות במרחב, שיכולים להיווצר כתוצאה מהחומר הבסיסי הגולמי הזה של הליכת רחוב פשוטה לכאורה.

בשלב זה, שפחתכם החרופה והעייפה נאלצה להצמיד את ישבניה אל קרקע כלשהי וסוף סוף גם לראות משהו מהתחלה ועד הסוף – משב מרענן של חווית צפייה….

לבסוף, ראיתי חלק ממופע קצר שנקרא home is less  אותו יצרה איריס סמרה שנכנסה לעולמה של הומלסית המגדלת בובות ברחוב ובונה עולם שלם משל עצמה עם אירועים, חגיגות, שירים וטקסים "אוטרקיים". בעיניי, היא לא הצליחה לייצר תקשורת עם הקהל (ייתכן שתרמו לכך היעדרם של אביזרי הגברה מכל סוג שהוא) אלא בעיקר מעין הצצה לעולמה הפרטי של חסרת הדיור הזו ואולי לעולמם של חסרי הדיור בכלל. המופע, כפי שסמרה עצמה מעידה, נוצר מתוך המחאה החברתית דאשתקד (זוכרים?) שיריית הפתיחה שלה היתה כשאנשים יצאו לרחובות וגרו באוהלים…

יצאתי מבת ים בתחושה חביבה בהחלט של תיאטרון חי ונגיש ובמובן מסוים גם קליל ולא מחייב. כמו בכל פסטיבל, חלק מהמופעים איכותיים פחות וחלק מהמופעים איכותיים יותר, אך החוויה בכללותה היא מומלצת בהחלט.

מועדים לשמחה!

המדריך למשתמש בפרינג'

סקירת תיאטראות הפרינג' בארץ

מאת: אפרת קדם

נראה שה"אף על פי כן" הברנרי הוותיק והידוע עובד לטובת תיאטרון הפרינג' בארץ.

עושה רושם כי בשלושים השנים האחרונות התפתחה סצנה די רחבה ומגוונת של תיאטרון פרינג' בארץ. זאת למרות היעדר תקציב או הכנסה מובטחת לשחקן ולעתים גם ליוצרים ומתוך כוונה ושאיפה לעסוק בחומרים מאתגרים ומעניינים את העוסקים בהם. אולי גם מתוך כוונה להימנע  מרפרטואר מוכתב מראש שחלק ממטרותיו היא לשמר ולהרחיב את קהל המנויים וחלק ממניעיו ומשאביו הם פונקציות עירוניות ממשלתיות וייצוגיות כאלו ואחרות.

בתנאים יחסית בסיסיים, אם בכלל ישנם כאלו, ומתוך יומרה למחשבה עצמאית ובלתי תלויה, בין עבודות נוספות שלעתים עושים השחקנים במסגרת זו, (פרסומות, עבודת הוראה, "חלטורות" וכיו"ב) נוסדו בארץ די הרבה תיאטראות שמגדירים עצמם או נושקים להגדרה של תיאטרון פרינג' והנה כמה מהם:

תיאטרון קרוב – מיסודו של ניקו ניתאי, יוצר ההצגה "הנפילה" לפי סיפורו של אלבר קאמי (אולי אחת מהצגות היחיד שליותר מדור אחד הזדמן לצפות בהן – רצה למעלה מ-30 שנה) זוהי הצגה לאדם וגלימה שיש הטוענים כי פרצה דרך לתיאטרון הפרינג' בארץ. ניקו ניתאי עצמו ייסד בשנת 2001 תיאטרון ברוח היצירה העצמאית והאנטי ממסדית וכיום משכנו של התיאטרון הוא בתחנה המרכזית בתל אביב. כיום מתנהל התיאטרון בדגש על התייחסות למרקם האוכלוסייה במקום, ולפעילות ונתינה בקהילה המגוונת בו. כיום, תיאטרון קרוב מתפקד כתיאטרון עם הפקות מקוריות המציגות כאן ובעולם כשניקו ניתאי עצמו פועל כבמאי, מנהל אמנותי, מחזאי וכמובן גם כשחקן.

