כאב של לוחמים

ביקורת על ההצגה "פריחת ההדרים"

מאת: אנה מינייב

בימים אלה, בהם ארצנו הקטנטונת רועשת וגועשת, אני עוצרת לחשוב עלינו כעל עם שלא מפסיק ללחום, עם שמתמודד יום יום עם טראומה, כזאת או אחרת, בצורה מודעת ובצורה לא מודעת בכלל.

ההצגה "פריחת ההדרים", מאת יהושע סובול, ובבימויו ובעיצובו של יחזקאל לזרוב, חושפת איש אחד עם פצע שמעולם לא הגליד, והאיש הזה מייצג אומה שלמה. עוזי, לוחם ביחידת ציידי מבוקשים בעזה, לא מצליח לשמור על שפיותו לאור מצבו המפוצל הנע בין הלוחם שבו לבין האדם שבו. שדה הקרב יכול להותיר פצעים פתוחים, וההצגה הזאת חושפת את השפעתם, את סירחונם ואת הכאב שלא מפסיק, כשמסביב עומדים קרובים, חברים ומשפחה שנושאים עיניים לעבר הלוחמים הדוממים, ומעריצים אותם על שם התואר, על הגבורה, על התעוזה והאומץ, אך מתעלמים בצורה עיקשת מהזכרונות, הצלקות והסיוטים שלא חדלים מלהופיע.

פריחת ההדרים - דניאל קמינסקי

צילום: דניאל קמינסקי

פריחת ההדרים מזכירה לעוזי את פרדסי עזה ולא נותנת לו מנוח, היא משגעת אותו והוא עלול בכל רגע לחשוף את סודו האיום, החלטתו לחסל לוחם אחר המאיים על פעולת היחידה שלו. הסיפור שמספר סובול הוא סיפור אוניברסלי, סיפור המוכר ללוחמים רבים, סיפור של גברים בעיקר, ומה שמאפיין אותו יותר מכל הוא המצפון המכרסם כל יום מחדש ומרחיב אט אט את השריטה.

יחזקאל לזרוב מיקם את הקהל שלו סביב זירה, זירת קרב או זירת אגרוף, ובה הדמויות נעות בחלל קדימה ואחורה בזמן, מתמודדות עם עברן ובעיקר מתמודדות עם המציאות המתהווה והבלתי צפויה. ראוי לציין את צוות השחקנים שעושים עבודה נפלאה, ניסו כאביה המגלם את עוזי הידוע בכינוי הצבאי סובחי, אודי פרסי המגלם את עוזי הצעיר, פולי רשף מנהל החקירה, טום יפת המגלמת את אשתו המותשת של עוזי וסיון לוי שהבמה רק מדגישה את כשרונה הגדול כשחקנית.

ההצגה "פריחת ההדרים" מתארת תמונת מצב למצבה של החברה הישראלית, השרויה בטראומה ומנסה להסתירה בכל מחיר למען המשך תקין של הפעולות שעליה לבצע בכדי לשמור על הסדר הקיים. אז נכון "שקיבלנו פקודות וביצענו משימות" כמו שנשמע מזירת הקרב, אבל המעשים רודפים אותנו וכל מה שנותר מאיתנו הוא רק שאריות של בני אדם…

 

פריחת ההדרים

תיאטרון תמונע

מאת: יהושע סובול

בימוי ועיצוב: יחזקאל לזרוב

שחקנים : ניסו כאביה, פולי רשף, רוני יניב, סיון לוי, אודי פרסי, טום יפת

עיצוב תאורה: נדב ברנע

ע. במאי ועיצוב תלבושות: רוני יניב

מוסיקה: סיון לוי

ניהול ייצור תפאורה ורקוויזיטים: מיכל ענבר, עמית רפאל

ניהול הצגה: עמית רפאל

מועדים נוספים: 21/8/14 20:30 ; 22/8/14 13:00

אז מה עושים עם החיים האלה?

על הצגות התיאטרונטו "אסתי של האורנים" ו-"שייכת"

מאת: אנה מינייב

כמו בכל שנה, בחול המועד של חג הפסח, יפו העתיקה לבשה את מחלצותיה היפות ביותר לקראת פסטיבל הצגות היחיד. שלל אולמות, מגוון הצגות, צופים רבים ותיאטרונטו אחד. קשה לשים את האצבע על חוט שני מסוים, נושא ספציפי, שעבר בין ההצגות. מבין הצגות התחרות ומחוצה לה (שמתוכן זכתה ההצגה "מדוע הרגתי את אמא שלי" של דור צויגנבוים), אציין כאן שתיים מתוכן, על שתי גיבורות, לא גדולות מהחיים, משני קצוות האוכלוסייה, אבל דומות כל כך.

עלילת ההצגה "אסתי של האורנים", מאת ובבימויה של דנה גולדברג ובביצועה של אודליה סגל, מתרחשת על רקע שריפת הענק ביערות הכרמל. ההצגה מספרת על אסתי בן חיים, קצינה בשב"ס בת 50 פלוס, שמסרבת להתפנות מהבית שלה בקיבוץ בית אורן, בו היא מתגוררת. לאחר שמפנים אותה בכוח מהמקום, היא נכנסת לתקופת הסתכלות במחלקה סגורה בבית חולים פסיכיאטרי, שם היא מציפה לראשונה את הסיבה להתנגדות פינויה.

אסתי של האורנים - תיאטרונטואסתי, אישה נשואה, מתאהבת באמצע החיים בגבר נשוי ומתחילה לנהל עמו רומן. סיפור האהבה הזה פותח בפני אסתי עולם חדש, מלא בהתרגשות, שמחה, פתיחות והשלמה עצמית, ולמשך תקופה קצרה יחסית היא מרגישה מאושרת מאי פעם. האופוריה בה היא שרויה מתנפצת לרסיסים כאשר סיפור האהבה נגמר בצורה חד צדדית מצדו של הגבר, ואסתי נותרת שבורת לב. התחושות שמלוות אותה, הבדידות הנוראה, הרצון להחזיר את הגלגל אחורה, מוכרות כנראה לרובנו, לב שבור הוא אחד הדברים הכואבים שיכול לחוות אדם, על אחת כמה וכמה כאשר מדובר באישה שהתמכרה לאהבה, לתשוקה, לאינטימיות.

בערגה מספרת לנו אסתי על ההתמודדות עם סוף הרומן הקסום שנרקם בין האורנים, ועם החזרה הכפויה לחיים הקודמים שלה. אסתי רוצה להחזיר את התחושות שנגדעו, אך המציאות מאלצת אותה להתמודד עם הפרידה, כאשר היא מובלת למחלקה הסגורה. הרצון להחיות את העבר גורם לה לסרב להתפנות מביתה כאשר פורצת השריפה הנוראה ביערות הכרמל, זאת מכיוון שיום אחד הכתיר אותה אהובה להיות "אסתי של האורנים", מן ברית סודית שכרתו ביניהם ועתה היא הולכת ונשרפת יחד עם עצי האורן המקודשים. היא רוצה להישאר שם, איפה שהיה לה טוב, במקום בו הרגישה מאושרת מאי פעם, והשריפה, שתיקח איתה את הכל, עדיף ככה.

עכשיו, במחלקה הסגורה, היא צריכה להוכיח שהיא שפויה.

