הצגת השבעים

מאת: שני בן דוד ואירית ראב

לרגל חגיגות השבעים של מדינת ישראל, בזמן שבכל פינה צצים להם מחלוקות אודות מדליקי המשואה הבאה,  ריבי חתולים על השירים הישראליים ביותר ותהיות טכנולוגיות בנוגע לאופנים בהם תראה ישראל בעוד 70 שנים, החלטנו במרתה לחגוג את התרבות הישראלית בכלל, ואת התיאטרון הישראלי בפרט. אז יצאנו אל השטח, כיתתנו רגלנו ופנינו אל 12 נציגים מהתיאטרון הישראלי, על גווניו השונים, מאחורי הקלעים ועל הבמה בשאלה אחת בלבד – מהי הצגת ה-70 שלך? כמובן שביקשנו לדעת מדוע. התשובות שלפניכם בהחלט משקפות את היצירה התיאטרלית הנפלאה שיש לבמה הישראלית להציע  – היא חמה, מרגשת, בועטת ונותנת אגרוף בבטן, מפעימה, מעיקה, מטרידה, חדשנית ומתחדשת, נעה בין צחוק לבכי לצחוק מחודש ולעולם אינה בת חלוף.


שמוליק נויפלד

מלחין ומפיק מוזיקלי

נויפלד

הצגת השבעים שלי היא הצגה בבית ליסין, מצחיקה ומרגשת, שנקראת "שעה של שקט", בכיכובו של ששון גבאי. ולמה? כי קודם כל, ששון גבאי מבחינתי זה ארץ ישראל האמיתית, וגם כי אני אוהב שבתוך הצגה הצופה עבר מסלול מפלוס למינוס, מצחוק לרגש. המעבר הזה, משאיר אותך עם חוויה שאתה במסלול, אתה לא יושב על הכיסא, אלא נמצא במסלול עם ההצגה. גם המדינה שלנו היא כזאת, עושה מסלול מצחוק לרגש, גם החיים האישיים שלנו אותו דבר.

 


אלון אופיר

שחקן, במאי וזמר

אלון אופירכשהייתי בן 17 ניהלתי את מזנוני הקאמרי, "מזנוני רובל" קראו להם. לכן, יכולתי להיכנס להצגות ובעונה הזאת, שהייתה עונה טובה, ראיתי המון הצגות והמון פעמים. כשאני מסתכל אחורה, אני חושב שהצגת השבעים שלי היא "כולם רוצים לחיות" של חנוך לוין ובבימויו, אבל גם "פילומנה" בבימויו של מיקי גורביץ'. לא בהכרח כי זאת ההצגה הטובה ביותר, אלא כי זאת הפעם ראשונה שהוצאתי את חברה שלי לדייט בתיאטרון (הייתי בן 14). אני זוכר שאכלנו עוגת גבינה בקפה של הבימה, והתמונה הזאת שמסיימת את ההצגה בה ליה קניג יושבת, וניסים עזיקרי מניח עליה את הראש, וכל החוויה הראשונית הזאת באולם רובינא, עם תפאורה נהדרת והצגה נהדרת, שם הבנתי שאני רוצה להיות שחקן. זאת חוויה שלא אשכח, בעיקר כי זאת עוצמת החוויה הראשונית של התיאטרון.


יואב מיכאלי

במאי, מחזאי, מייסד ומנהל אמנותי פרינג' באר שבע ואנסמבל "עיט". מייסד ומנהל אמנותי IFF פסטיבל הפרינג' הבינלאומי באר שבע.

י-מיכאלי-גדולהצגת השבעים שלי היא "אשכבה" של חנוך לוין. היא  הכי השפיעה עליי. מאז חנוך לוין, לא ראיתי משהו שמגיע לרמה כזאת. גם במה, גם טקסטים, גם מבחינת העומק, הצגה מושלמת, עצובה ומצחיקה. השילוב בין שפת הבמה הפיוטית לבין הוויזואליות. הטקסט תפס אותי בגרון מהרגע הראשון ועד הרגע האחרון ולא ראיתי משהו ישראלי שהשתווה לזה. זה היה מושלם. פסגת היצירה הישראלית Ever.


