כנסו, כנסו, אונס על הבמה ומאחורי הקלעים

על תקיפה מינית בישראל ובתיאטרון

כנסו, כנסו, אונס על הבמה ומאחורי הקלעים

כל 107 שניות, אישה נאנסת איפשהו בעולם. כל 107 שניות. בבית השכנים, בשולחן שלידך בבית הקפה, בכיסא שממול באוטובוס יושבת אישה שעברה את זה, ואף אחת לא מספרת על זה. פוחדת להיחשף. לאחרונה, הפחד הזה נהפך לדחף, שגרם למספר שורדות לחשוף את סיפוריהן, אחרות באו בעקבותיהן. אבל זהו רק קצה הקרחון. יש עוד אינספור סיפורים מצמררים שמחכים להיחשף, צלקות שעוד לא ראו את אור השמש.

מאז ומתמיד היה פה אונס. אונס משלנו, ישראלי פר-סה. אבל אם בשנות ה-70 צביטות בתחת ברחוב היו חלק מהשגרה, היום נשים רבות מקימות קול מחאה אמיתי או ווירטואלי, היינו אך. חוקי ישראל ברורים, אונס הוא עבירה על החוק, כך גם תקיפה מינית, מעשה מגונה, בעילת קטין וחדירה ללא הסכמה. אבל על אף שמעשים אלו יוצרים שריטה נפשית אצל השורד/ת, הם מקבלים טיפול משפטי אחר. במילים אחרות, אונס אמנם יושיב את העבריין מאחורי סוגר ובריח קצת יותר מאשר מעשה מגונה, אבל זה עניין של שנים אחדות. לאחר מכן, הוא יוצא לחופשי. השורד/ת נותרת עם זה לנצח.

חלק הארי בחברה הישראלית הוא טוב, לא חלאות שאונסות נשים מבעד לשיחי ההרדוף בחצר הבניין או בין כתלי הבית. אבל עדיין, בכדי למנוע את מעשי החלאות הללו, יש למנוע מראש את האונס או התקיפה המינית. במקום להמציא את הדלוריאן של דוק בראון, רבות וטובים החלו לחשוב על פתרונות יצירתיים, בייחוד בעולם התיאטרון.

הצגות שונות כגון "משחקים בחצר האחורית" של עדנה מזי"א, "השולחן" של רוני ברודצקי, ולאחרונה גם "הדם זוכר" של אירית ראב, ביקשו להציג את האמת בפרצוף, באמצעים אמנותיים כאלה ואחרים. אחרים, ביקשו להציב גבולות ברורים בעולם התיאטרון, שבו הגבולות בין אמיתי ובדיון מעורערים גם ככה. ארגון שח"ם (ארגון השחקנים בישראל) הרים את הכפפה, ובימים אלו עומד להשיק אמנה כנגד תקיפה מינית, בשיתוף המרכז לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית. יוזמת האמנה נעשתה על ידי חברות ועד שח"ם, השחקניות רינת מטטוב, חלי גולדברג, לין לאור ורוני דותן, אשר פיתחו את האמנה במשך שלוש שנים, בשיתוף וייעוץ המחלקה המשפטית של הארגון. באמנה זו, מנוסחים גבולות ברורים למדי בנוגע לתקיפה מינית בתיאטרון, בקולנוע ובטלוויזיה, כגון מה נחשב למגע מותר בחזרות להצגה או אודישנים, מה מותר לבקש משחקנ/ית באודישן ומה נחשב להטרדה מינית ועוד. כמו כן, האמנה מחייבת את כל המוסדות המאמצים אותה, להעמיד לרשות השחקנ/ית מקורות תמיכה וגיבוי, במקרה של תקיפה או הטרדה מינית. על פי שח"ם, היענות מוסדות התיאטרון השונים היתה משמחת, כשכלל התיאטראות בארץ וחלק ניכר מבתי הספר למשחק אימצו אמנה זו אל חיקם, והתחייבו לפעול על פיה.

הדם זוכר

מתוך ההצגה "הדם זוכר". צילום: אבי בן זאב

לצד הכיוון החיובי הניכר בשטח, יש לשאול האם גם השחקנ/ית יודעים את הגבולות בין אסור למותר ומבינים שהתקיפה המינית שחוו היא לא בסדר? האם שחקנית שמגיעה אל שנתה הראשונה בבית הספר למשחק, וכולה חיל ורעדה מהמקום והמעמד, תוכל להקים צעקה כנגד המנהל שהטריד אותה מינית? האם היא תעז לעשות זאת? האם שחקן בשנה ג', שמבחינתו עומד לכבוש את העולם, יגיד לא למנהל הנערץ עליו, זה שעומד בינו לבין התהילה, ומכנסיו מופשלות? ואם תהיה שחקנית אמיצה מספיק בכדי להקים קול צעקה כנגד אותו במאי מוערך שאנס אותה, האם המוסד המכובד באמת יגבה אותה, יפטר את הבמאי וימסור אותו לידי המשטרה, על אף שהוא מכניס מדי שנה אלפי שקלים אל קופת התיאטרון?