תיאטרון תמונע – בתחילת שנות השמונים הקימה נאווה צוקרמן את אנסמבל תמו-נע בדגש על יצירה
שמדברת את שפת הגוף, והמורכבת לא פעם מתכנים אישיים של היוצרים והמופיעים. בסוף
שנות התשעים קיבל האנסמבל את ביתו ברח' שונצינו בת"א, בו הוא ממשיך להעלות את
הפקות האנסמבל עצמו ומשמש כבמה ליוצרים מכל קשת הגוונים ,המינים והאמנויות. במקום
ארבעה חללים שונים ולא שגרתיים ליחסי במה קהל מסורתיים והוא גם פתוח כגלריה ליוצרי
אמנות ולמופעי מוסיקה.

מעבדתרבות דימונה – את מעבדת תרבות זו הקימה נעה רבן לפני כשלוש שנים במטרה ליצור תרבות
בפריפריה מתוך מכלול של חיים במקום ובקהילה, המעבדה משלבת הפקות מקור עם אנסמבל
שחקנים שחי ופועל במקום וכמובן תוך שיתופי פעולה ייחודיים עם המרכז.

תיאטרון החדר– אמיר אוריין בנה, ייסד וחינך לשיטת המשחק אותה פיתח (המעגל הפתוח) הידועה
באינטימיות ובנגישות שלה, ובשימת הדגש על החוויה הרגעית. תיאטרון זה משמש כבית ספר
לשחקנים ולבמאים, כמקום אירוח להצגות וליוצרים המעוניינים בליווי והזדמנות בדרכם
האמנותית וכן, מעלה הפקות עם צוות אמנותי משלו, המנסה לחקור שפה אמנותית, ליישם
ולפעול, לאור עקרונות השיטה.

תיאטרון מלינקי  המושפע משיטתו של גרוטובסקי (התיאטרון העני)  ומפיטר ברוק (החלל הריק) ובו הבימאי איגור ברזין לוקח את שחקניו וקהלו לחוויה טוטאלית . השחקנים והיוצרים מבלים לעיתים את רוב שעות היממה וכמחצית השנה לעבודה על הפקה. התיאטרון מאופיין בעבודה מינימליסטית סימבולית (לעתים עם בובות) ונוטה גם לעסוק גם בחומרים קלאסיים. בתחילת דרכו היו שחקניו עולים מחבר העמים וכעת משולבים גם "צברים" בעשייה האמנותית. כיום ממוקם במרכז הגאה שבגן מאיר בתל אביב.

מרכז הפרינג' באר שבע – בשנת 2010 הוקם המרכז בשיתוף עם עירית באר שבע ותיאטרון באר שבע. המרכז מציע את התפיסה שלו לתיאטרון השוליים לצד הצגות ושיתופי פעולה עם יוצרים מכל הארץ. התיאטרון מאחד קהילת אמנים מקומית סביב עשייה לא ממוסדת ושונה, שהיא כמובן הדגל של המרכז.

תיאטרון הידית בפרדס חנה – הוקם לפני כעשר שנים ובראשו המנהלת האמנותית והיוצרת שירי ג'ורנו – יוצאת התיאטרון של דודי מעיין. שירי הקימה את תיאטרון הידית האינטימי בפרדס חנה בשלוב
כוחות מקומיים החיים והפועלים באזור בדגש על סביבה, קהילה ולמידה . בתיאטרון פועל
אנסמבל ביצירת הפקות הבית , וכן הוא מארח הפקות ויוצרים ייחודיים במיזם "במה
פתוחה", ומתקיימים בו סדנאות ולימודי תיאטרון לנוער ולמבוגרים.

תיאטרון הסימטה – מהוותיקים מתיאטרוני הפרינג'. ממוקם בסמטאותיה של יפו העתיקה, ובכך גם קסמו
ומבנהו, המשמש גם כחלל לתצוגות אמנות. התיאטרון הוקם בשנות ה- 80, מציע הפקות מקור
ואף תומך בהפקות של יוצרים חדשים ועצמאיים בליווי אמנותי ומתן הזדמנות ליצירות
הביכורים. כיום התיאטרון הנו בניהולה של עירית פרנק, ובעל רפרטואר עשיר בהצגות
מגוונות לקהלים שונים.

תיאטרון יפו – (לשעבר התיאטרון הערבי עברי) תיאטרון שמקיים הלכה
למעשה דו קיום בהעלאת הפקות בשתי השפות עם צוותי שחקנים יהודים וערבים, ועם תכנים
המועלים וקשורים ברב תרבותיות. התיאטרון אף נותן בית להצגות אורחות רבות. התיאטרון
נוסד על ידי יגאל עזרתי וגבי אלדור יוצרים ומורי דרך בתחום התיאטרון והמחול ומציע
רפרטואר אנושי מגוון ומרתק מבלי שיבדקו לך את התיק בכניסה…..