 

לילך דקל-אבנרי

יוצרת – בימאית, דרמטורגית, מתרגמת ואוצרת

לילך דקל אבנרי- שחף דקל

צילום: שחף דקל

לבחור הצגה אחת לכבוד אירוע מסוים כבר מרתיע אותי. במיוחד לאור כל מה שקורה סביב מפגן הראווה ל-70 שנה למדינה. ולא פחות לנסות למתג אותה כמה שמאפיין את היצירה המקומית לדורותיה. לחשוב על הצגה ישראלית שהשפיעה עלי, הרבה יותר מתחבר לי. אני לא צריכה לעצום את העיניים ומיד קופצת לי ״ויאמר וילך״ של רינה ירושלמי. היה זה רגע מפנה עבורי. עד אז לא התחברתי לתיאטרון בארץ. כל מה שראיתי בילדותי הביך אותי. זו היתה ההצגה הראשונה שהשאירה אותי עם עיניים פקוחות לרווחה, בכל רגע ורגע, ולכן אולי היא תהיה הבחירה שלי. מה כל כך השאיר עלי חותם? קודם כל העובדה שהיה זה עיבוד לספר הספרים. אותו ספר שלמרות כל הניסיונות להשניא אותו עלי כתלמידה, מצאתי בו בין המילים הדחוסות החרוטות בדף הרבה מאד דרמה. לא פחות מהאיליאדה והאודיסאה, ו-שלנו. אז נכון, בלי כל האלים שלהם, אבל אותו אל אחד הוא כזה דיווה שהוא מכיל בתוכו ריבוי ישויות לא פחות מרשים. והמרכיבים של הדרמה הממו אותי. לא רק הפיוט, האלימות הנוראית והיחס כלפי נשים, אלא דווקא כל מה שלא נאמר והשאיר לי מקום להפעיל את הדמיון ולהביא פרשנויות משלי. והנה לקחה בימאית גדולה את הטקסט ולא ניסתה להמחיז את המלודרמה אלא להוציא את הדרמה שבמילים. והיא הצליחה בענק. אני זוכרת ביצועים מופתיים כמו בת יפתח של אייר, שכבר לא איתנו, ואת הרגע שעמנואל עמד מולי… ואת העבודה הקולית והתנועתית העוצמתית, והאסתטיקה של החלל ועבודת האור, וגם את המהפכה המקומית ביחסי קהל במה. זאת היתה חדשנות לא רק בשביל לחדש. אלא כי ככה צריך לנהוג בכל אחד מהרכיבים ועדיין השלם יוצא גדול מסך כל חלקיו.

אני לא יכולה שלא להזכיר באותה הנשימה את ״ההולכים בחושך״ של לוין. ואת חווית ההתפעמות שהיתה לי תוך כדי. מהטקסט – מהפיוט, לצד היומיומיות, חבורת השחקנים המטאורית שהיתה שם, בעיקר הזקנים, כמות השחקנים שלהטטו בכישרון עם המילים והמחוות התיאטרוניות כמו והיה זה מחול פרדה. קינה אנושית על כך שאנחנו הולכים בחושך. כבר אז, הרגשתי שאני חלק מנס תיאטרוני. בעוד אני מהרהרת מתפרצים להם לתודעה שמות של יוצרים נוספים, האמת בעיקר יוצרות, ותיקות וצעירות שהעלו לפחות אירוע תיאטרוני אחד שאהבתי. והאמת שזה תרגיל מרחיב לב שמזכיר לי שעם כל ההתבהמות, החסך בהכשרה שאיננה נשענת רק על לימודים קלאסיים אלא מחוברת לתיאטרון העכשווי, בכל זאת, מדי פעם, צצים יוצרים מקומיים גדולים.


סהר לחמי

מנהל אמנותי ובמאי הבית של "התיאטרון הישראלי בפלורידה"

סהר לחמי"האוהל האדום". הצגה של התיאטרון הערבי-עברי, עצמאית, פרינג' שרצה לדעתי מעל לעשור. כדי שמשהו יתחבר, הכול צריך להתחבר, המג'יק, וזה קרה שם. מדובר בהצגה על סיפור האמהות מהתנ"ך אבל מזווית אחרת ויש בה שימוש באמצעים תיאטרליים מאוד מיוחדים. משחק ובימוי מושלמים. שואב אותך פנימה. אני תמיד בעד הצגות שאינן רפרטואריות שמצליחות לגעת ושהן לא מייניסטרימיות. וכשקבוצה עצמאית כזו מצליחה, זה נוגע בך תמיד הרבה יותר.