ההצגה התקיימה באולם של המוזיאון "אילנה גור", אולם אשר לא עשה חסד להצגה האינטימית הזאת, בעיקר בגלל צורתו הלא תיאטרונית. כדאי היה להשתמש בחלל הולם יותר. אודליה סגל התמזגה עם דמותה של אסתי והבימאית דנה גולדברג, שגם כתבה את המחזה, יצרה סיפור כן ואנושי על אישה אחת שפוגשת איש אחד והם מצמיחים יחד יער שעולה בלהבות.

לצדה, ההצגה "שייכת" מאת ובבימויו של אלירן כספי. ההצגה, בביצועה של לירז חממי, עלתה כהצגה אורחת בפסטיבל, אבל סביר מאוד כי אם היתה נכללת בתחרות, היתה מהווה מתחרה מכובדת להצגה הזוכה. המחזה נכתב בהשראת יומניה של יהודית הרמן, שחיה 13 שנה בכת גואל רצון. עם זאת, כספי בחר להתעסק בחייה החדשים של הגיבורה, אלה שנכפו עליה לאחר שהמשטרה חשפה את הכת ואילצה אותה להתחיל מחדש, עם 5 ילדים ומציאות שלא ידעה כיצד להתמודד עמה. לפני ההצגה, סיפר לי כספי שהרצון הטבעי של בני האדם הוא להרגיש שייכות למשהו, והאישה הזאת הרגישה שייכות למקום ממנו באה ועתה עליה למצוא עולם אחר, מסגרת חדשה, אחרת היא תישאר אבודה. נקודת מוצא זו הובילה אותו לכתוב את המחזה העוצמתי הזה וללהק לתפקיד את חממי, שחקנית עם יכולות הכלה נפלאות וכישרון נפלא ומרענן. במקום להסתכל דרך משקפי הרכילות של הנושא הסקסי שבו עוסקת ההצגה, כספי וחממי הצליחו לגעת באמת של האישה הזאת, בכנות וברגישות הם הציגו בפנינו אישה, בת אדם, אמא, רעיה, חברה ושותפה.

כשעוסקים בנושא כזה קל מאוד ליפול לקלישאות, אך ההצגה "שייכת" לא מתפשרת לרגע על כך שיהודית הנה ככל בני האדם, וכמו כל אחד אחר, היא פשוט זקוקה לשייכות, מקום בו קיימת תחושת ביטחון ואחווה. בגלל הצורך הזה, אנשים עושים לפעמים דברים מטורפים, אבל תבחנו את עצמכם רגע, מה אתם עושים או עשיתם בחייכם בכדי להרגיש שייכים?!

לירז חממי מצליחה ליצור את דמותה של יהודית, כמו גם דמויות נוספות בחייה, בצורה רכה, נשית, אנושית ומרתקת. לאט לאט, יהודית של חממי מעניקה לקהל הצצות לתוך חייה, יחד עם יתר הנשים בכת, וחושפת בפניו את מה שעבר עליה מאז אותה ההתנתקות מהן ומגואל רצון, התנתקות מהידוע, המוכר, הלא מאיים. יצירה ייחודית זו מצליחה להראות לקהל באופן נוגע וכן, מה קורה אחרי קפיצת הראש אל בריכה של חיים אחרים, חדשים לגמרי.

לכו לצפות…

 

אסתי של האורנים

מאת ובבימוי: דנה גולדברג

משחק: אודליה סגל

מומלץ לעקוב אחר מועדים נוספים במדיות השונות

צילום התמונה: ז'ראר אלון

______________________________________________

שייכת

מחזה ובימוי: אלירן כספי

שחקנית: לירז חממי

מוזיקה ותאורה: נדב ברנע

מומלץ לעקוב אחר מועדים נוספים באתר ההצגה

מקום משלי

ביקורת ההצגה "שחקי כי"

מאת: אנה מינייב

אז מה אנחנו יודעים על מאניה דיפרסיה? כנראה שלא הרבה, ולמרות שכבר הגענו למאה ה-21 ואנחנו אמורים להפסיק לפחד מכל דבר שנראה לנו מוזר או אחר, אנחנו עדין ממשיכים להתייחס אליה כאל מחלת נפש הגובלת בשיגעון. אישית, לא ידעתי יותר מדי על המחלה, עד ששמעתי את סיפורה של שני בלאו שהראתה לי שהמחלה הזאת הרבה יותר מורכבת ומסתורית ממה שחשבתי.

ההצגה "שחקי כי", שמציגה בתיאטרון "הסימטה", מבוססת על סיפורה האישי של בלאו ונכתבה על ידה. על אף הרובד האישי, בלאו אינה מגלמת את עצמה, אלא את שירה, שמגלה בערך בגיל 19 שיש לה בעיה. ההתנהגות שלה לא תמיד תואמת את המציאות, היא יכולה להתנתק מהמציאות ולשהות במקום אחר לאורך זמן, יכולה לא לישון כמה ימים ברצף ואפילו לנהל פגישות חשאיות בלילה עם איינשטיין ופרויד. התופעות האלו, אשר התגלו לאטן בזמן השירות הצבאי של שירה, הקשו עליה לתפקד, ליצור חברויות, להתקדם בתפקידים הצבאיים ובכלל, לנהל מערכת יחסים תקינה עם העולם.

לפני כמה ימים, אמר לי חבר קרוב שתפקידו של התיאטרון הוא לבדר ואני קמתי על שתי רגליי ואמרתי שתפקידו של התיאטרון הוא חברתי, הוא נועד קודם כל לתת את הבמה לאלה שיש להם משהו לומר לחברה – שני בלאו בהחלט עושה זאת בנחישות גדולה. בכך שהיא חושפת את הסוד הכי כמוס שלה, היא גורמת לצופים לראות אותה מעבר למאניה ומעבר לדיפרסיה.

צילומים: טל ים

בלאו לוקחת את קהל צופיה למסע, זכרונות על גבי זכרונות מצטברים בחלל, החל מהתפרצות המחלה ועד לניצחון הגדול שלה עליה, כשבדרך עולות השאלות הקשות ביותר, כיצד אפשר לחיות ככה, האם אי פעם תצליח  להפסיק את המאניה שרודפת אחריה, האם היא רוצה להפסיק, האם היא משוגעת ולמה אסור לדבר על זה?! שחקנית כמו שני בלאו לא פוגשים הרבה על בימות התיאטרון הישראלי, היא צנועה, היא לא מנסה להרשים אף אחד ביכולות המשחק שלה, היא מסורה לבמה ולסיפור, והכי חשוב, היא מתמודדת עם עצמה כל פעם מחדש כשהיא עולה על הבמה לספר את הסיפור שלה. אך מכיוון שתיאטרון מורכב מאלמנטים נוספים מלבד המשחק, אשים עליהם את הדעת.

את היצירה הזאת ביימה שרון כהן, שגם עיבדה את הטקסט שכתבה בלאו, ולמרות הסיפור הנוגע ללב, הטקסט הזה לא מחודד מספיק, ארוך מדי, לא משאיר מקום לשקט ובעיקר מלא בפרטים רבים מדי שלא תורמים את חלקם לעלילה. שירה מספרת על המקום שהיה רק שלה ושלאף אחד לא הייתה כניסה אליו. כדאי היה לשים יותר את הדגש על מקומות אלו במקום להתרכז במשך מחצית השעה בסיפורי צבא אשר לא הצליחו לסחוף אותי לעולם התוכן המורכב והמרתק של הגיבורה. כמו כן, כדאי היה להעמיק יותר את הפער בין העולם של שירה לבין המציאות, וכך להדגיש את הפחד משיגעון ואת הקושי שבמאניה.

