"כי פנימיותך השקופה היא השיר"

[* לכבוד הגיליון ה-30 של מרתה, כל כתבה מונה 120 מילים בלבד, לא כולל כותרות וקרדיטים]

על ההצגה "עיניים"- מופע תיאטרלי בעקבות שיריו של מחמוד דרוויש

מאת: אנה מינייב

עיניים - רדי רובינשטיין"הלב בלתי נראה", כתב מחמוד דרוויש, אבל אני הצלחתי להרגיש אותו פועם דרך מילות השירים, דרך הכאב הנמצא בהן, דרך הזעקה שנשמעה מהבמה אל עבר הקהל הדומם. המופע התיאטרלי "עיניים", העולה בימים אלו בתיאטרון הערבי-עברי ומלקט אל הבמה את שיריו של מחמוד דרוויש, חלחל לכל וריד ונים בגופי. יכולתי לשמוע את צרידות החליל אותו תיאר דרוויש, להריח את ריח המרווה שהציף את לבו ולכאוב את האכזבה העצומה בהתנפצות החלום – אדמה תחת רגליו בכדי שיוכל למות עליה כרצונו. המולדת הפכה למזוודה, האהבה הפכה לבלתי אפשרית, הכתיבה הפכה למפלט והלב התמלא בגעגוע. "האם ישנה דרך אחרת?!", תוהה הוא בעודו ניצב חסר אונים מול אדמת ילדותו, האם יש עוד תקווה? חזרתי הביתה וקולו של דרוויש מלווה את שנתי, "אני כאן, לנצח כאן…".

עיניים

מופע תיאטרלי בעקבות שיריו של המשורר מחמוד דרוויש

התיאטרון הערבי-עברי ביפו

בהפקת תיאטרון מקומי בשיתוף "אלמינא" בית ליוצרים בנמל

בימוי: נורמן עיסא

עורכים: עבד נאטור, נורמן עיסא, יגאל עזרתי

מוסיקה: מירה עוואד

תאורה: זיו וולושין

ע. במאי: ניר וידן

שחקנים: מירה עוואד, עינת וייצמן, ענת חדיד, דורייד לידאויי

צילום התמונה בכתבה: רדי רובינשטיין

מועדי הצגות נוספים:

20/5/13 בשעה 20:30  ; 24/5/13 בשעה 21:00

בודדים עם כבוד

על ההצגה "אספני הבדידות"

מאת: אנה מינייב

העלייה הרוסית לארץ ישראל לא זכתה לסיקור רב בעולם התיאטרון, אך נראה כי תחושת הזרות לא נשכחה עם השנים, אולי היא פשוט נבלעה והתאחתה בנוף הישראלי.

לאחרונה, עלתה ההצגה "אספני הבדידות" בתיאטרון הערבי-עברי, מרחב תיאטרוני אשר יצירה מסוג זה משתלבת בצורה נכונה וטובה בגלל הפתיחות של התיאטרון לעסוק באחר. הצגה זו הנה ההצגה הראשונה מבית היוצר של קבוצת התיאטרון "La Panim". את ההצגה כתב וביים אריאל קריז'ופולסקי, והיא עוסקת בחוויות הנעורים של שלושה נערים ונערה, עולי ברית המועצות לשעבר, חוויות מלאות בבדידות אופיינית, כאשר קיים רצון להיטמע בחברה, אך המעצור הנו השוני התרבותי, תופעה המאפיינת כל עלייה שקרתה עד כה בארצנו הקטנטונת. "אספני הבדידות" איננה הצגה קורעת לב על העליה הרוסית וקשייה, אלא סיפור אישי של נערים אשר מרגישים חוסר שייכות למקום בו הם גדלים. בעקבות כך, הם מחליטים לצאת למסע נקמה בחבורה של קווקאזים אשר מתנכלת להם ומשרה פחד על בית הספר בו שתי החבורות לומדות.

אספני הבדידות"מסע שמעצב את האישיות", כך כותבים היוצרים בפירוט הקצר על גבי התוכניה, מסע נקמה שמאגד קבוצה אחד נגד קבוצה אחרת, שונה, מרתיעה. אולי לחלקכם זה ישמע מוכר כאשר תזכרו בחוויות הילדות שלכם, תלוי באיזה צד יצא לכם להיות, אם בכלל.

מחוויותי האישיות בתור עולה אספר כי התאגדות לקבוצה הומוגנית היא הפתרון היעיל ביותר לתחושת הזרות, כי לבד לא ניתן באמת לגבור על שום גורם שמאפיל על קיומך החריג, "זר בכל מקום, גם פה, גם שם" אומר מקסים – מפקד פלוגה שנפצע בשדה הקרב ונזכר בעברו, אותו עבר בבית הספר והמאבק האבוד נגד חבורת הקווקזים האימתנית ובדברים שעיצבו את אישיותו עד אותו רגע. אכן אירוני, בייחוד בשל העובדה כי דווקא בצבא, תחושת השייכות מתעצמת, בעיקר בשדה הקרב, בו אין הבדל בין מי שנמצא בו, כולם שווים, כולם שותפים לאותו גורל.

