ואולי לא היו הדברים מעולם

על ההצגה "הדירה של רוזה"

מאת: אירית ראב

אחד הדברים הטובים ביותר בלחזור לתיאטרון אחרי היעדרות ממושכת הוא ההבנה עד כמה התגעגעת לטקס הישן נושן הזה של להראות את הכרטיס לסדרנית, להיכנס לאולם הממוזג, לחפש את הכיסא, לגלות שקיבלת כיסאות ממש טובים ושיש מקום לרגליים, לכבות את הטלפון ולחכות שעולם חדש ומופלא יתגלה על הבמה. ההצגה החדשה והיפה של תיאטרון באר שבע, "הדירה של רוזה", מאת איה קפלן ושחר פנקס, ובבימוי קפלן, בהחלט מציגה עולם מופלא, אם כי לא כל כך חדש לצערנו.

ההצגה מגוללת את סיפורה של רוזה, קשישה בת 80 המתגוררת בגפה ומתמודדת עם תלאות הגיל, דרישות הבנים ואובדן החיים שהכירה, טרם הפנסיה. כאנלוגיה יפיפיה להתפרקות עולמה של רוזה ופרידה מהמוכר לה, הדירה היציבה והטובה שלה מתפרקת תוך כדי הצגה. זה מתחיל בטפטוף מהתקרה והולך ומתדרדר לכדי מדפים וספרים שנופלים אל הרצפה, עד לכדי התפרקות טוטאלית. ההתרפקות על העבר וההתפרקות של החיים המוכרים בהווה מקבלות ביטוי נהדר על ידי עיצוב התפאורה של סבטלנה ברגר. ברגר יצרה על הבמה עולם וויזואלי של הסבתות של כולנו, מוכר ואהוב ומדויק עד לרמת הפרטים הקטנים, מהספריה ועד לכיסאות העץ והפטיפון הישנים. אפילו פרטים שבתחילה נראו בלתי הגיוניים, כמו עציץ שנתלה במיקום גבוה, כזה שאין סיכוי שרוזה תגיע אליו או תטפס על משהו מבלי ליפול, נעשים ברורים ככל שהעלילה מתקדמת והצופים מתחילים להבין את המשחק בין היש לאין, בין האובדן להיאחזות בקיים.

הדירה של רוזה. צילום: מעין קאופמן

דמותה של רוזה מגולמת בעדינות ובעוצמה על ידי סנדרה שדה הנהדרת (הדמות מגולמת במקביל על ידי רבקה מיכאלי). רוזה של שדה מוצגת כאישה שראתה הרבה בחייה ואינה מוכנה שיערערו אותה או יגרמו לה לאבד את שווי המשקל הפיזי או הנפשי. היא מודעת לחוזקה, אך מאידך מודעת גם לכך שכוחה אינו כפי שהיה פעם. הכוחות המשלימים הללו, כמו גם התסכול של רוזה, וגם של ילדיה, הוא הלב הפועם של ההצגה הזו. מעבר למשחקה הנפלא של שדה, יש לשבח גם את יתר השחקנים בקאסט על משחקם העדין והמדויק. כמו לאותו עציץ גבוה, תשומת לבי הוסבה גם לאדוה עדני המצוינת, שגילמה את עורכת הדין לאה מזעקי. אדני הבריקה לשחק את עורכת הדין הממולחת וידעה לתעל את כישוריה וכישרונה בכל רבדי התפקיד שגילמה, מרמת הקול והפיזיות ועד לרמת הטיימינג הקומי הנדרש.

בשורה התחתונה, זוהי הצגה נפלאה, המציגה בעוצמה רכה וחומלת את מצבם של רבים מבין בני הדור המבוגר – את ההתרפקות שלהם, ושלנו, על מה שהיה פעם, את ההתפרקות של ההווה והתסכול המתלווה לכך, ואת ההשלמה עם מציאות חדשה ואחרת.