כהן בחרה לביים את ההצגה על ידי שימוש מועט בתפאורה, דבר מוערך בעיני, אך על הקיר הפנימי של הבמה נתלה בד עליו הוקרנו קטעי וידיאו שונים שלא נקשרו בשום צורה ואופן לסיפור ואף הזיקו להתרחשות על הבמה. לא הבנתי את הצורך בקטעים האלה, במיוחד לאור העובדה שכל פעם שהפעילו אותם, כלומר לחצו פליי וסטופ, ניתן היה לראות את סרגל הלחצנים צץ ונעלם, והעניין הפך מהר מאוד למיותר, לא ברור ולא אסתטי.

יחד עם זאת, להצגה הזו יש את הקסם שלה והיא מציבה בפנינו את הפחדים הכי גדולים שלנו כבני אדם, היא מכריחה אותנו להסתכל לבושה בעיניים, ללמוד ללכת במבוכים שמציבים לנו החיים וגם לצאת מהם בעזרת כוח הרצון, בעזרת האנשים הקרובים אלינו, ובעזרת ההתעקשות לנצח.

"שחקי כי"

תיאטרון הסימטה

כתיבה ומשחק: שני בלאו
עיבדה וביימה: שרון כהן
עיצוב במה: מיטל צמח-דר
עיצוב תלבושות: אורטל שוטלנד
עיצוב תאורה: שחר ורכזון
מעצבת תנועה: הודיה אשכנזי חזן
וידאו-ארט: גל חמו
מוסיקה: מיכאל גוטליב

מומלץ לעקוב אחר מועדים נוספים באתר התיאטרון.

נשים באדום

שתי דעות, זוג אחד

על ההצגה "האוהל האדום"

מאת: אנה מינייב

התבקשתי מטעם המערכת ללכת עם בן זוגי שיחיה להצגה ולכתוב עליה מנקודות המבט של שנינו. הלכנו לראות את ההצגה "האוהל האדום" של התיאטרון הערבי-עברי. ההצגה, שבוימה על ידי קלאודיה דלה סטה וזאב קלאתי, הנה עיבוד לספרה המפורסם של אניטה דיאמנד.

נכנסנו לחלל התיאטרון וחולקנו לשתי קבוצות, הנשים והגברים, וכבר מהרגע הראשון הרגשתי שאנו עומדים להיות עדים, או שמא המושבעים, במשפט אשר מגולל סיפור של אישה אחת, אבל דן בשני עולמות שונים, בשני מינים שונים, הנשי והגברי. זאת הייתה יכולה להיות חוויה נפלאה, להיות חלק מקהל נשי בלבד, אבל מאחר ובצד הגברי של הקהל לא הייתה מספיק נוכחות, עברתי לשבת ליד בן זוגי.

אל הבמה עלתה קשישה אחת, אותה גילמה שיפי אלוני, בתלבושת של סבתא-זפתא בשילוב גולדה מאיר, והציגה עצמה בתור דינה הבוגרת אשר מספרת לנו בדיעבד את סיפורה התנ"כי. החלוקה הלא יחסית בין צדדי הצופים לא בלבלה אותה והיא החלה לספר את סיפורה ולזרוק לעבר שני הקהלים השונים אנקדוטות הומוריסטיות וסקסיסטיות כאחד. חצי השעה הראשונה הייתה קשה לעיכול, הבדיחות הקטנות, השפה התנ"כית והמוזיקה העתיקה ששולבה עם מוזיקה מודרנית קיטשית במיוחד יצרו בקרבי בלבול ותמיהה. לקראת סוף החלק הראשון נפל האסימון.

כאשר הוכרזה ההפסקה, יצאנו בן זוגי ואני לנשום אוויר, אני מסוקרנת מהבאות והוא אילם. 'מה דעתך?' שאלתי אותו, והוא אמר שהוא מחכה לראות את החלק השני. יופי, חשבתי לעצמי, כנראה שגם לו נפל איזה אסימון. פניו נשארו חתומות והתחלנו לדבר כהרגלנו מי שחקן טוב ומי פחות ועל אלמנט החול הנפלא בהצגה, הממלא את הבמה בחול שנשפך מכיסים גדולים בבגדיהם של השחקנים. אחר כך, הסכמנו שהבדיחות הסקסיסטיות היו לא מספיק מחודדות ושהשחקנית שמשחקת את דינה הצעירה, עדי נוי, פשוט מדהימה. ואז, ההפסקה נגמרה.

חזרנו לאולם. התפאורה הוחלפה וכשכולם התיישבו האורות כבו. הסיפור המשיך להתגלגל. דינה, בתו של יעקב ולאה, סיפרה כיצד עוות הסיפור האמיתי מאחורי פרשת האונס שלה, שעל פי גרסה זו לעולם לא קרה. כמי שגדלה עם 4 אימהות, רחל, לאה, בלהה וזילפה, שנישאו כולן ליעקב, גדלה דינה להיות פייטרית לא קטנה, וכבר מגיל צעיר למדה כיצד לעמוד שלה בעולם הגברי אליו היא נולדה. מרכז העלילה של ההצגה הוא האמת של דינה והדרך בה אכזבו אותה אביה, האחים שלה והאימהות שלה, כאשר איבדה את היקר לה מכל, אהוב לבה, שנרצח על ידי שניים מהאחים. אך בשבילי, ההצגה הזאת נוגעת ברבדים נוספים, עמוקים יותר, חד משמעיים.

מקאסט השחקניות הרחב בלטו מאוד שרון בורשטיין בתפקיד רבקה ואינה המיילדת, מור ענטר בתפקיד רחל, מורן ארביב בתפקיד לאה ואילת גבאי- יגודה בתפקיד ההונא ורנפאר, אך מעבר למשחק המצוין ראוי לציין את עבודת הצוות של הקבוצה הזאת, שמתאחדת בצורה נפלאה על הבמה בכדי להעניק לקהל חווית התבוננות בעצמנו, בחברה שלנו, בסיפורים עליהם גדלנו וממשיכים לגדל את ילדינו, באמונה שלנו כאומה ובזכות שלנו לחקור, להטיל ספק, לבקר ולהציג את הדעות המנוגדות בין העולמות, בין נשים הרוצות משפחה, ילדים ואחווה לבין גברים הרוצים לכבוש, לשלוט ולהראות את כוחם.

צילומים: עידן גור

בסיום ההצגה, כאשר הצגתי טענה זו בפני בן זוגי היקר, הוא אמר שהוא לא מבין על מה אני מדברת. ההצגה הייתה ארוכה מדי, גזענית, חלק מהשחקנים לא היו ברורים בדיבורם, חלקם לא שיחקו בצורה משכנעת, ובכלל, על מה כל הסיפור, הוא שאל ואני הרגשתי את הדם מתחמם לי בוורידים. 'על מה?' שאלתי בנביחה. על נשים וגברים, על ההבדלים העצומים בינינו, על כך שכלום לא השתנה ועברו אלפי שנים, על אימהות, על חמלה, על שנאת חינם, על כוח ועל קנאה ועל אהבה ועל…

אז נכון שלא התחברנו למוזיקה ולאורך ולא ממש הבנו את ההומור, אבל עלו בי דמעות לנוכח התובנה שאנחנו כל כך שונים… אתם ואנחנו… ו…

'לא משנה', הטחתי בו. 'אתה גבר, אתה לא תבין'.