קבוצת הנערים הרוסים מחליטים לצאת לשדה הקרב הפרטי שלהם. כאשר הם מבינים שסיכויי ההצלחה שלהם אפסיים, הם מנסים לגייס תגבורת, אך כמובן שברגע האמת אף אחד מהם לא מוצא את האומץ להתגייס למשימה ולהילחם בחבורת הקווקזים. האכזבה והפחד שלהם ניכרים על פניהם, אך הם מחליטים לעשות את זה בכל זאת, על כך הם משלמים מחיר כבד.

במבט ראשון, מדובר בחבורת נערים רגילה למדי. עם זאת, אם מסתכלים לעומק, מתגלים סיפוריהם האישיים. הם מתאגדים מתוך מקום של דאגה אחד לשני, מתוך אחווה המאפיינת אנשים שאין להם אף אחד בעולם, אשר חיים בתחושת בדידות מעיקה. "לאדם אשר מגורש מכל מקום יש רק בית אחד, רק מקלט אחד- הלב הדואג של אדם אחר", כתב אריק מאריה רמרק, נראה כי קבוצת התיאטרון הזו מצאה במשפט זה את הכאב המוכר להם, שעוטף את חלל הבמה וצובט, צובט חזק.

ההצגה הזאת היא נקודה חשובה למחשבה, לאלה השייכים ולאלה אשר מרגישים שלא. בסופו של יום, כולנו רקמה אנושית אחת חיה, שהקבוצות בתוכה מזינות אותה, כל אחת בדרכה שלה.

אספני הבדידות

קבוצת "La Panim"

מחזה ובימוי: אריאל קריז'ופולסקי

מוזיקה מקורית: טטיאנה שנקר, ולדיסלב דולביר

שחקנים: אריאל קריז'ופולסקי, כריס – כריס, ולדיסלב פסחוביץ', פיליפ דומרב

עיצוב תאורה, תפאורה וסאונד: ולדיסלב דולביר

הפקה: כריס פיירוביץ'

עיצוב ויעוץ אמנותי: מרינה לויטן

עיצוב תלבושות: וננה בוריאן

צלם: ולנטין קליינר

למועדי הצגות נוספות: מומלץ לעקוב אחר ההצגה במדיות השונות

אובייקטיבית

על ההצגה "קוראים לי רייצ'ל קורי" בפסטיבל התיאטרונטו

מאת: אנה מינייב

בסוף חודש מרץ תעלה במסגרת פסטיבל תיאטרונטו ההצגה "קוראים לי רייצ'ל קורי", הצגת יחיד המבוססת על היומנים שניהלה קורי האמריקאית, אקטיביסטית שפעלה נמרצות למען זכויות אדם, עד אשר נהרגה על ידי דחפור צה"לי בשטח עזה בזמן שביקשה להיות מגן אנושי מפני הריסתם של בתי פלסטינים במהלך האינתיפאדה השנייה.

אמנם התיאור הזה נשמע כמו הצגה שנויה במחלוקת, במיוחד כאשר היא פונה לעם הישראלי הרגיש, אך אין זה העניין כלל. הראיון שערכתי עם סיוון קרצ'נר, המגלמת את דמותה של רייצ'ל בהצגה, מבהיר כי לא בפוליטיקה עסקינן, אלא באנושיות, בסבל גדול ובתקווה גדולה אף יותר.

רייצ'ל קורי הייתה סטודנטית אמריקנית, והתנדבה בתנועת הסולידריות הבין-לאומית (ISM). למעשה, נפשה הכירה את הסבל האנושי באשר הוא כבר מגיל מאוד צעיר, ובעודה בת 10 היא קראה להפסיק את הרעב העולמי. היא לא הייתה מלאת יומרה אלא הבינה בשלב מוקדם מאוד בחייה, שהעולם גדוש בסבל ובכאב, אותם היא ייחלה למזער. בשנת 2003 היא הגיעה לעזה במסגרת התנועה, בכדי לסייע, ואולי אפילו בכדי לעצור את אי הצדק.  לאחר מותה הטרגי, השחקן והבמאי אלן ריקמן והעיתונאית קתרין וינר ערכו את כתביה של רייצ'ל, שכללו יומנים ומכתבים, והפכו אותם לכדי מחזה. המחזה הוצג לראשונה בתיאטרון הרויאל קורט הלונדוני בשנת 2005, ועתה, הוא עולה כאן, בארצנו הקטנטונת, במקום ה"פשע", במקום בו הכול התחיל ובשביל רייצ'ל גם נגמר.

את ההצגה ביים ארי רמז, אשר החליט ביחד עם סיוון קרצ'נר להעלות על הבמה את הסיפור של רייצ'ל. לא מתוך נקודת מבט מבקרת אלא מתוך הזדהות גדולה עם המסר של הבחורה הזאת, שרצתה, בסך הכול, לתקן את העולם. "היא מסתכלת ואומרת – יש כאן אי צדק" מדגישה סיוון, "יש כאן חזקים ויש כאן חלשים שחיים בסיטואציה של תת תנאים, רעבים ללחם, במצב כלכלי מרוסק ומצד שני, אנשים שחיים במדינה עם זכויות". יחד עם זאת, לא באלה עוסקת ההצגה הזאת ואין כאן מקום להתקוממות או תהייה, רייצ'ל אמנם הגיעה לעזה, אך די לנו להציץ בכל המתרחש בעולמנו ולראות כי המצב זהה במקומות רבים בעולם.