 


דורית ניתאי נאמן

מנהלת אמנותית תיאטרון קרוב

דורית ניתאי תמונהבשבילי הצגת השבעים היא "הנפילה" של ניקו. אני עושה פרינג' ותיאטרון אחר. זו פעם ראשונה שכילדה גיליתי הצגה של תיאטרון אחר. 43 שנה ההצגה הזו מייצגת את הפרינג', את השפה של חלל-קהל. זו יצירה שאינה קשורה לבמה הקלאסית, משהו שאתה אוהב ויכול לעבד אותו דרך השפה שלך כיוצר. הצגת מסע שלא כבולה לבמה וארבעה קירות. היא בנתה את השפה שלי, המורשת שלי.

 


גור קורן

מחזאי ושחקן

גור קורן - נועה לבנת

צילום: נועה לבנת

הצגת השבעים שלי היא ההצגה הראשונה שראיתי – "קידוש" של שמואל הספרי, איפה שבית ליסין הישן ליד כיכר המדינה. הצגה שבה נשביתי. עד אז לא חשבתי שתיאטרון זה הדבר. זו חוויה סובייקטיבית שלי. תיאטרון בעיני זה איפה זה פוגש אותך והיא פגשה אותי במקום שלקח אותי רחוק. מדהים. הצגה נוספת היא "תמונות מחיי נישואין" של גלעד קמחי. זה היה טיפול זוגי לי ולאשתי, הצגה מהטובות שראיתי. לכן, אני לגמרי חושב שתיאטרון זה חוויה סובייקטיבית. אתה לא יכול בהכרח לקבוע מהי ההצגה הטובה ביותר, אלא איפה זה פוגש אותך באותו הרגע.


נועה שכטר גולומב

מנכ"לית ומנהלת אמנותית תיאטרון "תהל"

נועה שכטר - גלעד בר שלו

צילום: גלעד בר שלו

הצגת השבעים שלי היא "צל חולף". אני ירושלמית במקור והמון שנים עבדתי בבית קפה של תיאטרון "החאן". מיקי גורביץ, המנהל האמנותי היוצא של החאן, כיהן בתפקיד 15/16 שנה. זו הצגה ראשונה, לדעתי, בתור מנהל אמנותי. הצגה ללא מילים בכלל, אחת ההצגות שגרמו לי להיות יוצרת, לאהוב במה, לעשות תיאטרון. זו מבחינתי הצגת השבעים.

 

 

 

 


אורן אהרוני

מנכ"ל תיאטרון באר שבע

- דיאגו מיטלברג - אורן אהרוני

צילום: דיאגו מיטלברג

הבחירה שלי להצגת השבעים היא בעצם שתי הצגות. הבחירה הראשונה היא הצגה אלמותית משנת 1922 – "הדיבוק" בכיכובה של חנה רובינא, שהיא למעשה אבן דרך בתיאטרון הישראלי על אף העובדה שהיא הוצגה לראשונה במוסקבה. ההצגה השנייה היא של תיאטרון באר שבע, "סוליקה", שנותנת את כל הכבוד והתפארת ליהדות צפון אפריקה ויהדות מרוקו. אני חושב ששתי ההצגות שבחרתי מסמלות וממחישות למעשה את הרב-תרבותיות והגיוון שאפשר למצוא בתיאטרון הישראלי.

 


שירה פרבר

שחקנית יוצרת

סוודר אדוםההצגה שהכי השפיעה עליי בחיים היא "ייסורי איוב". אחת ההצגות הראשונות שראיתי כנערה. אמנם מגיל אפס ידעתי שאהיה שחקנית ושתיאטרון יהיה המקום שלי, אבל ההצגה הזאת של חנוך לוין עם יוסי קורמן הייתה הדבר הכי עוצמתי שראיתי. התמונות מאותה הצגה, שאולי הייתה ההצגה הראשונה שראיתי (גיל 12), חקוקות אצלי עד היום. אני יכולה לקרוא את הטקסט המופלא של לוין ולראות אחת אחת את הסצינות שביים.