מרתה בטוחה במאת האחוזים שארגון שח"ם יעשה את כל שבכוחו כדי שכל שחקנ/ית תקבל ויקבל את הגיבוי והתמיכה המגיעים, ולא ישאלו שאלות או יפקפקו במהימנות התלונה. עם זאת, לצד התמיכה, כדאי גם לקיים סדנאות חובה, לצד שיעורי הריקוד והמשחק, בכדי להטמיע לשחקני ושחקניות ההווה והעתיד שאף אחד או אחת לא רשאי/ת לגעת, לחמוד, לאנוס, רק כי הוא או היא נמצאים במעמד "גבוה".  ומבחינת התוקפ/ת? מבחינת מרתה היה עדיף ללמדם שיש גבולות ברורים של אסור ומותר, ואם יעברו אותם, יחתך אונם.

השקת האמנה תתקיים ביום שישי, 4/9/15, 10:00. בית ציוני אמריקה, תל אביב.

 

מרתה מתארחת ברדיו

לכבוד הגיליון ה-20, התארחנו בתוכנית "אמנות. נקודה" של יובל מסקין.

התוכנית תשודר ברשת א', יום ראשון, 18/11, בשעה 13:00.

שידור חוזר: יום שבת 24/11 בשעה 15:00.

 

תמלול הראיון

יובל מסקין: אנחנו מארחים את אירית ראב ואנה מינייב, שתי נשים צעירות שסיפרו לי שיש כזה דבר באינטרנט שנקרא "מרתה יודעת", אירית היא בעצם האחראית על זה, העורכת. מה זה? ספרי לי, מה ניסית לעשות? מה יש היום ברשת?

אירית ראב: אני עדיין מנסה לעשות.

יובל מסקין: כבר כמה גיליונות יש?

אירית ראב: ביום חמישי, 15/11/12, יוצא הגיליון ה- 20.

יובל מסקין: מזל טוב! בגלל זה הזמנו אתכן.

אירית ראב: "מרתה יודעת" זה מגזין תיאטרון, הוא נמצא באתר אינטרנט כמגזין תיאטרון מקוון, אבל הוא מגזין לכל דבר.

יובל מסקין: אז למה "מרתה"? מי היא מרתה? האם היא מרתה של אולבי?

אירית ראב: גם, מרתה היא כולנו. מרתה, מעבר לזה שזה בעבר היה ראשי תיבות של מרחב רדיקלי לתיאטרון העכשווי. כיום דברים כבר זזו, אנחנו כבר לא רדיקליים, אלא יותר כוללים את כל הגוונים בתיאטרון. יש הרבה מחזות, מסיבה זו או אחרת, שיש בהם את הדמות הזאת- מרתה.

יובל מסקין: תזכירי לי?

אירית ראב: "המורדים" של עדנה מזי"א, "שעת הילדים", גם המקור של השם הוא מקור נוצרי, אז זאת גם אחת הסיבות שיש הרבה מחזות עם השם הזה.

יובל מסקין: אבל מה היא יודעת?

אירית ראב: הכול.

יובל מסקין: אמרת- התחלנו עם רצון רדיקלי?

אירית ראב: כן, זה היה בהתחלה. בעקרון, המטרה שלנו היא להעצים את התחום הזה, שהוא עדיין, על אף ההיסטוריה הרבה שלו, הוא די בחיתוליו, מהבחינה של הייצוג שלו באינטרנט, הכוונה. וגם בעצם לתת עוד אופציה פרסומית.

יובל מסקין: מה לומדים בדרך, שזה משתנה. הרי אתה יכול להגות בעיני רוחך, כמו הצגה, מה שאתה רוצה, ופתאום החיים והצרכים והרצונות של האנשים שמשתתפים… מה השתנה? איך היום מרתה נראית? תמכרי קצת, אני איש ששואל בשביל מה לפתוח את האתר הזה?

אירית ראב: בעצם אנחנו מביאים קול אחר לתיאטרון של עכשיו.

יובל מסקין: מה מאפיין את הקול האחר?

אירית ראב: אנחנו לא שוחרי רייטינג, זאת אומרת אנחנו מציגים ומייצגים את מה שמעניין אותנו, ככתבים, כיוצרים. כולנו במערכת יוצרי תיאטרון. בעצם אנחנו מביאים את מה שמדליק אותנו בתיאטרון, על כל הגוונים. אין לנו אג'נדה של רק תיאטרון פרינג' או רק תיאטרון קהילתי, בגיליונות שלנו כתבנו על תיאטרון מחול, תיאטרון בשוליים, סקס סמים ותיאטרון.

יובל מסקין: אם התרשמתי נכון, הרצון שלכם הוא לנסות להגיד דברים על מה שאתם רוצים שיהיה, על דברים שטובים בעיניכם, ולא לחפש את הרע ולהגיד למה הוא רע, אלא להבליט דברים חיוביים.

אירית ראב: נכון, על אף שגם אם המצב הוא רע, אז לא לפחד להגיד שהוא רע ולנסות לשנות אותו. אבל כן, להבליט את מה שיפה עכשיו בתיאטרון.

יובל מסקין: זאת אומרת, אם אני כותב אצלך וראיתי שתי הצגות השבוע, אחת שאהבתי ואחת שלא, את תגידי לי שעדיף שאכתוב על זאת שאהבתי.

אירית ראב: לא. זה תלוי מה התשוקה שלך, מה אתה רוצה להגיד.

יובל מסקין: אנה, את כותבת שם בעקרון, איך בכלל בוחרים על מה לכתוב?

אנה מינייב: מתעניינים, עושים סקר על מה שהולך בשבועות האחרונים, או בחודשים האחרונים, אנחנו גם מסקרים דברים שהופיעו גם ממזמן, פשוט מנקודת מבט אחרת לגמרי, אישית שלנו. לפעמים אירית בוחרת, לפעמים אנחנו בוחרים.