סיוון וארי דווקא מבקשים לבחון את סיפורה האישי של רייצ'ל, " אני מתעניינת בסיפור האישי, ואם אני רוצה שקהל ישב ויקשיב אז זה יכול לעבור רק דרך חוויה אישית". המסר החברתי של רייצ'ל הוא זה שהביא את כל הנוגעים בדבר להעלות את ההצגה הזאת בישראל, למרות שבעבר כבר העלתה התנגדויות רבות. "אני שמחה שהעלאת ההצגה בארץ לא עוררה התנגדות, כי אין באמת על מה, אבל היו חששות מכיוון שבארה"ב, כאשר רצו להעלות אותה בניו יורק, הקהילה היהודית התנגדה, היא הפעילה לחץ וזה לא עלה. היהודים הצליחו להשתיק את הקול שלה", מספרת סיוון. רייצ'ל חשה הזדהות עם הסבל של בני האדם באשר הם, וגם לסבל היהודי התייחסה רבות, אך הבחורה הצעירה הזאת ידעה לראות את העולם דרך רזולוציה אחרת לגמרי, מבחינתה אי הצדק, צריך להיגמר בכל העולם, אחת ולתמיד.

התמימות של רייצ'ל הייתה גדולה וההתבדות לא פחות, "היא לא באמת הבינה לאן היא מגיעה, ה-'טעות' הכי גדולה שלה הייתה שהיא חשבה שהיא תוכל לשנות, שזה יעזור", מספרת לי סיוון בהשלמה חרישית, "רייצ'ל מתוסכלת שהיא לא רואה תוצאה בשטח, שהבתים ממשיכים להיהרס", אבל בעיני סיוון, רייצ'ל פספסה את הנקודה החשובה ביותר, ההרס לא ייעצר בן רגע וההתנגדות היא זו שחשובה בסיטואציה הקשה הזאת.

אל תטעו, ההצגה הזאת לא עוסקת בטהרת האדמה והסכסוך הבלתי פוסק, אלא היא מתייחסת לכל אותם העוולות בעולם דרך עיניה של בחורה אמיצה אחת, שהעזה לחלום ולנסות לשנות סדרי עולם, "יכול להיות שאם היא הייתה חיה היום, היא הייתה הולכת לסוריה למשל או למקום אחר, ולא בהכרח זה היה קשור לעזה", אומרת סיוון.

ההזדהות של סיוון עם הדמות אותה היא מגלמת נובעת בין היתר מהמקום בו קורי עדה כל הזמן לאי הצדק בעולם, מקום בו קשה מאוד להימצא כשאתה ער לסבל אך אין בידיך פתרונות ממשיים להפסיקו. כפי שאמרה סיוון "זה מאוד קשה נפשית לעמוד מול משהו שאתה רוצה לעצור אבל אתה לא יכול לעצור", שהרי לא מדובר כאן על מי הוא הצודק ומי הוא הטועה, אלא על המצב עצמו שנוצר בעקבות החיפוש אחר אשמים. רייצ'ל באמת עמדה, באופן סמלי ומילולי, מול מה שהיא רצתה לעצור. היא נעמדה מול דחפור שהיה בדרכו להרוס בית נוסף בעזה, והיא החליטה לעצור אותו, מעשה ששילמה עליו בחייה.

סיוון מוסיפה כי דווקא בגלל הקרבה של הסיפור אלינו, לקהל הישראלי יש תפקיד בהצגה. הוא חלק מהסיפור ויש לו עמדה, כזאת או אחרת, בגלל השירות הצבאי והמעורבות העמוקה בהליכים מדיניים וצבאיים. כאמור, אף אחד לא מטיף מוסר לאף אחד אחר, אך אל תצפו לצאת אדישים מההצגה, מכיוון שהיא נוגעת בכל אותם דברים פשוטים המשותפים לכולנו, הרצון לחיות בכבוד ובשלווה.

אין זה מפתיע שסיוון בחרה לספר את סיפורה של רייצ'ל, בתור אחת מהמנהלות של קבוצת התיאטרון תה"ל,  תיאטרון שעוסק בקבוצת מיעוט. היא מאמינה שאם כבר לעשות תיאטרון אז שיהיה חברתי, "לא חסרות בחברה שלנו הישראלית דוגמאות לאי צדק וקיפוח ולמידור של קבוצות באוכלוסייה" אומרת סיוון, ואני מהנהנת בהסכמה.

באחד מכתביה כותבת רייצ'ל כי בעיניה עצם העובדה שאנשים ממשיכים לחיות ולא נכנעים למצב העגום בו כולנו שרויים, זאת ההתגלמות האנושית ביותר להתנגדות לא אלימה, וגם ההצגה הזאת, היא התגלמות הרצון העז בשינוי, בהארה, בצדק!