 

 


עומר עציון

שחקן ותסריטאי

עומר עציון - קורין אביסדריס

צילום: קורין אביסדריס

הצגת השבעים שלי היא מהשנים האחרונות – "הרטיטי את לבי" של חנוך לוין בבימוי אודי בן משה, עם רמי ברוך, גדי יגיל, ג'יטה מונטה ומירב גרובר. חנוך לוין כמו חנוך לוין כתב על עצב מפרפר של כל מה שנקרא להיות באהבה , ואני אדם שאהבה מעסיקה אותו על הבמה ובחיים בכלל, ובגלל זה אני חושב שההצגה תפסה אותי, היא מרטיטה ומציגה ביצוע מושלם לדעתי, הן ברמת הבימוי והן ברמת המשחק. חווית תיאטרון שלא אשכח.

 

 

 


ענבר דנון

שחקנית

Maayan Kaufman photography

מתוך ההצגה "פרפרים הם חופשיים". צילום: מעיין קאופמן

בחרתי בהצגה ״הילד חולם״ של חנוך לוין.  חנוך לוין הוא נכס צאן ברזל בתיאטרון הישראלי. המשיכה שלי לתיאטרון התחילה ממנו, כשסבתי ז״ל נתנה לי כמתנת יום הולדת את כל הכרכים של מחזותיו וקראתי כמעט את כולם בשקיקה. המחזה "הילד חולם" הוא השונה ביותר מבין מחזותיו, שלא כמו הסאטירות הנוקבות או הקומדיות הבוטות שלו, זהו מחזה אפי ופיוטי.

המחזה עוסק במלחמה, בפליטים ובמוות של ילדים, נושאים שלצערי עדיין רלוונטיים מאוד גם בימינו. נושאים אלה חזרו בהיסטוריה פעמים רבות. נושא גירוש הפליטים רלוונטי לנו בימים אלה ממש כשהמדינה עומדת לגרש לא מעט פליטים מישראל. כל ישראלי שרואה את הילד חולם, רואה את עצמו על ספינת הפליטים הזו – שנראית תמיד כספינת ניצולי השואה שלא נותנים לה להיכנס לארץ. אנחנו מזדהים עם הפליט המגורש ולא מצליחים לראות איך הפעם אנחנו בתפקיד המגרש.

בלב המחזה, עומדת מערכת יחסים בין אם לבנה והאבסורד שילדים מתים. ילד מת בתוך עולם של מבוגרים ואיש לא יכול להציל אותו. משפט שתפס אותי חזק הוא "וזה כל העניין, זה מה שמשפיל כל כך: שאנו יכולים להמשיך לחיות בלי היקר לנו מכל" המשפטים של לוין כל כך כואבים יפים וחזקים. יש בהם דרמה, אירוניה ופיוט. "הילד חולם" הוצגה לפני 25 שנה בבימויו של לוין בעצמו ועכשיו המחזה זכה להעלאה מחודשת, מרגשת, כואבת ומרשימה בקופרודוקציה של הקאמרי והבימה. בשל הרלוונטיות, הקונפליקט המרכזי בו וכתיבתו של לוין, בחרתי בהצגה זו כהצגת ה-70 שלי.


 

ולתפארת במת ישראל

כחול ועמוק לא ישטפוה

מאת: שני בן דוד

את ההצגה החדשה של בית ליסין, "הים הכחול העמוק" בבימויו של אלון אופיר, אפשר גם לאפיין כהצגה פרינג'ית טיפוסית. אולי כי חווית הצפייה יוצרת תחושת טלטלה רגשית מסוימת, שעשויה ללוות את הצופים, גם אחרי שחצו את פתח ביתם.

המחזה, שנכתב אי שם בבריטניה בתחילת שנות החמישים, השכיל להציג עלילה טרגית ונוגעת, וזאת למרות שאינו מתכתב בהכרח עם יסודותיו הטיפוסיים של הז'אנר. במילים אחרות, המחזה מציג סיפור אנושי פשוט על אהבה ועל רגעי המשמעות שהיא מוסיפה לחייהם של אלו המבקשים להעמיק לתוכה. אם לדייק, גם במחזה המקורי וגם בעיבוד החדש של בית ליסין, לא תמצאו רגעים טרגיים שהנם תוצאה ישירה של חטא ההיבריס, או לחילופין, סיפור על אהבה בלתי אפשרית שמסתיימת במוות אכזרי. אבל בהחלט מובטחת לצופה חוויה מטלטלת לא פחות, שמקורה בכאב המוכר כמעט לכל אדם, שחווה את כוחה של אהבה.

