משפחה, הגשמה ומה שביניהן

על ההצגה "נופים קסומים"

מאת: נעם מרום

"נופים קסומים" היא יצירה משפחתית-קומית המגוללת את סיפורו של זוג הנשוי למעלה מחמישים שנים, המתגורר בדיור מוגן בשם "נופים קסומים". היצירה, שנכתבה ע"י בס ווהל, שחקנית, תסריטאית ומחזאית אמריקאית מצליחה, משקפת ברומנטיזציה משפחה אמריקאית מושלמת שהגירושין מעוותים את פניה.

ההצגה, שעולה בימים אלו בתיאטרון באר שבע בבימוי אילן רונן, מתחילה כאשר ננסי מודיעה לבן זוגה, בילי, שהיא מבקשת להתגרש. כך, באמצע הכנת ארוחת ערב מסוגננת, במהלכה כל אחד מבני הזוג יודע היטב את תפקידו ומשלים את השני בהרמוניה ואהבה, המשפט הדרמטי נישא אל האוויר ונספג בקירות החלל. ההצגה מתרחשת בדיור מוגן, מקום המזוהה עם אנשים מבוגרים שלרוב כל מבוקשם הוא להזדקן בכבוד ולחיות בנחת. על כן, פירוק אותו תא משפחתי "מושלם", על רקע מקום שכזה מקצין את הטרגיות שבדבר.

פירוק התא המשפחתי ובחינתו מחדש הנו נושא מוכר וידוע, שנבחן במחזות רבים, אולם ב"נופים קסומים" הטרגדיה בפירוק התא המשפחתי בגילם המופלג של בני הזוג נוגעת ללב במיוחד משום שניתן למצוא לכך הצדקות לאורך הדרך. בתחילת ההצגה, הזוג נראה מאושר ואין שום סימן שיכול להסגיר שהגירושין ניצבים בפתח הבית, עומדים לנקוש בדלת ולשנות את הסיטואציה הדומסטית מקצה לקצה. יתרה מזאת, כאשר הבנים נכנסים לתמונה ומנסים לגשר על הקונפליקט באמצעות העלאת זיכרונות מאירועי עבר, לא ניתן למצוא רמזים מטרימים לעתיד לבוא, שכן זיכרונות המשפחה מתארים חיים מאושרים למדי. אף על פי כן, ניסיונותיהם הרבים של הבנים לגשר על הקונפליקט המתמשך בין הוריהם אינם צולחים. ככל שההצגה מתקדמת, מתגלים סודות עבר המאירים את הזוג באור אחר ומשפיעים עליהם ועל ההחלטה האם להישאר יחד או להתגרש.

"נופים קסומים". צילום: גבי פרידריך

ננסי ובילי מגולמים על ידי לאורה ריבלין ואלי גורנשטיין, שמצליחים ליצור על הבמה כימיה ודינמיקה של זוג הנשוי יותר מחמישים שנים, עם הרבה אהבה והרבה סודות שנערמו אלו על אלו בחלוף הזמן. השניים מפגינים משחק מדויק ועוצר נשימה, המאפשר לצופה לצלול להצגה ולהיסחף אחר השתלשלות האירועים. כמו כן, הגורם המרכזי שמניע את העלילה, מעבר למנגנון הקומי הייחודי שלה, הוא חשיפת הסודות המפתיעים מעברם של ננסי ובילי, מה שגורם לבניהם לשנות את דעתם בעקבות המתגלה.

בין כל אלו, היה סוד אחד מעברה של ננסי שברגע שהתגלה, שינה לחלוטין את העלילה, כמו גם את תפיסת הדמויות. אם עד כה לא היה ברור מדוע ננסי רוצה להתגרש, לאחר שהסוד נחשף אפשר להזדהות עם דמותה ועם המניע שלה. היא חושפת רומן עבר סוער ואומרת לבריאן, בנה הצעיר שהחוויר לאור הגילוי, "אני לא רק אמא, אני אישה, אני בן אדם". בכך, היא הצליחה לשנות את דעתו וגרמה לו לעמוד לצדה, הוא הפסיק לראות בה רק בתור אמא, אלא גם בתור בן אדם, אישה, שרוצה לממש את עצמה ולהגשים את חלומותיה.

בריאן, אותו מגלם ברגישות ואותנטיות מפעימה תום גרציאני, הוא בנם הצעיר וההומוסקסואל. באחד מהמונולוגים, בו הוא חושף את לבו, בריאן מניח על השולחן את שאלת התא המשפחתי השמרני לעומת תא המשפחה של חברי הקהילה הלהט"בית, דבר זה, מרחיב את השאלה בה עוסק רונן בהצגה – עד כמה יש לקדש את התפיסה השמרנית של המשפחה הממוצעת, הכוללת אבא, אמא ושני ילדים, והאם היא עוד רלוונטית כיום, במאה העשרים ואחת? מה שמציף שאלות נוספות, לוקאליות יותר, כגון האם החברה הישראלית יכולה ומסוגלת לקבל ולהכיל צורות נוספות ואחרות של תאי משפחה? בן, בנם הבכור של ננסי וביל, מעלה אף הוא שאלות חשובות נוספות. בן, המגולם באופן מעורר השראה על ידי מולי שולמן, צפוי להפוך להיות אבא לראשונה בקרוב מאוד ותוהה איך לעשות את הצעד המשמעותי הזה בצורה נכונה, כך שהוא יוכל להמשיך לממש את עצמו וחלומותיו.