 *צילום (המופיע בגוף הכתבה): ז'ראר אלון

קוראים לי רייצ'ל קורי

פסטיבל תיאטרונטו 2013 – 28-30/3

על פי כתביה של רייצ’ל קורי
בעריכת אלן ריקמן וקאת’רין ווינר

תרגום: אביהוד תדהר
בימוי: ארי רמז
משחק: סיון קרצ'נר

מפיק: תומר כהן
מוזיקה: רן בגנו

תפאורה: איה בן אשר

תאורה: יעקב סליב

כדאי לעקוב אחר מועדי ההצגות בדף הפייסבוק של התיאטרונטו

אהבה של אמא

ביקורת ההצגה "דולי סיטי"

מאת: אנה מינייב

החוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב פורח. לפני זמן מה עלתה בחוג ההצגה "דולי סיטי", הפקה מרשימה, עם חזון גדול. "דולי סיטי" היא מההצגות שלא יכולות להשאיר את צופייה אדישים, גם בזכות הקאסט העשיר והרב על הבמה, גם בזכות הסיפור המוצג, אבל בעיקר בזכות השפה הבימתית שיוצריה בחרו עבורה.

ההצגה "דולי סיטי" הנה עיבוד לספרה של אורלי קסטל- בלום, רומן המתאר את תחושותיה של דולי, ספק רופאה ספק בריאה בנפשה, בתור אם. לאחר שמוצאת דולי תינוק בתוך שקית זבל היא מחליטה לאמצו, לטפל בו ולדאוג לקיומו. דאגה זו הופכת במהרה לאובססיה, דעתה נטרפת עליה ומרוב דאגה היא מאמינה כי הילד לא בריא וכי יש לנתח אותו שוב ושוב ושוב ושוב בכדי למצוא את המחלות שלו, שלא נותנות לה מנוח. כמובן, שדולי תיראה לכם תחילה כאישה לא נורמטיבית, חולה ומוטרפת, אך במבט מעמיק יותר, תבחינו באישה שתסמיניה אמנם מוקצנים, אך מאפיינים את תחושת האימהות ותחושת החרדה האינסופית המתלווה אליה.

נתי בן חנן, סטודנטית במסלול שחקן יוצר חוקר של התואר השני בחוג לתיאטרון, עיבדה את הרומן של קסטל- בלום יחד עם עדי ברק.  בן חנן ביימה אותו מנקודת המבט הנשית שלה, אותה היא שילבה עם שפה בימתית מרעננת, מאתגרת ואינטנסיבית. על הבמה עמדו 14 שחקנים, בעוד שברומן מספרת דולי בגוף ראשון את סיפורה הלא קונבנציונאלי, "כנראה שקול אחד לא מספיק כאן" ציינה בן חנן בתוכניית ההצגה, ובחרה לעטוף את דולי בקולות הבוקעים מנבכי נשמתה ומחשבתה. השחקנים מוגדרים כמקהלה, עומדים על המרפסות וחושפים את דולי – עוד מחשבה אסורה, עוד תחושה מטורפת, עוד רצון בלתי נשלט. כל אלה מוסיפים אנרגיה לחלל הבמה. לפתע יש הרבה דולי, נוצר עומס מחשבתי, יש רצון לצרוח, לעצור, לחבק אותה. דולי תספר לכם את כל מה שלא העזתם לחשוב בקול רם, ועל ידי הבימוי של בן חנן היא גם תגרום לכם לאהוב אותה, למרות הכול.

את דולי מגלמת נטע נדב באהבה ובקבלה עצומה, היא הצליחה להיכנס לנפשה ולמצוא בה את האנושיות המורכבת שמביאה את דולי לנתח, לחקור ולהשתגע כל יום עוד קצת ממה שעתיד להתפתח אצל העולל שאימצה. עם הרבה ביטחון וכישרון הביאה נטע לבמה את דולי, ההיפוכונדרית המשוגעת ובאותה נשימה את דולי, האישה שלא מוצאת את דרכה לאזור השלווה והשחרור מהטירוף שאוחז בה. דולי היא כמו שאומרים, דמות, יש לה תואר בכאילו ברפואה, היא מכורה לניתוחים וחתכים, היא מלאה באימה והיא הורגת את כל מי שבא לה ליד ואיננו לרוחה.

"את חותכת רק בשביל לחתוך", אומרת לה אמה של דולי, אותה מגלמת מילנה סנדלר בבעתה גדולה, אך אין זה בדיוק כך. דולי חותכת כי היא איננה מכירה דרך נוספת להבעת הפחדים והדאגה שלה ליצור הקטן שתלוי בה כעת ואין שום ברירה אחרת אלא לטפל בו, בצורה כזאת או אחרת. היא רוצה להגן עליו, היא איננה בטוחה ממה, והרצון לגונן עליו גורם לה לחתוך, לחטט, לתפור ואפילו להוסיף לו עוד כליה מרוב אימה שמא יש לו רק אחת.

צילומים: כפיר בולוטין

ההברקה המרשימה ביותר של בן חנן היא צורת ההמחשה של הילד הקטן של דולי, בן, אותו מגלמת רינת קידר-אברהם. היא עושה זאת בעודה תלויה על חבל, כמו מחוברת בחבל הטבור לדולי, לטוב ולרע. קידר- אברהם טיפסה על החבל, ליפפה אותו סביבה, נאחזה בו, התגלגלה, ברחה וחזרה לאמה הגועשת, כל אלה בדקדקנות יוצאת דופן, בשליטה מעוררת פליאה ובמיומנות מדהימה שהעצימה את כישרון המשחק והריכוז האדירים שלה. ההופעה שלה על הבמה בהחלט השאירה את חותמה.