יובל מסקין: אתם הכתבים רבים לפעמים על הצגה מסוימת? מי רוצה לכתוב עליה?

אנה מינייב: זה קורה, אבל אין לנו ריבים, אנחנו מאוד מגובשים. לפעמים הולכים ביחד. היו מקרים בהם שני כתבים הלכו לראות ביחד את אותה ההצגה וכתבו שתי כתבות על אותה ההצגה, מן דיבייט כזה.

יובל מסקין: עדיף שיהיה בעד ונגד?

אנה מינייב: לדעתי עדיף, אבל לפעמים זה גם לא יוצא ככה. זה בסדר אם יש דעה אחידה. שאלת על הכאסח, לדעתי הכאסח לפעמים נחוץ, אני אישית מודה ומתוודה שלפעמים אם צריך אני אעשה את זה, לפעמים גם אכסח.

יובל מסקין: עברתי באופן מקרי ורנדומאלי על כל מיני כתבות, יש מן הרגשה שזו כתיבה אישית מאוד, שהאיש שכותב הוא האיש שכותב, ויש אובייקטיביות, ומצד שני, אתם לא גולשים לאזורים של האישי מדי, שזאת אחת המחלות של העיתונות בשנים האחרונות. אני חושב שמי שכותב אישי מאוד, צריכה להיות סיבה מאוד טובה שיהיה לי מעניין לקרוא אותו. אנשים מפרטים יותר מדי ובנחרצות מטורפת. אני כן מזהה איזו עדינות, שוליים רכים, ולא נחרצות מוחלטת ולא רק אני אני אני, ו"גם ראיתי את המלט". אני צודק? זה מכוון או לא מכוון?

אירית ראב: כן. זה פשוט יוצא ככה. בביקורות, וגם בכתבות אחרות, אני כן מכוונת כל אחד מהכתבים שיראה את הצד האישי שלו, את הדעה האישית שלו על מה שהוא ראה.

יובל מסקין: כי מתישהו, העניין הסובייקטיבי, בכל ביקורת שלא נכתוב, בכל דבר שנצפה אי פעם, עובד, ולא יעזור כלום.

אירית ראב: נכון.

אנה מינייב: אני חושבת שיש גם איזה שהוא פן של צניעות. אנחנו 8 כתבים, כל אחד מאיתנו בא מהעולם הזה, אנחנו חווים את העולם הזה לא רק מבחינת הסתכלות חיצונית, אנחנו גם יוצרים את העולם הזה, כל אחד בדרך שלו. יש איזו שהיא צניעות שנשמרת, ובגלל זה אנחנו לא באים ואומרים שאנחנו כבר באיזשהו סטטוס כל כך גבוה שאנחנו יכולים לאפשר לעצמנו לכתוב כל מה שעולה על רוחנו. הדף הזה הוא קדוש, אנחנו מעלים שם דברים חשובים לנו, לערכים שלנו, לתיאטרון, לפרינג'.

יובל מסקין: תנו לי באמת איזו אמירה על עולם התיאטרון בישראל, מה טוב בו ? מה רע בו? לא מחייב בהכרח, אלא בשביל האנשים ששומעים ישמעו את הדעות הראשוניות שלכם.

אירית ראב: המצב כרגע לא רע, התיאטרון בארץ הוא לא רע, אבל יש בהחלט מקום גדול לשיפור.

יובל מסקין: באיזה אופן?

אירית ראב: יותר מבחינת הפרינג', יותר תמיכה לפרינג'. גם מבחינה כספית וגם מבחינה הכרתית, יותר להביא אותו למקומות אחרים בארץ. נכון שיש פרויקטים עכשיו של פרינג' בפריפריה, אבל לא מספיק. כרגע, "בירת ת"א" מה שנקרא, גדושה בתיאטרון, וצריך לאוורר את זה קצת.

אנה מינייב: אני אתייחס לטוב. אני זוכה לראות יותר ויותר, גם בעקבות הכתיבה שלי ב"מרתה", זה שצעירים בארץ באמת מתגייסים למען עשייה מאוד יפה בעיניי, והם גדלים ומתרבים וזה מדהים בעיניי. אנשים יוצרים יש מאין וזה מדהים לראות את זה.

יובל מסקין: הסצנה מאוד תוססת, אין ספק. עכשיו, בכל זאת, הקהל בשנים האחרונות מקבל מרוב התיאטרונים, מרוב ההפקות שהוא צורך, יש להם סבטקסט מאוד מרצה, שחס וחלילה לא ישעמם לרגע. הפרינג', מבחינה הזאת הוא די הפוך. גם כשהוא בא להתחנף, עדין הוא עושה את זה ברעננות גדולה. זאת אומרת, יש כאן בעיה גדולה, כשאת מדברת על להפיץ את הפרינג' ואת מדברת על תסיסה, למי לעזאזל? כבר 20 שנה לפחות מרצים את הקהל. פרינג' מטבעו לא תמיד מרצה, יש לו גם פחות תקציב לרצות. אין כוכב על הבמה, התפאורה לא תמיד תהיה כמו שם, וכולי וכולי. מה עם הקהל? איך מחנכים קהל דרך הכתיבה שלכם?