"האוהל האדום"

תיאטרון מקומי

בימוי: קלאודיה דלה סטה וזאב קלאתי
תפאורה :ערן עצמון
תלבושות: סילביה ג'ובליו וקלאודיה דלה סטה
מוזיקה מקורית: mc carolina
תאורה: אולג לינדה
ייעוץ לשוני: דני הורוביץ
שחקנים: אורן דסאו, אייל סלמה/איציק גולן, איילת גבאי- יגודה, אלי מנשה, דורון בן דוד, חנית סימנה/מור ענטר, פיליפ דומרב, מורן ארביב/שנטל כהן, מיכל מוסקוביץ', עדי נוי, רותם זיו, שיפי אלוני/נלי עמר, שרון בורשטיין/עירית בנדק, תמרה סטיל.

בשיתוף ביה"ס לאומנויות הבמה, מכללת סמינר הקיבוצים

מועדים נוספים: 20/1/14 20:30 התיאטרון הערבי-עברי

אלוהי הבמות הקטנות

על פסטיבל סמולבמה ה-12

מאת: אירית ראב

פסטיבל סמולבמה האחרון, ה-12 במספר, היה שונה מקודמיו. אם נשים בצד את העובדה כי צוות הניהול (שבדרך כלל מורכב משני המינים או על טהרת המין הנשי) היה גברי במיוחד השנה, ניכר כי הפסטיבל היה מצומצם יותר ולא בהכרח סטודנטיאלי, כמו שכותרת הפסטיבל מצהירה בפה מלא. המנהל האמנותי תומר כהן והמפיק פול ממרן הצליחו ליצור פסטיבל אינטימי ואיכותי, עם מגוון מצומצם של הצגות תחרות, יחסית לשנים עברו. חלק ניכר מהצגות אלו, כמו גם האירועים הנלווים להן, היה מוצלח ביותר.

בכדי ליהנות מפסטיבל סמולבמה, אין זה מספיק לצפות בהצגה אחת או שתיים מתוך המבחר, אלא מוטב לראות את מרביתן, אם לא את כולן,  כמו שאני זכיתי לעשות. הפרטים הקטנים אמנם מבטאים את אלוהי התיאטרון, אבל דווקא במקרה זה, השלם שווה יותר מכלל חלקיו. כל אחת מפיסות הפאזל נותנות מענה תיאטרלי מסוים, משפיעות אחת על השנייה וכל אחת מהן מרכיבות את התמונה כולה. דבר זה מקבל משנה תוקף בייחוד לאור העובדה כי מרבית ההצגות הציגו באותו אולם, ונדרשו להכיל עולמות בדיוניים שונים, באותו החלל עם אותן המגבלות.

"הוראות הפעלה" של אנה מינייב (שלמען גילוי נאות, אודה כי אני מכירה את עבודתה האיכותית מקרוב, בשל היותה כתבת של מרתה יודעת) מצליח להנכיח על הבמה בתנועה בלבד את הזוגיות המתהווה בין בחורה לבין גבר חלומותיה. היא שולטת בו והוא שולט בה, היא עורגת אליו והוא הורג אותה, שניהם משלימים זה את זו. מדובר ביצירה בוגרת ויפה על זוגיות וכמיהה נשית באשר היא. בניגוד ליצירות אחרות המבטאות את הזוגיות על הבמה, כל אחד מן הגיבורים על הבמה מצליח למצוא את עצמאותו ואינו מוכן לוותר על האני האמיתי שלו. בנוסף לכך, יש פה עבודת תאורה יוצאת דופן של מעצב התאורה יניר ליברמן (שעיצב את התאורה לפסטיבל כולו). באמצעות משחקי אור וצל, הזוגיות הזו, על ההכלה והשליטה שיש בה, מתעצמת על הבמה, מוארת ומתפוגגת בחושך.

מתוך ההצגה "הוראות הפעלה"

"תפוחים אדומים מבריקים" אינה כה מבריקה כמו שהיא מתיימרת להיות. ההצגה הנה עיבוד לסיפור של ריימונד קארבר, ושוזרת את סיפור חייו האמיתי של הסופר. הצגה זו, מאת עדן אוליאל ובבימוי נופר ברקול, עושה שימוש יפה בחלל, תוך החייאת מילותיו של קארבר והמחשתן על הבמה. היא מספרת את סיפורה של משפחה לא מתפקדת אחת, המנסה להתמודד עם תלאות הפרנסה לאחר שהבן חזר מהמלחמה. הבמה תחומה בספרים, קרעי דפים, עפרונות, רהיטים שבורים, פיסות עץ חסרות צורה ועוד. העיצוב הוויזואלי, מעשה ידיה של אדריאנה לובינה (מעצבת הפסטיבל), הוא יפיפה ומעצים את ההצגה כולה. כנ"ל לגבי המשחק של השחקנים, בייחוד זיטה זינגר המשחקת את אם המשפחה.

עם זאת, הבימוי הוא בעייתי ואינו מהודק והמחזה לוקה בחסר. על אף הרצון והכישרון, המילים אינן מצליחות להתרומם מרמת הסיפור והטקסט ולהתגבש לכדי דרמה. מעבר לכך, הקאסט הענף של ההצגה קצת צורם לעין, בייחוד מאחר ומדובר על פסטיבל סטודנטיאלי.  מתוך שבעה שחקנים, רק שתיים הן סטודנטיות של החוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב. אין ספק כי הבמאית הצליחה להרים את ההצגה ולנווט אותה בין המגבלות שצצו בדרך, אבל עדיין, ניתן היה להגשים את מטרתו המקורית של הפסטיבל, ולמצוא שחקנים מתוך כותלי מוסדות הלימוד השונים, או כאלו שרק הרגע יצאו אל אוויר התיאטרון, ולא ללהק שחקנים שגם אם הנם טובים מאוד, יש מאחוריהם מוניטין נכבד ואינם זקוקים לחשיפה שהפסטיבל מעניק.

"מתחת לעור", מאת יונתן קלדרון ובבימוי רקפת בנימין, חושפת את סיפור האהבה האמיתי בין קצינת אס.אס ואסירה יהודיה, במהלך מלחמת העולם השנייה. הבמה, הצבועה צבעי  אפור ושחור, הופכת במהירות מדירתה של שרלוטה המבוגרת בתל אביב של תחילת שנות התשעים, כשברקע צפירות האזעקה זועקות, לצריפים השונים במחנה העבודה ובמחנה הריכוז. מתוך שלוש השחקניות על הבמה, דווקא שחקנית המשנה, יעל צ'חנובר המשחקת את אידה, גנבה את ההצגה. העיצוב הפשוט יחסית, שכלל  מספר כיסאות, קוביות אפורות ומיטה (ההופכת במהירות לסד עינויים), תורם באופן ניכר להצגה כולה, אולם דווקא התלבושות, שאינן מחמיאות או פונקציונאליות, מאפילות על יתרון זה.

השפעת ההצגות זו על זו מקבלת ביטוי ניכר דווקא בהצגה זו. מאחר וחלק ניכר מבין ההצגות והאירועים מתקיים במקביל, אחדות נשמעות גם בתוך האולם פנימה. כך יצא שבאחד הרגעים הטעונים ביותר בהצגה "מתחת לעור", נשמעה צעקה מקפיאת לבבות מין הפואייה של בניין מקסיקו. סביר כי רבים חשו שהיא מפריעה לדרמה שעל הבמה, אבל מבחינתי היא רק הוסיפה, כאילו צעקה זו ביטאה את כל מה שהדמויות על הבמה לא יכלו להגיד. אותה צעקה הגיעה ממופע אינטראקטיבי ייחודי, "פרסונז' " שמו, המוציא לחיים דמויות פייסבוק פיקטיביות. הגברת עדינה גולדברגמן נחמיאס כהן מארחת מדי ערב דמויות רבות מעללים, החל ממאיה המוארת (שזועקת את האמת בפני הצופים), ועד לראובן הוד, האקטיביסט חסר הפשרות.

