אי שפיות זמנית בעיר העתיקה

מאת: מרתה יודעת

לפני כמה לילות, מרתה ישבה עם חברים לארוחת ערב, ובין להג ללעג, החלה לדבר על הפעם ההיא שנסעה לפסטיבל אדינבורו, הלכה לאיבוד בין סמטאות העיר ונהנתה מתפריט יומי של ארבע הצגות ביום. תחשבו על זה דקה – ארבע הצגות ביום. הצגת פרינג' אחת דורשת ריכוז בלתי מובן מאליו, אז ארבעה עולמות בדיוניים, שדורשים השהייה מכוונת של חוסר האמונה?! ועם זאת, כמה נהדר זה, לעבור מאולם אחד לעולם אחר, ממציאות בדיונית אחת לאחרת, בתוך תיאטראות שלחלקם יש עבר עתיק כל כך, מסועף כל כך, ואחרים, לא נועדו לבמה מלכתחילה. לזמן מוגבל, העיר העתיקה של אדינבורו עטתה על עצמה פנים אחרות.

ודאי תשאלו, למה מרתה מזיינת את השכל וצפה על גלי הנוסטלגיה? כי החל ממחר, פסטיבל דומה עומד להתרחש במחוזותינו – התיאטרונטו. אמנם, בזעיר אנפין, עם שחקן אחד או שחקנית אחת בלבד על הבמה, אבל עדיין, העיקרון הוא דומה. למשך ארבעה ימים, תוכלו לעבור מאולם אחד לאחר, ולדחוס למוח ולנפש ככל שתוכלו לשאת, וככל שהכיס יתיר. השנה, פסטיבל התיאטרונטו כולל את הצגות התחרות המסורתית, הצגות אורחות, חלק מהן עלו במסגרת הפסטיבל בשנים הקודמות, תערוכות, וכמובן, זירת המיצגים של סמינר הקיבוצים, הפעם בנושא הכל כך אקטואלי – "פוסט-אמת".

אז מה עומד להיות לנו השנה? מתוך כמאה מחזות (!!!) שנשלחו לוועדה האמנותית, שמונה המשיכו לשלב הבא והפכו להצגות התחרות. בתוך מגוון הדמויות שתתארחנה על הבמות, תוכלו למצוא בלש אמריקאי המחפש אחר נער שהלך לאיבוד בניו ג'רזי ("האור הגדול של לאונרד פלקי"), מרצה ומומחית בענייני זמן המגלה את עצמה מחדש ("להוציא את הילדה"), ערבי צעיר הדורש להתאשפז בבית חולים פסיכיאטרי ("אובססיה"), ילדה צעירה הנקרעת ממשפחתה ונאלצת לחיות תחת זהות בדויה בימי המשטר הנאצי ("חבילה עוברת"), צעירה המאושפזת בבית חולים פסיכיאטרי ומבקשת למנוע את ביקור אמה ("בק ריבר"), ילדה המבלה את יום הולדתה על קבר אחיה ("האם דגים ישנים"), ילדה המתמודדת עם מה שקורה בין אבא לאמא בימי מלחמת המפרץ ("סוף על הקטינו"), ואישה צעירה המנסה לשכנע את ועדת בית החולים הפסיכיאטרי לשחרר אותה מאשפוז, לאחר ניסיון התאבדות ("שפויה").

תיאטרונטו 2017 -1

"האור הגדול של ליאונרד פלקי". צילום: ז'ראר אלון

חדי ההבחנה ביניכם, ודאי ישימו לב שעל אף שכמאה מחזות נשלחו לוועדה האמנותית של התיאטרונטו, עדייו נבחרו שלושה מחזות המדברים פחות או יותר על אותו נושא. זה דבר מתמיה בפני עצמו, אחדים יגידו מקומם. למה להציג שלוש הצגות שמתרחשות באותו מקום בדיוני, והדמויות שלהן מתמודדות עם אותן בעיות, אותן דילמות? תכל'ס, אין נושאים אחרים לכתוב עליהם? בעיניה של מרתה,  מדובר בעניין די פשוט. המציאות שלנו שפויה? לא. לכן, זה רק הגיוני שהטירוף ושאלת השפיות יופיעו כמוטיבים בדרמה הישראלית המודרנית. מעבר לכך, אם תבחנו לעומק, תוכלו לראות שכל אחת מההצגות עוסקת בשלב שונה בתקופת האשפוז, והדמויות מתייחסות לבית החולים באופנים שונים – דורשות להיכנס אליו, נאחזות בשולי המוסד כגלגל הצלה בים סוער או מייחלות לברוח ממנו. יש פה משהו מאוד מעניין, בייחוד לאלו מכם ומכן שיראו את שלוש ההצגות ברצף.