עבודת המשחק על הבמה ראויה להערכה רבה, השחקנים על הבמה המחישו את הסיטי של דולי, מקום בו כולם מטפחים את הפחדים שלהם, את הטירוף שלהם ונהיים יותר ויותר חולים. אמנם, אורך ההצגה לא משרת בצורה טובה את הסיפור וישנם רגעים בהם היה ניתן לוותר על חלק מהטקסטים, אך ההפקה הזאת ראויה לשבח בזכות האומץ לגעת בחומר האנושי ללא הצורך ליפות ולעגל את פינותיו, בזכות הקאסט המסור שלה ובעיקר בזכות יצירת הצגה שכל תיאטרון בארץ יכול וצריך לאמץ לחיקו.

אני מקווה שההפקה הזאת תצא מכותלי האוניברסיטה ותציג עצמה בפני קהלים נוספים, בין היתר בכדי להפסיק לפחד מהפחד.

דולי סיטי

החוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב

על פי ספרה של אורלי קסטל- בלום

בימוי: נתי בן חנן

עיבוד: עדי ברק

עיצוב תפאורה ותלבושות: ורד פיק

תנועה: עידית סוסליק

עיצוב תאורה: יאיר ורדי

מוסיקה מקורית: מורן מייזלס

הפקה: יעל נבו-מזרחי

ע. הפקה: סיוון מיננברג

ע. במאי: יעל הוד, קרין מקובר

שחקנים יוצרים: נטע נדב, מילנה סנדלר, רינת קידר-אברהם, אייל זוסמן, תומר יעקובצ'ק, גד נבו, מיכל בובילסקי, מתן פרמינגר, אוולין קצ'ולין, אביב לוי, יעל הוד, עינת גור, נטע בר רפאל, נבו פלזן.

יפה לך, פרחה

סקירת ההצגה "פריחה שם יפה"

מאת: אנה מינייב

עדות שונות מקשטות את ארץ ישראל היפה, חלקן נחשבות יותר וחלקן פחות, חלקן נטמעו היטב בנופיה של ארצנו הקטנטונת, ולחלקן יש עוד הרבה מטענים בבטן שהן רוצות וצריכות לחשוף.

הכינוי "פרחה" מעלה בקרב רובנו אסוציאציות דומות, אתם יודעים, אחת כזאת, לרוב ממוצא מזרחי, בשפתה שגורה הח' והע', לבושה בבגדים שעוטפים את הגוף המענטז על עקבים בקלילות, ומתאפיינת בוולגריות נשית מעוררת תגובות כאלה ואחרות. אך בנוסף לכל אלה, "פרחה" הוא גם שם, ככל יתר השמות, והוא מסמל שמחה, שמחה גדולה. אכן, "פריחה שם יפה", הנה הצגה מלאה בשמחה, מהולה בעצב, מקוממת ומאלצת את צופייה להתמודד עם התופעה הבלתי ניתנת לריסון שנקראת – גזענות. יותר מכך, ההצגה הזאת עוסקת באישה המזרחית, שהיגרה ארצה ומצאה עצמה נאבקת בכל הסטיגמות שהוצמדו לה בעל כורחה, בזמן שהיא משתדלת להשתלב בחברה שכלל לא מסייעת להיטמע בארץ החדשה.

צילום: אני אטדגי

ההצגה "פריחה שם יפה" מורכבת משירים חברתיים- פוליטיים אותם כתבו יוצרים ויוצרות שהרגישו צורך להשמיע באוזני החברה הישראלית את שעל לבם בנוגע למזרחיות, לנשיות ולהדרה החברתית שלהן בתקופת עליית המזרחים ארצה. את ההצגה, שנוצרה במסלול שחקן חוקר יוצר של החוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב, יצרו סלי ארקדש וחנה ואזנה- גרינולד. אל תהליך היצירה הצטרפו עדן אוליאל ואביטל מישל-מאיר שמשחקות יחד עם ארקדש בהצגה החשובה הזאת, שחושפת בפני הצופים את החוויות של הפרחה, לגווניה.

מנהיגי המדינה דאז דאגו להכריז ללא בושה את דעתם האטומה על אלה שנתפסו בעיניהם כלא מספיק מוצלחים, "הם אינם רגילים לכל כך הרבה חינוך" אמר זלמן שזר, ובן גוריון הוסיף וטען כי ייעודם הנו לתפקד כל חייהם כפועלים, זאת מפני שהם נולדו פועלים. השחקניות על הבמה חושפות בפני קהל הצופים אמירה אחר אמירה, תוך כדי תפירה על בד עליו היו תופרות הנשים המזרחיות לפרנסתן, בדיוק כפי שייעד להן בן גוריון, בתור פועלות במפעל. ברקע הבליחו לסירוגין שירי ארץ ישראל היפה, אשר חיזקו את הפער העצום שנוצר בעקבות הסטיגמות, הדעות הקדומות והגזענות שאפיינו את תקופת בנייתה של מדינתנו.