מתוך המופע "פרסונז'"

המארחת על נעלי העקב האימתניות אינה מתנשאת מעל אורחיה אלא פשוט רוצה להבין וללמוד מהם יותר, על רקע האישיות הפייסבוקית שלהם. המופע, שנוצר על ידי עמית פורת, נועד לבחון את האמת והזיוף, את הפרסונה הווירטואלית המשפיעה על  הדמות האמיתית בחיי היומיום. במהלך המופע, נחשפת גם דמות המארחת, המגולמת על ידי עדי וויידה המוכשר. הניגודיות הזו בין אמת לשקר, מקבלת מימד אחר בגבר המגלם את המארחת הנוצצת.

ההצגה "נבכים" מאת איילת שינברג ובבימוין של שנית יהודיין ושרון רוזנבאום (שגם משחקת בהצגה) מספרת את סיפורו של בחור צעיר המגיע לעיר מקלט לאחר שהרג אדם אחר, ונאלץ לעבור טיפול מיוחד בכדי שיוכל להיקלט כאזרח בעיר. במהלך ההצגה, נחשף סיפוריהם של המטופל, המטפל ואשתו, והקשר ביניהם. באמצעות שני כיסאות בלבד וכוננית מלאת ספרים, נוצר עולם ומלואו, על הקונפליקטים והרבדים שלו. עם זאת, ניכר כי לו היו מפתחים את המחזה קצת יותר, הוא היה מממש את הפוטנציאל שלו. התהליך וההתרה שלו מהירים מדי, כשאין מספיק מקום להתפתחות וחשיפת הדמויות והרבדים שלהן. מבין שלושת השחקנים על הבמה בלט גיל נווה, המגלם את המטפל. המאבק הפנימי שלו ניכר על פני השטח באופן מהודק ומכמיר, עד לתנועות הידיים הקטנות ביותר.

מתוך ההצגה "נבכים"

לצד הצגות התחרות, היו שתי הצגות אורחות. אחת מהן היתה "לבדנו, ביחד" מאת ליאור זלמנסון ובבימויה של מיה אופיר מגנט. נשים את הבימוי המשובח של מגנט בצד (גם היא כתבת של מרתה), מדובר ביצירה המותירה הרחק מאחור אי-אילו הצגות המנסות לבחון באופן בימתי את מערכות היחסים בעידן הפייסבוק. מדובר בקריאה מבוימת, ולא בהצגה ממש, אבל עצם העובדה שהקהל התבקש לדמיין בראשו את המתרחש, בהסתמך על מילות השחקנים, רק תרמה ליצירה כולה. מבין המילים והמשחק עולות שמונה אפיזודות על עולם היחסים והזוגיות, מונחים וחיים ווירטואליים  של הרשתות החברתיות, חיפוש בגוגל המעיד על אישיות הגולש ושירות חדש המכונה "כמו חברים" הנועד לאפשר מערכות יחסים, מבלי ללכלך את הידיים באהבה ובפרידה. הסצינות השונות מצליחות להציב את האמת בפנים, כי לאחר בהייה ממושכת במסכים, גם האהבה בעיניים מתחילה לדעוך.

לסיכום, גם אם היו כמה חסרונות, אין ספק כי פסטיבל סמולבמה האחרון היה מצוין, וביטא היטב את העבודה הקשה של היוצרים שעמלו עליו, החל מן הניהול האמנותי וההפקה, דרך עוזרת המפיק, המעצבים והיועצים האמנותיים ועד למנהלי ההצגות, הסדרנים, אנשי הקופות וכל מי שלקח חלק במוסד התיאטרלי המשובח הזה. כולי תקווה שרק ישתפר וישתבח עם השנים.

ניסוי ותהייה

על ההצגה "הליכה למעשה" בפסטיבל ניסוי כלים 10

מאת: נבו פלזן

לאחרונה, התקיים בבית תמי פסטיבל "ניסוי כלים 10". כל קומות הבית, כולל הגינה שבמרכזה הוא נמצא, הפכו להיות  אולמות תצוגה, תיאטרון ויצירה. כמו בכל פסטיבל, בייחוד כזה מן הז'אנר הנסיוני,  חלקן היו מאתגרות, בלשון המעטה, אולם היו כאלו שמצאו חן בעיני. יצירות כמו "לוחשת רוח" של אסתר נאור, גוש בשר מונח על עגלת נירוסטה כשמתחתיו מונח מנוע חשמלי, והבשר רוטט לפי קצב הנשימה.

את עיקר תשומת לבי הקדשתי למופע שנקרא "הליכה למעשה", העוסק בצורך האנושי להתנהל בתוך מסגרת, גבולות ותכתיבים חברתיים ובהתמודדות עם השונה ויוצא הדופן. המופע משלב בתוכו טקסטים מתוך כתבים של ד"ר זמירה פורן, ושואב השראה מספרה של פרופ' חביבה פדיה, "הליכה שמעבר לטראומה", ומהיצירה "Quad" של סמואל בקט.

סיפור ההצגה עוסק במשפחה יהודית ממוצא מזרחי שעלתה ארצה ומבטא את הקשיים בדרך לארץ, ההליכה הארוכה ברגל, קשיי הקליטה והבדלי התרבות, כשהכול מוצג דרך עיניהן של סבתא "נאנא" והנכדות. בתוך כך, משולבים בהצגה קטעים מעובדים מספרה של חביבה פדיה, המוצגים כמונולוגים בפני עצמם במחזה או כקטעי קריאה חיצוניים של הסופרת עצמה. בכל מהלך ההצגה, ניכר כי השחקנים והבמאית הקפידו לעשות הקבלה בין סיפור המשפחה וקשיי קליטתם בארץ מפני שנחשבו ל"שונים", ובין ההתייחסות המשפילה שלנו הישראלים אל הערבים-ישראלים ובני המיעוטים.

ההתחלה הייתה מאוד מבטיחה. הקהל הוכנס לחדר סטודיו כאשר מסביב כיסאות צמודים לקירות. כשהקהל התיישב, נוצרה מעין בימת זירה, כשבאמצע החלל היו השחקנים. התאורה הייתה מינימליסטית אך יעילה וביחד עם המוזיקה הכניסה לאווירה הנכונה. השחקן קאדר הריני חילק לקהל כוסות זכוכית ומזג לתוכן תה חם מקנקן, מה שנתן למקום קונוטציה של מאהל בדואי. מיד החלו השחקניות להדביק נייר דבק רחב בקווים ישרים ואלכסונים על רצפת הסטודיו. נוצרו צורות שהיוו מעין גבולות. זה היה כמובן רפרנס למסגרות ולתכתיבים החברתיים, וזרק אותי לנושא הפוליטי מדיני וחלוקת השטחים. קצת בנאלי, אך בהחלט עושה את העבודה.

מה שהיה מרענן בכל הפתיח הזה, זו האימפרוביזציה של כל השחקניות יוצרות ושל השחקן קאדר הריני, שייצג את מגזרי בני המיעוטים והכניס לתפקידו הרבה חוש הומור ומודעות עצמית גבוהה. ברקע הבמה, הבמאית נטלי תורג'מן חילקה הוראות לשחקנים וזרקה כדרך אגב הערות לקאדר על עבודתו, ללא שום מתן אפשרות שלו להגיב. כל הסיטואציה הייתה מאוד משעשעת אך במקביל גרמה לתחושת אי נוחות קלה בגלל הביקורת הנוקבת המשתמעת מכך. אפליה וגזענות ישר בפניו של הקהל.