אירית ראב: קודם כל, מראים לו, מאירים לו כל מיני דברים אחרים. מעבר לזה, זה נכון שיש חלק ניכר מהקהל שרוצה את ההצגות ה"רגילות" מה שנקרא…

יובל מסקין: דרך אגב, אם הן מצוינות לא אכפת להם. הצגה מצוינת היא הצגה מצוינת. הטענה שלי היא שכשזה טוב זה טוב, וכשזה רע זה רע, בבינוני, הפרינג' מעניין אותי יותר. והבינוני זה הרוב. כי מישהו פה שבר את הראש באופן מפואר, ושני ניסה משהו נורא מעניין ולא הצליח, ואני בכוונה אומר את הלא טוב, ושלישי נכשל על זה שאין לו עדיין את הבגרות או את המבצעים הנכונים. אבל אתה רואה שמישהו עשה משהו עם סיבה. ואז אני נעשה הקהל הכי אדיב בעולם, אני מעלים עין מדברים, הם לא מפריעים לי באמת. תיאטרון בינוני נורמאלי שנועד לרצות, משעמם ומעצבן אותי תוך חמש דקות, גם אם הוא עשוי יותר טוב עם ערכי הפקה כאלה או אחרים, מאשר כל הפרינג' ביחד.

אנה מינייב: קודם כל, אני חושבת שהוא עשוי יותר טוב במרכאות כפולות ומכופלות בגלל התקציב, זה נטו כסף, זה מה שמשפיע. דיברת על חינוך של קהל. כן, מאוד קשה לנו. קשה לנו לפנות לקהלים וקשה לנו להגיע להמון אנשים כי זה גם פרינג', וגם חדש וגם באינטרנט…

יובל מסקין: וגם לא כל הזמן מרצה. גם הלהיטים, למשל ההצגה מייקל, שהיא בפירוש פרינג', תפסה למרות שהיא מאוד לא מרצה, ההומור שם הוא באמת הומור פרטי מאוד של האנשים האלה, אזוטרי במידה מסויימת, אפלולי במידה מסויימת, הוא לא ווינר ברור ומובן מאליו, דווקא בגלל שהוא מיוחד הוא הצליח לתפוס את קהל הנישה שלו. הנה, הארתי הצגה אחת ששווה לראות. תאירו כל אחת הצגה שממש אתן אומרות למאזינים שלנו, זה מאסט, הצגה שקיימת היום.

אירית ראב: יש הצגה בתיאטרון הסימטה שנקראת "הדיבוק בין שני עולמות" של שמואל שוחט. זאת הצגה, שמעבר לזה שהיא מתבססת על המחזה היהודי הקלאסי "הדיבוק", הוא (שוחט) עושה שימוש נהדר עם בובות, והוא עושה את זה מנקודת המבט שלו. יש שם שלושה שחקנים ובובות וזה מדהים.

יובל מסקין: עכשיו, קצת על שתיכן. אמרתן שכולם יוצרים. ספרי טיפה על איפה את, מה שאת חולמת ליצור.

אירית ראב: אני במהות שלי במאית תיאטרון, כמובן שבעיקר בפרינג'.

יובל מסקין: מה ביימת למשל?

אירית ראב: לאחרונה ביימתי הצגה שנקראת "שטרניסטים" שנתנה נקודת מבט קצת שונה על אברהם שטרן ועל איך הוא מתקבל היום.

יובל מסקין: נדמה לי שהיא הייתה הצגה, מה שנקרא, תלוית מקום.

אירית ראב: נכון.

יובל מסקין: כלומר, הקמת מין דירת מוזיאון לשטרן, איש המחתרת. מובילים את הקהל לסיור.

אירית ראב: נכון. זה התחיל בסיור שיגרתי במוזיאון של שטרן, לא המוזיאון בפלורנטין, אלא במוזיאון פיקטיבי, ובעצם כל ההתרחשויות מושכות ומשתפות את הקהל, הצגה מאוד אינטראקטיבית.

יובל מסקין: גם תלוית מקום וגם נוגעת באחת הדמויות השנויות במחלוקת והמסתוריות.

אירית ראב: כן, הוא בהחלט היה רב גוני.

אנה מינייב: שאלת על חלומות, אז החלום שלי הוא להיות מנהלת אמנותית.

יובל מסקין: של מה?

אנה מינייב: של תיאטרון, פרינג', או פסטיבלים. כי אני רוצה להשפיע באמת. כל הביקורתיות שלי, שיוצאת במגזין, אני רוצה להשפיע איתה באמת. אני כרגע בתואר שני בתיאטרון. הפקתי דברים הקשורים בתיאטרון. ביימתי.

יובל מסקין: בעוד 20, 30 גיליונות, איפה אתם רוצים לראות את "מרתה"?

אירית ראב: קודם כל, זה בכלל לא מובן מאליו שהגענו לגיליון ה- 20.

יובל מסקין: אני אופטימי.

אירית ראב: להגיע להרבה יותר קוראים ממה שיש עכשיו, לעבור לבית יותר דינאמי ומאפשר מבחינת היכולות הטכניות שלו, אולי אפילו שיתופי פעולה מעבר לים.

יובל מסקין: אנה, תוסיפי עוד איזה חלום.

אנה מינייב: אישית, ולא רק אישית, אני מניחה שאני מדברת בשם כל הצוות, הייתי רוצה שנקבל תקציב, ראוי, שנוכל להמשיך לעבוד איתו כמו שצריך.

