תיאטרון קהילתי – תשאלו אותי מה זה?

מאת: נועה בן-ארי – קדר

"אז במה את עוסקת?"

"אני במאית תאטרון קהילתי"

"וואו, מגניב!!  מה זה אומר?"

שאלת מיליון הדולר.  אם הייתי מקבלת שקל עבור כל פעם שנשאלתי את זה, הייתי יכולה לצאת לפנסיה מוקדמת.

תיאטרון קהילתי הוא שיטת עבודה קבוצתית-קהילתית המעודדת ביטוי אמנותי, תוך כוונות לעורר העצמה ושינוי.  זהו סוג של תיאטרון מקומי שנוצר בתוך, על ידי ועבור הקהילה. מטרת העל היא לשרת את הצרכים החברתיים של קהילות ואוכלוסיות בארץ, שאינן מקבלות, לעיתים, את תשומת לב הראויה.

התהליך, הנע בין כמה חודשים לשנה, מתבסס על גיבוש קבוצה יוצרת. חברי הקבוצה מתרגלים טכניקות תיאטרון אשר מאפשרות להם להעמיק במגוון סוגיות מזווית קצת שונה ולהעשיר את "ארגז הכלים המקצועי." הם לומדים את עבודת השחקן דרך אימפרוביזציות, קונפליקטים, עבודה על דמויות ועם חפצים, עמידה מול פרטנר ועל במה ועוד. בסיום התהליך עולה הצגה המורכבת מחומרים אישיים של המשתתפים.  הדרמה מייצגת את הקהילה ממנה באה, תוך כדי שהיא מנסה להעביר מסר, ולהעלות בעיות על פני השטח, כך שהקהל שותף מלא לחוויה.

קשה לשים את האצבע על הלידה המדויקת של התיאטרון הקהילתי. הז'אנר צמח מ- "התיאטרון הקטן", תנועה שנוסדה כתגובת נגד לתיאטרון המסחרי שתפס תאוצה בתחילת  המאה ה-20.  למרות זאת, קבוצת התיאטרון הקהילתי,  "מועדון הפוטלייט" (Footlight Club)  הייתה קיימת כבר מסוף המאה ה-19.  היא החלה את דרכה לראשונה בשנת 1877 ומופיעה כל שנה מאז ועד היום ונחשבת לותיקה בתחום.

בשנת 1968, שלושה חוקרים נתנו תוקף אמפירי להימצאות התיאטרון הקהילתי, וטענו כי דווקא תיאטרון זה נותן הזדמנות לראות דרמה אמיתית.  התיאטרון הקהילתי מצליח לשלב אנשים בפעילות התיאטרלית, אבל בד בבד דורש אחריות רבה מצד הבמאים ומדריכי הקבוצות.

בארץ, יוסי אלפי ייסד את התיאטרון הקהילתי בתחילת שנות ה-70, כשיטת עבודה ומערכת של תהליכים לשיפור איכות החיים בקהילה. כיום, ישנן קבוצות רבות של תיאטרון קהילתי, למגוון רחב של אוכלוסיות, כמו גם, פסטיבלים. המפורסמים שביניהם: בחיפה – פסטיבל נווה יוסף לתיאטרון קהילתי ובת"א – "כל הארץ במה" בצוותא, ו-"סתיו תאטרוני" במרכז סוזן דלל.  בפסטיבלים אלו, מככבות הצגות תיאטרון קהילתי מקוריות לצד מחזות ידועים המשוחקים על ידי חברי הקהילה או בשמו המקצועי – תיאטרון חובבים.

"אז למה בעצם תיאטרון קהילתי ולא בימוי רגיל, זאת אומרת "תיאטרון מקצועי"?"

גם את זה שאלו אותי לא פעם.  אין לי דבר נגד תיאטרון "מקצועי" או רפרטוארי. גם לשם אני עוד מקווה להגיע.  אבל בעיניי יש משהו בבימוי קהילתי שאין בשום מקום אחר. יוסי אלפי הגדיר את הבמאי הקהילתי כאמן, שהוא גם אמרגן, אך גם מדריך ומלמד. הוא יוצר והוא קטליזאטור ליצירה. הוא חוקר ומפרש. אני חייבת להגיד שאני מתחברת לזה.  משהו בתום, בכנות.  בתהליך, בשינוי שאתה עד לו.  משהו כל כך אישי, מרגש ומרתק. משהו שגורם לך לחשוב.