המרכז לתיאטרון עכו – נוסד על ידי דודי מעיין באמצע שנות השמונים וכיום מנוהל על ידי סמדר יערון.
המרכז שם דגש על חירות אמנותית ומחקר כנה של חומרי היצירה, משלב חממה למחול
ולמוסיקה וכן, פעילות בקהילה. גם כאן יוצרים שכם אל שכם ערבים ויהודים שאינם
נמנעים מעיסוק גם בחומרים פוליטיים. ההצגות מתקיימות בחלליה הקסומים של עכו
העתיקה.

תיאטרון פסיק ירושלים  – נוסד בסוף שנות התשעים על ידי אסי
שמעוני, שמואל הדג'ס ועוזי ביטון מתוך חקירה והתנסות בסגנון הקומדיה דל ארטה
והבאתו לכדי התאמה לקהל הישראלי. התיאטרון עובד גם הוא בקהילה למען העצמת
אוכלוסיות שונות, מקיים סדנאות ומנחה קבוצות, וכמובן מעלה את ההפקות בסגנונו
הייחודי, תוך עבודה אינטנסיבית והמשך חקירת השפה הסגנונית.

תיאטרון ארמא עין הוד – נוסד בתחילת שנות התשעים על ידי גיל בכר וליסה גיקובסון ברוח ובהשראת שיטות העבודה של ג'אן לקוק ואנטונין ארטו המשלבים טכניקות פיסיות של בופון, ליצן, מימה
ועוד. התיאטרון ממוקם בקהילת האמנים בעין הוד ומשלב גם חומרים חזותיים כגון מיצג,
וידאו ארט וחומרים פלסטיים. לתיאטרון יש אף בית ספר המכשיר שחקנים בהתאם לשיטה, תוך
סדנאות ופעילות בקהילה.

אופל חדש ועוז לתמורע

מורה לתיאטרון מבקשת מורה נבוכים

מאת: אפרת קדם

במאבק על פני דור העתיד של התיאטרון נעסוק בזן מיוחד ומרשים של אנשים: המורים לתיאטרון. הללו עוסקים במלאכת קודש קשה, תובענית ושוחקת, שבמסגרתה עבדיכם הנאמנים ובעיקר שפחותיכם החרופות ובניהן אנוכי, מנסות לגדל את הדור הבא בתיאטרון כאן, חלק מהם יבחר להמשיך הלאה בכיוון ולהיות שחקן או יוצר תיאטרון ואחרים, יהפכו להיות שוחרי  וידידי התיאטרון.

בתוך לימודי התיאטרון בתיכון, כשבסופן הבגרות בתיאטרון, ישנן יחידות לימוד עיוניות (הכוללות את תולדות התיאטרון, הטרגדיה והקומדיה, צפייה וניתוח הצגות, תיאטרון ישראלי, פוסט מודרני ועוד) וגולת הכותרת, ואני מאמינה שגם מקור המשיכה לנוער, היא הבגרויות המעשיות. בכיתה י"א מדובר על  מונולוגים/דיאלוגים, ובכיתה י"ב עובדים על הפקה שלמה. מעבר לכך, יש בתי ספר שעובדים מעבר לבגרות על הפקות ותרגילים מעשיים וולנטרים, וכאלה המקיימים תוכנית תיאטרון החל מכתה ז' כהכנה למגמת התיאטרון.

לשמחתי הרבה המורים לתיאטרון (לפחות אלו שפגשתי בשבע שנים האחרונות) הם ברובם כאלה שעוסקים בחייהם בתיאטרון ושתשוקתם ואהבתם לדבר אינה מוטלת בספק. אם הייתם באים לפקוד את אחת ההשתלמויות של הקבוצה הייחודית הזו הייתם יוצאים מאוד גאים ומורווחים מהתכנים הנלמדים, מהרמה ומאופי הדיון, ובעיקר מהאנשים השותפים בעשייה הזו.

השגרה של המורה לתיאטרון היא ייחודית ביותר, ומעבר לשיעורים בכתה הוא כמובן נתון להפקות וחזרות אינסופיות עם תלמידים, ברמה כזו או אחרת של הבנה, כישרון ויכולת. המטרה היא כמובן לחנך וללמד, אך גם לעמוד בסטנדרטים מכובדים של הצגה המוצגת בסופו של היום בפני קהל.