יובל מסקין: יפה. אז המלצה. תכתבו "מרתה יודעת", תעיינו ותחליטו אחרי זה. יש רשימת גיליונות, אתה נופל על האחרון אבל בקלות אתה מגיע גם לקודמים. אתה יכול לעשות לך איזו רטרוספקטיבה של קולות שאתה לא מכיר בדרך כלל, שתמיד מרעננת ומעניינת כשהם באים ממקום טוב ביסוד, שיכול להביא גם לביקורת קשה, אבל עדיין, המקום הוא חיובי וזה לא כל כך מובן מאליו.

פטיש הצדק של מרג'ורי

סקירת ההצגה "יצרים"

מאת: אירית ראב

תארו לעצמכן (אני מרשה לעצמי לפנות אל הרוב הנשי שבקהל, כי לצערי, על אף שבנים גם נופלים קורבן להתעללות מינית, הסטטיסטיקה עומדת "לצידנו") שניצבת בפניכן ההזדמנות לנקום בגבר שאנס אתכן, הטריד אתכן בשירות הצבאי, נגע לכן בתחת כשהושיט את היד לקחת משהו אחר, נעץ את מבטו בחזה שלכן או שפשוט אמר דברי זימה על גודל המחשוף שלכן וצחק עם חבריו. האם הייתן עושות את זה? מחזירות לו כגמולו, אולי אפילו חותכות את הגבריות שלו, במקרים קיצוניים מקעקעות את מילת התואר המתאימה על מצחו? או שהייתן מחליקות את זה, אומרות שזה לא משנה כי המעשה כבר נעשה? האם הייתן מעדיפות להיות עוד אות בדרך לבית המשפט או שהייתן לוקחות את הצדק לידיים?

אלו בדיוק הנושאים שההצגה "יצרים" מתמודדת איתם. ההצגה מספרת על מרג'ורי, אישה צעירה החיה בדירה סמוך לכביש המהיר, יחד עם שתי שותפות. יום אחד, נכנס אל ביתה גבר צעיר בטענה שהוא מחפש מישהו אחר, שכבר לא גר שם. לאחר ניסיונותיה להוציא אותו מהבית, הוא משתלט על העניינים ומנסה לאנוס אותה, תוך השפלות חוזרות ונשנות. הניסיון כמעט ומצליח עד שברגע של הסחת דעת, מרג'ורי מצליחה להביס אותו וכובלת אותו בתוך האח שבדירה. לאחר שהשותפות חוזרות לדירה, הן לא ממש מאמינות שהאונס אכן קרה. מנקודה זו, מתחילה דרך חתחתים בה מרגו'רי מנסה לגרום לשותפות לשתף איתה פעולה להוציא את הצדק לאור, למנוע מהבחור לשכנע אותן להאמין לצד שלו ולמנוע מהמשטרה להגיע, כדי שלא יכניסו אותה לכלא בעקבות החטיפה שהיא בעצם עשתה.

במקרים מסוימים, בייחוד כאשר לא נעשה אונס של ממש, אבל הנפש כבר הוחתמה ונשרטה, יש פה קרב בין המילה שלה לבין המילה שלו. אין ראיות של ממש ועל כן אין במה להיאחז. לכן, ההצגה הזו מביעה את האזורים האפורים של ההתעללות המינית והיכולת של החברה המודרנית להתמודד איתה. דבר זה מקבל משנה תוקף, כאשר המותקפת לוקחת את המושכות ומנסה להוביל לצדק. מהו אותו צדק? רק בסוף ההצגה מבינים.

מתוך "יצרים". צילום: סיגל טלמור

המחזה, אגב, מבוסס במידת מה על סיפור אמיתי. מכרה של המחזאי, ויליאם מאסטרוסימון, נאנסה בביתה. המכרה פנתה למשטרה, האנס נלכד ונשפט, אבל לא היו ראיות שהוא אכן האנס. בתום המשפט, לאחר שהאנס זוכה, הוא ניגש אל המכרה ואמר לה שאם חשבה שהאונס היה רע, אז הפעם הבאה שייפגשו תהיה גרועה יותר. מאז לא יכלה לחיות בשקט. היא היתה בטוחה שבכל רגע נתון הוא יחזור ויעשה את זה שוב, רק שהפעם לא יותיר אותה בחיים. בשיחה עם מאסטרוסימון, המכרה הודתה כי היה רגע אחד באונס שדעתו של האנס הוסחה, היא יכלה להימלט אבל לא עשתה זאת. היא הוסיפה ואמרה כי לו היו לה רק עוד חמש דקות עם האנס, אז היתה סוגרת חשבון. המחזה, על פי המחזאי, נכתב כדי להציג מה יכול היה להיות אם אכן היו לה אותן חמש דקות.

ההצגה, בניצוחו של אודי רצין הבמאי, ובהשתתפות השחקנים שגיא מינץ, שימרית אביקסיס, אמנדה סורודי ואפרת לישפיץ, מציגה בתיאטרון הסימטה. העבודה עליה החלה באופן מקרי. רצין נכח באודישן מסוים ושמע את שגיא מינץ מדבר על המחזה. באופן מקרי, או שלא, רצין עצמו עבד על המחזה כששיחק בניו יורק, ואף הופיע בו בתיאטרון הטרילוגיה בעיר. במהלך העבודה על אותה הצגה, רצין גילם את ראול האנס. בשלב מסוים במהלך החזרות הוא לקח את שתי השחקניות והבמאית לבית בפרברים, שם עשו את החזרות באופן אינטנסיבי. באופן טבעי, העבודה על ההצגה זלגה אל היחסים ביניהם במציאות, דבר שהקשה והפרה את העבודה עצמה. לא בכדי, כנראה, רצין בחר ששיר הפתיחה של ההצגה בתיאטרון הסימטה יהיה שיר הפתיחה מהסדרה האלמותית "שלושה בדירה אחת".