חנה ואזנה- גרינולד דאגה לסגור חשבון עם החוויות שאפיינו את התבגרותה, היא בחרה להתמודד ולהציג גם את הפרטים הכי מביכים, כאלה שאישה ממוצעת, ועוד מזרחית של אז, מקפידה לשמור לעצמה, בכדי לא לייצר יותר מדי רעש. הקהל הגיב בהתאם, הצחוק געש ונרגע, הדמעות עלו וחשבון הנפש החל לפעול, שכן הנשים הללו, שמייצגות עדות שלמות, חוו השפלה, הטרדות מיניות, זלזול, ריסון ולמעשה נפלו קורבן למדינה שרצתה לטשטש את זהותן, "מזרחיות לא טבעית" הכריז אבא אבן, אדם מלומד ודגול, ואם הוא אמר, אז מי אנחנו שנטיל בכך ספק?!

ההדרה חלחלה בקרבן, לעיתים, ולחלקן נותר הכוח להישאר שלמות עם עצמן, על אף ההרגשה הלא נוחה בתוך העור של עצמן. מאז עברו כמה עשורים, המדינה צמחה, הניסיון למחוק תרבות שלמה ויפה לא צלח, הגזענות הפכה לגלובלית יותר, אך התחושה נותרה בעינה.

בנימה אישית, ממליצה בחום! תפקחו את העיניים ורוצו לראות!

פריחה שם יפה

תיאטרון יפו

שירים מאת: ויקי שירן, סמי שלום שטרית, יעל צדוק, אלמוג בהר, נפתלי שם טוב, מירי בן שמחון, אסתר קנקה שקלים, ארז ביטון, מירה חברוני, סיגל בנאי, יודית שחר.

רעיון ודרמטורגיה: סלי ארקדש

במאית ודרמטורגית: חנה ואזנה- גרינולד

שחקניות ושותפות ליצירה: סלי ארקדש, אביטל מישל- מאיר, עדן אוליאל

עוזרת במאי: יפעת- שיר מוסקוביץ'

מעצבת תפאורה, תלבושות ואביזרים: יאנה ציקנובסקי

מוזיקה: איתי מאירי

עיצוב תאורה: אבי אטגי

ייעוץ כוריאוגרפי: תומר צירקילביץ

מועדים נוספים: 6/2/13 20:30.

בדידות חסרת מילים

סקירת ההצגה "קונצרטה כבקשתך"

מאת: אנה מינייב

הבדידות איננה זקוקה למילים בכדי שיביעו את כאבה, היא איננה זקוקה להצהרות זועקות שימחישו את כובדה, די לה בשתיקה צורמת ובשגרה מביכה בכדי לגרום לאדם לאבד את צלמו.

ההצגה "הקונצרטה כבקשתך", מאת פרנץ קסאוור קרץ, עלתה לאחרונה במסגרת מסלול "שחקן יוצר", בחוג לאמנויות התיאטרון באוניברסיטת ת"א. את ההצגה ביימה אירינה שולמן, תלמידת החוג, שגם משחקת בה.

על הבמה נבנתה ועוצבה דירה קטנה בה מנהלת אישה בת 40 את שגרת חייה. היא חוזרת ערב ערב לביתה, לאחר יום עבודה, ובדקדקנות מעיקה עושה את אותן הפעולות שמתרכזות לכדי תמונה אחת עגומה, בדידות בלתי נסבלת מהולה במיאוס וברצון לחדול ממנה, פעם אחת ולתמיד. ללא מילים, ללא אנחות דרמטיות וללא כל רמז לחרטה, מחליטה האישה לשים קץ לחייה. היא איננה מבקשת רחמים וגם לא סימן משמיים שיניע אותה מהחלטתה הגורלית, היא רק מתעקשת להזכיר לעצמה, ולכל מי שצופה בה, מדוע רצף הפעולות שלה הביא אותה להחליט לעשות כן.

האישה הזאת היא סמל לחברה כולה, אומרת שולמן, חברה אשר התכנסה בתוך עצמה והפכה עיוורת לקיומו של האחר. החברה הזאת, אשר לא שונה בהרבה מזאת שתיאר קרץ בתקופתו, היא המצע לבדידות הנוראה המוצגת לעיני הצופה. "היה לי חשוב להתחקות אחר היום המשמעותי ביותר בחייה של הגיבורה ולשמש לה כפה", מציינת שולמן שרואה גם בחברה הישראלית את הניכור החברתי עליו דיבר קרץ.

קונצרטה מעובד

את המחזה כתב קרץ בשנות ה- 70, בתקופה בה התעצם התיאטרון הפוליטי הגרמני. המחזה עצמו כתוב כמסה של הוראות בימוי שנועדו להציג את עולמם של בני המעמד הנמוך, אשר לא מסוגלים להשמיע את קולם ושרויים במצוקה חברתית קשה. הריאליזם היווה את הבסיס לכתיבת מחזותיו, בהם הוא הרבה להציג את המציאות הקיימת באמצעות מראה אותה הציב בפני החברה.