רוב המורים – אם לא כולם – בשלב זה של הבגרויות המעשיות יוצאים לגמרי משגרת חייהם,  מביתם ומשעות שפויות של עבודה, אך הם לא יכולים אחרת ולרוב שואבים מכך סיפוק גדול. המעמד הוא תמיד מאוד מרגש והתהליך שהתלמידים עוברים, גם במישור של החוויה האמנותית וגם במישור האישי החברתי, היא חזקה ומשמעותית לאין שיעור.

כמעט אי אפשר להאמין שהדבר הזה זוכה לקיום בין כותלי בית הספר ובתוך מערכת החינוך. אני תמיד חושבת לעצמי שאם היו יודעים מנהלי בית הספר והעמיתים הנוספים בשדרת הניהול וההוראה מה באמת אנחנו עושים ומתי, הם היו קצת בשוק. בסופו של דבר זה קם ונופל על האהבה והתשוקה שלנו המורים למקצוע ועל המסירות ויכולת הנתינה שלנו. כידוע, שום דבר אחר לא יכול להרים הפקת תיאטרון.

כל זאת נאמר בכדי לשפוך מעט אור על הרפורמה החשוכה משהו ושנויה במחלוקת, שהחלה לפני כשנה במערכת החינוך. הרפורמה מתאפיינת בשעות נוספות ונלוות למורים עם תוספת שכר השוחקת את ערך השעה, (66 אחוזים נוספים למשרה תמורת 40% תוספת שכר בעוז לתמורה ו50% תוספת שכר אל מול 33% תוספת שכר באופק חדש) ובה מדרוג, הערכה ו-"ניקוד" למורים על פי "הצלחתם" של המורים (הנמדדת בפרמטרים שאינם קשורים לא לתהליך ולא לחינוך).כמו כן מופעל שעון נוכחות (הפועל רק בשעות היום כמובן), ו"תופינים" רבים אחרים שקשורים בהשתלמויות, זכויות פנסיוניות ועוד קיצוצים על חשבונו של המורה לטובת המדינה.

מהצד הפחות אפל של הירח -אם תרצו- נוספו שעות פרטניות לתלמידים, ממש כמו שיעור פרטי לקבוצות קטנות, והשעות בהן מבלה המורה בישיבות, בניית מערכים ובדיקת עבודות ומבחנים מתוגמלות כעת, ובלבד שיהיו בין כותלי בית הספר. ("כי אם המורים עשו את זה עד עכשיו ובחינם אז עכשיו הם צריכים להגיד תודה שמשלמים להם על זה" – כנראה ש"לצאת פראייר" זו לא נקודה טובה להתחיל ממנה מו"מ על שיפור תנאים….).

לא אלאה אתכם בפרטים המאוד מסואבים של ההסכמים החדשים של שני הארגונים (והסתדרות המורים ל"אופק חדש" וארגון המורים ל"עוז לתמורה". למרבה האירוניה ארגון המורים קרא להסכם שלו בשם זה – אזכור למאמרו של יצחק בן אהרון – הסוציאליסט המיתולוגי שבמאמרו "עוז לתמורה בטרם פורענות" יצא בקריאה לאחדות השורות בקרב תנועת הפועלים. אין ספק שהוא מתהפך כעת בקברו.)

אך אומר כמה דברים שאולי ראויים להיאמר בהקשר הכללי –

ההסכמים בסופו של היום נכפים על כל מי שמעוניין להמשיך את עבודתו כמורה, שכן לאחר 3 שנים מתחילת הניסוי דאשתקד, לא תהיה אפשרות להיות מורה במשרד החינוך ולא להיכלל באחד מההסכמים הללו. כלומר הברירה שהייתה כאן למורים היא מראש אך ורק זמנית. מה שאגב, לא מנע בלא מעט מקומות לחצים על מנהלים ומורים להיכנס לרפורמה ולחתום בהקדם על ההסכמים. בחלק מהמקומות ללחצים הללו היה טעם מעט חמצמץ של היעדר בחירה חופשית בלשון המעטה. אם חלילה לא הסכמת לרפורמה, אתה נקרא מורה שעובד לפי "העולם הישן", ובכל מקרה בעוד שנתיים לא תהיה לך ברירה. אם תרצה להיות מורה תהיה חייב להיכנס לרפורמה.