מאחר וההצגות עוד לא עלו לאוויר הבמה, מרתה לא יכולה לדעת האם הן טובות בעיניה או שלא, ולכן היא לא יכולה להמליץ לכאן או לכאן. אבל, רק מבחינת העלילות והקונספט, צדו את עיניה ועניינה של מרתה ההצגות "האור הגדול של לאונרד פלקי", [שחקן אחד שמגלם המון דמויות זהו דבר ראוי לציון ושבח, בייחוד אם הוא עושה את זה טוב. ] "סוף על הקטינו" [יש הצגות אחדות, אם בכלל, המתעסקות בתקופה הטעונה והטראומטית משהו, בייחוד לבני השלושים שבינינו, המכונה "מלחמת המפרץ", בה מרתה ואחרים נדרשו לשים ניילון על הראש כדי לשרוד…] והשילוש המטורף "אובססיה", "בק ריבר" ו-"שפויה" [למרתה יש חיבה לדמויות ודרמות מאותגרות נפשית, ובואו נשים את הקלפים על השולחן, מרתה לא בדיוק נמצאת בצד השפוי של המתרס…]

תיאטרונטו - 2017 - 2

"שפויה". צילום: ז'ראר אלון

כשתגיעו לפסטיבל ביפו, מרתה ממליצה בחום להקדיש זמן לפני/אחרי ההצגות וללכת ליוגורטריה שבכיכר יפו העתיקה, (תמשיכו במעלה המדרכה, כשמשמאלכם תיאטרון יפו ומערת העטלפים, תמשיכו ישר עד שנגמר האוויר ותראו את הכיכר.) יש שם יוגורטים מ-ע-ו-ל-י-ם (ומרתה לא עפה על יוגורטים…). אם לא תספיקו להגיע באחד מימי הפסטיבל, סביר להניח, אל תתפסו את מרתה במילה, שההצגות תתאקלמנה באחד מתיאטראות הפרינג' במרכז. בכל מקרה, יוצרות/ים יקרות/ים, תנשמו עמוק, שברו רגל, תיהנו ותזמינו את מרתה לבקר.

תיאטרונטו – פסטיבל הצגות יחיד  

12-15/4/17 חול המועד פסח – יפו העתיקה ועכו העתיקה.

האור הגדול של לאונרד פלקי – מאת ג'יימס לסין | תרגום: הגר רענן | בימוי: אבי ברכר | משחק: רפי וויינשטוק.

למצוא את הילדה – מאת ניר שטראוס | בימוי: שרה פון שוורצה | משחק: עדי גילת.

אובססיה – כתיבה ומשחק – סובחי חוסרי | בימוי: פנינה רינצלר.

חבילה עוברת – מאת שי שבתאי | בימוי: דניאל רז | משחק: שירה בליץ.

בק ריבר – מאת רחל שליטא | בימוי: אלירן כספי | משחק דניאל גרטמן.

האם דגים ישנים – מאת ינס ראשקה | בימוי: נועה שכטר | משחק: טל בלקנשטיין.

סוף על הקטינו – כתיבה ומשחק: עירית סופרן | בימוי ודרמטורגיה: חנה וזאנה גרינולד.

שפויה – מאת רוני ממן וארנון ממן | בימוי: ליאור סורוקה | משחק: אלכסה לרנר.

להזמנת כרטיסים: https://www.run-art.co.il/

האם, הבת והגיבור הנעלם

על ההצגות "כל יום חמישי", "טיפול 10,000" ו-"מי גיבור?!"

