אהבה של אמא

ביקורת ההצגה "דולי סיטי"

מאת: אנה מינייב

החוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב פורח. לפני זמן מה עלתה בחוג ההצגה "דולי סיטי", הפקה מרשימה, עם חזון גדול. "דולי סיטי" היא מההצגות שלא יכולות להשאיר את צופייה אדישים, גם בזכות הקאסט העשיר והרב על הבמה, גם בזכות הסיפור המוצג, אבל בעיקר בזכות השפה הבימתית שיוצריה בחרו עבורה.

ההצגה "דולי סיטי" הנה עיבוד לספרה של אורלי קסטל- בלום, רומן המתאר את תחושותיה של דולי, ספק רופאה ספק בריאה בנפשה, בתור אם. לאחר שמוצאת דולי תינוק בתוך שקית זבל היא מחליטה לאמצו, לטפל בו ולדאוג לקיומו. דאגה זו הופכת במהרה לאובססיה, דעתה נטרפת עליה ומרוב דאגה היא מאמינה כי הילד לא בריא וכי יש לנתח אותו שוב ושוב ושוב ושוב בכדי למצוא את המחלות שלו, שלא נותנות לה מנוח. כמובן, שדולי תיראה לכם תחילה כאישה לא נורמטיבית, חולה ומוטרפת, אך במבט מעמיק יותר, תבחינו באישה שתסמיניה אמנם מוקצנים, אך מאפיינים את תחושת האימהות ותחושת החרדה האינסופית המתלווה אליה.

נתי בן חנן, סטודנטית במסלול שחקן יוצר חוקר של התואר השני בחוג לתיאטרון, עיבדה את הרומן של קסטל- בלום יחד עם עדי ברק.  בן חנן ביימה אותו מנקודת המבט הנשית שלה, אותה היא שילבה עם שפה בימתית מרעננת, מאתגרת ואינטנסיבית. על הבמה עמדו 14 שחקנים, בעוד שברומן מספרת דולי בגוף ראשון את סיפורה הלא קונבנציונאלי, "כנראה שקול אחד לא מספיק כאן" ציינה בן חנן בתוכניית ההצגה, ובחרה לעטוף את דולי בקולות הבוקעים מנבכי נשמתה ומחשבתה. השחקנים מוגדרים כמקהלה, עומדים על המרפסות וחושפים את דולי – עוד מחשבה אסורה, עוד תחושה מטורפת, עוד רצון בלתי נשלט. כל אלה מוסיפים אנרגיה לחלל הבמה. לפתע יש הרבה דולי, נוצר עומס מחשבתי, יש רצון לצרוח, לעצור, לחבק אותה. דולי תספר לכם את כל מה שלא העזתם לחשוב בקול רם, ועל ידי הבימוי של בן חנן היא גם תגרום לכם לאהוב אותה, למרות הכול.

את דולי מגלמת נטע נדב באהבה ובקבלה עצומה, היא הצליחה להיכנס לנפשה ולמצוא בה את האנושיות המורכבת שמביאה את דולי לנתח, לחקור ולהשתגע כל יום עוד קצת ממה שעתיד להתפתח אצל העולל שאימצה. עם הרבה ביטחון וכישרון הביאה נטע לבמה את דולי, ההיפוכונדרית המשוגעת ובאותה נשימה את דולי, האישה שלא מוצאת את דרכה לאזור השלווה והשחרור מהטירוף שאוחז בה. דולי היא כמו שאומרים, דמות, יש לה תואר בכאילו ברפואה, היא מכורה לניתוחים וחתכים, היא מלאה באימה והיא הורגת את כל מי שבא לה ליד ואיננו לרוחה.

"את חותכת רק בשביל לחתוך", אומרת לה אמה של דולי, אותה מגלמת מילנה סנדלר בבעתה גדולה, אך אין זה בדיוק כך. דולי חותכת כי היא איננה מכירה דרך נוספת להבעת הפחדים והדאגה שלה ליצור הקטן שתלוי בה כעת ואין שום ברירה אחרת אלא לטפל בו, בצורה כזאת או אחרת. היא רוצה להגן עליו, היא איננה בטוחה ממה, והרצון לגונן עליו גורם לה לחתוך, לחטט, לתפור ואפילו להוסיף לו עוד כליה מרוב אימה שמא יש לו רק אחת.

צילומים: כפיר בולוטין

ההברקה המרשימה ביותר של בן חנן היא צורת ההמחשה של הילד הקטן של דולי, בן, אותו מגלמת רינת קידר-אברהם. היא עושה זאת בעודה תלויה על חבל, כמו מחוברת בחבל הטבור לדולי, לטוב ולרע. קידר- אברהם טיפסה על החבל, ליפפה אותו סביבה, נאחזה בו, התגלגלה, ברחה וחזרה לאמה הגועשת, כל אלה בדקדקנות יוצאת דופן, בשליטה מעוררת פליאה ובמיומנות מדהימה שהעצימה את כישרון המשחק והריכוז האדירים שלה. ההופעה שלה על הבמה בהחלט השאירה את חותמה.

עבודת המשחק על הבמה ראויה להערכה רבה, השחקנים על הבמה המחישו את הסיטי של דולי, מקום בו כולם מטפחים את הפחדים שלהם, את הטירוף שלהם ונהיים יותר ויותר חולים. אמנם, אורך ההצגה לא משרת בצורה טובה את הסיפור וישנם רגעים בהם היה ניתן לוותר על חלק מהטקסטים, אך ההפקה הזאת ראויה לשבח בזכות האומץ לגעת בחומר האנושי ללא הצורך ליפות ולעגל את פינותיו, בזכות הקאסט המסור שלה ובעיקר בזכות יצירת הצגה שכל תיאטרון בארץ יכול וצריך לאמץ לחיקו.

אני מקווה שההפקה הזאת תצא מכותלי האוניברסיטה ותציג עצמה בפני קהלים נוספים, בין היתר בכדי להפסיק לפחד מהפחד.

דולי סיטי

החוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב

על פי ספרה של אורלי קסטל- בלום

בימוי: נתי בן חנן

עיבוד: עדי ברק

עיצוב תפאורה ותלבושות: ורד פיק

תנועה: עידית סוסליק

עיצוב תאורה: יאיר ורדי

מוסיקה מקורית: מורן מייזלס

הפקה: יעל נבו-מזרחי

ע. הפקה: סיוון מיננברג

ע. במאי: יעל הוד, קרין מקובר

שחקנים יוצרים: נטע נדב, מילנה סנדלר, רינת קידר-אברהם, אייל זוסמן, תומר יעקובצ'ק, גד נבו, מיכל בובילסקי, מתן פרמינגר, אוולין קצ'ולין, אביב לוי, יעל הוד, עינת גור, נטע בר רפאל, נבו פלזן.

יפה לך, פרחה

סקירת ההצגה "פריחה שם יפה"

מאת: אנה מינייב

עדות שונות מקשטות את ארץ ישראל היפה, חלקן נחשבות יותר וחלקן פחות, חלקן נטמעו היטב בנופיה של ארצנו הקטנטונת, ולחלקן יש עוד הרבה מטענים בבטן שהן רוצות וצריכות לחשוף.

הכינוי "פרחה" מעלה בקרב רובנו אסוציאציות דומות, אתם יודעים, אחת כזאת, לרוב ממוצא מזרחי, בשפתה שגורה הח' והע', לבושה בבגדים שעוטפים את הגוף המענטז על עקבים בקלילות, ומתאפיינת בוולגריות נשית מעוררת תגובות כאלה ואחרות. אך בנוסף לכל אלה, "פרחה" הוא גם שם, ככל יתר השמות, והוא מסמל שמחה, שמחה גדולה. אכן, "פריחה שם יפה", הנה הצגה מלאה בשמחה, מהולה בעצב, מקוממת ומאלצת את צופייה להתמודד עם התופעה הבלתי ניתנת לריסון שנקראת – גזענות. יותר מכך, ההצגה הזאת עוסקת באישה המזרחית, שהיגרה ארצה ומצאה עצמה נאבקת בכל הסטיגמות שהוצמדו לה בעל כורחה, בזמן שהיא משתדלת להשתלב בחברה שכלל לא מסייעת להיטמע בארץ החדשה.

צילום: אני אטדגי

ההצגה "פריחה שם יפה" מורכבת משירים חברתיים- פוליטיים אותם כתבו יוצרים ויוצרות שהרגישו צורך להשמיע באוזני החברה הישראלית את שעל לבם בנוגע למזרחיות, לנשיות ולהדרה החברתית שלהן בתקופת עליית המזרחים ארצה. את ההצגה, שנוצרה במסלול שחקן חוקר יוצר של החוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב, יצרו סלי ארקדש וחנה ואזנה- גרינולד. אל תהליך היצירה הצטרפו עדן אוליאל ואביטל מישל-מאיר שמשחקות יחד עם ארקדש בהצגה החשובה הזאת, שחושפת בפני הצופים את החוויות של הפרחה, לגווניה.

מנהיגי המדינה דאז דאגו להכריז ללא בושה את דעתם האטומה על אלה שנתפסו בעיניהם כלא מספיק מוצלחים, "הם אינם רגילים לכל כך הרבה חינוך" אמר זלמן שזר, ובן גוריון הוסיף וטען כי ייעודם הנו לתפקד כל חייהם כפועלים, זאת מפני שהם נולדו פועלים. השחקניות על הבמה חושפות בפני קהל הצופים אמירה אחר אמירה, תוך כדי תפירה על בד עליו היו תופרות הנשים המזרחיות לפרנסתן, בדיוק כפי שייעד להן בן גוריון, בתור פועלות במפעל. ברקע הבליחו לסירוגין שירי ארץ ישראל היפה, אשר חיזקו את הפער העצום שנוצר בעקבות הסטיגמות, הדעות הקדומות והגזענות שאפיינו את תקופת בנייתה של מדינתנו.