דוגמא מצויינת לכך היא הצגה שהלכתי לראות שבוע שעבר בצוותא.

יוצאים מהבוידאם - תבור נקש 4"יוצאים מהבוידעם – קברט קומי על זקנה" מאת ובבימויו של אסף בלאו, אך בעיקר של "אנסמבל שמוניסטים", קבוצת התיאטרון של ניצולי השואה מגבעתיים שפועלת כבר שנתיים. ההצגה הראשונה שלהם נקראה "קליפות", גם היא בהדרכתו של אסף. השנה, חברי הקבוצה החליטו, תחת ידו המכוונת של אסף, שהפעם הם הולכים לצחוק על הסטטוס שלהם: "זקן".  והם עושים את זה כל כך טוב.

"שני זקנים נפגשים, אחד אומר לשני: איך זה שאתה כל הזמן שזוף? עונה השני: מה לעשות, כל ההלויות בצהריים… "

"קשיש יושב לו בלובי של בית האבות ומחייך מאוזן לאוזן. שואל אותו חברו: 'מה אתה כל כך מבסוט?' עונה לו הזקן: 'לא חשבתי שאהיה כל כך עשיר בערוב ימי. הנה אני יושב לי פה מולך כאשר פי מלא זהב, שערי כולו כסף, יש לי אבנים בכליות, סוכר בכמויות בדם, פלטינה באגן הירכיים, פלטינה במפרקים, עודף ברזל בדם ומלאי בלתי נגמר של גז טבעי …' (פרלמנט קשישים על ספסל)

בין המערכונים, ניתן למצוא סשן שאלות ותשובות עם פאנל מומחים בשביל ה"סובל היקר"  ו"המיואשת בת ה-60", פרסומת למדיקל הזהב, הכנה לדייט, קיר מלא בפתקי תזכורת והשאלה לאן נעלם הזיכרון, שיחה עם הנכדה שמדגישה את הפער בין הדורות, סרטון אלימות נגד קשישים והרצון לסיים בכבוד ועוד ועוד.

יוצאים מהבוידאם - תבור נקש 3

צילומים: תבור נקש

כל אחד מהשחקנים עם אנרגיות (כמה שיש), התלהבות ומחויבות. ואני ישבתי שם, צחקתי ודמעתי מהאמת של השמוניסטים וזיהיתי שם את סבתא וסבא שלי וגם את עצמי.

ואני חושבת שפה טמון הקסם.

אישה בדרכה

על ההצגה "בומפס והופ"

מאת: שלי קלינג

"בומפס והופ", הצגת יחיד בכיכובה של עירית נתן בנדק, מגוללת את סיפורה של אישה לא צעירה שהופכת לאם. זירת ההתרחשות היא רכבת ישראל, הגיבורה נוסעת לפגישת עבודה בתל אביב ותוך כדי נסיעה מספרת ליושבת מולה את מהלך חייה מאז החליטו היא ובן זוגה להביא ילד לעולם ועד להווה, שבו חייה עומדים להשתנות שוב.

בעודה מספרת את סיפורה אנו חוזרים עמה אל תקופות שונות בחייה, החל מטיפולי הפוריות, דרך יחסיה עם אמה, הלבטים והחששות שליוו אותה כשהטיפולים לא הצליחו וכשכבר כן הצליחו, הציפייה לתינוקת, הלידה, השמחה והקושי שבהתמודדות עם האימהות והעתיד שעומד לחזור על עצמו. את ההצגה ביים אסף בלאו, לפי טקסט מאת דורית פרומר ברזילי, שגם הפיקה.