כמו כן, ההסכמים חתומים לתקופה של 3-5 שנים מבלי שאיש יכול לשנותם, כלומר, אין אפשרות יציאה או שינוי אם גילית שזה לא עובד או לא מתאים, היציאה היחידה היא יציאה מהמעשה החינוכי בכללותו. אני מצטערת לחשוב על מורים נפלאים ומסורים שישקלו ואולי כבר שקלו זאת עד כה.

ובהקשר שלנו, המורים לתיאטרון, ואולי גם עמיתינו המורים לאמנות, שכפי שציינתי עובדים לעתים יום כלילה בחזרות וסופ"ש כחג בהפקות, הם נותנים את הנשמה כי ה"בגרות" היא בעצם הפקה וההצגה חייבת להימשך, ולרוב תלמידינו יקרים לנו מאוד (גם כשהם מעצבנים במיוחד) וודאי ווודאי שהעשייה התיאטרונית. גם אם מדובר בהצגת בגרות, מעצם היותם יוצרים בתחום התיאטרון, מבקשים שההצגה תהיה מקצועית לכל דבר- ובמילים אחרות שואפת לשלמות. בשלב הזה אנחנו כבר לא רואים בעיניים.

כאשר אתה נתון לרישום נוכחות, למדרוג ומעקב, כאשר מנסים לכמת את עבודתך לכך וכך שעות בלי שום קשר לעשייה בשטח או לפעילות חוץ בית ספרית, מתקצצות גם הכנפיים, הרוח וחדוות העשייה ששוכנת בלבו של כל מעשה יצירתי וכמובן גם חינוכי.

אדבר בשם עצמי, אך עבורי חווית ההוראה היא חשובה ומשמעותית ובמיוחד. הוראת התחום הזה בעיני מחנכת את תלמידינו לאנושיות, סבלנות, יצירתיות, גמישות מחשבתית, עבודת צוות ולעוד המון מעלות שקצרה היריעה מלפרטן. ברגע שהגיעו נערי האוצר לכמת את עבודתנו במונחים של שעות, ושל "תפוקה" (כאילו שבחינוך באמת ניתן לדבר על תפוקה) וכמובן של כסף, הם החמיצו את עיקרי הדברים. החמצה גדולה וכואבת שאינה מבינה כלל את טיבה ומשמעותה של עבודתנו.

כולי תקווה שיהיו בתי ספר עם חוש ריח מפותח והיגיון בריא שיוכלו לאפשר למורים חופש ניוד בתוך הסד, שאין בו שום זיקה לחינוך או לאמנות, בו אנו כבולים כעת. כולי תקווה שמורי התיאטרון, האמנות והמורים כולם, לא יאבדו את תחושת השליחות והמשמעות של הדבר החשוב באמת שאותו הם עושים רק בגלל שאיזה נער אוצר חושב שזה עסק. אז הוא חושב.

ולמרות שלא הצלחנו עד עכשיו, ולמרות שמאבק הרופאים, הדומה לזה, הצליח רק בחלקו, כולי תקווה שברגע הנכון נשכיל להיאבק בכל הכוח ולשנות את ההסדרים המעליבים הללו שאין בהם הרבה כבוד למהות האמיתית של חינוך בכלל וחינוך לאמנות התיאטרון בפרט.

רשמים מעיר החטאים

על המופע LOVE של סירק דה סוליי

מאת: אפרת קדם

כן, כן, כמו כל עברייה טובה גם אני ביליתי את הקיץ באמרי̤קה ומלבד חום כבד, אנשים מנומסים (מאוד!), טבע מרהיב, אוכל מענג ונהיגה אינסופית גם הצלחתי לראות איזה מופע או שניים.

מרהיב במיוחד היה המופע love של קרקס השמש (cirque de solie), המופיע בימים אלה בארץ! הקרקס ייחודי בכך שהוא מבוסס על בני אדם בלבד ולרוב משלב עלילה/נושא במופעיו. המופע הפופולארי שרץ כבר כמה שנים במלון המיראג', אחד ממלונות הענק בווגאס, ומשלב גם הוא את פעלולי הקרקס לצד ליצנות, תיאטרון ומחול עם השירים הנפלאים והידועים של הביטלס, מתוך אלבומם  love.