חנה ואזנה- גרינולד דאגה לסגור חשבון עם החוויות שאפיינו את התבגרותה, היא בחרה להתמודד ולהציג גם את הפרטים הכי מביכים, כאלה שאישה ממוצעת, ועוד מזרחית של אז, מקפידה לשמור לעצמה, בכדי לא לייצר יותר מדי רעש. הקהל הגיב בהתאם, הצחוק געש ונרגע, הדמעות עלו וחשבון הנפש החל לפעול, שכן הנשים הללו, שמייצגות עדות שלמות, חוו השפלה, הטרדות מיניות, זלזול, ריסון ולמעשה נפלו קורבן למדינה שרצתה לטשטש את זהותן, "מזרחיות לא טבעית" הכריז אבא אבן, אדם מלומד ודגול, ואם הוא אמר, אז מי אנחנו שנטיל בכך ספק?!

ההדרה חלחלה בקרבן, לעיתים, ולחלקן נותר הכוח להישאר שלמות עם עצמן, על אף ההרגשה הלא נוחה בתוך העור של עצמן. מאז עברו כמה עשורים, המדינה צמחה, הניסיון למחוק תרבות שלמה ויפה לא צלח, הגזענות הפכה לגלובלית יותר, אך התחושה נותרה בעינה.

בנימה אישית, ממליצה בחום! תפקחו את העיניים ורוצו לראות!

פריחה שם יפה

תיאטרון יפו

שירים מאת: ויקי שירן, סמי שלום שטרית, יעל צדוק, אלמוג בהר, נפתלי שם טוב, מירי בן שמחון, אסתר קנקה שקלים, ארז ביטון, מירה חברוני, סיגל בנאי, יודית שחר.

רעיון ודרמטורגיה: סלי ארקדש

במאית ודרמטורגית: חנה ואזנה- גרינולד

שחקניות ושותפות ליצירה: סלי ארקדש, אביטל מישל- מאיר, עדן אוליאל

עוזרת במאי: יפעת- שיר מוסקוביץ'

מעצבת תפאורה, תלבושות ואביזרים: יאנה ציקנובסקי

מוזיקה: איתי מאירי

עיצוב תאורה: אבי אטגי

ייעוץ כוריאוגרפי: תומר צירקילביץ

מועדים נוספים: 6/2/13 20:30.

בדידות חסרת מילים

סקירת ההצגה "קונצרטה כבקשתך"

מאת: אנה מינייב

הבדידות איננה זקוקה למילים בכדי שיביעו את כאבה, היא איננה זקוקה להצהרות זועקות שימחישו את כובדה, די לה בשתיקה צורמת ובשגרה מביכה בכדי לגרום לאדם לאבד את צלמו.

ההצגה "הקונצרטה כבקשתך", מאת פרנץ קסאוור קרץ, עלתה לאחרונה במסגרת מסלול "שחקן יוצר", בחוג לאמנויות התיאטרון באוניברסיטת ת"א. את ההצגה ביימה אירינה שולמן, תלמידת החוג, שגם משחקת בה.

על הבמה נבנתה ועוצבה דירה קטנה בה מנהלת אישה בת 40 את שגרת חייה. היא חוזרת ערב ערב לביתה, לאחר יום עבודה, ובדקדקנות מעיקה עושה את אותן הפעולות שמתרכזות לכדי תמונה אחת עגומה, בדידות בלתי נסבלת מהולה במיאוס וברצון לחדול ממנה, פעם אחת ולתמיד. ללא מילים, ללא אנחות דרמטיות וללא כל רמז לחרטה, מחליטה האישה לשים קץ לחייה. היא איננה מבקשת רחמים וגם לא סימן משמיים שיניע אותה מהחלטתה הגורלית, היא רק מתעקשת להזכיר לעצמה, ולכל מי שצופה בה, מדוע רצף הפעולות שלה הביא אותה להחליט לעשות כן.

האישה הזאת היא סמל לחברה כולה, אומרת שולמן, חברה אשר התכנסה בתוך עצמה והפכה עיוורת לקיומו של האחר. החברה הזאת, אשר לא שונה בהרבה מזאת שתיאר קרץ בתקופתו, היא המצע לבדידות הנוראה המוצגת לעיני הצופה. "היה לי חשוב להתחקות אחר היום המשמעותי ביותר בחייה של הגיבורה ולשמש לה כפה", מציינת שולמן שרואה גם בחברה הישראלית את הניכור החברתי עליו דיבר קרץ.

קונצרטה מעובד

את המחזה כתב קרץ בשנות ה- 70, בתקופה בה התעצם התיאטרון הפוליטי הגרמני. המחזה עצמו כתוב כמסה של הוראות בימוי שנועדו להציג את עולמם של בני המעמד הנמוך, אשר לא מסוגלים להשמיע את קולם ושרויים במצוקה חברתית קשה. הריאליזם היווה את הבסיס לכתיבת מחזותיו, בהם הוא הרבה להציג את המציאות הקיימת באמצעות מראה אותה הציב בפני החברה.

הקונצרטה, במקור הקונצרט, מסמלת את השירים המתנגנים ברדיו ומארחים חברה לאישה בדירתה. בהצגה עצמה, מחליפה שולמן את תחנות הרדיו בלייב, בזמן ההצגה, וברקע נשמעים שירים שונים שהיא עצמה לא יודעת איזה שיר יתנגן באותו רגע נתון. בהצגה בה צפיתי, התנגן באחת התחנות השיר "ילד מזדקן" של להקת כוורת, שיר שבהפתעה השתחל לו לעלילת ההתרחשות על הבמה, ונראה כי לא ניתן היה לבקש שיר מתאים יותר. אירינה שולמן הציגה במשך 40 דקות את הסיוט הגדול ביותר של כל אדם באשר הוא, שהרי כבר עם בריאת האנושות נפסק כי לא טוב היות האדם לבדו, ואכן כך, נראה כי לאדם לבדו לא נותר עוד במה להיאחז. שולמן הסתובבה בדירתה, מבצעת פעולות בנאליות אחת אחרי השנייה, ובכל רגע נתון העידו פניה האפורות כי הן בלתי נסבלות עבורה, לא רצויות, מבוצעות מכוח ההרגל ומפאת חוסר המוצא.

רבים יתקוממו ויגידו כי אין סיבה מוצדקת לשים קץ לחיי אדם, גם אם חסרי משמעות הם בעיניו, גם אם הגיע לתחושת מיצוי והחמצה. לא פעם עברה המחשבה בראשי שעליה לצאת מהבית, לראות עולם, לבלות במחיצת חברים או אנשים שינעימו את זמנה הריק מתוכן. כל מחשבה כזאת נגמרה במסקנה שיהיו אלה רק הבלחות רדודות ולא מספקות של תעסוקה, שלא יגרמו לה אושר או השלמה עם חייה. אם כן, מה נותר לה לעשות? ללא משפחה, ללא אהבה, ללא מישהו לחזור אליו הביתה, ללא עבודה מספקת, ללא יכולת לפרוח, לא נותר לה אלא לוותר על החיים האלה ואולי אפילו לקוות שהאושר מחכה לה במקום אחר. שתיקתה הרועמת המחישה את הריק העצום בנפשה, שהמילים לא יוכלו למלא אותו לעולם, על כן בחרה היא להציל עצמה מחיה הדועכים.

"האמנות חייבת להכיל בתוכה מציאות קיצונית" טען קרץ, אוסיף ואומר כי אל לנו להמעיט בכוחה של הבדידות אשר מכרסמת בעצמות רבים מאיתנו, ומזכירה שוב ושוב שיום המחר יחזור על עצמו בדיוק כשם שהיה היום שלפניו.

קונצרטה כבקשתך

מאת: פרנץ קסאוור קרץ

בימוי ומשחק: אירינה שולמן

דרמטורגיה: עידן עמית

עיצוב תפאורה ותלבושות: מריאלה פיבניקה

עיצוב תאורה: יורה שולמן

ע. במאי: ליהיא ענבר

הפקה: נעה בנדהן

מנהל ייצור: ברק גנור

יח"צ: דניאל בלינקי

חלום עם כבוד

על ההצגה "אחותי לא בעסק" של תיאטרון אלמהבאש

מאת: אנה מינייב

אלמהבאש הוא התיאטרון הבדואי הראשון בארץ, והוא נוסד ביוזמתם של תיאטרון הנגב ועיריית רהט. בשנים האחרונות התעצבה שם קבוצת שחקנים שעם הרבה אמונה ותמיכה הגיעה בשבוע שעבר לבימת הבימה. תיאטרון ברהט איננו דבר מובן מאליו כלל, ובייחוד כאשר הוא מגיע לבימה הלאומית.

ההצגה הראשונה של תיאטרון רהט "אחותי לא בעסק" הינה יצירה של המחזאי והבמאי איסי ממנוב, מנהל תיאטרון הנגב ובין מייסדי התיאטרון אלמהבאש (בעברית: מכתש ועילי, כלי מסורתי לכתישת קפה). "זהו הפרוייקט המשמעותי ביותר בחיי המקצועיים ואני גאה להיות מהמובילים שלו" אומר איסי, שזכה בשנה שעברה ב"יקיר העיר רהט" כהערכה על תרומתו האמנותית הרבה לעיר.

"אחותי לא בעסק" הוא מחזה מקורי בשפה הערבית, שכתב איסי ממנוב בעברית ממחשבות של השחקנים על החברה הבדואית. המחזה מתורגם לערבית על ידי שניים מהשחקנים ומציג עם כתוביות בעברית. מדובר בקומדיה חברתית המתרחשת בתקופה הנוכחית ברהט. האח הבכור במשפחה, יוסף, עוסק בסחר בסמים ונמצא בחובות שהוא לא יכול לעמוד בהם. בכדי להשיג את הכסף הוא פונה לאחיו, בחור מלומד שבחר בהשכלה כדרך חיים, אך אחיו מסרב לשתף פעולה עם העבריינות שלו. יוסף מזלזל ברצון של אחיו ומטיח בו טענות על האידיאולוגיה המודרנית שלו. הוא מחליט לבקש עזרה מרועה צאן שהוא פוגש במקרה, והוא, בתמורה לסיוע הכלכלי, דורש ממנו את אחותו. יוסף כמובן מסכים ויוצא למסע שכנועים, הוא פונה אל אביו ומציג את החתן המיועד כמציאה אך נתקל שוב בהתנגדות אחיו שטוען כי אחותם מעוניינת גם היא בהשכלה ובעתיד טוב יותר לעצמה. העלילה מסתבכת כאשר מתברר שרועה הצאן הוא בעצם סוכן סמוי של המשטרה, אותו זימן האב של יוסף, שמעוניין להסגיר אותו על עסקאות הסמים שלו שלא מקובלות עליו בכלל.