מאת: אירית ראב

אחד מתיאטראות הפרינג' השוקקים של היום הוא תיאטרון הסימטה. אז נכון, צריך להדרים עד ליפו, לצלוח את שדרות ירושלים ולעלות עד למדרחוב אבני השיש או לנסות ולמצוא חנייה בחניון המאתגר. ונכון, במרבית המקרים, מגיעים ממש על הדקה האחרונה וצריך לרוץ, ואם זה בחודשי הקיץ מגיעים ניגרי זיעה אל האולם ואז יש לנפנף בתוכנייה, אם זכרת לקחת אחת כזו. בפעמים אחרות, מגיעים מוקדם מדי ואז צריך לשרוף זמן, אבל היי, יש על המדרחוב את אחת מהיוגורטריות הטובות בארץ… אבל אם נשים את כל זה בצד, מדובר בתיאטרון קטן המציע מגוון די גדול של הצגות. במקרה, או שלא, יצא לי לאחרונה להגיע לשלוש הצגות של תיאטרון זה – "כל יום חמישי", "טיפול 10,000" ו-"מי גיבור?!".

"כל יום חמישי", מאת ובבימוי אלירן כספי, מספר על שלושה דורות במשפחה אחת, שסודותיהם מתגלים תוך כדי קפיצה מן ההווה אל העבר, וחזרה להווה. אלי מבקש למצוא משמעות לחייו, ולפענח את אותו סוד שמתעתע בו שנים. תוך כדי הוא מנסה להתמודד עם אמו המאתגרת, אשתו הדורשת, ילדתו שזה עתה נולדה והמאהבת מהאינטרנט שמעשירה את חייו והורסת אותם בעת ובעונה אחת. מבין השחקנים שעל הבמה, מתבלטת אורה מאירסון. היא מצליחה לגלם הן את האמא והן את הסבתא (אמה של אם הגיבור) בצורה משכנעת למדי ולהעניק לכל דמות את הגוונים והרבדים המאפיינים אותה. לאחרונה, ניתן לראות שכוכבו של כספי דורך בשמי התיאטרון הישראלי, כשמאחוריו הישגים בולטים כגון "שייכת" שעלה לאחרונה בפסטיבל התיאטרונטו, "קילר ג'ו", "תיק טיק" ועוד. היתרון המשמעותי של כספי, שאני מקווה שבאמת יוביל אותו גם בעתיד, הוא שהוא נותן דרור לאהבת התיאטרון שבו, ואינו בולם אותה תחת סורג ובריח של תירוצים.

כל יום חמישי

כל יום חמישי. צילום: רדי רובינשטיין

"טיפול 10,000" מהווה יצירה די יוצאת דופן בשדה התיאטרון הישראלי. ההצגה, המגולמת על ידי אם ובת, מספרת את סיפורה של אירית שלכבוד יום הולדת 60 קיבלה מתנה מחברתה הטובה סדנא אצל מנחת הסדנאות הטובה ביותר בארץ. עם זאת, כשהיא מגיעה אל אותה מנחה, היא מסרבת לקבלה מאחר ואירית לא משוחררת דיה, והיא שולחת אותה לשלל של סדנאות ממינים שונים ומשונים בכדי לקבל טיפול 10,000 של הגוף והנפש. רק  לאחר מכן תוכל לעזור לה. אירית יוצאת למסע הסדנאות ובכל פעם מגיעה לסדנא יותר הזויה מן הקודמת. כשהיא מסיימת את המסלול הארוך וחוזרת אל המנחה האלמותית, היא מגלה תגלית משמעותית ביותר.

את אירית, מגלמת אירית דגמי, בעוד את שלל המנחות מגלמת יהלי חנדרוס-דגמי. יש לציין כי דגמי ג'וניור בהחלט יודעת לעצב באופן קומי, לעיתים קומי מדי, את דמויותיה, תוך שליטה חסרת תקדים בשרירי הלשון והפנים. מנגד, דגמי סיניור לא ממש יודעת לשחק. אבל זה בדיוק העניין. אירית דגמי אינה שחקנית, היא לא למדה משחק ואינה מעוניינת לכבוש את התחום, אלא לספר את סיפורה ולהציג אותו על הבמה. ברמה מסוימת כן מדובר בגילום דמות, כי מקורות מקורבים מספרים כי דגמי האמיתית שונה לגמרי מזו שעל הבמה. התוצאה היא לא בדיוק הצגה אבל בהחלט תיאטרון. עם זאת, יש להצגה זו פוטנציאל נהדר להצליח בחוגי בית, אירועים פרטיים ועסקיים, מחוץ לכותלי הפרינג'.