בהתאם לשמה, "הים הכחול העמוק" מבטאת באופן מופלא את היכולת של אמנות הבמה לקדש מוטיב. למרות שבתפאורת הבמה ב-"בית ציוני אמריקה" אין כל ביטוי המזכיר חוף ים או דיאלוגים העוסקים באופן ישיר בחוויה ימית כזו או אחרת, ניכרת סימבוליות מבורכת הקושרת דווקא בין הים לאהבה. קידוש מוטיב הים מבקש להדגים כיצד אדם שבוחר להפקיר את חייו לכוחות הכרוכים בכניסה לעומקה של אהבה סוערת, צפוי לחוות טלטלה עוצמתית. בכך, למעשה, תפקידו של הים הוא לדמות את הסיכון שיש בהתמסרות האדם לאהבה, דבר המבהיר היטב כי לדידו של כותב המחזה מדובר בחוויה כמעט זהה לזו של אדם הבוחר לשוט לעומקו של ים סוער, ללא חליפת הצלה.

ההצגה, שנכתבה על ידי טרנס ראטיגן, מספרת את סיפור האהבה ההרסני של הסטר, החיה עם גבר צעיר ממנה, למענו עזבה את בעלה השופט. כבר בדקות הראשונות, הצופים עדים לניסיון התאבדות כושל של הסטר, שבנוסף לתלאות שהובילו אותה למעשה, נאלצת לשאת גם את עוגמת הכישלון הטכני של התאבדותה ואת חטטנות שכניה המבקשים להיחלץ לעזרתה ובעיקר להבין בסקרנותם מדוע (בתקופה בה נכתב המחזה, המעשה אף נחשב לפלילי). בהמשך נחשפות הסיבות לבחירה של הסטר בכניעה לגלים.

הים הכחול העמוק כפיר בולוטין

הים הכחול העמוק. צילום: כפיר בולוטין

לימור גולדשטיין, המגלמת את הסטר, מצטיינת במשחק טוטאלי ומרגש, וע"י כך היא למעשה פוסחת על הבדלי התרבות והזמן של המחזה. בין דמויות המחזה, נמנים שכניה של הסטר שמבקשים להציל אותה מניסיונות חוזרים, ובני אותו משולש אהבה שכובל אותה – מושא אהבתה הנוכחי ובעלה לשעבר. גולדשטיין וחבריה לקאסט, מאפשרים לקהל להתרגש מאותו כאב אוניברסלי על אהבה, וכך יסודותיו הבריטיים והתקופתיים של המחזה המקורי הופכים בלתי רלוונטיים, ומאפשרים לצופה הישראלי להתרגש מחוויה אותנטית ולוקאלית.

כאמור, העלילה שנפתחת בניסיון התאבדות כושל של הסטר עלולה להתפרש כהתחלה של עוד מחזה טרגי. אולם, מנגד, הטקסט הכתוב והמשחק, שברובם קומיים בכלל, עוטפים את החוויה הטרגית ומציפים את הקהל בקשת רגשות רחבה יותר. לאורך ההצגה, הצופה חש באווירה נינוחה וקומית, מסיר מעליו את חליפת ההצלה ולכן, מגיע לא מוכן לרגע השיא של ההצגה שסוחף אותו לסערה רגשית מטלטלת.

אם בהמלצות עסקינן, קשה להגדיר את ההצגה כאתנחתא מבדרת המשכיחה את תלאות היום. עם זאת, לאלו המחפשים להתרגש מעוד סיפור פשוט, על אהבה ועל המשמעות שהיא מביאה עמה לחיים, כדאי להיסחף לים הכחול העמוק!

הים הכחול העמוק

תיאטרון בית ליסין

מאת טרנס ראטיגן

תרגום: עידו ריקלין

בימוי: אלון אופיר

משתתפים: לימור גולדשטיין, נדב נייטס, לירון ברנס, נמרוד ברגמן, נעמה שפירא, מאי קשת, ויקטור סבג ועופר רוטנברג.

תפאורה: סבטלנה ברגר

תלבושות: אולה שבצוב

מוסיקה: שמוליק נויפלד

תאורה: זיו וולושין

מועדים נוספים: 13-15/3/18 20:30 | 22/3/18 20:30 | 23/3/18 21:30 | 24/3/18 20:30 | 8/4/18 20:30 | 9/4/18 18:00 | 10/4/18 11:00, 20:30.