הקונצרטה, במקור הקונצרט, מסמלת את השירים המתנגנים ברדיו ומארחים חברה לאישה בדירתה. בהצגה עצמה, מחליפה שולמן את תחנות הרדיו בלייב, בזמן ההצגה, וברקע נשמעים שירים שונים שהיא עצמה לא יודעת איזה שיר יתנגן באותו רגע נתון. בהצגה בה צפיתי, התנגן באחת התחנות השיר "ילד מזדקן" של להקת כוורת, שיר שבהפתעה השתחל לו לעלילת ההתרחשות על הבמה, ונראה כי לא ניתן היה לבקש שיר מתאים יותר. אירינה שולמן הציגה במשך 40 דקות את הסיוט הגדול ביותר של כל אדם באשר הוא, שהרי כבר עם בריאת האנושות נפסק כי לא טוב היות האדם לבדו, ואכן כך, נראה כי לאדם לבדו לא נותר עוד במה להיאחז. שולמן הסתובבה בדירתה, מבצעת פעולות בנאליות אחת אחרי השנייה, ובכל רגע נתון העידו פניה האפורות כי הן בלתי נסבלות עבורה, לא רצויות, מבוצעות מכוח ההרגל ומפאת חוסר המוצא.

רבים יתקוממו ויגידו כי אין סיבה מוצדקת לשים קץ לחיי אדם, גם אם חסרי משמעות הם בעיניו, גם אם הגיע לתחושת מיצוי והחמצה. לא פעם עברה המחשבה בראשי שעליה לצאת מהבית, לראות עולם, לבלות במחיצת חברים או אנשים שינעימו את זמנה הריק מתוכן. כל מחשבה כזאת נגמרה במסקנה שיהיו אלה רק הבלחות רדודות ולא מספקות של תעסוקה, שלא יגרמו לה אושר או השלמה עם חייה. אם כן, מה נותר לה לעשות? ללא משפחה, ללא אהבה, ללא מישהו לחזור אליו הביתה, ללא עבודה מספקת, ללא יכולת לפרוח, לא נותר לה אלא לוותר על החיים האלה ואולי אפילו לקוות שהאושר מחכה לה במקום אחר. שתיקתה הרועמת המחישה את הריק העצום בנפשה, שהמילים לא יוכלו למלא אותו לעולם, על כן בחרה היא להציל עצמה מחיה הדועכים.

"האמנות חייבת להכיל בתוכה מציאות קיצונית" טען קרץ, אוסיף ואומר כי אל לנו להמעיט בכוחה של הבדידות אשר מכרסמת בעצמות רבים מאיתנו, ומזכירה שוב ושוב שיום המחר יחזור על עצמו בדיוק כשם שהיה היום שלפניו.

קונצרטה כבקשתך

מאת: פרנץ קסאוור קרץ

בימוי ומשחק: אירינה שולמן

דרמטורגיה: עידן עמית

עיצוב תפאורה ותלבושות: מריאלה פיבניקה

עיצוב תאורה: יורה שולמן

ע. במאי: ליהיא ענבר

הפקה: נעה בנדהן

מנהל ייצור: ברק גנור

יח"צ: דניאל בלינקי

חלום עם כבוד

על ההצגה "אחותי לא בעסק" של תיאטרון אלמהבאש

מאת: אנה מינייב

אלמהבאש הוא התיאטרון הבדואי הראשון בארץ, והוא נוסד ביוזמתם של תיאטרון הנגב ועיריית רהט. בשנים האחרונות התעצבה שם קבוצת שחקנים שעם הרבה אמונה ותמיכה הגיעה בשבוע שעבר לבימת הבימה. תיאטרון ברהט איננו דבר מובן מאליו כלל, ובייחוד כאשר הוא מגיע לבימה הלאומית.

ההצגה הראשונה של תיאטרון רהט "אחותי לא בעסק" הינה יצירה של המחזאי והבמאי איסי ממנוב, מנהל תיאטרון הנגב ובין מייסדי התיאטרון אלמהבאש (בעברית: מכתש ועילי, כלי מסורתי לכתישת קפה). "זהו הפרוייקט המשמעותי ביותר בחיי המקצועיים ואני גאה להיות מהמובילים שלו" אומר איסי, שזכה בשנה שעברה ב"יקיר העיר רהט" כהערכה על תרומתו האמנותית הרבה לעיר.

"אחותי לא בעסק" הוא מחזה מקורי בשפה הערבית, שכתב איסי ממנוב בעברית ממחשבות של השחקנים על החברה הבדואית. המחזה מתורגם לערבית על ידי שניים מהשחקנים ומציג עם כתוביות בעברית. מדובר בקומדיה חברתית המתרחשת בתקופה הנוכחית ברהט. האח הבכור במשפחה, יוסף, עוסק בסחר בסמים ונמצא בחובות שהוא לא יכול לעמוד בהם. בכדי להשיג את הכסף הוא פונה לאחיו, בחור מלומד שבחר בהשכלה כדרך חיים, אך אחיו מסרב לשתף פעולה עם העבריינות שלו. יוסף מזלזל ברצון של אחיו ומטיח בו טענות על האידיאולוגיה המודרנית שלו. הוא מחליט לבקש עזרה מרועה צאן שהוא פוגש במקרה, והוא, בתמורה לסיוע הכלכלי, דורש ממנו את אחותו. יוסף כמובן מסכים ויוצא למסע שכנועים, הוא פונה אל אביו ומציג את החתן המיועד כמציאה אך נתקל שוב בהתנגדות אחיו שטוען כי אחותם מעוניינת גם היא בהשכלה ובעתיד טוב יותר לעצמה. העלילה מסתבכת כאשר מתברר שרועה הצאן הוא בעצם סוכן סמוי של המשטרה, אותו זימן האב של יוסף, שמעוניין להסגיר אותו על עסקאות הסמים שלו שלא מקובלות עליו בכלל.