טיפול 10,000

טיפול 10,000. צילום: רמי נעים

BeFunky_מי-גיבור.jpgההצגה "מי גיבור?!" השתתפה בפסטיבל "אביב תיאטרוני" המתקיים מדי שנה בתיאטרון הסימטה. בפסטיבל זה עולות בבכורה מספר הצגות, המתחרות זו בזו, ולרוב ממשיכות לעלות על בימות הסימטה גם לאחר מכן. הצגה זו (שאף זכתה בתחרות) נכתבה ובוימה על ידי בועז בראל, ומציגה בחור פשוט, הפוגש בחורה ומבקש להתחיל איתה. עם זאת, הוא מתחבט בינו לבין האלטר-אגו'ס שלו – מרצה מסמינר אמנות הפיתוי ומבקר תיאטרון הומוסקסואל ומתוסכל. הקונפליקט הזה נמשך לכל אורך ההצגה, ולבסוף מגיע לידי פיתרון כשהבחור מתגבר על פחדיו ועולה עם הבחורה אל האוטובוס לעבר השקיעה. מעבר לכך, לא קורה הרבה בהצגה. לדאבוני, אם זה ביטוי לאבולוציה התיאטרונית, אנחנו קצת בבעיה. עם זאת, יאמר לזכות ההצגה כי משחקם של השחקנים, ובייחוד זה של תמר חנה שטריימן ויאשה קריגר, בהחלט משובח.

 

"כל יום חמישי"

מאת ובבימוי: אלירן כספי

משחק: אלירן כספי, אורה מאירסון, רוני יניב / גילי סער

עיצוב תלבושות ואביזרים: נטלי שריג

מוסיקה: שי בר יעקב

עוזרת ויועצת אמנותית: מיה אופיר מגנט

מנהלת הצגה: טל שלאכטמן

מועדים נוספים: 24/7/14 21:00 ; 14/8/14 21:00

טיפול 10,000

כתיבה, בימוי משחק והפקה: אירית דגמי ויהלי חנדרוס דגמי

מוסיקה: מישה חנדרוס

מועדים נוספים: 24/7/14 20:30 ; 21/8/14 21:00 ; 23/8/14 20:30

מי גיבור?!

מאת ובבימוי: בועז בראל

שחקנים: תמר חנה שטריימן, עומר עציון, יאשה קריגר ואיתמר שרון.

עיצוב תפאורה ותלבושות: איה בן אשר

מוזיקה: יחזקאל רז

ייעוץ אמנותי: מור קפלנסקי

מועדים נוספים: 27/7/14 21:00 ; 31/7/14 21:00 ; 8/8/14 21:30 ; 9/8/14 21:00 ; 23/8/14 21:00

אז מה עושים עם החיים האלה?

על הצגות התיאטרונטו "אסתי של האורנים" ו-"שייכת"

מאת: אנה מינייב

כמו בכל שנה, בחול המועד של חג הפסח, יפו העתיקה לבשה את מחלצותיה היפות ביותר לקראת פסטיבל הצגות היחיד. שלל אולמות, מגוון הצגות, צופים רבים ותיאטרונטו אחד. קשה לשים את האצבע על חוט שני מסוים, נושא ספציפי, שעבר בין ההצגות. מבין הצגות התחרות ומחוצה לה (שמתוכן זכתה ההצגה "מדוע הרגתי את אמא שלי" של דור צויגנבוים), אציין כאן שתיים מתוכן, על שתי גיבורות, לא גדולות מהחיים, משני קצוות האוכלוסייה, אבל דומות כל כך.

עלילת ההצגה "אסתי של האורנים", מאת ובבימויה של דנה גולדברג ובביצועה של אודליה סגל, מתרחשת על רקע שריפת הענק ביערות הכרמל. ההצגה מספרת על אסתי בן חיים, קצינה בשב"ס בת 50 פלוס, שמסרבת להתפנות מהבית שלה בקיבוץ בית אורן, בו היא מתגוררת. לאחר שמפנים אותה בכוח מהמקום, היא נכנסת לתקופת הסתכלות במחלקה סגורה בבית חולים פסיכיאטרי, שם היא מציפה לראשונה את הסיבה להתנגדות פינויה.