סהל אלדבסאן, אשר מגלם את יוסף, הוא אחד האנשים הכי פעילים והכי נחושים שיצא לי להכיר, הוא ממקימי התיאטרון ברהט והוא גם אחראי על השיווק, משימה מורכבת בפני עצמה. מצויד בחלום ילדות לעמוד על הבמה ולשחק, נלחם סהל בכל הכוח בכדי לעשות את מה שהוא אוהב ולא התפשר על המסרים הביקורתיים שהוא רוצה להעביר. עוד משחקים בקבוצה מוסא אלקריני, קאיד אבו לטייף ואיסמעיל אלקשאעלה, שהיו חלק מקבוצת תיאטרון עוד בימי בית הספר. כיום, מלבד ההצגה המדוברת, משחק קאיד אבו לטייף בהצגה "בנברוואר", שיצרו איסי וקאיד, אשר זכתה השנה בפרס המחזה הטוב ביותר בפסטיבל "מסרחיד"- פסטיבל הצגות יחיד בערבית המתקיים מדי שנה בעכו. גם לסהל אלדבסאן יש הצגת יחיד שנקראת "שפיקשהיד", שהשתתפה בפסטיבל מסרחיד 2011 וזכתה בפרס על הכתיבה והבימוי, פרס העיתונות ופרס ההצגה הטובה.

כאמור, ההפקה "אחותי לא בעסק" איננה מובנת מאליו, במיוחד לאור העלילה המתוארת. ארבעה שחקנים מרהט שלוקחים חלק בהצגה שמבקרת את החברה הבדואית ברהט, היא בהחלט תעוזה ראויה להערכה. "ההצגה הזאת נחשבת לאירוע היסטורי בכל קנה מידה ותיזכר כפריצת דרך חסרת תקדים בחברה הבדואית", אומר מחמוד אלעמור- מנהלו לשעבר של אגף החינוך הבלתי פורמאלי ברהט, שותף פעיל מאוד בהקמת התיאטרון והמנוע שהביא את "אלמהבאש" להופיע על בימת הבימה.

במשך שנתיים עמלו אנשים רבים בכדי להוציא את ההפקה הזאת לפועל, והם נחלו הצלחה למרות המשאבים המצומצמים שהיו לרשותם, ואחרי תהליך ממושך הם הגיעו להופיע בהיכל הבימה המחודש וסיפקו לקהל הצופים שלהם חוויה מדהימה. להצגה הגיעה קבוצה גדולה מרהט שמילאה את האולם באנרגיה וצוחק רועם שגרם לי להתרגשות גדולה. צפיתי בעבר בהצגה הזאת, אך בשבילי זאת הייתה חוויה שונה לגמרי בגלל הנוכחות של המגזר הבדואי באולם, שהרי ההצגה הזאת משקפת את המציאות של חייהם ומעוררת תהיות על התנהלותה, וזה לא פשוט לעיכול לאף חברה. למרות זאת, ואולי בגלל הצורך בהתמודדות ובשיח על המצב הקיים, התגובות של הקהל הוכיחו כי האמנות היא הדרך המומלצת והטובה ביותר בכדי לשים את הקלפים על השולחן.

אודליה פרידמן, מנכ"לית תיאטרון הבימה, פתחה ערב חגיגי זה באומרה כי חזון הבימה הוא קירוב הפריפריה והמיעוטים לתיאטרון הלאומי וכי בעיניה זהו "מסע של קירוב לבבות". אני, כמובן מברכת על היוזמה הזאת ומקווה שזה לא היה מסע חד פעמי. ישר כוח והרבה הצלחה בהמשך הדרך לכל היוצרים השותפים לפרויקט המבורך הזה.

"אחותי לא בעסק"

מחזאי ובמאי: איסי ממנוב

בביצוע שחקני תיאטרון אלמהבאש (התיאטרון העירוני של רהט): מוסא אלקריני, סהל אלדבסאן, קאיד אבו לטייף, איסמעיל אלקשאעלה

תרגום: איסמעיל אלקשאעלה וסהל דבסאן

יועצת אמנותית ותפאורה: מיכאלה ליקא

יצור תפאורה: יוחי לוין

תאורה: שמואל מור

וידאו: מוראד אלפראונה

מוסיקה: דורון שלום

עוזר במאי: ח'אלד אבו ח'רמה

מפיק: חליל אלעמור

מומלץ לעקוב אחר מועדי הצגות נוספים.

מרתה מתארחת ברדיו

לכבוד הגיליון ה-20, התארחנו בתוכנית "אמנות. נקודה" של יובל מסקין.

התוכנית תשודר ברשת א', יום ראשון, 18/11, בשעה 13:00.

שידור חוזר: יום שבת 24/11 בשעה 15:00.

 

תמלול הראיון

יובל מסקין: אנחנו מארחים את אירית ראב ואנה מינייב, שתי נשים צעירות שסיפרו לי שיש כזה דבר באינטרנט שנקרא "מרתה יודעת", אירית היא בעצם האחראית על זה, העורכת. מה זה? ספרי לי, מה ניסית לעשות? מה יש היום ברשת?

אירית ראב: אני עדיין מנסה לעשות.

יובל מסקין: כבר כמה גיליונות יש?

אירית ראב: ביום חמישי, 15/11/12, יוצא הגיליון ה- 20.

יובל מסקין: מזל טוב! בגלל זה הזמנו אתכן.

אירית ראב: "מרתה יודעת" זה מגזין תיאטרון, הוא נמצא באתר אינטרנט כמגזין תיאטרון מקוון, אבל הוא מגזין לכל דבר.

יובל מסקין: אז למה "מרתה"? מי היא מרתה? האם היא מרתה של אולבי?

אירית ראב: גם, מרתה היא כולנו. מרתה, מעבר לזה שזה בעבר היה ראשי תיבות של מרחב רדיקלי לתיאטרון העכשווי. כיום דברים כבר זזו, אנחנו כבר לא רדיקליים, אלא יותר כוללים את כל הגוונים בתיאטרון. יש הרבה מחזות, מסיבה זו או אחרת, שיש בהם את הדמות הזאת- מרתה.

יובל מסקין: תזכירי לי?

אירית ראב: "המורדים" של עדנה מזי"א, "שעת הילדים", גם המקור של השם הוא מקור נוצרי, אז זאת גם אחת הסיבות שיש הרבה מחזות עם השם הזה.

יובל מסקין: אבל מה היא יודעת?

אירית ראב: הכול.

יובל מסקין: אמרת- התחלנו עם רצון רדיקלי?

אירית ראב: כן, זה היה בהתחלה. בעקרון, המטרה שלנו היא להעצים את התחום הזה, שהוא עדיין, על אף ההיסטוריה הרבה שלו, הוא די בחיתוליו, מהבחינה של הייצוג שלו באינטרנט, הכוונה. וגם בעצם לתת עוד אופציה פרסומית.

יובל מסקין: מה לומדים בדרך, שזה משתנה. הרי אתה יכול להגות בעיני רוחך, כמו הצגה, מה שאתה רוצה, ופתאום החיים והצרכים והרצונות של האנשים שמשתתפים… מה השתנה? איך היום מרתה נראית? תמכרי קצת, אני איש ששואל בשביל מה לפתוח את האתר הזה?

אירית ראב: בעצם אנחנו מביאים קול אחר לתיאטרון של עכשיו.

יובל מסקין: מה מאפיין את הקול האחר?

אירית ראב: אנחנו לא שוחרי רייטינג, זאת אומרת אנחנו מציגים ומייצגים את מה שמעניין אותנו, ככתבים, כיוצרים. כולנו במערכת יוצרי תיאטרון. בעצם אנחנו מביאים את מה שמדליק אותנו בתיאטרון, על כל הגוונים. אין לנו אג'נדה של רק תיאטרון פרינג' או רק תיאטרון קהילתי, בגיליונות שלנו כתבנו על תיאטרון מחול, תיאטרון בשוליים, סקס סמים ותיאטרון.

יובל מסקין: אם התרשמתי נכון, הרצון שלכם הוא לנסות להגיד דברים על מה שאתם רוצים שיהיה, על דברים שטובים בעיניכם, ולא לחפש את הרע ולהגיד למה הוא רע, אלא להבליט דברים חיוביים.

אירית ראב: נכון, על אף שגם אם המצב הוא רע, אז לא לפחד להגיד שהוא רע ולנסות לשנות אותו. אבל כן, להבליט את מה שיפה עכשיו בתיאטרון.

יובל מסקין: זאת אומרת, אם אני כותב אצלך וראיתי שתי הצגות השבוע, אחת שאהבתי ואחת שלא, את תגידי לי שעדיף שאכתוב על זאת שאהבתי.

אירית ראב: לא. זה תלוי מה התשוקה שלך, מה אתה רוצה להגיד.

יובל מסקין: אנה, את כותבת שם בעקרון, איך בכלל בוחרים על מה לכתוב?

אנה מינייב: מתעניינים, עושים סקר על מה שהולך בשבועות האחרונים, או בחודשים האחרונים, אנחנו גם מסקרים דברים שהופיעו גם ממזמן, פשוט מנקודת מבט אחרת לגמרי, אישית שלנו. לפעמים אירית בוחרת, לפעמים אנחנו בוחרים.

יובל מסקין: אתם הכתבים רבים לפעמים על הצגה מסוימת? מי רוצה לכתוב עליה?

אנה מינייב: זה קורה, אבל אין לנו ריבים, אנחנו מאוד מגובשים. לפעמים הולכים ביחד. היו מקרים בהם שני כתבים הלכו לראות ביחד את אותה ההצגה וכתבו שתי כתבות על אותה ההצגה, מן דיבייט כזה.