אז מה היה שם? נתחיל מזה – דמיינו שאין גבולות… לא של תקציב, לא של כוח אדם, ושהאולם משמש במשך כמה שנים רק למופע הזה, עם כל המסילות, המתקנים, תוכנית התאורה, המסכים וכו'. דמיינו חילוף של הבמות, שעולות וזזות, באות ויוצאות עשרות פעמים, חילופי תפאורות מהמסד את הטפחות (בכל שיר!) חילופי בגדים, וכ-30 מופיעים בערך שרובם ככולם אמונים על פעלולי הקרקס, המחול והתיאטרון.

הרבה לדמיין הא? אם לא הייתי רואה, לא הייתי מאמינה. זה בהחלט מעל ומעבר לממדים שאנו רגילים לראות ולחוות במדינתנו היוקדת.

המופע עצמו עובר משיר לשיר עם קטעי מעבר חביבים והומוריסטיים ובהם כמובן פנייה ישירה לקהל, דרך פעלולים מרהיבים שמבוצעים במיומנות רבה ושדורשים לב חזק לעתים מהצופה. היו פעלולים על חבלים גבוהים מאוד, תוך ריקוד עליהם, רמפות או טרמפולינות שעליהם קופצים לגבהים ולמרחקים מטורפים או מחליקים על סקטים ומשקולת ענק המחוברת לסולם שעליה מתעופפים הלוליינים. כמובן הכול עובד עם קטעי ריקוד (יותר בסגנון ג'אזי או ג'אז לירי אך זה הצד הפחות חזק שלהם במופע) ומלווה בפעילות "קרקעית" של הלוליינים – סלטות, קטעי ליצנות, קפיצות, היפוכים וכדומה. היפה והמרגש הוא שכל אפקט מותאם לאופי ולאווירה של השיר המסוים, בתלבושות, בתאורה ובאווירה. בצדי הבמה העליונה ישנם שני מסכי וידאו ענקיים שבהם ניתן לצפות בתמונות ובסרטוני וידאו גם של הביטלס ולעתים באפקטים נוספים. כמו כן, ישנם גם עוד ארבעה מסכי ענק כמעט שקופים החוצים את הבמה (עולים ויורדים) שעליהן הוקרנו לעתים הדמויות של רביעיית הקצב המדברות אלינו בקטעי ארכיון היסטוריים.

הבמה היא במת זירה והקהל מחולק (על פי עומק הכיס שלו) לארבעה אזורי צפייה בדומה לפלחי עוגה מסביב לבמה ובכל חלק ישנה התרחשות, לעתים זהה ולעתים שונה, כך שצריך לבחור על מה להתבונן – ויש הרבה בחירה. בהחלט מולטי פוקוס מה שנקרא.

מכיוון שהביטלס כל כך מגוונים בנושאים ובאווירת השירים אפשר למצוא שירים תמימים שזכו לתאורה חמה ולבגדים "מתוקים" של שנות ה-60 או ה-70 מול שירים פסיכודליים ואפלים שזכו להרבה מאוד אפקטים, של תאורה, ביגוד ותפאורה, פשוט לא מהעולם הזה. לדוגמא ב"אוקטיפוסיסוס גרדן" הלוליינים שתלויים מהחבלים היו בתוך בובות נייר ענק שעשויות מפיסות נייר מוארכות ודקות שעם התנודה שלהם נעו ונדו פיסות הנייר הארוכות והקלות לכל עבר כאילו הם נמצאים במים.

היה שימוש ברכבות מיניאטוריות מהלכות, במגפיים ריקות מהלכות (כמו בובות על חוטים), במגדלים שנבנים ומתנפצים בכל טוב, אביזרי ענק ואביזרים קטנים יותר, עד שהעין מוצפת לגמרי. אכן, שפע מטורף של גירויים.  כיוון שזה קרקס ומכיוון שעוברים משיר לשיר ובעצם מעולם לעולם, ולעתים מתקופה לתקופה, הדימויים ועמם האמצעים הבימתיים מתחלפים בקצב מסחרר.

בתור חובבת ביטלס מושבעת מגיל צעיר התחושה הייתה מאוד מרגשת, כאילו פורשים את כל עולם הפנטזיה, הדמיון, המרדנות והתמימות שיש בשירים הללו בפני הצופה במעין עולם אחר לגמרי – דמיוני, ססגוני והזוי, המורכב מקרקס תנועתי ותיאטרלי. זו הייתה חגיגה אדירה ללב ולעיניים.

קשה שלא להתפעם למול העוצמה והשפע הזה שאינו רק כלכלי אלא בסופו של דבר גם אמנותי.

הם כאן. עכשיו. יאללה, רוצו לראות…..