הדירה של רוזה

תיאטרון באר שבע

מאת: שחר פנקס ואיה קפלן

בימוי: איה קפלן

משתתפים: רבקה מיכאלי/סנדרה שדה, מולי שולמן, טלי שרון, רון ביטרמן, אדוה עדני, איתי צ'מה, אלמוג רוזנו/נעם ברמט, אופיר לוי/רותם לוי

תפאורה: סבטלנה ברגר

תלבושות: יהודית אהרון

תאורה: אמיר קסטרו

מוסיקה: אבי בנימין

תנועה: עמית זמיר

מועדים נוספים:

25/8/2021, 20:30

האישה שמאחורי המילים

על ההצגה "הכניסיני תחת כנפך"

מאת: הילה ציגל

אין צורך לתאר במילים רבות את דמותו של חיים נחמן ביאליק, שדמותו צרובה בקאנון הישראלי.        "המשורר הלאומי", מחיה העברית, איש הרוח שמילותיו נשזרו באלו של הלאום היהודי. שמו של חיים נחמן ביאליק נאמר תמיד בהדרת כבוד והערצה. זהו טבע האדם לנשוא עיניים אל עבר אדם מורם מעם, בין אם ראש ממשלה ובין אם אמן ומשורר. קל להתייחס לפועלם, להישגיהם ולהשפעתם ולא לחשוב על העובדה שמאחורי כל אדם יש סיפור, ישנם ילדים וחיי יומיום, ישנן ארוחות בוקר, ורגעים קטנים של אושר, ואכזבות, ומשפחה…

וישנה אישה.

בויקיפדיה מוקדשת לה שורה, אפילו פחות "בשנת 1893 נשא ביאליק לאישה את מניה (לבית אָוֶרְבּוּך)". המונודרמה "הכניסיני תחת כנפך" מבקשת לשפוך אור על האישה לצדו, זו שנחבאת בין הצללים, הלא מוכרת אבל המיוחדת כל כך: מניה ביאליק.

אל חדר עבודתו של חיים נחמן ביאליק, זמן לא רב לאחר מותו, נכנסת אשתו- אלמנתו מניה בכדי לארוז את חפציו, היא עוברת דירה לראשונה בחייה לבד, בלעדיו. היא פותחת קופסאות ומתוודעת לדברים בחייו של בעלה שלא ידעה עליהם דבר. דרך הזיכרונות של מניה, וסיפוריה מחייהם יחד וחייה שלה, אנו נחשפים לצדדים בדמותו של המשורר הלאומי שעליהם לא ידענו דבר וחצי דבר, לצדדים שלא ימצאו את עצמם בתור ערך אנציקלופדי.

 צילום: אמיר גניסלב

השחקנית ענת פדרשניידר המופלאה, יוצרת מולנו דמות יוצאת דופן ופורשת מול הצופה את חייה של מניה, באומץ יוצא דופן היא הולכת עם דמותה עד הקצה.  וזה צובט, וזה סוחף וזה נוגע, וזה גורם לך לרצות לחבק אותה.

פדרשניידר יוצאת ונכנסת מדמויות בחייה של מניה. פעם היא אמא שלה המלמדת אותה מהי סובלנות וקבלה, ופעם היא בעלה הגוער בה בחוסר רגישות, ופעם היא נערה צעירה המאוהבת בבחור צעיר שכותב מילים מופלאות. התפרים כמעט בלתי מורגשים, והמעברים חלקים. המחזה, שכתבה ד"ר דליה כהן קנוהל , חכם ואינטליגנטי ומצליח לגעת ברגישות ובחוכמה גם במקומות האפלים ביותר, בפינות החשוכות של חיי הנישואים.

באחת הסצינות האחרונות של ההצגה, ברגע השיא הצובט של מערכת היחסים בין מניה לחיים נחמן, הוא מבקש ממנה באמצעות מילות שירו אולי המוכר מכולם "הכניסיני תחת כנפך והיי לי אם ואחות" . נדמה כאילו בקשתו זו הנה מזור ונחמה למניה. והיא היתה לו, היא היתה לו אישה, ואם, ואחות. סלחה על בגידותיו וקיבלה אותו תמיד תחת כנפה.

בדרך הביתה חשבתי על מניה, על האישה שהיתה, על היכולת שלה להכיל ולקבל ולאהוב למרות הכול, ומצאתי את עצמי נקרעת בין הרצון לצעוק עליה לבין הרצון להידמות לה. אני לא יודעת אם אני יכולה או אם אני בכלל שואפת לכך, אבל ללא ספק השאלה הזו תמשיך להדהד בראשי עוד זמן מה, וכך גם ההצגה הנפלאה הזאת.

הכניסיני תחת כנפך

מאת: ד"ר דליה כהן-קנוהל

בימוי: ליאת פישמן-לני

משחק: ענת פדרשניידר

מוסיקה: אמיר לקנר

תפאורה: רז לשם

מעצב תאורה: אמיר קסטרו

מועדים נוספים: 5/11/13 20:30. מתנ"ס בית הכרם, ירושלים.

מומלץ לעקוב אחר מועדים נוספים.