יובל מסקין: עדיף שיהיה בעד ונגד?

אנה מינייב: לדעתי עדיף, אבל לפעמים זה גם לא יוצא ככה. זה בסדר אם יש דעה אחידה. שאלת על הכאסח, לדעתי הכאסח לפעמים נחוץ, אני אישית מודה ומתוודה שלפעמים אם צריך אני אעשה את זה, לפעמים גם אכסח.

יובל מסקין: עברתי באופן מקרי ורנדומאלי על כל מיני כתבות, יש מן הרגשה שזו כתיבה אישית מאוד, שהאיש שכותב הוא האיש שכותב, ויש אובייקטיביות, ומצד שני, אתם לא גולשים לאזורים של האישי מדי, שזאת אחת המחלות של העיתונות בשנים האחרונות. אני חושב שמי שכותב אישי מאוד, צריכה להיות סיבה מאוד טובה שיהיה לי מעניין לקרוא אותו. אנשים מפרטים יותר מדי ובנחרצות מטורפת. אני כן מזהה איזו עדינות, שוליים רכים, ולא נחרצות מוחלטת ולא רק אני אני אני, ו"גם ראיתי את המלט". אני צודק? זה מכוון או לא מכוון?

אירית ראב: כן. זה פשוט יוצא ככה. בביקורות, וגם בכתבות אחרות, אני כן מכוונת כל אחד מהכתבים שיראה את הצד האישי שלו, את הדעה האישית שלו על מה שהוא ראה.

יובל מסקין: כי מתישהו, העניין הסובייקטיבי, בכל ביקורת שלא נכתוב, בכל דבר שנצפה אי פעם, עובד, ולא יעזור כלום.

אירית ראב: נכון.

אנה מינייב: אני חושבת שיש גם איזה שהוא פן של צניעות. אנחנו 8 כתבים, כל אחד מאיתנו בא מהעולם הזה, אנחנו חווים את העולם הזה לא רק מבחינת הסתכלות חיצונית, אנחנו גם יוצרים את העולם הזה, כל אחד בדרך שלו. יש איזו שהיא צניעות שנשמרת, ובגלל זה אנחנו לא באים ואומרים שאנחנו כבר באיזשהו סטטוס כל כך גבוה שאנחנו יכולים לאפשר לעצמנו לכתוב כל מה שעולה על רוחנו. הדף הזה הוא קדוש, אנחנו מעלים שם דברים חשובים לנו, לערכים שלנו, לתיאטרון, לפרינג'.

יובל מסקין: תנו לי באמת איזו אמירה על עולם התיאטרון בישראל, מה טוב בו ? מה רע בו? לא מחייב בהכרח, אלא בשביל האנשים ששומעים ישמעו את הדעות הראשוניות שלכם.

אירית ראב: המצב כרגע לא רע, התיאטרון בארץ הוא לא רע, אבל יש בהחלט מקום גדול לשיפור.

יובל מסקין: באיזה אופן?

אירית ראב: יותר מבחינת הפרינג', יותר תמיכה לפרינג'. גם מבחינה כספית וגם מבחינה הכרתית, יותר להביא אותו למקומות אחרים בארץ. נכון שיש פרויקטים עכשיו של פרינג' בפריפריה, אבל לא מספיק. כרגע, "בירת ת"א" מה שנקרא, גדושה בתיאטרון, וצריך לאוורר את זה קצת.

אנה מינייב: אני אתייחס לטוב. אני זוכה לראות יותר ויותר, גם בעקבות הכתיבה שלי ב"מרתה", זה שצעירים בארץ באמת מתגייסים למען עשייה מאוד יפה בעיניי, והם גדלים ומתרבים וזה מדהים בעיניי. אנשים יוצרים יש מאין וזה מדהים לראות את זה.

יובל מסקין: הסצנה מאוד תוססת, אין ספק. עכשיו, בכל זאת, הקהל בשנים האחרונות מקבל מרוב התיאטרונים, מרוב ההפקות שהוא צורך, יש להם סבטקסט מאוד מרצה, שחס וחלילה לא ישעמם לרגע. הפרינג', מבחינה הזאת הוא די הפוך. גם כשהוא בא להתחנף, עדין הוא עושה את זה ברעננות גדולה. זאת אומרת, יש כאן בעיה גדולה, כשאת מדברת על להפיץ את הפרינג' ואת מדברת על תסיסה, למי לעזאזל? כבר 20 שנה לפחות מרצים את הקהל. פרינג' מטבעו לא תמיד מרצה, יש לו גם פחות תקציב לרצות. אין כוכב על הבמה, התפאורה לא תמיד תהיה כמו שם, וכולי וכולי. מה עם הקהל? איך מחנכים קהל דרך הכתיבה שלכם?

אירית ראב: קודם כל, מראים לו, מאירים לו כל מיני דברים אחרים. מעבר לזה, זה נכון שיש חלק ניכר מהקהל שרוצה את ההצגות ה"רגילות" מה שנקרא…

יובל מסקין: דרך אגב, אם הן מצוינות לא אכפת להם. הצגה מצוינת היא הצגה מצוינת. הטענה שלי היא שכשזה טוב זה טוב, וכשזה רע זה רע, בבינוני, הפרינג' מעניין אותי יותר. והבינוני זה הרוב. כי מישהו פה שבר את הראש באופן מפואר, ושני ניסה משהו נורא מעניין ולא הצליח, ואני בכוונה אומר את הלא טוב, ושלישי נכשל על זה שאין לו עדיין את הבגרות או את המבצעים הנכונים. אבל אתה רואה שמישהו עשה משהו עם סיבה. ואז אני נעשה הקהל הכי אדיב בעולם, אני מעלים עין מדברים, הם לא מפריעים לי באמת. תיאטרון בינוני נורמאלי שנועד לרצות, משעמם ומעצבן אותי תוך חמש דקות, גם אם הוא עשוי יותר טוב עם ערכי הפקה כאלה או אחרים, מאשר כל הפרינג' ביחד.

אנה מינייב: קודם כל, אני חושבת שהוא עשוי יותר טוב במרכאות כפולות ומכופלות בגלל התקציב, זה נטו כסף, זה מה שמשפיע. דיברת על חינוך של קהל. כן, מאוד קשה לנו. קשה לנו לפנות לקהלים וקשה לנו להגיע להמון אנשים כי זה גם פרינג', וגם חדש וגם באינטרנט…

יובל מסקין: וגם לא כל הזמן מרצה. גם הלהיטים, למשל ההצגה מייקל, שהיא בפירוש פרינג', תפסה למרות שהיא מאוד לא מרצה, ההומור שם הוא באמת הומור פרטי מאוד של האנשים האלה, אזוטרי במידה מסויימת, אפלולי במידה מסויימת, הוא לא ווינר ברור ומובן מאליו, דווקא בגלל שהוא מיוחד הוא הצליח לתפוס את קהל הנישה שלו. הנה, הארתי הצגה אחת ששווה לראות. תאירו כל אחת הצגה שממש אתן אומרות למאזינים שלנו, זה מאסט, הצגה שקיימת היום.

אירית ראב: יש הצגה בתיאטרון הסימטה שנקראת "הדיבוק בין שני עולמות" של שמואל שוחט. זאת הצגה, שמעבר לזה שהיא מתבססת על המחזה היהודי הקלאסי "הדיבוק", הוא (שוחט) עושה שימוש נהדר עם בובות, והוא עושה את זה מנקודת המבט שלו. יש שם שלושה שחקנים ובובות וזה מדהים.

יובל מסקין: עכשיו, קצת על שתיכן. אמרתן שכולם יוצרים. ספרי טיפה על איפה את, מה שאת חולמת ליצור.

אירית ראב: אני במהות שלי במאית תיאטרון, כמובן שבעיקר בפרינג'.

יובל מסקין: מה ביימת למשל?

אירית ראב: לאחרונה ביימתי הצגה שנקראת "שטרניסטים" שנתנה נקודת מבט קצת שונה על אברהם שטרן ועל איך הוא מתקבל היום.

יובל מסקין: נדמה לי שהיא הייתה הצגה, מה שנקרא, תלוית מקום.

אירית ראב: נכון.

יובל מסקין: כלומר, הקמת מין דירת מוזיאון לשטרן, איש המחתרת. מובילים את הקהל לסיור.

אירית ראב: נכון. זה התחיל בסיור שיגרתי במוזיאון של שטרן, לא המוזיאון בפלורנטין, אלא במוזיאון פיקטיבי, ובעצם כל ההתרחשויות מושכות ומשתפות את הקהל, הצגה מאוד אינטראקטיבית.

יובל מסקין: גם תלוית מקום וגם נוגעת באחת הדמויות השנויות במחלוקת והמסתוריות.

אירית ראב: כן, הוא בהחלט היה רב גוני.

אנה מינייב: שאלת על חלומות, אז החלום שלי הוא להיות מנהלת אמנותית.

יובל מסקין: של מה?

אנה מינייב: של תיאטרון, פרינג', או פסטיבלים. כי אני רוצה להשפיע באמת. כל הביקורתיות שלי, שיוצאת במגזין, אני רוצה להשפיע איתה באמת. אני כרגע בתואר שני בתיאטרון. הפקתי דברים הקשורים בתיאטרון. ביימתי.

יובל מסקין: בעוד 20, 30 גיליונות, איפה אתם רוצים לראות את "מרתה"?

אירית ראב: קודם כל, זה בכלל לא מובן מאליו שהגענו לגיליון ה- 20.

יובל מסקין: אני אופטימי.

אירית ראב: להגיע להרבה יותר קוראים ממה שיש עכשיו, לעבור לבית יותר דינאמי ומאפשר מבחינת היכולות הטכניות שלו, אולי אפילו שיתופי פעולה מעבר לים.

יובל מסקין: אנה, תוסיפי עוד איזה חלום.

אנה מינייב: אישית, ולא רק אישית, אני מניחה שאני מדברת בשם כל הצוות, הייתי רוצה שנקבל תקציב, ראוי, שנוכל להמשיך לעבוד איתו כמו שצריך.