רוב הזמן יושבת האישה על כיסא הרכבת, שמחליף תפקידים בהתאם למקום ולזמן הקשורים בזיכרונותיה של האישה. מושב הרכבת הופך לכיסא בבית קפה כשהאישה מתנה צרותיה מול חברתה הטובה, הרזה הקרייריסטית ונטולת הילדים. אחר כך הוא הופך לכיסא גניקולוג כשהאישה מגיעה לטיפולי הפריה, מתמודדת עם מתמחה חסר רגישות וחסר הומור. האישה מוציאה ממגירות שונות הטמונות בתוך מושב הרכבת כריות המשמשות אותה כספת פסיכולוג, שלא מדבר, רק מהמהם. המושב הוא גם המיטה הזוגית שהיא חולקת עם בן זוגה שדוחף אותה להמשיך בטיפולים למרות חוסר ההצלחה, למרות העובדה שהיא מרגישה שהיא מאבדת את עצמה ורוצה אולי להפסיק ולוותר. לבסוף, הופך הכיסא לספה בסלון שבו משתובבת התינוקת, שהופכת לילדה, שמתישה את אמה ודורשת ממנה לוותר שוב על עצמה למען האימהות.

בומפס והופ. צילום: פנינה נוימן

השימוש במושב הרכבת, שהוא התפאורה היחידה בהצגה ושסביבו מתרחשת כל העלילה, מדגיש את העובדה שהנוסעת נמצאת במסע שאין לו ממש התחלה ואין לו סוף, כל תחנה בחייה היא חלק מהמסע הזה שאנו כצופים נוטלים בו חלק לרגע, לפני שנמשיך הלאה, כמו הגיבורה. אחת הסצינות המשעשעות ומעוררות ההזדהות בהצגה היא זו שבה נתן בנדק שולפת מתיקה צנצנת גרבר ואוכלת את תוכנה בכפית פלסטיק, כשבת שיחה הדמיונית משתוממת על כך היא שוטחת בפניה את מעלותיו של הגרבר, אותו היא מגישה כלפתן לאורחים, וכמלית לעוגת תפוחים מושקעת, "רק תקפידי לספר כמה קשה עבדת על המלית", היא מייעצת לבת שיחתה, בחורה צעירה ולא נשואה.

הכותבת, דורית פרומר ברזילי, עוסקת בהומור במצבים מוכרים שמלווים את בנות המעמד הבינוני ומעלה כשהן הופכות לאימהות באמצע החיים, אחרי שבנו לעצמן קריירה ותפיסת עצמי מגובשת. הרצון העז להפוך לאם, מגובה בתפיסה חברתית על פיה אם את לא אימא אז נכשלת ולא עשית כלום בחיים מעורר קונפליקט.

מצד אחד, רצון עז להגשים את עצמך כאם, מצד שני שאיפה אחרת, סותרת כביכול, למה שעשוי להיקרא הגשמה עצמית בעולם הגברי.  כך ,למשל סצינה שבה הגיבורה משתתפת ב"מעגל נשים" שהיא מגיעה אליו כדי להתחזק, ודברי המדריכה (אותה כמובן משחקת בנדק בעצמה) – "ננוע במעגלים, ניצור את הספרה שמונה, מה זה שמונה? שמונה זה אין סוף… עכשיו מעגלים הפוכים…" – רוב האמהות העכשוויות משתתפות בלפחות סדנת נשים אחת כזו, סדנת הכנה להריון, סדנה להעצמה נשית, בה הן נדרשות לגלות את הרכות שבתוכן, את הקבלה, את הנתינה. התפרצותה של הגיבורה, על המדריכה ובנות המעגל, כשהיא צועקת שהיא לא רוצה יותר להכיל ולהבין ולקבל אלא רוצה להיות אני, עצמי, מציגה את הקונפליקט שבו עוסקת ההצגה. כדי להיות אישה שלמה אני צריכה להיות אימא, אבל כשאני הופכת לאימא אני מרגישה שנלקח ממני משהו ואיני יכולה להיות אדם שלם.

 "בומפס והופ"

כתיבה: דורית פרומר ברזילי
בימוי: אסף בלאו
משחק: עירית נתן בנדק
עיצוב תאורה: זיו וולושין
עיצוב פסקול: אורן שרייבר
הפקה: דורית פרומר ברזילי

תאריכי הצגות קרובות:

יום ראשון 24/11 ושני 25/11

בשעה 20:30, אולם צוותא 2