את החלל המאתגר משהו של האולם העליון בתיאטרון הסימטה, רצין עיצב, בעזרתה של המעצבת עינת תלם, כך שיתאים לחדר עינויים מהמאות הקודמות. דבר המתאים כשוט ליד לעינויים שמרגו'רי מעבירה את ראול, אם בנעיצות המוט של האח ובאם בשפיכת מים רותחים או אמוניה על ראשו. על אף הריאליזם של המחזה, הבמה מעוצבת בצורה קצת יותר סימבולית, כאשר המטבח והחדרים הפנימיים מסומנים על ידי מסגרות מתכת שחורות. דבר זה מבטא גם את אחד הנושאים העיקריים של ההצגה – היה או לא היה אונס.

האם להאמין למרג'ורי, שלפי דברי אחת השותפות אוהבת להתהלך חצי עירומה כאשר מגיעים גברים לבית, או להאמין לראול, שעל פי דבריו בסך הכול הגיע כדי לעשות שיחת טלפון והיא השתלטה עליו ועינתה אותו? רצין ביקש לגרום לקהל להפעיל את הדמיון שלו, להשלים בכוחות עצמו את הנעשה על הבמה. הסמיכות הזו בין הקהל לבין הנעשה על הבמה מתחזקת על ידי יציאת הדמויות מהבמה אל הקהל וישיבתן בקרבו. בחירה זו רק מעצימה את השאלה המהדהדת בראש לאחר שההצגה מסתיימת ויוצאים אל סימטאות יפו העתיקה – האם גם הצופה יוכל וירצה להחזיק בפטיש הצדק של מרג'ורי ולדרוש נקמה או שיגרום לה לוותר ולעזוב ידיים?

יצרים

תיאטרון הסימטה

מאת: ויליאם מאסטרוסימון

תרגום: מרים קיני

בימוי והפקה: אודי רצין

משחק: שימרית אביקסיס, שגיא מינץ, אמנדה סורודי ואפרת ליפשיץ.

עיצוב תפאורה: עינת תלם

עיצוב תלבושות: שימרית אביקסיס

ניהול הצגה: אורלי וולקוביסקי

עריכה מוסיקלית: רום דביר

תאורה: יואב גינדי

הצגות נוספות:  25/11 , 26/11 , בשעה 21:00

כל אחד והבמה הקטנה שלו

על פסטיבל סמולבמה

מאת: אירית ראב

לפני קצת יותר מ-11 שנים, סטודנטית צעירה בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב, החליטה לעשות מעשה. מאחר ולא היה מספיק מקום או במה לסטודנטים בחוג להציג את יצירותיהם, היא החליטה לשמוע לעצת "אם לא נותנים לך – תיקח" (עצה ששגורה בפי רבים בחוג לתיאטרון) והגתה פסטיבל המחבק ומאגד יצירות תיאטראליות של תלמידי החוג. בסיוע של רבים וטובים, הסטודנטית הצעירה הזו, לילך דקל-אבנרי שמה, הצליחה להתחיל מסורת הנמשכת עד היום.

מאז, מים רבים עברו מתחת לגשר בניין מקסיקו, בניין הפקולטה לאמנויות באוניברסיטת תל אביב, ורבים הם הסטודנטים והיוצרים שלקחו חלק בפסטיבלי smallבמה במהלך השנים. על כל אחד ואחת, הפסטיבל השפיע בדרך אחרת. לכן, ניסיתי ללקט מעט מהסיפורים האלו, ליצור מעין תצרף שבסופו של דבר יבטא את המשמעות וההשפעה של הפסטיבל הזה.

נכון, היו הרבה ביקורות עליו. חלק טוענים שהפסטיבל התמסחר עם השנים, נעשה עוד אבן בוחן לאמנות מסחרית ורדודה, המתאימה עצמה היטב למיינסטרים התיאטרלי בארץ. אחרים גורסים כי הפסטיבל מזמן איבד את עקרונותיו. כי על אף שהצוותים האמנותיים הצהירו חזור ואמור כי הפסטיבל הנו על טהרת הסטודנטים באוניברסיטה בכלל, ושל החוג לתיאטרון בפרט, למעשה פסטיבלים רבים כללו שחקנים מן החוץ, ואף שחקנים וותיקים, עם רזומה עשיר מאחוריהם.

מתוך ההצגה "עוד שקל אחד אני בהודו", השתתפה בפסטיבל סמולבמה 9

אבל, אם נשים את חיצי הביקורת בצד לזמן מה, נראה כי ההשפעה שלו על אלו שלקחו בו חלק נותרה עד היום. על כן, פניתי אל חלק מהיוצרים הללו, וניסיתי לשמוע מהם איזה שהוא סיפור על הסמולבמה, איזה סיפור מרגש או אנקדוטה מצחיקה המסמלים עבורם את הפסטיבל. עם זאת, פרט לאחדים, אותם ניתן לספור על פחות מאצבעות יד אחת, אף אחד לא יכול היה לספר לי משהו מסוים שקרה, רק על האווירה הכללית, על התמונה הגדולה יותר, על טביעת האצבע שזה הותיר עליהם, לטוב ולרע.