יובל מסקין: יפה. אז המלצה. תכתבו "מרתה יודעת", תעיינו ותחליטו אחרי זה. יש רשימת גיליונות, אתה נופל על האחרון אבל בקלות אתה מגיע גם לקודמים. אתה יכול לעשות לך איזו רטרוספקטיבה של קולות שאתה לא מכיר בדרך כלל, שתמיד מרעננת ומעניינת כשהם באים ממקום טוב ביסוד, שיכול להביא גם לביקורת קשה, אבל עדיין, המקום הוא חיובי וזה לא כל כך מובן מאליו.

יצר האדם רע מנעוריו

סקירת ההצגה "בוקר של שוטים"

מאת: אנה מינייב

המונודרמה "בוקר של שוטים", של תיאטרון הנגב, מבוססת על ספר של יצחק בן נר,  בבימויה, עריכתה ועיצובה של רינה ברוך. ההצגה התארחה בפסטיבל לילות הפרינג' שהתקיים בסוף חודש אוקטובר, לצד שתי הצגות נוספות של תיאטרון הנגב- "בנברוואר" ו"למוטב בלבד".

העלילה עוסקת בבחור על גבול הפיגור, עוזאי חברוני, אותו מגלם קובי אדרת, שנקודת מבטו השונה על העולם מעלה תהיות על החברה האנושית. עוזאי לוקח את צופיו למסע, בו הוא מדבר על הוריו, אחיו, יחס החברה לחריג ועל השכול הנגרם ממלחמות, בעיקר ממלחמות ישראל. מדובר ביצירה עם מסר חברתי אשר מציגה את התמודדות המוגבל עם החברה הישראלית הקרבית, תרתי משמע.

לעוזאי נולדו שני אחים, תאומים, עדי וגדי, שאת שמם הוא מבטא בחריזה ההופכת אותם לישות אחת. האחים נולדו "נורמאליים", מה שגרם לו להרגיש לעיתים מיותר בחיים. עדי התגייס לצבא ונפל במלחמת לבנון הראשונה. לאחר מותו של עדי, התאבד גדי בירייה מכיוון שהוא לא הצליח לעמוד באובדן. עוזאי יודע שאחיו המתים יישארו צעירים לנצח, הם לעולם לא יזדקנו.

עוזאי לא יכול להפסיק לחייך, גם במצבים הכי מטלטלים איתם נפגש בחייו, והוא שומר על תמימותו האופטימית. בדמיונו הוא תר אחר אלכסנדרה אהובתו שמסמלת עבורו את התקווה להמשיך את חייו בנסיבות הקשות איתן הוא מתמודד, בגלל דכאונו של אביו, כאבה של אמו והחברה המתנכלת לו ללא הרף. בשפתו המיוחדת, ספק עילגת ספק אינטליגנטית, מעביר עוזאי את המסר שבני האדם ה"רגילים" לא מצליחים לראות את מה שיכול לראות אדם מוגבל.

לאחרונה אמריקה געשה בעקבות תגובתו של ג'ון פרנקלין סטיבנס על כינוי הגנאי "מפגר" שהפרשנית אן קולטר הטיחה בנשיא ארה"ב. ג’ון פרנקלין סטיבנס הוא ספורטאי הלוקה בתסמונת דאון, אשר החליט לכתוב לקולטר ולהביע את דעתו על השימוש שלה במילה "מפגר" כעלבון. המכתב נקרא על ידי יותר משלושה מיליון בני אדם. סטיבנס מציין במכתבו כי קולטר והחברה צריכים להעריך את העובדה שאנשים כמוהו מתגברים על קשיים ועדיין אוהבים את החיים כמו שהם. סטיבנס מוסיף ומספר כי בילדותו אף אחד לא רצה להיות כמוהו וכי הילדים השוו ילדים אחרים לאנשים כמוהו בתור עלבון. בתגובה, אמרה קולטר שהיא מרגישה שהם מתנהגים כמו קורבנות שתלטניים ולא התביישה להשתמש שוב במילת הגנאי.

מקרים מסוג זה מלמדים אותנו על חוסר הסובלנות של החברה, כל חברה, כלפי אלה השונים מהרוב, כשלעיתים נראה כי ה"מפגרים" הללו יותר אינטליגנטים מה"בריאים" שבינינו. ההצגה "בוקר של שוטים" מצליחה להעמיד את צופייה מול הקושי הכרוך בלא להיות "כמו כולם" ומציגה את אותו מחיר שיש לשלם בכדי להיות כמו כולם.

"בוקר של שוטים"

תיאטרון הנגב

מונודרמה על פי ספרו של יצחק בן נר

עריכה, עיצוב ובימוי: רינה ברוך

משחק: קובי אדרת

עיצוב פס קול: אלכסנדר קלוד

מוסיקה מקורית: דניאל ברוך

תאורה: שמואל מור

הצגות נוספות:

17/11/12, 21:00 , מרכז הפרינג' באר שבע.

כמה זה עולה לנו?!

ביקורת ההצגה "שרוליק"

מאת: אנה מינייב

מחזה פוליטי, שחקני שנה ג' בסטודיו למשחק של יורם לוינשטיין על במה אחת עם שחקני הקאמרי, משה קפטן ממונה על הבימוי ויוני רכטר על המוסיקה והעיבודים – בהחלט נשמע כמו מצע להצגה מצוינת.

לצערי לא כך היה הדבר.

אתחיל כתבה זו בהבהרה חשובה. אני צופה רבות בהצגות העולות בסטודיו של לוינשטיין ואני נהנית. המחזור המסיים את לימודיו בקרוב הנו מחזור משובח ומוכשר מאוד וזה תענוג לצפות בהם על הבמה.

אבל, וזה אבל גדול מאוד באמנות התיאטרון, ישנם פרמטרים נוספים בכל הקשור בהעלאת מופע.

"שרוליק" הנו מחזה מאת שי להב ויוני זיכהולץ, העוסק בנושא הרלוונטי מכל במדינת ישראל, רווית הקרבות והמלחמות. העלילה מתארת את שרוליק, בחור צעיר וישראלי אשר מתמודד עם הטראומה שהותירה אחריה מלחמת לבנון הראשונה בכלל ועל אביו הנכה והלום הקרב בפרט. בכל שלב בחייו נאלץ שרול להתמודד עם הענן השחור הזה מעליו, מילדותו שהייתה מהולה באלימות, הגיוס לצה"ל בשירות קרבי, שירות צבאי כהלכה, השחרור, היחסים עם חברת ילדות, השירות בענף ההייטק, הבריחה אחר החיפוש העצמי בהודו, החזרה ארצה ולבסוף צו 8 הקורא לו לצאת למלחמת לבנון השנייה. סגירת מעגל, כמו שנאמר.

את התפקיד הראשי, שרוליק, מגלם אלכס קרול, אחד השחקנים המוכשרים והמבטיחים שיצא לי להכיר בתקופה האחרונה. יחד עם זאת, לא אוכל לומר שתפקיד זה היטיב עמו, למרות הקושי הגלום בו. את המשפט האחרון, לצערי, אני כותבת על כל השחקנים שעמדו על הבמה, והיו הרבה. משה קפטן, שבחר לביים את המחזה הזה בסגנון אופרת רוק, כהגדרתו, יצר הצגה שלא מאפשרת להזדהות עם הדמויות על הבמה. יתרה מכך, השאיפה להציג הצגה עם 20 שחקנים באולם ההצגות היחסית קטן של בית הספר, הייתה החלטה שלא החמיאה כלל לאופי ההצגה. הדבר שהכי חרה לי בבחירה הזאת, הוא שהשחקנים המוכשרים שציינתי קודם נבלעו להם בתוך ההמון ולא ניתנה להם האפשרות להוציא את כישרונם לאור.

מתוך "שרוליק". צילום: רדי רובינשטיין

אלמנט בולט שאפיין את ההצגה הוא האווירה המינית המוקצנת ששררה על הבמה, ללא סיבה מוצדקת וגם ללא חן נדרש. הגניחות והאנחות שליוו את המתרחש על הבמה גרמו לי לתהות האם ההצגה הזאת, שמיועדת להופיע בשלב מסוים על במת הענק שבתיאטרון הקאמרי, לא תוכל להסתדר ללא הטריגר הסקס-אפילי התלוש הזה.

רגעי החסד בהצגה היו כאשר על הבמה שקטו הרוחות ונוצרה לרגעים אינטימיות מלבלבת, אשר לוותה לרוב בשירת המספרת, אותה גילמה נעמה שיטרית. זמיר, כך כתבתי לעצמי בפנקס ההערות שלי כאשר שמעתי את שירתה היפיפייה. עוד אומר כי הצגה זו יכלה להראות שונה לגמרי אילו בחר קפטן לתת לשטרית את שרביט השירה לאורך כל ההצגה, ללא כל ליווי מצד השחקנים. אינני טוענת כי שירתם לקתה בחסר, אלא רק שייחלתי לכאב, לדמעה, לצמרמורת שיכולה להיווצר רק בתנאים סטריליים ואינטימיים של העמדת הצופה אל מול מציאות ההקרבה המעגלית בה אנו נמצאים כחברה ישראלית.

יש מחיר לעצם היותנו ישראליים, כך טוען המחזה, והמחיר הזה כבד, וזה חתיכת נושא לדבר עליו. נכון ש"כולם" מדברים עליו, אבל לשם זה נוצר התיאטרון ואם אנחנו לא נדבר, תיווצר במדינתנו שתיקה רועמת התומכת בשכול. אנחנו "הדילרים של השכול" נאמר בהצגה, ולי נותר רק להנהן בדממה לאור העובדה המצערת הזאת.

כפי שציינתי, צפוי שהצגה זו תעלה על במת הקאמרי, למרות שהשמועות אומרות שעקב בעיית תקציב מוכרת, הצגה זו לא תצלח את דרכה לשם. אם אכן יצליח הקאמרי להתגבר על בעיה זו, תזכו לצפות בהפקה מושקעת המכילה להקה חיה על הבמה, רמה מקצועית גבוהה, שיתוף פעולה עם שחקנים מקצועיים מהקאמרי, במאי מוכשר ועטור הצלחות, מוזיקאי מוכשר ומוערך וכן צוות גדול שעמל על הצגה זו.