אסתי של האורנים - תיאטרונטואסתי, אישה נשואה, מתאהבת באמצע החיים בגבר נשוי ומתחילה לנהל עמו רומן. סיפור האהבה הזה פותח בפני אסתי עולם חדש, מלא בהתרגשות, שמחה, פתיחות והשלמה עצמית, ולמשך תקופה קצרה יחסית היא מרגישה מאושרת מאי פעם. האופוריה בה היא שרויה מתנפצת לרסיסים כאשר סיפור האהבה נגמר בצורה חד צדדית מצדו של הגבר, ואסתי נותרת שבורת לב. התחושות שמלוות אותה, הבדידות הנוראה, הרצון להחזיר את הגלגל אחורה, מוכרות כנראה לרובנו, לב שבור הוא אחד הדברים הכואבים שיכול לחוות אדם, על אחת כמה וכמה כאשר מדובר באישה שהתמכרה לאהבה, לתשוקה, לאינטימיות.

בערגה מספרת לנו אסתי על ההתמודדות עם סוף הרומן הקסום שנרקם בין האורנים, ועם החזרה הכפויה לחיים הקודמים שלה. אסתי רוצה להחזיר את התחושות שנגדעו, אך המציאות מאלצת אותה להתמודד עם הפרידה, כאשר היא מובלת למחלקה הסגורה. הרצון להחיות את העבר גורם לה לסרב להתפנות מביתה כאשר פורצת השריפה הנוראה ביערות הכרמל, זאת מכיוון שיום אחד הכתיר אותה אהובה להיות "אסתי של האורנים", מן ברית סודית שכרתו ביניהם ועתה היא הולכת ונשרפת יחד עם עצי האורן המקודשים. היא רוצה להישאר שם, איפה שהיה לה טוב, במקום בו הרגישה מאושרת מאי פעם, והשריפה, שתיקח איתה את הכל, עדיף ככה.

עכשיו, במחלקה הסגורה, היא צריכה להוכיח שהיא שפויה.

ההצגה התקיימה באולם של המוזיאון "אילנה גור", אולם אשר לא עשה חסד להצגה האינטימית הזאת, בעיקר בגלל צורתו הלא תיאטרונית. כדאי היה להשתמש בחלל הולם יותר. אודליה סגל התמזגה עם דמותה של אסתי והבימאית דנה גולדברג, שגם כתבה את המחזה, יצרה סיפור כן ואנושי על אישה אחת שפוגשת איש אחד והם מצמיחים יחד יער שעולה בלהבות.

לצדה, ההצגה "שייכת" מאת ובבימויו של אלירן כספי. ההצגה, בביצועה של לירז חממי, עלתה כהצגה אורחת בפסטיבל, אבל סביר מאוד כי אם היתה נכללת בתחרות, היתה מהווה מתחרה מכובדת להצגה הזוכה. המחזה נכתב בהשראת יומניה של יהודית הרמן, שחיה 13 שנה בכת גואל רצון. עם זאת, כספי בחר להתעסק בחייה החדשים של הגיבורה, אלה שנכפו עליה לאחר שהמשטרה חשפה את הכת ואילצה אותה להתחיל מחדש, עם 5 ילדים ומציאות שלא ידעה כיצד להתמודד עמה. לפני ההצגה, סיפר לי כספי שהרצון הטבעי של בני האדם הוא להרגיש שייכות למשהו, והאישה הזאת הרגישה שייכות למקום ממנו באה ועתה עליה למצוא עולם אחר, מסגרת חדשה, אחרת היא תישאר אבודה. נקודת מוצא זו הובילה אותו לכתוב את המחזה העוצמתי הזה וללהק לתפקיד את חממי, שחקנית עם יכולות הכלה נפלאות וכישרון נפלא ומרענן. במקום להסתכל דרך משקפי הרכילות של הנושא הסקסי שבו עוסקת ההצגה, כספי וחממי הצליחו לגעת באמת של האישה הזאת, בכנות וברגישות הם הציגו בפנינו אישה, בת אדם, אמא, רעיה, חברה ושותפה.

כשעוסקים בנושא כזה קל מאוד ליפול לקלישאות, אך ההצגה "שייכת" לא מתפשרת לרגע על כך שיהודית הנה ככל בני האדם, וכמו כל אחד אחר, היא פשוט זקוקה לשייכות, מקום בו קיימת תחושת ביטחון ואחווה. בגלל הצורך הזה, אנשים עושים לפעמים דברים מטורפים, אבל תבחנו את עצמכם רגע, מה אתם עושים או עשיתם בחייכם בכדי להרגיש שייכים?!