הליכה למעשה. צילום:  מרינה מינייב

צילום: מרינה מינייב

קטעי הקריאה מתוך ספרה של פרופ' חביבה פדיה "הליכה שמעבר לטראומה" ומכתביה של ד"ר זמירה פורן, היו ברוב הזמן מובנים ונכונים למצב, הוסיפו נפח לתנועות האבסטרקטיות של השחקניות והסעירו את הדמיון. לעיתים, הסיטואציה נראתה סתומה ולא מובנת, ואולי טוב שכך. ככה הקהל מפעיל קצת את הראש, מנסה להבין מה בעצם מנסים להגיד לו, ואולי גם סתם מפרש את המצב כראות עיניו.

אחד הקטעים היפים בהצגה היה לאחר מות הסבתא, שגולמה על ידי פנינה רינצלר,  כאשר שאר בני המשפחה יושבים שבעה.  לאחר הסצינה המרגשת בה פנינה, שחקנית ויוצרת צעירה, המקמטת ומצמקת את גופה ההולך וקמל של "סבתא נאנא", נעשה חושך באולם. יתר הדמויות התפזרו בכל קצוות המלבן המסומן, שכבו על גבן והדליקו פנסים אל עבר התקרה ותיארו בלחישות את המתרחש בבית, את בני המשפחה הישנים בסלון, קצת רכילות פה ושם על דודה כזאת או אחרת. ערות בלילה, ספק ילדות- ספק נשים. הטקסט הוגש בצורה משכנעת, ללא התנשאות וללא מסיכות או ניואנסים מיותרים. הקהל יכול היה לראות את המשפחה כולה שם בבית. להרגיש אותם, להריח אותם, להבין אותם.

בחלקה השני של היצירה, האפקט הלך לאיבוד ואת מקומו תפס ניסיון לא כל כך מוצלח לעשות "אימפרוביזציה" מבוימת. לפתע, כל השחקניות "יצאו" מן הדמויות שלהן והחלו, לכאורה, להתווכח מה נכון לעשות ולא לעשות בהמשך ההצגה. סוג כזה של משחק של "יציאה מהדמות וחזרה אליה" רק הרחיק את הקהל מהאותנטיות של המופע. מה גם שסגנון כזה של "התחכמות" מצריך יכולת גימור גבוהה מצד הבמאית, טכניקה גבוהה מצד השחקנים והרבה שעות אימון. ניכר היה שהסצנה הזאת לא הייתה מהודקת ומלוטשת עד הסוף.

בסיום ההצגה, יצאתי עם המון חומר למחשבה, אבל גם עם תחושה אמביוולנטית לגבי המופע עצמו. מצד אחד, יש תחושה שהמופע לא מיצה את עצמו והייתי רוצה לראות ממנו עוד, ומצד שני אני לא מצליח לראות כיצד הוא יכול להמשיך הלאה בתוך הקונספט המיוחד שהוצג לפניי ולספר את הסיפור הזה בקונספט המיוחד שהוצג לפניי. הצגה זו היא ניסיון חשוב ואמיץ לשבור חלק מחוקי התיאטרון הישנים ולמצוא שפה תיאטרלית חדשה, אך ניכר עליה שהיא עדיין לא מגובשת מספיק ואין לה שפה אחידה שמתבטאת לאורך כל ההצגה, אלא בליל של כמה שפות.

אני מאמין שבכדי שההצגה תקרום עור וגידים, ותוכל לפרוץ החוצה, הבמאית צריכה לקבל החלטה: להשתמש בשפה אחת לאורך כל ההצגה,  קונספט אחד המהווה בסיס יציב לתוכן הכל כך חשוב הזה, או לארוג באופן אחיד ועדין יותר את מגוון השפות הבימתיות שהוצגו בפני הקהל. אחרת, לצערי, אני לא רואה איך ההצגה במתווה הנוכחי שלה, תוכל לעמוד בזכות עצמה ולא כחלק מפסטיבל ניסיוני. הלוואי ואתבדה.

 הליכה למעשה

פסטיבל ניסוי כלים 10

יצירה, בימוי ועריכה מוזיקלית:  נטלי תורג'מן

שותפה בפיתוח הרעיונות והפקה: פנינה רינצלר

שחקנים יוצרים: אנה מנייב, נטלי תורג'מן, נסטיה פולונסקי, סיוון בן ישעיה, פנינה רינצלר, קאדר הריני וזמירה פורן-ציון

אישה וטוב לה

[*לכבוד הגיליון ה-30 של מרתה, כל כתבה מונה 120 מילים בלבד, לא כולל כותרות וקרדיטים]

על ההצגה "משהו טוב"

מאת: אנה מינייב

שלושה דורות של נשים על במה אחת זאת בהחלט חוויה עוצמתית, מרגשת ואינטימית. סיפורי החיים של הנשים הללו שזורים האחד בשני והם נוגעים בתהליכים שהנשים הללו עוברות בכדי שיהיה להן טוב. זוהי איננה מלודרמה סוחטת דמעות, אלא קומדיה המציגה את המורכבות והיופי הקיים בכל אחת, בצורה כנה להפליא. לסבתא יש שפן ורוד רוטט, לאמא יש דיכאון בדידות ולילדה יש תינוק בבטן מהחבר בתיכון, וכל אלה מלווים בתהליכי צמיחה, מוות, פרידה, ומציאת האושר. העוצמה הנשית חזקה מאוד, הן של הדמויות והן של השחקניות המגלמות אותן – ליא קניג הוירטואוזית, טטיאנה קנליס- אולייר הנפלאה ומורן רוזן המוכשרת. הנשים הללו יעוררו בכן, וגם בכם, את הכמיהה לאהבה גדולה ולהשלמה גדולה, הן יזכירו לכם את רגעי התום ויראו את הדרכים העקלקלות להגיע למשהו טוב.

משהו טוב

תיאטרון מ.ר.א.ה ותיאטרון הבימה

מאת: איליין מרפי

נוסח עברי: רבקה משולח

בימוי: רועי הורוביץ

משחק: ליא קניג, טטיאנה קנליס-אולייר, מורן רוזן

תפאורה: מושיק יוסיפוב

מוסיקה: אפי שושני

תלבושות: ילנה קרליך

תאורה: מאיר אלון

הצילום שבכתבה: דניאל קמינסקי

הצגות נוספות: 21/5-23/5 בשעה: 20:30

"כי פנימיותך השקופה היא השיר"

[* לכבוד הגיליון ה-30 של מרתה, כל כתבה מונה 120 מילים בלבד, לא כולל כותרות וקרדיטים]

על ההצגה "עיניים"- מופע תיאטרלי בעקבות שיריו של מחמוד דרוויש

מאת: אנה מינייב

עיניים - רדי רובינשטיין"הלב בלתי נראה", כתב מחמוד דרוויש, אבל אני הצלחתי להרגיש אותו פועם דרך מילות השירים, דרך הכאב הנמצא בהן, דרך הזעקה שנשמעה מהבמה אל עבר הקהל הדומם. המופע התיאטרלי "עיניים", העולה בימים אלו בתיאטרון הערבי-עברי ומלקט אל הבמה את שיריו של מחמוד דרוויש, חלחל לכל וריד ונים בגופי. יכולתי לשמוע את צרידות החליל אותו תיאר דרוויש, להריח את ריח המרווה שהציף את לבו ולכאוב את האכזבה העצומה בהתנפצות החלום – אדמה תחת רגליו בכדי שיוכל למות עליה כרצונו. המולדת הפכה למזוודה, האהבה הפכה לבלתי אפשרית, הכתיבה הפכה למפלט והלב התמלא בגעגוע. "האם ישנה דרך אחרת?!", תוהה הוא בעודו ניצב חסר אונים מול אדמת ילדותו, האם יש עוד תקווה? חזרתי הביתה וקולו של דרוויש מלווה את שנתי, "אני כאן, לנצח כאן…".