יחד עם זאת, ישנן הצגות שעלו בתיאטרון הרפרטוארי ודיברו על נושאים שהקהל הישראלי העדיף לא להיחשף אליהם, והן ירדו במהירות הבזק מהבמה, ואולי זאת הסיבה שיצר קפטן הצגה גדושה באלמנטים בידוריים שמרככים את העלילה המציגה את המציאות העגומה אותה אנו חיים. בין אם תעלה לבסוף ההפקה ובין אם תיוותר כמזכרת לשיתוף פעולה מבורך, אני מקווה שמחזה זה יזכה יום אחד לעלות שוב על במת התיאטרון, באינטרפרטציה אחרת, כזאת שתבהיר כי "גיבור" איננו פועל יוצא של בית הרוס.

 

מאת: שי להב ויוני זיכהולץ

מוסיקה ועיבודים: יוני רכטר

בימוי: משה קפטן

ניהול מוסיקלי: טל בלכרוביץ'

עיצוב תנועה: עמית זמיר

הדרכה קולית: דוקי עצמון

עיצוב תפאורה: עלי קפלן וילדמן

עיצוב תלבושות: מאיה לייבוביץ'

עיצוב תאורה: אורי מורג

בהשתתפות השחקנים: אלכס קרול (שנה ג), רועי קקון (הקאמרי), כנרת לימוני (הקאמרי), מונה מרקוביץ' (הקאמרי), נעמה שטרית (הקאמרי), שמעון חאבא (שנה ג'), אורי לייזרוביץ' (שנה ג'), עידו וולפוביץ' (שנה ג'), נתנאל אזולאי (שנה ג'), אור אדרי (שנה ג'), דפי אלפרן (שנה ג'), עינב ברלוי (שנה ג'), תימור כהן (שנה ג'), קרן סלנט (שנה ג'), הילה שלו (שנה ג'), שיר קליפר (שנה ג'), ירדן ברכה (שנה ג').
נגנים: נועם ישראלי (תופים), עדן ניר (גיטרה חשמלית), ליהי אשל (בס), תמיר ליבוביץ' (פסנתר).

ההיסטוריה חוזרת על עצמה

על ההצגה "לפקח ולהעניש"

מאת: אנה מינייב

אין לדעת מה עתיד לקרות לאדם שבידיו כוח שלא תחום בשום גבול, אך כולנו עדים, בצורה כזאת או אחרת, לעובדה שהכוח הזה הינו ממכר ותוצאותיו יכולות להיות הרסניות.

ההצגה "לפקח ולהעניש" עולה בפסטיבל Small במה שעומד להתקיים בשבוע הבא באוניברסיטת תל אביב. ירון שילדקרוט, סטודנט באוניברסיטה, כתב את המחזה בהשראת ספרו של מישל פוקו – פילוסוף צרפתי שעסק רבות במאבקי כוחות ובמעמדות חברתיים. את המחזה ביים ירון רוח, גם כן סטודנט באוניברסיטה, זאת הפעם הראשונה שהוא מביים במסגרת הפסטיבל.

העלילה מתרחשת במעונה של הגבירה (זהר אברון), שבקומתו התחתונה תא כלא חשוך, ובו יושב אסיר חדש. הגבירה מצווה על נתיניה לשמור על האסיר בחיים ולגרום לו לאכול, אך המשימה מתבררת כבלתי אפשרית לאור העובדה שהאסיר מסרב לאכול, וחמור מכך, מסרב להשמיע קול. איש אינו בטוח במאת האחוזים שהוא אכן נמצא שם, אך ציוויה של הגבירה לא משאיר מקום לתהיות מיותרות.

ההיררכיה היא מילת המפתח בהצגה זו, הגבירה נושאת בתואר השליטה, הקצין (מתנאל בראשי) שבידיו מופקדים חייו של האסיר, הסוהר (דביר ברון) אליו מעביר הקצין את האחריות על חייו של האסיר, והנתינה (ענת זאוברמן) אשר קרבתה לגבירה עולה לה ביוקר. "כל זה זה משחק" אומר ירון רוח, שבתהליך העבודה חקר את גבולותיו של המונח "כוח" לסוגיו. בהתאם לכך, המשחק מתקיים על לוח שחמט, עליו משחקים המשתתפים בחזק וחלש, אדון ועבד.

התקופה בה מתרחשת העלילה איננה מוגדרת בדיוק. על פי תלבושות הדמויות ניתן להבין כי מדובר בעבר הרחוק, בימים בהם היו טירות, אדונים וגברות, נתינים ומשרתות. אך העבר הרחוק איננו היסטוריה, והמחזה הזה נוגע בדיוק באותן נקודות חשופות מהן סובלת, או שמא נהנית, האנושות גם היום. במבט ריאליסטי, לא הרבה השתנה. האדונים והגבירות, שהתחבאו במרומי טירותיהם, יצאו אל העולם והחלו להראות את נחת זרועם ללא כל חשש, והנתינים, היו וישארו לעד, שכן איזו מין חברה יכולה להתקיים ללא עבדים?

ירון רוח מציין כי עד היום לא הייתה לו אפשרות לביים מחזות מורכבים מסוג זה, "יש בו אלגוריה למחזה פוליטי וגם אגדתי. יש משהו מאוד אפל ועמוק בכתיבה עצמה ועל הבמה". הסוד של ההצגה הזאת הוא האיפוק של כל אחת מהדמויות שעל הבמה, למרות האלימות הברוטאלית המתרחשת לנגד עיני הצופים, ישנה תחושה שהעלבון, הכעס והכאב הפיזי נבלעים על ידי הדמויות והם מסרבים להשמיע צליל. ה"ירונים" לא חוסכים באלימות, מפאת הנאמנות לדרמה, ואולי גם בגלל הנאמנות לאמת.

מוכר? אכן. כפי שאמר פוקו, לכל תקופה ישנן שיטות השליטה והענישה שלה, ומדור לדור משתנים האמצעים והמוסדות, אך הרעיון ניצב בעינו- הכוח נמצא בכל מקום ולמי שיש יותר ממנו ישלוט ביד רמה ככל הניתן.

זוהי הצגה בת 40 דקות שמשאירה את הקהל במתח לכל אורכה, אין לדעת עד איפה תרחיק הגבירה לכת עם הקפריזות הקיצוניות שלה, אפשר רק לנחש האם בתא אכן יושב אסיר ומי הוא בשביל הגבירה, אי אפשר להיות בטוחים שהנתינים יישארו בחיים, ובטח שאי אפשר לצפות את המהלך הבא על לוח השחמט.

תהליך העבודה על ההצגה החל לפני כשלושה חודשים כאשר נעשה ציוות בין המחזאי לבמאי. ירון שילדקרוט, המחזאי, בחר להתרחק מחדר החזרות ולהגיע מדי פעם בכדי להתרשם. "ירון נתן לי יד חופשית", מספר ירון רוח, הבמאי, דבר שאיננו מובן מאליו בכלל. תהליך העבודה במסגרת כזאת איננו תהליך פשוט, בין היתר, מפני שהתקציב נמוך וההשקעה גדולה, "לי יש בעיה עם פרינג'", אומר ירון רוח, "כאשר שחקנים מעמידים תפאורה ואחרי חצי שעה עומדים על במה לשחק, משהו מתפספס". יחד עם זאת, ירון מרגיש שהוא קיבל הזדמנות "זה תהליך של למידה, אני לומד מהשחקנים והם לומדים ממני, אמנם יש הרבה לחץ, אבל זאת הזדמנות עבורנו".

אחד הדברים המיוחדים בתהליך העבודה הזה, הוא שהשחקנים נמצאים בשלבים שונים של הלימודים שלהם וחלקם כבר סיימו את לימודיהם. זהו שילוב שנדיר למצוא על הבמה, ונראה שיש בו גם משהו קסום. "מה שמיוחד שהשחקנים הם סטודנטים, עדין לא מקצועיים אבל עם רעב גדול", אומר ירון, ואני אומרת שלפעמים הרעב הזה יותר חשוב מכל השאר.

החזרה בה נוכחתי הייתה במסגרת שבוע טכני, שבוע שבו מותר לעצור חזרות ולחזק ניואנסים, לומר לכם את האמת, לצפות בחזרה כזו זאת חוויה מעניינת שהשאירה בי טעם לעוד. כולי ציפייה לצפות בתוצר הסופי. כולי תקווה שהמסר יחלחל, ולו רק קצת, אחרת, נזכה שוב ושוב לביקורה של הגברת, שמחליפה מפעם לפעם את האדרת.

לפקח ולהעניש

מאת: ירון שילדקרוט

בימוי: ירון רוח

משתתפים: זהר אברון, מתנאל בראשי, דביר ברון, ענת זאוברמן

דרמטורגיה: גיא אלון

מוסיקה: אמיר לקנר

עיצוב חלל ותלבושות: אני אטדגי

עיצוב תאורה: גיא גלילי

קרבות במה: דימה אוסמולובסקי

ע. במאי: שלי קירה

ההצגה תופיע בכל ימי הפסטיבל, בשעות: 18:15, 22:00 באולם 206 ב'.

מה שאת יכולה להיות

סקירת המופע "תחושת בטן"

מאת: אנה מינייב

מורכבותן של נשים באשר הן, אינה תלויה במקום או בזמן, גם לא במגזר או השתייכות דתית. המורכבות הזאת נובעת, בין היתר, מפאת התמודדותן של נשים עם תכתיבי חברה והיוולדותן לעולם מלא בתחרות והבניה של מציאות שואבת. ההצגה "תחושת בטן" מוגדרת כסיפורה של אישה הנקרעת בין תכתיבי החברה לבין הרצון למימוש עצמי", וזהו סיפור המלווה את המין הנשי משחר ההיסטוריה. בווריאציות שונות, עם התפתחותן של השקפות עולם מגוונות, מוצאות עצמן הנשים נשאבות לחברה פטריארכאלית, בה מוגדר מה מותר ומה אסור. במקומות שונים בעולם קיימים בצורה ברורה חוקים ותקנות, אשר מגדירים לאישה מה עליה ללבוש, כיצד עליה להתנהג, איזה תפקיד עליה למלא בחייה, כמה ילדים להוליד לעולם וכן, איסורים על הפלות וטאבואים לגבי הבחירה לא להביא לעולם ילדים בכלל.