לירז חממי מצליחה ליצור את דמותה של יהודית, כמו גם דמויות נוספות בחייה, בצורה רכה, נשית, אנושית ומרתקת. לאט לאט, יהודית של חממי מעניקה לקהל הצצות לתוך חייה, יחד עם יתר הנשים בכת, וחושפת בפניו את מה שעבר עליה מאז אותה ההתנתקות מהן ומגואל רצון, התנתקות מהידוע, המוכר, הלא מאיים. יצירה ייחודית זו מצליחה להראות לקהל באופן נוגע וכן, מה קורה אחרי קפיצת הראש אל בריכה של חיים אחרים, חדשים לגמרי.

לכו לצפות…

 

אסתי של האורנים

מאת ובבימוי: דנה גולדברג

משחק: אודליה סגל

מומלץ לעקוב אחר מועדים נוספים במדיות השונות

צילום התמונה: ז'ראר אלון

______________________________________________

שייכת

מחזה ובימוי: אלירן כספי

שחקנית: לירז חממי

מוזיקה ותאורה: נדב ברנע

מומלץ לעקוב אחר מועדים נוספים באתר ההצגה

אהבה ב-13 סיבובים

על ההצגה "Cock"

מאת: הילה ציגל

צלצול הפעמון מסמן את תחילת הסבב הראשון. בשני צדי הזירה עומדים שניהם, מתרגשים. בפינה אחת, הוא, בכחול, גברי, בוגר ומאופק. בפינה אחרת, הוא, באפור ולבן, צעיר ומבולבל. צלצול הפעמון מסמן את הסבב השני, אהבה באוויר, התרגשות של התחלה חדשה ונשיקה.

צלצול הפעמון הנו המוטיב החוזר המניע את השתלשלות העניינים בהצגה Cock של תיאטרון תהל. הבמה היא זירת אגרוף, נקייה וללא שום אביזרים חוץ מארבעה שרפרפי פלסטיק פשוטים בקרנות, חבלים בצבעים שונים שלאט לאט מתהדקים על הגיבור, וצלצול פעמון, המסמל התחלה, אמצע, סוף ופסק זמן.

ההצגה Cock, שעלתה לראשונה בשנת 2009 בתיאטרון הרויאל קורט בלונדון, מספרת את סיפורם של שלוש דמויות – ג'ון (אביהוד תדהר), גבר (גיל וייס), ואישה (תמר גוטמן) – המוצאים את עצמם בעל כורחם במשולש אהבים. אליהם מצטרף אביו של הגבר (אלירן כספי), הבא להביע תמיכה בבנו והופך סיטואציה מביכה למוזרה אפילו יותר. המחזה נכתב על ידי מייק ברטלט, מחזאי בריטי צעיר, זוכה פרס אוליבייה היוקרתי, שנחשב לאחד המחזאים המצליחים ביותר כיום.

תמר גוטמן בתפקיד האישה ללא השם, מצליחה לרגש ולהקסים בפשטותה של הדמות. גיל וייס הנפלא מצליח לצאת מאזור הנוחות שלו ומביא לבמה דמות עגולה המהלכת על חבל דק של שליטה ונשלטות, כשהוא פגוע אנחנו פגועים אתו , וכשהוא בוכה, לבנו יוצא אליו ונשבר. אביהוד תדהר בתפקיד ג'ון המבולבל והלא החלטי, המתזז תמיד בין מאווייו המנוגדים וחוסר השקט התמידי שלו, מקסים ופגיע. הזירה היא המקום בו הם חיים. כל תמונה הנה סיבוב עם התחלה, אמצע וסוף. המינימליזם הנקי של הבמה והחלל, בעיצובם של אבי ברכר  (שגם ביים) ויחיאל אורגל, משאירים המון מקום לביטוי כישרונם העצום של השחקנים.

צילום: לואיז גרין

ההצגה בוחשת במיניות ללא בושה ונדמה כאילו היא שולחת ידיים לכל עבר, היא מדברת על סקס ותשוקה, על ה"נורמות" של יחסים בין גבר לאישה ועל הבחירה לחיות אחרת , במערכת יחסים חד מינית. הגיבור (שהנו הדמות היחידה עם שם) נקרע בין משיכתו לגברים ולבן זוגו לבין אהבתו לאשה אותה הוא פוגש במקרה ובה הוא מתאהב. העיסוק בשאלה האם אפשר לאהוב שניים באותה עוצמה ובו זמנית, האם אפשר לבחור בין שתי דרכי חיים מנוגדות, היא זו שמניעה את המחזה קדימה, אל סופו המותיר שאלות יותר מאשר מציב סימני קריאה.