צילום: רון ביטרמן

לצד המשחק והבימוי המצוינים, יש לשבח גם את עיצוב החלל, שנעשה על ידי סבטלנה ברגר, ועיצוב תנועת השחקנים בתוכו. ראשית, עיצוב הבמה מרהיב ביופיו, והוא מדויק במובן הריאליסטי של המילה. ניכרת חשיבה עד לפרטים הקטנים ביותר – צבעים רכים שהקרינו תחושה של חום וקור גם יחד; מטבח זוגי ובו חלון שיוצר מראה והשתקפות על הקהל, כך שהקהל יכול לראות עצמו כחלק מהעלילה. זאת, בשילוב עם עיצוב תאורה מדויק, עליו אמון זיו וולושין, שיצר אווירה של בית אמיתי, בו הכל מונח במקום אבל שום דבר לא במקום, וכך גם בעלילה.

ניצול החלל בא לידי ביטוי גם במיזנסצנה היוצאת מן הכלל. השחקנים ירדו מהבמה והתהלכו לאורך שורת הקהל הראשונה בכל פעם שמישהו בא לדיור המוגן מדרך רחוקה. באופן הזה נוצרו דיאלוגים מעניינים מאוד בין דיירי הבית לבין הבאים אליהם. הפתרונות הבימתיים היצירתיים של רונן תרמו למשחק בין הקומיות לטראגיות. ההצגה שילבה אלמנטים עכשוויים מחיי היומיום יחד עם אלמנטים בימתיים תקופתיים, כך שלאורך ההצגה לא הוצג זמן ומקום ספציפי. הסיפור שהוצג על הבמה יכול להיות בכל מקום ובכל זמן, ובכך עוצמתו.

ההצגה הצליחה לפרוט על הנימים העדינים ביותר בתוך חדרי הלב. בבימוי המופלא של רונן יש מעברים עדינים בין רגעים קומיים ומעט גרוטסקיים לבין רגעים מרגשים, אותנטיים ונוגעים ללב. וכך, על אף שהעלילה מספרת על זוג מבוגרים שחולקים את מרבית חייהם זה לצד זו, וגילם רחוק משלי, הצלחתי להתחבר אליהם גם בגלל המשחק המפעים וגם בגלל שהמסר נכון גם עבורי, ועבור כולם בעצם – צריך להגשים את החלומות שלנו ולממש את עצמנו, לפני שיהיה מאוחר. ההצגה הצליחה לגרום לי להרגיש ולהתרגש, וגם לעורר בי מחשבות רבות על מקום המשפחה בחברה, אל מול הצורך של כל אחד ואחת מאתנו להגשמה עצמית. כל אדם זקוק לתא משפחתי יציב שיהווה עבורו שורשים בכדי שהוא יוכל להצמיח כנפיים חזקות ולהגשים את עצמו.

נופים קסומים

תיאטרון באר שבע

מאת: בס ווהל

תרגום: ירון פריד

בימוי: אילן רונן

שחקנים: לאורה ריבלין, אלי גורנשטיין, מולי שולמן, תום גרצינאני, שרון טל, רון ביטרמן, אדוה עדני

תפאורה: סבטלנה ברגר

מוסיקה: אבי בנימין

תאורה: זיו וולושין

מועדים נוספים:

יום ה' 21/10/21 20:30

יום ש' 23/10/21 20:30

יום א' 24/10/21 20:30

יום ב' 25/10/21  17:00 ,20:30

יום ג' 26/10/21 17:00, 20:30

יום ד' 27/10/21 20:30

יום ש' 30/10/21 20:30

יום א' 31/10/21 20:30

העולם, הגרסה החנונית

על ההצגה "אניהו"

מאת: אביבה רוזן

יכולתו של אתגר קרת לברוא ולנתץ עולמות איננה מוטלת בספק. יכולתו לספר סיפורים, לעיתים מוזרים, לעיתים בלתי מתקבלים על הדעת אפילו, סיפורים ששופכים אור שונה על האנושות והאנושיות, כבר זכתה לפרסים, כמו פרס ספיר שקיבל לאחרונה על ספרו האחרון, "תקלה בקצה הגלקסיה".