בנושא זה עוסק המופע "תחושת בטן", שנוצר על ידי אנסמבל "קוקייה", אשר הוקם בשנת 2008 על ידי שרון שלומי נעים. האנסמבל נוצר בעקבות מסעה של שרון להודו בשנת 2005, שם היא החלה ללמד מחול והקימה סדנת מודעות לגוף. בסדנא השתתפו בעיקר נשים, והיא עסקה בתהליכים רגשיים של נשים ממקומות שונים בעולם, דרך ביטוי ביצירה, משחק, ציור, פלייבק ותנועה. ביחד עם שרון, הן חקרו היכן הן פוגשות את האישה שבתוכן, חקרו מי  היא עבורן, אילו מחשבות יש לה, והיכן היא נמצאת אצלן בתודעה. כשחזרה שרון לארץ היא החלה ללמד ריקודי בטן, בתחושה שסגנון הריקוד הזה משחרר.

המופע "תחושת בטן", אותו ביימו יחד שרון ורן בן עזרא, מבוסס כולו על ריקודי בטן. מה שמיוחד בסגנון הריקוד הזה הוא התחושה שהוא מעורר כל חלק בגוף, מפיח בהם חיים ובעיקר בבטן, שגורם לרצון עז לחשוף אותה ולהתחיל לנוע לצלילי המוזיקה הנפלאה ברקע, שמקורה מקצוות שונים בעולם. המופע מורכב משש נשים שנעות בחלל, מלאות עוצמה וחן. ליאור ג'ייקובס, מירב סקאל-רוז'נקו, רונית הריס, שלי בן אברהם, שרונה בוטנרו ושרון שלומי, הן נשים שגרמו לי להבין כמה כוח יש למין הנשי, שיכול לבנות ולהרוס כל דבר על ידי תזוזת אגן.

זהו סיפורה של אישה אשר יוצאת למסע בו היא פוגשת נשים נוספות, המשקפות לה את עצמה ואת הסטיגמות הנלוות לעצם היותה אישה. המופע נתון לפרשנות הצופים, שיוצא למסע ביחד עם האנסמבל. השפה עמה עובדת שרון הנה פרי פיתוחה, דרכה היא מספרת סיפור ללא מילים, הקטעים עוברים מהאחד לשני כחלק ממסע שמתחיל מדיכוי ואובדן, ומסתיים בהשלמה ואחווה נשית. אמנם דימוי הדיכוי בו השתמשה שרון הנו דמות האישה בעולם השלישי, האישה העטופה והמסוגרת, אך בעצם המסר כאן מיועד לכל הנשים באשר הן.

הסיפור מתחיל ברצון עז של אישה כלואה, לצאת ולהסיר את האזיקים החברתיים סביבה, במקביל היא מגלה שהיא בהריון. חיבור שני האלמנטים הללו יחד מעיד על המסר שרוצה להעביר שרון, דיכוי האישה לא מתבטא רק בלבוש, דיבור ומעמד חברתי מסוים, אלא הוא מנקר בתפיסת עולמו של המין הנשי גם בנוגע לבעלותה על גופה ועל החלטותיה בנוגע לחייה. ההיריון, תהליך אישי המרחש בגוף האישה, הפך לנחלת הכלל, וכך קיימת תחושת בעלות על חייה של האם וכמובן גם של העובר. האומנם? הטאבו הזה מתרסק ברגע בו מפגישה אותנו שרון עם אישה שמחליטה לזרוק את תינוקה שרק נולד. בעיניה של שרון, זריקת התינוק מסמלת את כל הטאבואים הקיימים בנוגע לנשים והריון, גם את נושא ההפלה, גם את בחירתה הלגיטימית של אישה לא לגדל את התינוק וגם את הטאבו הגדול מכל, האם אישה באמת מוכרחה להביא ילדים לעולם, או שמא היא יכולה לחיות את חייה בשלמות ללא ניסיון נואש לרצות את כל מי שסביבה?

לאחר מסע בו מתמודדת הגיבורה עם מגוון דמויות, נוצרת בין הנשים הרבה אינטימיות וקרבה, השלמה ושלום. היא פוגשת נשים, מכל מיני סוגים, נשים אלה מוכרות לה מתודעתה ומהחברה בה היא גדלה. הנשים האלה הן נשים תחרותיות, קנאיות, קשות, אימהיות, והטענה של שרון היא כי הנשים מעבירות אחת לשנייה, מדור לדור, דיכוי אין סופי, מכיוון שהן עצמן כלואות בתוך סטיגמות ונורמות חברתיות. שרון גם דואגת לגעת בנושא דימוי הגוף ומראה לקהל צופייה ששומנים הם לא "איכס", היא מאמינה בשחרור הגוף והנפש, וכן שחרור הסלידה שיש לנשים מגופן.

רן בן עזרא, גבר בין שש נשים חזקות בהווייתן גם מחוץ לבמה, הצליח להבין את נפש האישה וביחד עם שרון הם העלו מופע שכולו חוויה המעוררת  צורך עז להתנער משלשלאות המובן מאליו ולצאת במחול לעבר השלמה עצמית ושחרור הגוף והנפש. המופע הזה הוא הוכחה לכך שלא תמיד יש צורך במילים בכדי למצוא שלווה, לפעמים הגוף יודע לבטא בעצמו את תלאות החיים ולרקוד את כל הדרך לאהבה.

 ההצגה הבאה תתקיים בתיאטרון התיבה ביפו ב 30.10.12 בשעה 20:30.

בימוי: רן בן עזרא ושרון שלומי נעים.

כוריאוגרפיה: שרון שלומי נעים.

משחק ומחול: ליאור ג'ייקובס, מירב סקאל-רוז'נקו, רונית הריס, שלי בן אברהם, שרונה בוטנרו ושרון שלומי נעים.

עיצוב תפאורה, תאורה ותלבושות: סיוון יחזקאלי וענת בילו.

עריכת סאונד: איתן בהר.

עיצוב גרפי: בלה מלכין.

ייעוץ אמנותי: אמיר אוריין- תיאטרון החדר.

שורדים עם תקווה בלב

אודות מאבקה של היוצרת שרון שלומי נעים

מאת: אנה מינייב

בסביבה שלי, מרבית האנשים נמצאים במאבק, כזה או אחר. בתיאטרון, למילה מאבק יש משמעות כפולה, האמנים נאבקים על זכותם ורצונם ליצור, מה שגורם להם בסופו של יום וחודש, להיאבק על פרנסתם. הנושא מאבק הזכיר לי שיחה שניהלתי לאחרונה עם בחורה בשם שרון שלומי נעים, יוצרת מיוחדת במינה שהחליטה להיאבק על מקומה בעולם היצירה והיא עושה זאת בדרך המיוחדת שלה.

שרון היא שחקנית ורקדנית יוצרת, מחזאית, במאית וכוריאוגרפית, בוגרת תיאטרון החדר. בשנת 2008 הקימה את אנסמבל "קוקייה". במסגרת האנסמבל פיתחה שרון שפה ייחודית, אותה היא מכנה תיאטרון בתנועה אקספרסיבי. באמצעות שפה זו, הסיפור התיאטרלי עובר לקהל ללא מילים, על ידי הבעה פיסית ורגשית.  הדבר הבולט אצל שרון הוא שהיא יוצרת מתוך דחף, ופועלת עם הרבה דמיון ואינטואיציה שמנחה אותה לדרכים חדשות שלא תמיד ידוע מראש לאן יובילו אותה ואת האנסמבל שלה. האנסמבל מורכב משש נשים, אליהן מצטרף רן בן עזרא שמביים ביחד עם שרון.

באופן טבעי לה, היצירות של שרון עוסקות במאבקן של נשים להגדיר את עצמן כפי שהן בוחרות, ולהתנער מנורמות חברתיות מקובלות שכולאות אותן בתוך הנפש והגוף שלהם. הפרויקט הראשון שלה שנקרא  "תחושת בטן" מדבר על דיכוי ולידה, על ההעזה לצאת מהעולם המובנה אותה יצרה החברה הפטריארכאלית, והוא מכיל בתוכו מסר בלתי מתפשר שמיועד למין הנשי, ואף למין הגברי. בעצם, כל היצירות של שרון חגות סביב הנושא הטעון הזה, והרעיון שמניע אותה הוא הרצון להגיד שאפשר אחרת. היא לא חוששת לערער על טאבואים באשר הם, היא נאמנה לאינטואיציה שלה ומה שבטוח שחוקים מובנים עבורה הם לא דרך חיים. "העצמאות שלי מאוד חשובה לי", מבהירה שרון.

אז מה עושים בעצם אמנים כאשר הם רוצים להציג את פרי יצירתם לעולם? התשובה היא- נאבקים! במי? הרשימה ארוכה. המאבק מתחיל בתקציב, אותו כפי שיודעים רובנו כמעט בלתי אפשרי להשיג. שרון הקימה את האנסמבל שלה ללא תקציבים, אלא בעזרת חסכון קטן שהיה לה אותו היא השקיעה בחזונה. זוהי, לצערי, תופעה שמוכרת היטב ליוצרים שרוצים להגשים חלום, הכסף שיוצא מכיסם הפרטי לא בהכרח גם יחזור אליהם מתישהו, וכך הופך היוצר באשר הוא, למשקיע. מכאן, ממשיך המאבק במציאת חללים בהם ניתן לעשות חזרות, הרי תהליך היצירה הנו מתמשך ויש להשקיע בו זמן וכמובן גם כסף, שוב כסף. בהתחלה ערכה שרון את החזרות למופע בסטודיו שגבה כ- 100 ₪ לחזרה. כיום, בגלל בעיות תקציב, מתקיימות החזרות בחללים מאוד קטנים בהם בקושי יש מקום לרקוד, ופעמים רבות ניתן רק "לסמן" את התנועות. "אנחנו עושים תנועות בכאילו. זה לא פשוט, אבל אי אפשר לשלם כל הזמן סכומים כאלה על חזרות", מסבירה שרון. בתשלום עבור החלל, שהוא זול יותר אך קטן פי כמה ממה שהן באמת זקוקות לו בכדי לנוע במרחב, משתתפות כל נשות האנסמבל, מתוך הבנה שבכדי להופיע צריך גם, לצערנו, להשקיע.