סהל אלדבסאן, אשר מגלם את יוסף, הוא אחד האנשים הכי פעילים והכי נחושים שיצא לי להכיר, הוא ממקימי התיאטרון ברהט והוא גם אחראי על השיווק, משימה מורכבת בפני עצמה. מצויד בחלום ילדות לעמוד על הבמה ולשחק, נלחם סהל בכל הכוח בכדי לעשות את מה שהוא אוהב ולא התפשר על המסרים הביקורתיים שהוא רוצה להעביר. עוד משחקים בקבוצה מוסא אלקריני, קאיד אבו לטייף ואיסמעיל אלקשאעלה, שהיו חלק מקבוצת תיאטרון עוד בימי בית הספר. כיום, מלבד ההצגה המדוברת, משחק קאיד אבו לטייף בהצגה "בנברוואר", שיצרו איסי וקאיד, אשר זכתה השנה בפרס המחזה הטוב ביותר בפסטיבל "מסרחיד"- פסטיבל הצגות יחיד בערבית המתקיים מדי שנה בעכו. גם לסהל אלדבסאן יש הצגת יחיד שנקראת "שפיקשהיד", שהשתתפה בפסטיבל מסרחיד 2011 וזכתה בפרס על הכתיבה והבימוי, פרס העיתונות ופרס ההצגה הטובה.

כאמור, ההפקה "אחותי לא בעסק" איננה מובנת מאליו, במיוחד לאור העלילה המתוארת. ארבעה שחקנים מרהט שלוקחים חלק בהצגה שמבקרת את החברה הבדואית ברהט, היא בהחלט תעוזה ראויה להערכה. "ההצגה הזאת נחשבת לאירוע היסטורי בכל קנה מידה ותיזכר כפריצת דרך חסרת תקדים בחברה הבדואית", אומר מחמוד אלעמור- מנהלו לשעבר של אגף החינוך הבלתי פורמאלי ברהט, שותף פעיל מאוד בהקמת התיאטרון והמנוע שהביא את "אלמהבאש" להופיע על בימת הבימה.

במשך שנתיים עמלו אנשים רבים בכדי להוציא את ההפקה הזאת לפועל, והם נחלו הצלחה למרות המשאבים המצומצמים שהיו לרשותם, ואחרי תהליך ממושך הם הגיעו להופיע בהיכל הבימה המחודש וסיפקו לקהל הצופים שלהם חוויה מדהימה. להצגה הגיעה קבוצה גדולה מרהט שמילאה את האולם באנרגיה וצוחק רועם שגרם לי להתרגשות גדולה. צפיתי בעבר בהצגה הזאת, אך בשבילי זאת הייתה חוויה שונה לגמרי בגלל הנוכחות של המגזר הבדואי באולם, שהרי ההצגה הזאת משקפת את המציאות של חייהם ומעוררת תהיות על התנהלותה, וזה לא פשוט לעיכול לאף חברה. למרות זאת, ואולי בגלל הצורך בהתמודדות ובשיח על המצב הקיים, התגובות של הקהל הוכיחו כי האמנות היא הדרך המומלצת והטובה ביותר בכדי לשים את הקלפים על השולחן.

אודליה פרידמן, מנכ"לית תיאטרון הבימה, פתחה ערב חגיגי זה באומרה כי חזון הבימה הוא קירוב הפריפריה והמיעוטים לתיאטרון הלאומי וכי בעיניה זהו "מסע של קירוב לבבות". אני, כמובן מברכת על היוזמה הזאת ומקווה שזה לא היה מסע חד פעמי. ישר כוח והרבה הצלחה בהמשך הדרך לכל היוצרים השותפים לפרויקט המבורך הזה.

"אחותי לא בעסק"

מחזאי ובמאי: איסי ממנוב

בביצוע שחקני תיאטרון אלמהבאש (התיאטרון העירוני של רהט): מוסא אלקריני, סהל אלדבסאן, קאיד אבו לטייף, איסמעיל אלקשאעלה

תרגום: איסמעיל אלקשאעלה וסהל דבסאן

יועצת אמנותית ותפאורה: מיכאלה ליקא

יצור תפאורה: יוחי לוין

תאורה: שמואל מור

וידאו: מוראד אלפראונה

מוסיקה: דורון שלום

עוזר במאי: ח'אלד אבו ח'רמה

מפיק: חליל אלעמור

מומלץ לעקוב אחר מועדי הצגות נוספים.