פורנוגרפיה היא עניין של גיאוגרפיה?

על ההצגה "הרווק"

מאת: אביבה רוזן

רווק תל אביבי, מה הוא באמת רוצה? להצליח מקצועית ולכבוש נשים רבות ככל האפשר, או שמא גם הוא, כמו כולנו, מחפש אהבת אמת אך מפחד פחד מוות? התשובה היא כנראה בכך, שאותו רווק תל אביבי נכווה פעם אחת ברותחין והוא נזהר מאוד מפושרין.

מעשה בחביב סמר, אותו כתב ומשחק אביב זמר (כנראה שהדמיון בשמות כלל איננו מקרי), שארוסתו עזבה אותו כשהלכו לבחור הזמנות לחתונה. משם והלאה, הוא לא ידע אהבה וזוגיות, רק רומנים קצרצרים, רובם ללילה או לאפיזודה חולפת בבר. הוא הסטריאוטיפ של הגבר שמזיין בחדרי שירותים של מועדונים ופאבים נשים מבושמות שהוא לא יזכור את שמן והן לא יזכרו את פרצופו למחרת היום.

ההצגה היא מונודרמה, במהלכה השחקן מנהל מעין דיאלוג עם אישה, פסנתרנית, במקום בו הוא אמור להופיע כמשורר שקורא משיריו. הוא מנסה להתחיל איתה וכשהיא לא נענית הוא מספר לה את סיפור חייו, ושוטח את הקונפליקטים שלו. קונפליקטים בין החיים כפי שהם כיום לבין חיים אחרים שהיה רוצה, חיים של בן זוג ואבא.

השטחיות של חיי הרווק ההולל באה לידי ביטוי דרמטי מאוד בשתי בובות מתנפחות שתלויות מאחורי וילון שקוף, והוא כביכול מקיים איתן יחסי מין כשהוא עובר מאחת לשנייה בלי הפסקה. הקומדיה הופכת לטרגדיה.

הרווק

מתוך "הרווק"

מדי פעם נשמעת הקלטה עם קולו של במאי שמורה לשחקן להגיד דברים כך או אחרת, לבטא אותם בגוף ראשון כדי להגיע לקהל שלו וליצור אצלו אמפתיה. השחקן הוא דעתן. הוא לא נכנע בקלות לדעות של אחרים. הוא גם הולך לפסיכולוגית כדי לבחון את חייו אך גם איתה הוא לא מסכים. הוא לא מסכים לקביעה שהוא פשוט מפחד, למרות שהוא יודע זאת היטב. הוא רוצה לעשות שינויים בחייו אך אינו מעז. הפחד שמקנן בתוכו רב מדי. הוא ממשיך לחיות חיים שטחיים שאינו מסופק מהם אך זאת הדרך שהוא מכיר ואינו מוכן לנסות דרך אחרת.

לעיתים קרובות הקהל צוחק. אני חשתי עצב. עצב על השחקן שאינו מסוגל לממש את עצמו ואת רצונותיו האמיתיים, והוא נגרר לחיים של חוסר משמעות ביחסיו עם נשים. עצב על החיים המודרניים שגוררים אנשים פגועים ושרוטים בצורה עמוקה ונוראה כל כך לחיים שהם בדיוק ההפך מאלה שהם מייחלים אליהם. אנשים רבים כל כך נגררים לחיים שטחיים ושטוחים. לא רק הרווקים שבחרו בהוללות ככסות לפגיעותיהם הרגשיות העמוקות, אלא גם אלה שבחרו בדרכים שאינן מובילות למימוש עצמי אלא בדרכים שהן דרך הביניים והבינוניות והם הולכים שם לאיבוד, קמים כל בוקר לחוסר משמעות אפורה ומדכאת. לא פלא שרבים כל כך צורכים כדורים נגד דיכאון וחרדות. כמובן שלא מדובר רק בגברים פגועים. מדובר באותה מידה בנשים פגועות. מדובר לא רק בתל אביבים, אלא גם בברלינאים וניו יורקים וירושלמים ואשקלונים ואחרים, שאינם מצליחים להתרומם מעל לפגיעות והפחדים שלהם ולממש את עצמם בכל תחום שחשוב להם. במילים אחרות, זהו סיפורה העצוב של המודרנה של המאה העשרים ואחת, או לפחות החלק המדכדך שבה.

הרווק 

תיאטרון הסימטה

משחק: אביב זמר

כתבו: אריאל הכהן ואביב זמר

בימוי: אלחנן שפירא

מוזיקה: מור נעמן

כוראוגרפיה: נופר לוינגר

תאורה: שי סקיבא

מועדים נוספים: 

4/10/18 | 20:30 | תיאטרון הסימטה

רומן לא חוקי

על ההצגה "ציפור שחורה"

מאת: אנה מינייב

לפני פחות מעשור, דיוויד הרואר כתב את המחזה הנפלא "ציפור שחורה" שעוסק בנושא מורכב מאוד – מערכת יחסים בין ריי, גבר בן 29, לבין אונה, ילדה בת 12. המחזה נע על הציר שבין פדופיליה לבין סיפור אהבה שנתפס כאקט לא חוקי בעיני החברה, אך לאורך המחזה מתקשה הרואר להגיע להכרעה בעניין.