קבוצת תהל, שהוקמה בשנת 2011 על ידי בוגרי בית הספר למשחק "בית צבי", ביוזמתו ותמיכתו של גרי בילו ז"ל, פועלת בזמן האחרון במרכז הגאה שבגן מאיר. באולם הקטן מעלים שחקניה המוכשרים מספר הצגות במקביל המתחלפות מספר פעמים בחודש. הקבוצה המדהימה הזאת שמה לה למטרה ליצור תיאטרון אחר, כזה העוסק בתכנים נועזים ובועטים יותר מאשר אלו העולים על במות התיאטרון הרפרטוארי. בתהל פועלים שחקנים ויוצרים מהקהילה הגאה ומחוצה לה, אנשים צעירים ומוכשרים העושים לילות כימים בכדי להעלות בפני הקהל מחזות צעירים, חדשניים ונועזים (כדוגמת ההצגה "הכל אודות אמא" עליה כתבתי לא מזמן כאן במרתה). העיסוק הבלתי פוסק בנושאים עכשוויים של אורח חיים, אהבה, מיניות וסימני שאלה, והאומץ להגיד את האמת בפנים, הופך את תהל לאחד התיאטראות הבועטים ביותר כיום.

Cock

תיאטרון תהל

מאת: מייק ברטלט

תרגום: ליהיא ברזל-מלמד

בימוי, עיצוב במה ותלבושות: אבי ברכר

משחק: תמר גוטמן, גיל וייס, אלירן כספי ואביעוד תדהר.

עיצוב חלל ותאורה: יחיאל אורגל

מוסיקה מקורית: אפי שושני

תנועה: מירי לזר

מועדים נוספים: 20-22/1/14 21:00, המרכז הגאה, גן מאיר.

פחד ותיעוב ביפו העתיקה

ביקורת ההצגה "קילר ג'ו"

מאת: מור זומר

הישרדות היא היצר המניע את כולנו. הטבע יצר אותנו כך שבמצבי דוחק נעשה כל דבר, קיצוני ככל שיהיה, בכדי לשרוד. כמה רחוק מסוגל אדם ללכת לטובת שיפור סיכויי הישרדותו, והיכן עובר הגבול? ברצח? אולי ברצח של בן משפחה?

ההצגה "קילר ג'ו" מתחילה במחשבה העשויה לעבור בראשו של כל בן נוער זועם שהוריו מכעיסים, מתסכלים ומקשים עליו: "הלוואי ויכולתי להיפטר מהם". מחשבה ילדותית זו מובילה את מעשיו של כריס (דניאל ברוסבני), צעיר חדל אישים שאמו זרקה אותו מהבית בעקבות ויכוח. לאחר שהסתבך בחובות שעלולים לגרום למותו, מסיק כריס שהדרך היחידה להשתחרר מעול הצרות האינסופי תהיה לרצוח את האם ולהשיג את כספי הביטוח, שלדברי בן זוגה מגיעים ל-50,000 דולר. האיש הנכון לעבודה, על פי דבריו של בן הזוג, יהיה קילר ג'ו, בלש משטרה ורוצח שכיר.

כריס פונה לאביו העלוב והאדיש (רועי הסל), המתעב את גרושתו והרעיון לקבל סכום כסף נאה קוסם לו, וזה נוהה אחר הרעיון בקלות יחסית. המשפחה כולה, הכוללת גם את  שרלה (רוני יניב), זוגתו גסת הרוח של האב, ודוטי (גאיה שליטא-כץ), האחות הקטנה, התמימה והמשונה שכריס מגן עליה בחירוף נפש, מחליטה כמעט פה אחד שהרעיון להיפטר מהאם הוא הפתרון לכל צרותיהם.