עיניים

מופע תיאטרלי בעקבות שיריו של המשורר מחמוד דרוויש

התיאטרון הערבי-עברי ביפו

בהפקת תיאטרון מקומי בשיתוף "אלמינא" בית ליוצרים בנמל

בימוי: נורמן עיסא

עורכים: עבד נאטור, נורמן עיסא, יגאל עזרתי

מוסיקה: מירה עוואד

תאורה: זיו וולושין

ע. במאי: ניר וידן

שחקנים: מירה עוואד, עינת וייצמן, ענת חדיד, דורייד לידאויי

צילום התמונה בכתבה: רדי רובינשטיין

מועדי הצגות נוספים:

20/5/13 בשעה 20:30  ; 24/5/13 בשעה 21:00

בודדים עם כבוד

על ההצגה "אספני הבדידות"

מאת: אנה מינייב

העלייה הרוסית לארץ ישראל לא זכתה לסיקור רב בעולם התיאטרון, אך נראה כי תחושת הזרות לא נשכחה עם השנים, אולי היא פשוט נבלעה והתאחתה בנוף הישראלי.

לאחרונה, עלתה ההצגה "אספני הבדידות" בתיאטרון הערבי-עברי, מרחב תיאטרוני אשר יצירה מסוג זה משתלבת בצורה נכונה וטובה בגלל הפתיחות של התיאטרון לעסוק באחר. הצגה זו הנה ההצגה הראשונה מבית היוצר של קבוצת התיאטרון "La Panim". את ההצגה כתב וביים אריאל קריז'ופולסקי, והיא עוסקת בחוויות הנעורים של שלושה נערים ונערה, עולי ברית המועצות לשעבר, חוויות מלאות בבדידות אופיינית, כאשר קיים רצון להיטמע בחברה, אך המעצור הנו השוני התרבותי, תופעה המאפיינת כל עלייה שקרתה עד כה בארצנו הקטנטונת. "אספני הבדידות" איננה הצגה קורעת לב על העליה הרוסית וקשייה, אלא סיפור אישי של נערים אשר מרגישים חוסר שייכות למקום בו הם גדלים. בעקבות כך, הם מחליטים לצאת למסע נקמה בחבורה של קווקאזים אשר מתנכלת להם ומשרה פחד על בית הספר בו שתי החבורות לומדות.

אספני הבדידות"מסע שמעצב את האישיות", כך כותבים היוצרים בפירוט הקצר על גבי התוכניה, מסע נקמה שמאגד קבוצה אחד נגד קבוצה אחרת, שונה, מרתיעה. אולי לחלקכם זה ישמע מוכר כאשר תזכרו בחוויות הילדות שלכם, תלוי באיזה צד יצא לכם להיות, אם בכלל.

מחוויותי האישיות בתור עולה אספר כי התאגדות לקבוצה הומוגנית היא הפתרון היעיל ביותר לתחושת הזרות, כי לבד לא ניתן באמת לגבור על שום גורם שמאפיל על קיומך החריג, "זר בכל מקום, גם פה, גם שם" אומר מקסים – מפקד פלוגה שנפצע בשדה הקרב ונזכר בעברו, אותו עבר בבית הספר והמאבק האבוד נגד חבורת הקווקזים האימתנית ובדברים שעיצבו את אישיותו עד אותו רגע. אכן אירוני, בייחוד בשל העובדה כי דווקא בצבא, תחושת השייכות מתעצמת, בעיקר בשדה הקרב, בו אין הבדל בין מי שנמצא בו, כולם שווים, כולם שותפים לאותו גורל.

קבוצת הנערים הרוסים מחליטים לצאת לשדה הקרב הפרטי שלהם. כאשר הם מבינים שסיכויי ההצלחה שלהם אפסיים, הם מנסים לגייס תגבורת, אך כמובן שברגע האמת אף אחד מהם לא מוצא את האומץ להתגייס למשימה ולהילחם בחבורת הקווקזים. האכזבה והפחד שלהם ניכרים על פניהם, אך הם מחליטים לעשות את זה בכל זאת, על כך הם משלמים מחיר כבד.

במבט ראשון, מדובר בחבורת נערים רגילה למדי. עם זאת, אם מסתכלים לעומק, מתגלים סיפוריהם האישיים. הם מתאגדים מתוך מקום של דאגה אחד לשני, מתוך אחווה המאפיינת אנשים שאין להם אף אחד בעולם, אשר חיים בתחושת בדידות מעיקה. "לאדם אשר מגורש מכל מקום יש רק בית אחד, רק מקלט אחד- הלב הדואג של אדם אחר", כתב אריק מאריה רמרק, נראה כי קבוצת התיאטרון הזו מצאה במשפט זה את הכאב המוכר להם, שעוטף את חלל הבמה וצובט, צובט חזק.

ההצגה הזאת היא נקודה חשובה למחשבה, לאלה השייכים ולאלה אשר מרגישים שלא. בסופו של יום, כולנו רקמה אנושית אחת חיה, שהקבוצות בתוכה מזינות אותה, כל אחת בדרכה שלה.

אספני הבדידות

קבוצת "La Panim"

מחזה ובימוי: אריאל קריז'ופולסקי

מוזיקה מקורית: טטיאנה שנקר, ולדיסלב דולביר

שחקנים: אריאל קריז'ופולסקי, כריס – כריס, ולדיסלב פסחוביץ', פיליפ דומרב

עיצוב תאורה, תפאורה וסאונד: ולדיסלב דולביר

הפקה: כריס פיירוביץ'

עיצוב ויעוץ אמנותי: מרינה לויטן

עיצוב תלבושות: וננה בוריאן

צלם: ולנטין קליינר

למועדי הצגות נוספות: מומלץ לעקוב אחר ההצגה במדיות השונות

אובייקטיבית

על ההצגה "קוראים לי רייצ'ל קורי" בפסטיבל התיאטרונטו

מאת: אנה מינייב

בסוף חודש מרץ תעלה במסגרת פסטיבל תיאטרונטו ההצגה "קוראים לי רייצ'ל קורי", הצגת יחיד המבוססת על היומנים שניהלה קורי האמריקאית, אקטיביסטית שפעלה נמרצות למען זכויות אדם, עד אשר נהרגה על ידי דחפור צה"לי בשטח עזה בזמן שביקשה להיות מגן אנושי מפני הריסתם של בתי פלסטינים במהלך האינתיפאדה השנייה.

אמנם התיאור הזה נשמע כמו הצגה שנויה במחלוקת, במיוחד כאשר היא פונה לעם הישראלי הרגיש, אך אין זה העניין כלל. הראיון שערכתי עם סיוון קרצ'נר, המגלמת את דמותה של רייצ'ל בהצגה, מבהיר כי לא בפוליטיקה עסקינן, אלא באנושיות, בסבל גדול ובתקווה גדולה אף יותר.

