אמנות הביקורת

האם ביקורת תיאטרון יכולה להיחשב כאמנות?

מאת: חוה ירום

יש אמרה ידועה שאומרת כי מי שלא יודע לעשות אמנות כלשהי, מלמד אותה. מי שלא יודע ללמד, מבקר. בכל תחומי האמנות, המבקרים נחשבים לשנואים ביותר ולנחשקים ביותר. מצד אחד, הם מעזים להגיד שהמלך הוא עירום, ואף אחד לא אוהב לראות את שיערות הערווה המלכותיות, ומצד שני מילותיהם הם אלו שימשכו אנשים רגילים, חוץ מהסבתא והדודה של השחקנים, להגיע דווקא להצגה שלכם.

בארץ ישנה קהילה מכובדת של מבקרי תיאטרון, ורבות הן הביקורות המעטרות את העיתונים מדי שבוע. גם אצלנו במרתה, על המסך הלבן והמהבהב. תולדות ביקורת התיאטרון העברי החלה במקביל לתיאטרון העברי עצמו, ורבים הם המבקרים הישראליים שהרגו הצגות במחי עט. הידוע מכולם הוא חיים גמזו, שנהג להעניק ביקורת נוקבת, אמיתית ולעיתים קשה מאוד, על ההצגות אותן ראה. אפרים קישון אפילו הגה פועל על שמו, לגמוז, הבא לתאר מתן ביקורת קשה במיוחד. רבות הן מילות התואר והגנאי אודות מעשה הביקורת, החל באבן בוחן למעשה האמנות ועד למכת מוות על הצגות פרינג' באשר הן. אולם, עד כה לא עצרנו לחשוב האם ביקורת יכולה להיות מוגדרת בתור אמנות בפני עצמה?

כמו בכל דבר אחר, גם החוקרים והאמנים חלוקים בדעותיהם על ההגדרה המדויקת לאמנות. ישנם כאלו שטוענים כי בכדי להיחשב לאמנות, על היצירה ליצור חילוקי דעות בין האמנים השונים, בעוד אחרים טוענים כי יצירת אמנות צריכה להשפיע על קהל רב ככל האפשר, ולעורר בו רגשי הזדהות או סלידה. ישנה אסכולה נרחבת הטוענת כי על היצירה להעניק ערך מוסף, כאן ועכשיו, מלבד הערך שהיא מעניקה לחושינו. מנגד, אחרים גורסים כי בכדי שיצירה תיחשב לאמנות, עליה להיות על-זמנית. ניתן להמשיך ולתאר את מגוון הדעות המשתנה באופן תדיר. עם זאת, ניתן בהחלט לקחת את ארבעת הקריטריונים הללו בכדי לבחון האם ביקורת התיאטרון הישראלי היא אמנות או גבב של שטויות, שלא יאה לעטוף בו את הדגים של אתמול?

סטטלר ווולדורף. גם הם בעצם אמנים מיוסרים.

מעצם תפקידה, ביקורת תיאטרון מצליחה להשפיע על קהל רב של אנשים. היא יכולה לעודד את הקוראים להגיע להצגה מסוימת או למנוע ממנו להגיע אליה. השפעה זו ניכרת בעיקר אצל צופים המתלבטים לאיזו הצגה ללכת, ומבקשים להסתמך על דעה מקצועית ומיומנת של המבקר. עם זאת,  אם מדובר על אנשים שכבר צפו בהצגה, הביקורת יכולה להעלות רגשות הזדהות או סלידה עם הנאמר בה, בהתאם לדעותיהם של הצופים. כשהביקורת מהללת הצגה מסוימת, והצופים הקוראים אותה אוהבים את ההצגה שראו,  הם יהללו את המבקר וירגישו כי כל מילותיו בסלע. עם זאת, אם אין הסכמה,  והמבקר חושב שמדובר בחרא צרוף בעוד הם טוענים כי מדובר בהצגה הכי טובה שראו, סביר כי הם יסקלו את המבקר ויטענו שהוא לא מבין מהחיים שלו.

בנוסף לכך, כל ביקורת באשר היא, בין אם פורסמה היום ובין אם פורסמה לפני יובל, מעניקה ערך מוסף לקוראים מאחר שהיא מעניקה להם מידע חשוב אודות היצירה הבימתית. מעבר להמלצה אם ללכת להצגה או לא, הביקורת כוללת מידע על ההצגה עצמה, החל מן העיבוד הבימתי למחזה, דרך אופני עיצוב התפאורה והתלבושות ועד למשחק והבימוי. זהו אלמנט מהותי במיוחד, המסייע ללמוד אודות התיאטרון והתפתחותו, ותורם הן ליוצרי תיאטרון עכשוויים והן לחוקרי תיאטרון באשר הם.