עשר שנים לאחר שמערכת היחסים נסתיימה בחדות, מגיעה אונה להתעמת עם ריי על מה שהיה (חשוב לציין כי במחזה המקורי היא מגיעה אחרי 15 שנים כאשר ריי בן 55 והיא בת 27). הסיפור ביניהם נמשך זמן קצר ונקטע בגלל המצב הבלתי אפשרי אליו הם נכנסו. או שלא. ישבתי באולם ובמשך שעה תמימה נתתי למחשבות רבות לצאת מהמחבוא המוסרי שבתוך המוח שלי ולתת להן דרור, רק בכדי לא לבחור צד אחד, את הצד הברור מאליו, הצד שלה.

 אונה, הילדה שכבר הפכה לבחורה, מבקשת לברר מדוע ריי הותיר אותה להתמודד לבד ובגיל כה צעיר עם כל ההשלכות הנובעות מרומן קשה לעיכול כמו זה שיוצא לאור. או שלא. אונה מגיעה בכדי לברר האם הוא בכלל אהב אותה, ואם כן, למה נטש אותה באותו לילה במלון, ולמה סיפור האהבה שנרקם בתוך ראשה לא צלח. או שלא. אונה כמהה להבין אם בכלל הוא נמשך אליה, לילדה בת 12, או שניצל אותה מינית, אנס אותה, פגע בה, ולקח ממנה את תמימותה במזיד.

צילום: ליאורה ניימן

כל השאלות הללו ועוד רבות אחרות נתלות על קולבים דימיוניים בחלל והן לא נותנות מנוח. הרי זה ברור בלי כל צל של ספק שריי הוא פושע ולכן הוא ריצה את עונשו בכלא במשך שש שנים. אבל האם הוא באמת פושע? איך ניתן להחליט בסוגיה הכל כך שנויה במחלוקת הזאת?! לאט לאט מגלה לנו ריי כיצד נרקמה מערכת היחסים ביניהם, כיצד הבדידות והצורך במגע וחמלה הביאו אותו לשכב עם ילדה בת 12. אך לצד מידע זה, הוא גם מגלה לנו כיצד אונה הילדה התעקשה לקבל ממנו תשומת לב, כיצד היא התאהבה בו, באמת, כיצד חשבה שנוצר ביניהם סיפור אהבה.

אורנה שיפריס, המגלמת את אונה, ודיוויד לוינסקי, המגלם את ריי, עוסקים במלאכה לא פשוטה בכלל. היכולת המדהימה שלהם לא לשפוט, אפילו לא לרגע, את הדמויות המורכבות הללו היא יכולת מרשימה. שיפריס היא הבחירה הנכונה ביותר לתפקיד הנשי ילדי פסיכוזי זה, בעודה כבולה ברגשות ותחושות שהיא לעולם לא מצליחה להשתחרר מהם באמת. לוינסקי מצליח להביא לעיני הקהל דמות המציגה שאלות רבות לגבי השיפוטיות שלנו כחברה, לגבי הנורמות החברתיות ובעיקר לגבי ההתייחסות השנויה במחלוקת לגבי פדופיליה והגדרתה. האם תוכלו לומר בביטחון שכל גבר מבוגר שניהל או מנהל מערכת יחסים מינית עם בחורה צעירה הוא פדופיל?!

אלחנן שפירא הבמאי בחר לצמצם את פער הגילאים בין ריי ואונה ולדעתי זה חבל. נוסף לכך, חבל שלא התעקש לחדד יותר את הרגעים בהם הדמויות והמצב יצאו משליטה, רגעים שאופיינו בעיקר בהבלחות של צעקות ועצבים, מה שגרם להם לאבד מאמינותם. עם זאת, דווקא בזכות הרגעים השקטים, רגעי השתיקה והמבוכה, הצליח שפירא לדון בסוגיה הקשה הזאת מחוץ לכותלי בית המשפט ולדבר באופן אמיתי על שני אנשים במשבר, שני אנשים שבמשך שנים רבות אוספים את הרסיסים ונאבקים בכדי לזכות בכמה רגעי שלווה.

 

"ציפור שחורה"

תיאטרון ת"א

מאת: דייויד הרואר

תרגום: דיוויד לוינסקי ואלחנן שפירא

בימוי: אלחנן שפירא

משחק: אורנה שיפריס, דיוויד לוינסקי, ים טנא/ יעל וייס.

מוסיקה: הילית רוזנטל

תאורה: אורי רובינשטיין

מועדי הצגות נוספים: 27-28/11/13 20:30 האקדמיה לאמנויות המופע