 

פרקים של גאווה

ביקורת על ההצגה "סיפור אהבה בשלושה פרקים"

מאת: אנה מינייב

לעיתים מופיע שחקן על במה ופתאום נוצר חיבור לאדם שמאחורי הדמות, מן התמזגות טבעית המשאירה את חותמה ימים לאחר הצפייה בהצגה. אלון אופיר הוא השחקן הזה, האדם הזה, שעושה שילוב מנצח בין מציאות לאמנות, אינו מתפשר בבחירת המחזות אותם הוא מעלה על  הבמה ועוסק בנושא קרוב לליבו בו הוא ושאר השחקנים בקבוצה זוכים לדבר על האמת שלהם ולהתמודד עם סטיגמות וארונות סגורים.

 את ההצגה "סיפור אהבה בשלושה חלקים" העלתה קבוצת "תהל" אשר חלק מחבריה שייכים לקהילת הלהט"ב וחלקם סטרייטים. המשותף ביניהם הוא הצורך והרצון העז לגעת בתכנים שלא ניתן לפגוש בתיאטרון הרפרטוארי, כנראה מהסיבה שעבור הממסד שלנו "הומו" היא עדיין מילה גסה.  זהו התיאטרון ההומו-לסבי הראשון בארץ וכולו מונע מאג'נדה מובהקת אשר נותנת במה לקהילה שמרגישה שאין לה מספיק מקום להביע עצמה בנוף התרבותי בארץ, כל חבריו הם בוגרי בית צבי והם חלק מהפרויקט המבורך הזה בהתנדבות מלאה.

אלון אופיר, אשר גם ביים את ההצגה וגם משחק בה בתפקיד הראשי, שבה את ליבי מהרגע הראשון שבו הוא פנה לקהל לבוש בשמלה ארוכה, מלא ביטחון ומוכן לחשוף. לאורך ההצגה הרגשתי כאילו הוא לא משחק דמות שלמד להכיר לאורך תהליך החזרות, אלא הוא מספר לנו את סיפור חייו, מנסה להכניס אותנו- הקהל- לנבכי בדידותו ולגרום לנו לרצות לאמץ אותו לחיקנו ופשוט להרגיש את כאבו. אופיר, עטור ההצלחות הבימתיות והפרסים עבור עבודותיו בתיאטרון, יצר כאן מסגרת מנותקת לחלוטין ממה שמצופה ממנו לעשות כאשר צריך להעלות הצגה עם תוכן שמיועד לקהל הרחב ברחבי הארץ, בתפקידו  כגבר הומו נשי הוא משחרר את הרסן ולא חוסך באמצעים שנועדו להציג תמונה שרבים מאיתנו מתעקשים לא לראות.

הצגה זו עלתה לפני פחות משנה ולכבוד חודש הגאווה הם עלו למספר הצגות בתיאטרון הספרייה, שם ישנה חשיפה לקהל מגוון, לא בהכרח תל אביבי "משוחרר" וברובו מבוגר. בתום ההפסקה מחצית מהקהל שישב באולם לא חזר. אין לי את הזכות לשפוט אף אדם וגם לא את הזכות להעלות ספקולציות שאין להן הוכחה מובהקת, אבל, אני באמת לא מאמינה שהעזיבה ההמונית הזאת היא יד המקרה. בשנת 2012, במאה ה- 21, ישנם עדין אנשים שעבורם שני גברים מתנשקים זה "מוקצה", וגבר שמדבר בגוף נקבה ובקול נשי זאת שערורייה, ועוד לא דיברנו על אהבה בין גברים או בין נשים, על זוגיות, על הורות, על אנושיות.