ג'ו (חי מאור), ממוקד, כוחני ואלים, נכנס כרוח סערה אל בית המשפחה ותופס פיקוד. משום שאין בידיהם לשלם מראש כפי שהוא דורש, מחליט ג'ו לקחת את דוטי, האחות הקטנה, כעירבון. דוטי, מצידה, מפתחת רגשי תלות וחיבה, מעין "תסמונת סטוקהולם", כלפי ג'ו המרעיף עליה תשומת לב להם היא זוכה לראשונה בחייה. גם כאשר הוא פחות או יותר אונס אותה, היא מקבלת זאת כתנאי לאהבתו. כאשר הדברים מסתבכים עוד יותר עם גילוי מרעיש בנוגע לכספי הביטוח, כל שנותר למשפחה לעשות הוא להציל את עצמם.

החלל הצפוף והדחוס בתיאטרון הסימטה מיטיב לספר את הסיפור בזכות עצמו: הבמה זעירה, התפאורה בנויה מחדר אחד והדמויות נעות בו מקיר לקיר כמו עכברים בכלוב. התנועה מהכורסא לכיסא ומשם למטבח וחוזר חלילה מדמה את החזרתיות המעגלית של החיים הריקים והבזויים האלה. זוהי המציאות, אין לאן לברוח. הכול מתרחש בין ארבעת הקירות הסוגרים עליהם ועלינו מכל הכיוונים, וגם מעבר לדלת אין באמת דבר. האלימות גואה משום שאין לה פתח יציאה, היא כלואה בדיוק כמו בני האדם החווים אותה.

השטח הנסתר מעינינו הוא חדר השינה, שהמחיצה היחידה בינו ובין שאר הבית היא וילון. חדר השינה הוא המקום האפל שאין רואים ואין מדברים על המתרחש בו, המקום בו נמים היצרים. לא בכדי ממקם שם ג'ו את גופת האם, סמוך למיטתה של דוטי. הווילון הדק המפריד בינו ובין  האזור ה"מואר" מזכיר לנו כי אותה אפלה עשויה להדס החוצה בכל רגע, נושאת אקדח.

גאיה שליטא-כץ מהפנטת בדמותה המעורערת והפוסט-טראומטית של דוטי, המציגה התנהגות אוטיסטית-משהו בכל הקשור לקשרים חברתיים. סדקים נפערים באפיון הילדה-אישה התמימה, ודרכם אנו חוזים להרף עין בלידתה של מפלצת. חי מאור בונה את דמותו של ג'ו כאנטי-גיבור כמעט קומיקסי. הוא אלים ואינטליגנטי באחת, נוטה להתפרצויות כמעט פסיכוטיות. סונט, משפיל ופוגע פיזית בכולם מלבד בדוטי. הוא מרים את קולו באופן מוגזם ויוצר אי נוחות בקהל, המשקפת את הדואליות ביחסנו אליו.

רועי הסל מצליח ליצור דחייה אמיתית בדמותו של האב חסר עמוד השדרה ועלוב הנפש, והבעת הפנים הריקה שסיגל לעצמו נקנתה כנראה בעבודה קשה. רוני יניב מעצבת בחוכמה את דמותה של שרלה הבוגדנית, פרחה אמריקנית מצויה שמחפשת את העסקה הטובה ביותר גם כאשר מדובר ביחסי אנוש. דניאל ברוסבני מתייסר בדמותו של כריס, ומדגיש את עליבותו בשפת גוף שפופה עד כדי כך שאינו מסתיר את חבריו גם כאשר הוא יושב מולם בגבו אל הקהל.

המשחק המעולה של הקאסט כולו הופך את ההצגה לעונג צרוף, אם כי מטריד במקצת. אנו מוצאים את עצמנו מזדהים ואף מתאהבים בג'ו, על אף היותו רוצח, סאדיסט ומיזוגן. אנו חווים למעשה את הרגשות שחווה דוטי, החיה בעולם חסר תקווה כל כך עד כי היא רואה בג'ו מושיע. הזעזוע שאנו חווים אינו נובע בהכרח מהאלימות, אלא מהייאוש והעליבות שגורמים לנו בקלות רבה, כמו לדוטי, לפתח חיבה כלפי האדם היוצר אותה.

קילר ג'ו

תיאטרון הסימטה

כדאי לעקוב במדיות השונות אחר מועדי הצגות נוספים.

מאת: טרייסי לטס

תרגום: סיוון שטריקר-מור

בימוי: אלירן כספי

משתתפים: רוני יניב, גאיה שליטא-כץ, חי מאור, יפתח קמינר, דניאל ברוסבני.

תלבושות: ג'ני חייקין

תפאורה: גאיה שליטא-כץ

תאורה: ליעד מלון