כי אם תחשבו על זה דקה, מדובר על חבר'ה צעירים, שאוהבים תיאטרון עד אחרון נימי גופם ומוכנים להקדיש לו כל כך הרבה זמן ואנרגיה, בלי כל תמורה כספית. כל זאת, רק מתוך אמונה בדבר החמקמק הזה שנקרא יצירה. דניאל רבנר מסכם זאת בצורה טובה. רבנר, שכיהן כמנהל האמנותי של פסטיבל סמולבמה החמישי, ציין כי על אף העובדה שהפסטיבל שניהל השפיע עליו בצורה משמעותית ביותר, בין אם מבחינה מקצועית ובין אם מבחינה אישית, הדבר שהוא זוכר יותר מכל הוא שהם האמינו במה שהם עושים. כל מי שלקח חלק בפסטיבל האמין בכל לבו בדבר הזה, וזה הצליח. לא בכדי, כל ההצגות בפסטיבל היו מלאות עד אפס מקום.

ואם נשים את הציניות בלוקר, האמונה התמימה הזו, היא זו שמחדירה את הלהט להמשיך וליצור, גם אם נשבר הגב מלסחוב קוליסות ופנסים וגם אם נשבר איבר אחר מוויכוחים וחזרות עד אור הבוקר. בסופו של דבר, זה מה שמשפיע על כל אחד, וזה מה שגורם לכל אחד לקחת את הסיפור הקטן שלו, אבל להרגיש כמו פיסת פאזל חיונית ביותר, כל פעם מכיוון אחר.

בדרך כלל, סטודנטים בחוג משתתפים מספר פעמים בפסטיבל, בין אם לפני הקלעים ובין אם מאחוריהם. לי עצמי, יש ארסנל של פיסות פאזל מהסמולבמה, חלקן טובות מאוד, את חלקן אעדיף לשכוח, אבל כל אחת מהן אני נוצרת בליבי, וכל אחת מהן לימדה אותי כל כך הרבה.

אבא ואמא כבר לא גרים פה

סקירת ההצגה "בגדי חורף אבא"

מאת: אירית ראב

מה עושה ילדה קטנה, עוד לא בת 10, שהוריה מחליטים להתגרש? בהצגה "בגדי חורף אבא" השאלה הזו מרצדת לכל אורכה ורוחבה של הבמה.

ההצגה, שנכתבה על ידי משה פרסטר, בוימה על ידי הדס גלבוע-קריידלמן ומבוצעת על ידי הילה הלוי-מצקר, הופיעה לראשונה בפסטיבל תיאטרונטו השנה. בפסטיבל היא קיבלה ציון לשבח. כיום, היא מתארחת בתיאטרון הקאמרי.

פרסטר כתב את ההצגה לפני כמה שנים טובות, כל פעם עוד פסקה ועוד עמוד, ורק לאחרונה, כשהיה לו זמן באיזו תוכנית טלוויזיה עלומת שם שהשתתף בה, באיזה אי שכוח-אל, הפך את הכול להצגה של ממש. הוא פנה אל הדס קריידלמן, שבחשה והעצימה, ותוך שיתוף פעולה עם השחקנית הילה הלוי-מצקר, ששיחקה לצדו במעבדתרבות דימונה, נוצרה ההצגה המוצגת כיום.

בהצגה, הילדה מגיעה אל חדר ההלבשה, לאחר ששחתה בבריכה, ותוך כדי התנגבות והתלבשות היא מחליטה לברוח רחוק ככל האפשר, כדי שההורים שלה יחפשו אותה ויבקשו שתחזור. כדי שבסופו של דבר יעשו זאת ביחד, ואיכשהו יחזרו האחד לשנייה. כמיהה כל כך גדולה מילדה כל כך קטנה, שבסך הכול רוצה שאבא יאהב את אמא, ולהיפך, וכל הסאגה הזו של לישון כל סוף שבוע שני בבית אחר, תסתיים כבר.

בגדי חורף אבא. עיבוד לתמונה של ז'ראר אלון

התפאורה על הבמה מתארת חדר הלבשה רגיל למדי, עם ספסל עץ וקופסאות המאחסנות דברי ניקיון. עם זאת, במהלך ההצגה, הבמה משתנה תדיר, כאשר כל אחד מהאלמנטים הופכים להיות משהו אחר. הספסל נהפך להיות שולחן ארוחת הערב או הספסל האחורי של המכונית, נייר הטואלט נהפך להיות המשאית שכל כך רצתה, התיק לחגורת בטיחות ועוד ועוד. חדר ההלבשה כולו הופך לבמת הדמיון של הילדה, כשאנו הצופים הולכים אחריה.

ההצגה נכתבה על פי סיפורו האישי של פרסטר, שהתגרש מזוגתו לפני שנים רבות. מנקודת המבט שלו, של בעל ואב שעוזב לבית אחר, הוא בחר להתמקד דווקא בנקודת המבט של הבת, זו שיושבת במושב האחורי ורואה את הדרך מתערערת, ואת עצמה נותרת מאחור. לאחר ההצגה, במהלך שיחה עם היוצרים, פרסטר הציג את בתו שישבה בשורה הראשונה. הבת שעליה באופן מסוים ההצגה מבוססת. ופתאום כל הבדיון הזה והאנימציה המחושבת, הופכים למציאות, זיכרונות של ילדה קטנה-גדולה, שאוטוטו עומדת להתגייס לצבא.