אך אלה הם רק גרעינים, כפי שנהוג לומר. השלב הבא, עבור כל יוצר שמחפש במה קבועה, הוא הפרזנטציות. תהליך מייגע בו היוצרים מציגים בפני וועדות של תיאטראות בארץ את יצירתם, ומשם הם נתונים לחסדיהם של הנבחרים. כמובן שלא לכולם יש מקום, יותר נכון לרוב המוחץ אין מקום, להשתלב בתוכנית האמנותית של התיאטראות המעטים בארץ, וכך גם לא היה לאנסמבל "קוקייה". "זה אבסורד", אומרת שרון, "המופע שלנו רץ כבר שנתיים למרות שלא קיבלו אותנו בפרזנטציות ויש לנו קהל, לעומת הצגות שזכו לעבור את הוועדה ובכל זאת הן מחוסרות קהל רב".

במקביל לשלבים שתוארו עד כה, מגישים אמנים בקשות לתמיכות, בין היתר לקרנות, עמותות, מפעל הפיס ועוד. גם שרון הגישה בקשות לתמיכה, אך אלה נענו בשלילה. שרון מסבירה את המצב בכך ש"אולי אני מקדימה את זמני, אני מרגישה שאף אחד לא מבין מה אני עושה". אולי באמת זה המצב, אולי יש הרבה בקשות ואולי לאף אחד לא באמת אכפת.

אז מה עושים עכשיו? כמובן שלא מרימים ידיים. יש הצגה וצריך להעלות אותה למרות הקשיים בדרך. השלב הבא הוא לשכור אולם לערב, בכדי להציג את ההצגה להקהל, וחלילה לא לקוות שהוא יביא לרווחים, אבל לפחות יכסה את ההוצאות על השכירות, התאורה, התלבושות, אקו"ם, האביזרים ועוד דברים שצצים בדרך. על משכורות ליוצרים אין מה לדבר. מה הוא גובה שכר אולם ממוצע? תלוי במקום. המחירים נעים בין 1000 ל- 3000 ₪, ושריון התאריך תלוי גם בזמינות של המקום. האנסמבל של שרון לא הופיע כבר תקופה בגלל מצוקת המקום בתיאטראות שבאפשרותו לממן.

מתוך ההצגה "תחושת בטן"

בינתיים אנסמבל קוקייה פורח, הפקות חדשות נראות באופק והאנרגיה של שרון רק מתעצמת. יחד עם זאת, הם אמנם מצליחים לשרוד אך הרווחים מספיקים רק לכיסוי הוצאות, וקיימות הפקות אחרות שגם את זה לא מצליחות לכסות. לשאלתי על תחושת התסכול מהמצב המתואר, עונה שרון שכמובן שכולם היו רוצים להרוויח ולהתפרנס, אבל כאשר אין מקום להופיע בו תקופה ארוכה, ישנה הכרת תודה מצד האנסמבל על החוויה של ההופעה. הסיפוק מהיצירה הוא אדיר, וכל הופעה מלווה בתחושה של אושר שהם הגיעו סוף סוף לבמה. שרון מתארת את התחושה באמרה "זה כמו שמישהו שהוא רעב, כל פרור טעים לו ומישהו שהוא שבע, יש לו כבר רעיונות לגבי מה הוא עוד צריך". אך לצד תחושת הסיפוק, הרעב לפרנסה קיים, "צריך להתפרנס בכבוד וצריך לקבל פיידבק. אם אנחנו בעולם בו האנרגיה היא כסף, אז חסרה לנו האנרגיה הזאת, שמביאה להתנעה מסוימת", מסבירה שרון.

אגב, בכדי להביא קהל צריך לשווק את ההצגה ורצוי בכמה שיותר מדיומים ומקומות פוטנציאליים. השיווק, פעילות יזומה שנועדה להביא את היצירה לתודעתו של הציבור הרחב, עולה, גם כן, כסף. למזלה של שרון ישנם אנשים רבים שמתגייסים לעזור לה להפיק סרטונים ליוטיוב והיא עצמה פועלת רבות בכדי להפיץ את היצירה. בכדי להשקיע את כל המאמצים שהוזכרו כאן, נדרש כוח רצון עצום מימדים, וזה רבותיי, לא מובן מאליו בכלל. "חבל שאין תקציב אמיתי לאנשים שבאמת רוצים להגיד משהו, ולא רק מדקלמים", אומרת שרון, ואני מהנהנת בהסכמה, תוך כדי הבנה שזה כנראה לא יקרה לעולם במדינתו הקטנטונת.

בעקבות המאבק הבלתי פוסק הזה, החליטה שרון לקחת את המושכות לידיים ולמצוא חלל שישמש אותה כאולם בו ניתן להציג הצגות ומופעים ובמקביל לנהל סטודיו בו יתקיימו חוגי מחול ומשחק. "אני רוצה לנסות את מזלי ולפתוח מקום", מכריזה שרון בביטחון שמהול בחשש. בכדי לרוץ עם ההצגות שלה פעם בחודש היא צריכה גם מקום להציג בו, זאת המסקנה. "הייתי רוצה שזה יהיה מקום שיאפשר, זה החלום שלי", אומרת לי שרון עם חיוך שמבהיר לי את גודל חלומה.

אז איך פותחים מקום משלך? שרון מספרת שהיא שמעה על עמותות שמעניקות תקציבים, אבל אלה, היא אומרת, תהליכים שלוקחים הרבה זמן, הסיכויים שאכן יתנו כסף נראים לה אפסיים וכל ההתעסקות המורכבת הזאת נתפסת בעיניה כמו בזבוז זמן. אז מה אפשר לעשות? "אני חושבת על מקום בו אוכל לקחת שכירות אולם מאמנים, כי אני שומעת על הרבה אמנים שמחפשים מקום להופיע בו ואין להם". המחיר על שכירות האולם ששרון שואפת לבקש נראה לה סביר, 1000 ₪ לערך. היא זוכה להרבה תמיכה וחיזוקים כאשר היא מדברת על לפתוח מקום משלה, "אנשים מאמינים בי וזה מחזק אותי" היא אומרת, יחד עם זאת היא "מתה מפחד". אך תחושת הפחד מתחלפת לנגד עיני מהר מאוד בתקווה גדולה, "למקום הייתי רוצה לקרוא 'פרינג'ה'- גם אישה וגם פרינג'", מספרת לי שרון בגאווה. על פי החזון שלה, יהיה זה מקום שמעניק במה ליוצרים צמאים, שרק מחפשים מקום עם שכירות שפויה להופיע בו. היא שואפת להגיע לכמה שיותר אמנים שיבואו להופיע במקום שלה, במיוחד כאלה שלא בא להם לשלם 3000 ₪ עבור שכירות אולם או כאלה שלא עוברים וועדה, ולאפשר להם להגיד את אשר על ליבם ופשוט להופיע.

אחד הדברים שמניעים את שרון להגשים את הפנטזיה המתגבשת שלה, הוא ההרגשה ש"בכל פעם שטורקים לי דלת בפרצוף, אני עוד יותר רוצה להיכנס בה, זה שזה מרגיז אותי נותן לי כוח לפתור את הבעיה בעצמי". לפעמים שרון מרגישה שהיא חולמת בהקיץ ולפעמים היא ממש יכולה לראות את זה קורה. "אם אני אתכוון ואעשה ואפעל זה יקרה" היא אומרת בנחישות. יחד עם זאת היא ממשיכה להתפלל, יחד עם חברי האנסמבל, שיום אחד המדינה תכיר במה שהיא עושה, הכרה שתיתן לה אוויר לנשימה ותעזור לה לעשות את מה שהיא הכי טובה בו- ליצור- עם קצת פחות דאגות. "אולי אם אני אנסה לאורך זמן כן יפתח משהו", היא מייחלת בקול, אבל מיד מוסיפה שלפעמים היא מבינה שאולי זה אף פעם לא יקרה.

יחד עם זאת, שרון לא מחכה שיתנו לה, היא עושה את מה שדרוש בכוחות עצמה וראוי לציין שהיא מצליחה במאבק השקט שלה במערכת הקפיטליסטית, רווית המכשולים. היא מתמלאת בכוח ותעוזה כאשר היא מתכננת להוכיח לעצמה, וגם לכל השאר, שהיא מסוגלת להגשים חלום ולתקן, ולו במעט, את המצב העגום שנוצר בתיאטרון בארץ. "כבר לא מעריכים אותך בזכות מה שאתה עושה" מתקוממת שרון, "לא יאומן, הכל תלוי בכסף שאתה שם על השולחן, כבר לא באים לבדוק באמת מי אתה ומה אתה עושה. אין שום אידיאולוגיה, אין דרך", ושוב אני יושבת מולה ומתמלאת בכעס על המצב ובאהדה כלפי הבחורה הזאת, שהחליטה לשחות נגד הזרם הסוחף. אולי היא "נאיבית ותמימה", כהגדרתה, אולי היא באמת מקדימה את זמנה, ואולי היא פשוט השתחררה מהכבלים והחליטה ללכת בדרך שלה, שמלאה באידיאולוגיה, כפי שהיא מתארת אותה, "אני מאמינה שאם אני אלך בדרך שלי ואניח לדרך האחרת, הסיכויים שאני אגיע לאן שאני רוצה יותר גדולים מאשר אם אני אשב ואתייפח על המצב. אני אתעל את התחושות האלה לכוח ולכעס. זה מאבק". אכן כן, מאבק לא קל, דרך ארוכה ושרון היא כעוף בנדודיו. ואני אומרת, שלכל ציפור צריך להיות בית.

בגיליון הבא תופיע סקירה של ההצגה "תחושת בטן".