רייצ'ל קורי הייתה סטודנטית אמריקנית, והתנדבה בתנועת הסולידריות הבין-לאומית (ISM). למעשה, נפשה הכירה את הסבל האנושי באשר הוא כבר מגיל מאוד צעיר, ובעודה בת 10 היא קראה להפסיק את הרעב העולמי. היא לא הייתה מלאת יומרה אלא הבינה בשלב מוקדם מאוד בחייה, שהעולם גדוש בסבל ובכאב, אותם היא ייחלה למזער. בשנת 2003 היא הגיעה לעזה במסגרת התנועה, בכדי לסייע, ואולי אפילו בכדי לעצור את אי הצדק.  לאחר מותה הטרגי, השחקן והבמאי אלן ריקמן והעיתונאית קתרין וינר ערכו את כתביה של רייצ'ל, שכללו יומנים ומכתבים, והפכו אותם לכדי מחזה. המחזה הוצג לראשונה בתיאטרון הרויאל קורט הלונדוני בשנת 2005, ועתה, הוא עולה כאן, בארצנו הקטנטונת, במקום ה"פשע", במקום בו הכול התחיל ובשביל רייצ'ל גם נגמר.

את ההצגה ביים ארי רמז, אשר החליט ביחד עם סיוון קרצ'נר להעלות על הבמה את הסיפור של רייצ'ל. לא מתוך נקודת מבט מבקרת אלא מתוך הזדהות גדולה עם המסר של הבחורה הזאת, שרצתה, בסך הכול, לתקן את העולם. "היא מסתכלת ואומרת – יש כאן אי צדק" מדגישה סיוון, "יש כאן חזקים ויש כאן חלשים שחיים בסיטואציה של תת תנאים, רעבים ללחם, במצב כלכלי מרוסק ומצד שני, אנשים שחיים במדינה עם זכויות". יחד עם זאת, לא באלה עוסקת ההצגה הזאת ואין כאן מקום להתקוממות או תהייה, רייצ'ל אמנם הגיעה לעזה, אך די לנו להציץ בכל המתרחש בעולמנו ולראות כי המצב זהה במקומות רבים בעולם.

סיוון וארי דווקא מבקשים לבחון את סיפורה האישי של רייצ'ל, " אני מתעניינת בסיפור האישי, ואם אני רוצה שקהל ישב ויקשיב אז זה יכול לעבור רק דרך חוויה אישית". המסר החברתי של רייצ'ל הוא זה שהביא את כל הנוגעים בדבר להעלות את ההצגה הזאת בישראל, למרות שבעבר כבר העלתה התנגדויות רבות. "אני שמחה שהעלאת ההצגה בארץ לא עוררה התנגדות, כי אין באמת על מה, אבל היו חששות מכיוון שבארה"ב, כאשר רצו להעלות אותה בניו יורק, הקהילה היהודית התנגדה, היא הפעילה לחץ וזה לא עלה. היהודים הצליחו להשתיק את הקול שלה", מספרת סיוון. רייצ'ל חשה הזדהות עם הסבל של בני האדם באשר הם, וגם לסבל היהודי התייחסה רבות, אך הבחורה הצעירה הזאת ידעה לראות את העולם דרך רזולוציה אחרת לגמרי, מבחינתה אי הצדק, צריך להיגמר בכל העולם, אחת ולתמיד.

התמימות של רייצ'ל הייתה גדולה וההתבדות לא פחות, "היא לא באמת הבינה לאן היא מגיעה, ה-'טעות' הכי גדולה שלה הייתה שהיא חשבה שהיא תוכל לשנות, שזה יעזור", מספרת לי סיוון בהשלמה חרישית, "רייצ'ל מתוסכלת שהיא לא רואה תוצאה בשטח, שהבתים ממשיכים להיהרס", אבל בעיני סיוון, רייצ'ל פספסה את הנקודה החשובה ביותר, ההרס לא ייעצר בן רגע וההתנגדות היא זו שחשובה בסיטואציה הקשה הזאת.

אל תטעו, ההצגה הזאת לא עוסקת בטהרת האדמה והסכסוך הבלתי פוסק, אלא היא מתייחסת לכל אותם העוולות בעולם דרך עיניה של בחורה אמיצה אחת, שהעזה לחלום ולנסות לשנות סדרי עולם, "יכול להיות שאם היא הייתה חיה היום, היא הייתה הולכת לסוריה למשל או למקום אחר, ולא בהכרח זה היה קשור לעזה", אומרת סיוון.

ההזדהות של סיוון עם הדמות אותה היא מגלמת נובעת בין היתר מהמקום בו קורי עדה כל הזמן לאי הצדק בעולם, מקום בו קשה מאוד להימצא כשאתה ער לסבל אך אין בידיך פתרונות ממשיים להפסיקו. כפי שאמרה סיוון "זה מאוד קשה נפשית לעמוד מול משהו שאתה רוצה לעצור אבל אתה לא יכול לעצור", שהרי לא מדובר כאן על מי הוא הצודק ומי הוא הטועה, אלא על המצב עצמו שנוצר בעקבות החיפוש אחר אשמים. רייצ'ל באמת עמדה, באופן סמלי ומילולי, מול מה שהיא רצתה לעצור. היא נעמדה מול דחפור שהיה בדרכו להרוס בית נוסף בעזה, והיא החליטה לעצור אותו, מעשה ששילמה עליו בחייה.

סיוון מוסיפה כי דווקא בגלל הקרבה של הסיפור אלינו, לקהל הישראלי יש תפקיד בהצגה. הוא חלק מהסיפור ויש לו עמדה, כזאת או אחרת, בגלל השירות הצבאי והמעורבות העמוקה בהליכים מדיניים וצבאיים. כאמור, אף אחד לא מטיף מוסר לאף אחד אחר, אך אל תצפו לצאת אדישים מההצגה, מכיוון שהיא נוגעת בכל אותם דברים פשוטים המשותפים לכולנו, הרצון לחיות בכבוד ובשלווה.

אין זה מפתיע שסיוון בחרה לספר את סיפורה של רייצ'ל, בתור אחת מהמנהלות של קבוצת התיאטרון תה"ל,  תיאטרון שעוסק בקבוצת מיעוט. היא מאמינה שאם כבר לעשות תיאטרון אז שיהיה חברתי, "לא חסרות בחברה שלנו הישראלית דוגמאות לאי צדק וקיפוח ולמידור של קבוצות באוכלוסייה" אומרת סיוון, ואני מהנהנת בהסכמה.

באחד מכתביה כותבת רייצ'ל כי בעיניה עצם העובדה שאנשים ממשיכים לחיות ולא נכנעים למצב העגום בו כולנו שרויים, זאת ההתגלמות האנושית ביותר להתנגדות לא אלימה, וגם ההצגה הזאת, היא התגלמות הרצון העז בשינוי, בהארה, בצדק!

 *צילום (המופיע בגוף הכתבה): ז'ראר אלון

קוראים לי רייצ'ל קורי

פסטיבל תיאטרונטו 2013 – 28-30/3

על פי כתביה של רייצ’ל קורי
בעריכת אלן ריקמן וקאת’רין ווינר

תרגום: אביהוד תדהר
בימוי: ארי רמז
משחק: סיון קרצ'נר

מפיק: תומר כהן
מוזיקה: רן בגנו

תפאורה: איה בן אשר

תאורה: יעקב סליב

כדאי לעקוב אחר מועדי ההצגות בדף הפייסבוק של התיאטרונטו