משפחה, הגשמה ומה שביניהן

על ההצגה "נופים קסומים"

מאת: נעם מרום

"נופים קסומים" היא יצירה משפחתית-קומית המגוללת את סיפורו של זוג הנשוי למעלה מחמישים שנים, המתגורר בדיור מוגן בשם "נופים קסומים". היצירה, שנכתבה ע"י בס ווהל, שחקנית, תסריטאית ומחזאית אמריקאית מצליחה, משקפת ברומנטיזציה משפחה אמריקאית מושלמת שהגירושין מעוותים את פניה.

ההצגה, שעולה בימים אלו בתיאטרון באר שבע בבימוי אילן רונן, מתחילה כאשר ננסי מודיעה לבן זוגה, בילי, שהיא מבקשת להתגרש. כך, באמצע הכנת ארוחת ערב מסוגננת, במהלכה כל אחד מבני הזוג יודע היטב את תפקידו ומשלים את השני בהרמוניה ואהבה, המשפט הדרמטי נישא אל האוויר ונספג בקירות החלל. ההצגה מתרחשת בדיור מוגן, מקום המזוהה עם אנשים מבוגרים שלרוב כל מבוקשם הוא להזדקן בכבוד ולחיות בנחת. על כן, פירוק אותו תא משפחתי "מושלם", על רקע מקום שכזה מקצין את הטרגיות שבדבר.

פירוק התא המשפחתי ובחינתו מחדש הנו נושא מוכר וידוע, שנבחן במחזות רבים, אולם ב"נופים קסומים" הטרגדיה בפירוק התא המשפחתי בגילם המופלג של בני הזוג נוגעת ללב במיוחד משום שניתן למצוא לכך הצדקות לאורך הדרך. בתחילת ההצגה, הזוג נראה מאושר ואין שום סימן שיכול להסגיר שהגירושין ניצבים בפתח הבית, עומדים לנקוש בדלת ולשנות את הסיטואציה הדומסטית מקצה לקצה. יתרה מזאת, כאשר הבנים נכנסים לתמונה ומנסים לגשר על הקונפליקט באמצעות העלאת זיכרונות מאירועי עבר, לא ניתן למצוא רמזים מטרימים לעתיד לבוא, שכן זיכרונות המשפחה מתארים חיים מאושרים למדי. אף על פי כן, ניסיונותיהם הרבים של הבנים לגשר על הקונפליקט המתמשך בין הוריהם אינם צולחים. ככל שההצגה מתקדמת, מתגלים סודות עבר המאירים את הזוג באור אחר ומשפיעים עליהם ועל ההחלטה האם להישאר יחד או להתגרש.

"נופים קסומים". צילום: גבי פרידריך

ננסי ובילי מגולמים על ידי לאורה ריבלין ואלי גורנשטיין, שמצליחים ליצור על הבמה כימיה ודינמיקה של זוג הנשוי יותר מחמישים שנים, עם הרבה אהבה והרבה סודות שנערמו אלו על אלו בחלוף הזמן. השניים מפגינים משחק מדויק ועוצר נשימה, המאפשר לצופה לצלול להצגה ולהיסחף אחר השתלשלות האירועים. כמו כן, הגורם המרכזי שמניע את העלילה, מעבר למנגנון הקומי הייחודי שלה, הוא חשיפת הסודות המפתיעים מעברם של ננסי ובילי, מה שגורם לבניהם לשנות את דעתם בעקבות המתגלה.

בין כל אלו, היה סוד אחד מעברה של ננסי שברגע שהתגלה, שינה לחלוטין את העלילה, כמו גם את תפיסת הדמויות. אם עד כה לא היה ברור מדוע ננסי רוצה להתגרש, לאחר שהסוד נחשף אפשר להזדהות עם דמותה ועם המניע שלה. היא חושפת רומן עבר סוער ואומרת לבריאן, בנה הצעיר שהחוויר לאור הגילוי, "אני לא רק אמא, אני אישה, אני בן אדם". בכך, היא הצליחה לשנות את דעתו וגרמה לו לעמוד לצדה, הוא הפסיק לראות בה רק בתור אמא, אלא גם בתור בן אדם, אישה, שרוצה לממש את עצמה ולהגשים את חלומותיה.

בריאן, אותו מגלם ברגישות ואותנטיות מפעימה תום גרציאני, הוא בנם הצעיר וההומוסקסואל. באחד מהמונולוגים, בו הוא חושף את לבו, בריאן מניח על השולחן את שאלת התא המשפחתי השמרני לעומת תא המשפחה של חברי הקהילה הלהט"בית, דבר זה, מרחיב את השאלה בה עוסק רונן בהצגה – עד כמה יש לקדש את התפיסה השמרנית של המשפחה הממוצעת, הכוללת אבא, אמא ושני ילדים, והאם היא עוד רלוונטית כיום, במאה העשרים ואחת? מה שמציף שאלות נוספות, לוקאליות יותר, כגון האם החברה הישראלית יכולה ומסוגלת לקבל ולהכיל צורות נוספות ואחרות של תאי משפחה? בן, בנם הבכור של ננסי וביל, מעלה אף הוא שאלות חשובות נוספות. בן, המגולם באופן מעורר השראה על ידי מולי שולמן, צפוי להפוך להיות אבא לראשונה בקרוב מאוד ותוהה איך לעשות את הצעד המשמעותי הזה בצורה נכונה, כך שהוא יוכל להמשיך לממש את עצמו וחלומותיו.