עם זאת, החלת הגדרת האמנות כעל זמנית על הביקורת עלולה להיות בעייתית במקצת. מחד, ביקורת נכתבת אודות הצגה מסוימת, העולה במועד וזמן מסוימים. אם ננסה להשליך את הנאמר בביקורת זו על הצגה אחרת, של אותו מחזה בדיוק, ניתקל בקושי מהותי, מאחר שמדובר בשני עולמות נפרדים, גם אם מקבילים במעט הנם שונים כשמים מארץ.  באופן תיאורטי, אם מבקר תיאטרון עכשווי יראה הצגה חדשה של המחזה "סמי ימות בשש", ביקורתו תהיה שונה לגמרי מביקורתו של גמזו, שמבחינתו סמי יכול היה למות בחמש, אם לא קודם.

מנגד, ביקורת מסוימת יכולה לשפוך אור רב על סגנון התיאטרון בתקופה מסוימת ועל אופן התקבלותו בציבור הרחב. בין היתר, ביקורותיו של גמזו יכולות להעניק מידע חשוב במיוחד אודות התיאטרון הארץ ישראלי של שנות החמישים, או על אופן התקבלותה של ההצגה מלכת אמבטיה בקהילת אנשי התיאטרון של אז.

הדיון כאן אינו על טיב הביקורת, שיכולה להיות מעולה או מזעזעת, או על איכות הכתיבה. ביקורת תיאטרון, נוקבת וקשה ככל שתהיה, הנה אחת מאבני היסוד של התיאטרון הישראלי.  עם זאת, בכדי שהיא תוכל לממש את תפקידה כראוי, עליה לעורר דיון אמנותי משמעותי ולהעניק ערך מוסף, לא רק להרים את אגודל הלייק או להשליך את ההצגה אל גוב האריות.

360

טור חדש במרתה יודעת!

360 מילים על הדבר המופלא הזה שנקרא תיאטרון ישראלי

מאת: חוה ירום

*כל הנאמר בטור זה אינו אלא דעה אישית של הכותבת.

לאחרונה, באחד מעיתוני ארצנו, פורסמה כתבה מהללת על איתי טיראן. על פי כותרות הכתבה, טיראן הוא הוא התקווה הגדולה ביותר של התיאטרון הישראלי ומדובר בלא פחות מאשר לורנס אוליבייה הישראלי. אין ספק כלל שמר טיראן הצעיר הוא שחקן ובמאי מוכשר ביותר, אבל עצם האמירה כי הוא זה שעומד להציל את ממלכת ישראל התיאטרונית מהריקבון הפושה בה, היא אמירה שקצת, בלשון המעטה, עפה על עצמה ומתרסקת על גבי הקיר. נכון, המצב בתיאטרון המקומי יכול בהחלט להשתפר, אבל ישנו מגוון נרחב של אמני תיאטרון צעירים שתורמים לא פחות ונחשבים לאמנים מסקרנים ואיכותיים. היריעה קצרה מדי מלהכיל את כולם, אך צריך רק להעז ולראות, ולא להסתפק במה שמונח מוכן, פושר, לפנינו.

שתי הפקות ישנות, חזרו לאחרונה לאור הזרקורים. האחת הנה "כפר" של גשר, אותו להיט משנות התשעים, מאת יהושע סובול, בכיכובו של סשה דמידוב. השנייה, הנה "חברות הכי טובות", המועלית בשיתוף פעולה של הקאמרי ובית לסין. בניגוד להצגה בגשר, בה משחקים חלק נכבד של הקאסט המקורי, בשילוב שחקנים חדשים, "החברות הכי טובות" מורכבת מקאסט חדש לגמרי. עכשיו, נשאלת השאלה – למה לעזאזל צריך עוד הפקה של "חברות הכי טובות", מעט אחרי שעל ההפקה הקודמת ירד המסך? כבודם של כל היוצרים בהפקה, בין אם גלעד קמחי הבמאי ובין אם צוות השחקניות, המעצבים, וכל יתר העומדים מאחורי הקלעים, בהחלט במקומו מונח, אבל עצם הבחירה להעלות את ההצגה שוב קצת תמוהה ומצביעה על מניעים כלכליים גרידא. לו היו בוחרים לקחת את הקאסט המקורי, את השילוש הקדוש של ווקסמן-מור-פון שוורצה, אז היתה פה אמירה כלשהי, מעין בדיקה אמנותית על חלוף הזמן והאם הקסם באמת פג…

תיאטרון חיפה האמיץ משהו, המעלה בימים אלו את ההצגה "אמנות", מציג לעיתים גם בבית ציוני אמריקה בתל אביב. דבר זה הנו דבר מבורך, מאחר והוא מאפשר לצופים ליהנות מהארסנל החיפאי, גם מבלי להצפין. הבעיה העיקרית טמונה דווקא באולם, ובמגוון התכנים הטכניים, המתווספים להצגה באופן בלתי מתוכנן, החל מצפצופי אזעקה חסרי פשר ועד לצעקות של עובדים מאחורי הקלעים, הפולשות אל הבמה. בזכות המשחק המופתי של הקאסט בכלל ויכולות האלתור של נורמן עיסא בפרט, הפגם קיבל טוויסט קומי, אבל עדיין – באמנות, כמו באמנות, בהחלט יש גם פאקים טכניים שכדאי לתקן מבעוד מועד ולהעניק לצופים חוויה מושלמת, לפחות כמו זו המתקבלת בשירותי המתחם.