יכולות אלו, מקבלות ביטוי קומי ומרגש בהצגה "אניהו", המבוססת על הסיפור "השמנמן" של קרת. גיבור ההצגה "אניהו", שמו המשובש של אביהו, שמקורו הוא בסיס לפרודיה בפני עצמה, הוא מציל בבריכה בבית אבות וחנון באופן כללי. אניהו גיבורנו, או שמא האנטי גיבור שהוא בכל זאת שובה לב, מתאהב בנגנית גיטרה. הוא מתאהב בה כשהוא רואה אותה כצללית בחלון ביתה, משם היא נעלמת עם רדת הערב. הוא מגיע אליה הביתה כשהוא מעמיד פנים שהוא מעוניין ללמוד גיטרה. חנון, אבל בכל זאת איש תחבולות כשיש צורך בכך, כמו רבים מאיתנו.

אניהו - יוסי צבקר

צילום: יוסי צבקר

את סיפורו המשונה הוא מספר לנגן רחוב שהוא מכיר בשמו, איז'ו. אחרי כמה זמן, הוא מגלה לאיז'ו ולנו, שרעות, הנגנית היפה והעדינה הופכת מדי ערב למוריס, גבר גס רוח. יש סיבה לכך שהוא מספר את סיפורו לנגן הרחוב, שיכול לעזור לו לפתור את חידת המהפך הלילי של רעות.

מגוון דמויות גרוטסקיות נוספות מתגלות לנו במהלך ההצגה, ביניהן אמו של אניהו והרופא שמאוהב בה והרג בטעות את אביו, המאפיונר שמאיים לקטוף את אשכיהם של אניהו ומוריס, ועוד כמה דמויות מקסימות, המהוות את האתנחתא הקומית של ההצגה, שהיא קומית ממילא, אשר מגולמות על ידי שהם שיינר.

בתוכניה נכתב על המחזה: "סיפור אהבה רגיל, בחור תל אביבי רגיל מאוד […] מתאהב בנערה רגילה", אלא שאין בסיפור הזה שום דבר רגיל, הכל הפוך ומשונה, חוץ מהרגשות האנושיים שהם רגילים ומוכרים לכל אחד מאיתנו. ההתאהבות, המוכנות לקבל דברים שאין לנו דרך להתמודד איתם, והאובדן. אניהו עושה הכל כדי לשמר את אהבתו, עד כדי כך שהוא מוליך אותה היישר לאובדנה. אם נחשוב על כך, זה בעצם קורה פעמים רבות, גם אם בצורה אחרת.

אניהו2- יוסי צבקר

"אניהו" | צילום: יוסי צבקר

התפאורה תומכת בהפיכת העלילה הבלתי הגיונית להגיונית ו'רגילה', בתים-בתים, נורמליים לחלוטין, שמתרחשים בהם דברים בלתי נורמליים אשר מתנרמלים לנגד עינינו. ובינינו, כשמדברים על נורמלי, מהו נורמלי בעצם? האם יש מישהו בינינו שמרגיש שהוא חי חיים נורמליים, שלא מרגיש מדי פעם שהוא חי בגרוטסקה או פארסה? אתגר קרת לוקח את התחושות הללו לקיצוניות שממחישה לנו את החיים כפי שאנחנו חיים אותם, מכניסים את חיינו לתבניות בלתי הגיוניות ויוצקים בהם היגיון פנימי, מסתגלים לאיזורי נוחות לא נוחים, משכנעים את עצמנו שטוב לנו כשבעצם אנחנו אומללים, וצועדים בנחישות לעבר מטרות שהורסות את חיינו לבסוף. לעיתים גם במהלך הדרך.

הבמאית שירילי דשא הפכה את "אניהו" להצגה מתוקה, מצחיקה, גרוטסקית ונוגעת ללב. השחקנים עושים עבודה מצויינת בעיצוב תפקידים מגוחכים אך נוגעים. אלון דהן, אלי גורנשטיין והאחרים מכשפים אותנו לעקוב אחר סיפור פתלתל, שקשה להאמין בו, למשהו מתוק ומרתק.

"אניהו"

תיאטרון הקאמרי

על פי סיפור מאת אתגר קרת

מחזה: רוני סיני ואתגר קרת

בימוי: שירילי דשא

משחק: נדב אסולין, אלי גורנשטיין, איה גרניט-שבא, אלון דהן, אביגיל הררי, רובי מוסקוביץ, אודי רוטשילד ושהם שיינר.

מוזיקה: יוני רכטר

עיבוד: מיקי גורביץ'

תפאורה: סבטלנה ברגר

תלבושות: אורנה סמורגונסקי

תאורה: רוני כהן

הדרכה קולית: חיים פנירי

תנועה: רוני ברנדשטטר

קורפוטיטור: איתמר גרוס

פסנתרן: איתמר גרוס/תמיר ליבוביץ

מועדים נוספים: 

4/7/19 |  20:00 | תיאטרון הקאמרי

5/7/19 | 21:00 | תיאטרון הקאמרי

6/7/19 | 17:30, 20:30 | תיאטרון הקאמרי

למועדים נוספים בעמוד ההצגה באתר התיאטרון – הקליקו על הלינק