המחזה מאת הרווי פיירשטין נכתב בשנת 1983 והועלה לראשונה בברודווי בתקופה שהנושא ההומוסקסואלי לא היה נתון לדיון ובטח שלא להתמודדות עימו, הוא עורר את השיח הציבורי וגרם להתעוררות חברתית וליצירות רבות שעוסקות בנושא הטעון הזה. המחזה עוסק בארנולד (אלון אופיר) – הומו יהודי אמריקאי מזדקן שעובד כדראג קווין במועדון, גבר עם גינונים נשיים וצורת דיבור בוטה שנפלתי בקסמיו מהרגע הראשון. הסיפור עוקב אחר חייו בהם הוא מתמודד עם יחסים זוגיים ומשפחתיים, עם משברים ובעיקר עם בדידות הנגזרת על אדם שדרכו שונה מהנורמה המקובלת בחברה. הוא מכיר את אד (אושרי סהר) אשר מעניק לו כמה חודשי אהבה ובורח לזרועותיה של אישה (סיון קרצ'נר) בכדי לא להרגיש שונה ומנודה, אך למרות מאמציו הוא איננו מצליח לחיות כמו סטרייט לאורך זמן. לאחר הפרידה מאד, ארנולד מכיר את אלאן (גיל וייס), בחור צעיר שהופך עבורו למשפחה חמה ולבסוף נרצח על ידי ילדים בגלל היותו הומו. לאורך השנים מתמודד ארנולד עם כל כך הרבה כאב שנגזר עליו ובסופו של יום כל רצונו הוא באהבה, להיות אוהב ונאהב, תחושה שמעסיקה את כולנו בלי קשר לנטייתנו המינית. אחרי שאיבד את אלאן מחליט ארנולד לאמץ ילד (אביהוד תדהר), בחור הומו בן 16 שעבר חיים לא קלים, בכדי לתת לו בית וחינוך ובעיקר אהבה והבנה. הילד מתאקלם נהדר אך אורח חיי ארנולד משפיע על אמו (אידה ווינברג) שמתעמתת איתו בכעס גדול ומטיחה בו את כל תסכולה מעצם היותו הבן הסורר.

אני מרשה לעצמי לכתוב כאן ספויילרים מכיוון שהחשיבות של ההצגה זאת היא קודם כל בנושא- בטאבו הזה, שכאילו כבר נכנס לחברה והתקבל איכשהו בין ה"נורמטיביים", ובכל זאת לא עד הסוף, לא באמת. זה לא רק הקהל שיצא ולא חזר, אלא התחושה שכאן בארץ גם אם אתה "גיי" רצוי שתשמור על פרופיל נמוך, תישאר מעודן, חלילה אל תיתן דרור למי שאתה מבפנים. זה לא קל להיות הומוסקסואל, לנצח להיות נידון לביקורת, ללגלוג, לפחד ובעיקר לבדידות.

מתוקף תפקידי עלי לציין כי היו רגעים בהצגה, שאורכה שעתיים וחצי, בהם חשתי שבעה מהמתרחש לנגד עיני, בעיקר בגלל שהרגשתי שאני צופה בהצגה רפרטוארית עם תכנים "אסורים". בחירות הבמאי היו לעיתים צפויות מדי, היה לי קשה להישאר מרותקת לאורך זמן וחשתי צורך להישאר במסע החיים שלהם ללא מניירות שהתבטאו במיזנסצנות, מעברים מוזיקליים וניסיון ל"האכיל בכפית" בכדי לא לפספס את כל הרגשות העצומים שהמחזה הזה מביא איתו מלכתחילה. רוב הזמן, המשחק היה טוב. אלון אופיר בתפקיד חייו שדמעותיו הכנות בקצה עיניו מלאות התשוקה ריגשו אותי כל פעם מחדש, אושרי סהר החינני והרגיש, סיון קרצ'נר בתפקיד האישה שמתפשרת על עצמה בגלל אותן סיבות בדיוק כמו הגברים במחזה, אלאן הדוגמן שמראהו קצת האפיל עליו ואידה ווינברג- שחקנית חזקה שגרמה לי בתחילה להירתע ולבסוף להתעצבן, וזה דבר מאוד מוערך בעיני.

אבל הכי חשוב ביצירה זה האמת ואת האמת שלהם חברי הקבוצה הצליחו להעביר בצורה מדויקת ונוגעת ללב ועל כך אני מורידה בפניהם את הכובע. הכוח שלהם טמון לא רק בכישרון הגדול של כל אחד ואחת מהם, אלא גם ביכולת לישיר מבט לקהל ולומר: מי שאני לא ניתן לשינוי בגלל החסכים החברתיים שלכם, תקבלו אותי באהבה ותנו לי לחיות את חיי בגאווה.

כרגע לא ידועים לי תאריכים נוספים, ממליצה בחום לעקוב אחר ההצגה, להגיע, לראות ולתמוך.