ובנימה אישית, הצגת יחיד היא אחד האתגרים הקשים ביותר העומדים בפני שחקן. והילה הלוי-מצקר בהחלט עומדת בו, בצורה עוצמתית ומכמירת לב.

"בגדי חורף אבא"

תיאטרון הקאמרי

מאת: משה פרסטר

בימוי: הדס גלבוע –קריידלמן

משחק: הילה הלוי-מצקר

מוזיקה: עדי דוייטש

תפאורה ותלבושות: ענת מרוק-קפן

עיצוב גרפי: ריקי מוספי

עיצוב תאורה: דניה זמר

אנימציה: אוהד חתוכה

מועדים נוספים להצגה:  24/10/12

"לקבל את עצמי, כמו שאני"

סקירת ההצגה "במה במקום מיטה"

מאת: אירית ראב

לפני זמן מה, נוכחתי בשיחה עם אחת מאושיות התיאטרון הישראלי. בין הא לדא, הוא ציין כי התיאטרון לא הצליח לשנות כלום. מעצם תפקידו כמשנה מציאות, כמשפיע חברתי, הוא נכשל כישלון חרוץ. במהלך השיחה, חייכתי אליו והנהנתי קלות, ולו רק בכדי להוריד אותו מהעץ הגבוה עליו הוא נתלה, והמשכתי לחשוב כי הוא טועה.

צפייה בהצגה "במה במקום מיטה" של עמותת "כנפיים" הוכיחה לי באופן מפורש ומוחלט עד כמה הוא טועה. ההצגה מציגה קולאז' מרגש ונוגע במיוחד של קטעים מוסיקליים ודרמטיים, המבוססים על פי חומרים אישיים של המשתתפים. כל אחד מהמשתתפים הנו פגועי נפש בצורה זו או אחרת. אחד אחרי השנייה הם מבצעים את הקטעים השונים, והלב חש צביטה והזדהות. על הקטעים המוסיקליים מנצח המעבד המוסיקלי אביב שטיין וטל בן אור ועל הקטעים הדרמטיים מנצחים גלעד כהן, ישי דן ורינה פדוה, שהנה אחת ממייסדות העמותה, וזו שגרמה לכל הדבר הנפלא הזה להתממש.

ההצגה עולה מדי פעם על במת תיאטרון צוותא, ומזמינה את הקהל להציץ לרגע אחד, לשעה וקצת, לעולמם של פגועי הנפש, שצריכים להתמודד בכל יום ויומו עם משא קשה מנשוא. במהלך ההצגה הקהל זוכה להכיר את ההתמודדות עם הקולות השונים המרצדים בראשו של אחד, את הדחף הבלתי פוסק לספור כל דבר ודבר של שנייה, את המשפחה שנמצאת ברקע אך משפיעה באופן תדיר על שלישי, ואת השאלה הנצחית שחלה על כולם – מאיפה זה הגיע? וכל זאת, תוך התמודדות עם דברים קטנים שכל אחד מאתנו מתמודד איתם בכל יום, עם הרצון לשייכות, לאהבה, לזוגיות, ועם הבקשה הפשוטה אך הכל כך קשה – להשלים עם עצמי, כמו שאני.

מתוך "במה במקום מיטה"

אין מדובר בתיאטרון של ממש, כי בכל זאת המופיעים אינם שחקנים מקצועיים, אולם בכל זאת, מדובר בתיאטרון במלוא מובן המילה. באמצעות הבמה, על כל המרכיבים שעליה, המשתתפים לומדים להתמודד עם עצמם ועם פגיעות הנפש שלהם, אך גם לדרוש בקול חזק שיתייחסו אליהם כאל שווים.

אודה כי במהלך המופע ביקשתי לדעת ממה כל אחד סובל, מהי השריטה האישית של כל אחד ואיזו הפרעה נפשית מגדירה אותו. עם זאת, בסופו של מופע, כל זה לא כבר משנה. לקראת סוף המופע, כשהמשתתפים ישבו על מיטה בצד הבמה, אותה מיטה המופיעה לכל אורך המופע ומהווה מקום מקלט או גם בית כלא, הם היו פשוט אנשים המופיעים על במה, ומבקשים להישמע. כמוכם. וכמוני, על כל הפחד שבכך.

בימים אלו, עמותת כנפיים מנסה לגייס כסף ולעבור לבית קבוע. בזכות הכנסות כרטיסי ההצגות ובעזרת תרומות אחרות, המטרה הזו, כמו רבות אחרות שהעמותה כבר הציבה לעצמה, וודאי תתגשם.

מומלץ מאוד.

"במה במקום מיטה"

עמותת כנפיים

ניהול אמנותי: רינה פדוה ודלית שרון

בימוי: ישי דן, גלעד כהן ורינה פדוה

ניהול מוסיקלי: אביב שטיין וטל בן אור

מועדי הצגות נוספים: 5/11/12 20:30

עימות ביקורתי

אוסקר ווילד אמר פעם שכאשר המבקרים חלוקים בדעותיהם אודות היצירה, האמן שלם עם עצמו.

אנו במרתה החלטנו להרים את הכפפה ולהציג שתי ביקורות, משני אנשים שונים, על אותה הצגה.

התוצאה לפניכם.

הקושי של אנשים קשים –  מאת יאשה קריגר                             לא עושים כלום – אבל באיזה כישרון.

                                                                                                           מאת אירית ראב

VS