צילום: רון ביטרמן

לצד המשחק והבימוי המצוינים, יש לשבח גם את עיצוב החלל, שנעשה על ידי סבטלנה ברגר, ועיצוב תנועת השחקנים בתוכו. ראשית, עיצוב הבמה מרהיב ביופיו, והוא מדויק במובן הריאליסטי של המילה. ניכרת חשיבה עד לפרטים הקטנים ביותר – צבעים רכים שהקרינו תחושה של חום וקור גם יחד; מטבח זוגי ובו חלון שיוצר מראה והשתקפות על הקהל, כך שהקהל יכול לראות עצמו כחלק מהעלילה. זאת, בשילוב עם עיצוב תאורה מדויק, עליו אמון זיו וולושין, שיצר אווירה של בית אמיתי, בו הכל מונח במקום אבל שום דבר לא במקום, וכך גם בעלילה.

ניצול החלל בא לידי ביטוי גם במיזנסצנה היוצאת מן הכלל. השחקנים ירדו מהבמה והתהלכו לאורך שורת הקהל הראשונה בכל פעם שמישהו בא לדיור המוגן מדרך רחוקה. באופן הזה נוצרו דיאלוגים מעניינים מאוד בין דיירי הבית לבין הבאים אליהם. הפתרונות הבימתיים היצירתיים של רונן תרמו למשחק בין הקומיות לטראגיות. ההצגה שילבה אלמנטים עכשוויים מחיי היומיום יחד עם אלמנטים בימתיים תקופתיים, כך שלאורך ההצגה לא הוצג זמן ומקום ספציפי. הסיפור שהוצג על הבמה יכול להיות בכל מקום ובכל זמן, ובכך עוצמתו.

ההצגה הצליחה לפרוט על הנימים העדינים ביותר בתוך חדרי הלב. בבימוי המופלא של רונן יש מעברים עדינים בין רגעים קומיים ומעט גרוטסקיים לבין רגעים מרגשים, אותנטיים ונוגעים ללב. וכך, על אף שהעלילה מספרת על זוג מבוגרים שחולקים את מרבית חייהם זה לצד זו, וגילם רחוק משלי, הצלחתי להתחבר אליהם גם בגלל המשחק המפעים וגם בגלל שהמסר נכון גם עבורי, ועבור כולם בעצם – צריך להגשים את החלומות שלנו ולממש את עצמנו, לפני שיהיה מאוחר. ההצגה הצליחה לגרום לי להרגיש ולהתרגש, וגם לעורר בי מחשבות רבות על מקום המשפחה בחברה, אל מול הצורך של כל אחד ואחת מאתנו להגשמה עצמית. כל אדם זקוק לתא משפחתי יציב שיהווה עבורו שורשים בכדי שהוא יוכל להצמיח כנפיים חזקות ולהגשים את עצמו.

נופים קסומים

תיאטרון באר שבע

מאת: בס ווהל

תרגום: ירון פריד

בימוי: אילן רונן

שחקנים: לאורה ריבלין, אלי גורנשטיין, מולי שולמן, תום גרצינאני, שרון טל, רון ביטרמן, אדוה עדני

תפאורה: סבטלנה ברגר

מוסיקה: אבי בנימין

תאורה: זיו וולושין

מועדים נוספים:

יום ה' 21/10/21 20:30

יום ש' 23/10/21 20:30

יום א' 24/10/21 20:30

יום ב' 25/10/21  17:00 ,20:30

יום ג' 26/10/21 17:00, 20:30

יום ד' 27/10/21 20:30

יום ש' 30/10/21 20:30

יום א' 31/10/21 20:30

תפתחו את הבמה

על מחאת קיפוד הזהב

מאת: נעם מרום

מדי שנה, בטקס פרסי עמותת קיפוד הזהב, שנועדה לקדם אמני תיאטרון עצמאיים בישראל  באמצעות פלטפורמות שונות, מתאספים יוצרים מתחום הפרינג' בכדי לחלוק כבוד להצגות ולאמנים הזוכים. השנה, האירוע התקיים במתכונת מעט שונה. בעקבות ההנחיות שלא מאפשרות לקיים אירועים מהסוג הזה הפך הטקס הוותיק לאירוע מחאתי, גם בגלל שלמחאות עוד מותר להתקיים וגם בשל המצב בתיאטרון והעובדה שהאולמות עדיין סגורים.

החל מהשעה שבע בערב ואל תוך הלילה, יוצרים ואמנים רבים מהתיאטרון ומתחומים אחרים קראו באופן אמנותי ומילולי – תפתחו! תפתחו את הבמה! וכמו בתיאטרון, המחאה התבטאה על הבמה, עליה הוצבו מנעולי ענק עם שמות היצירות הזוכות ועל המנעול המרכזי והגדול ביותר היה סלוגן המחאה, ומחוצה לה – בין קהל האנשים והאמנים היה ניתן לראות מיצגים מרהיבים שזעקו את המצוקה העכשווית. כמו למשל השחקנית תמר בנבנישתי המשחקת בהצגה "שותקת", שהביאה מהצגתה אל רחבת היכל התרבות ארגז חול, וקברה עצמה בתוכו כדי להמחיש את קבורת ומצוקת היוצרים תחת מגבלות והנחיות הממשלה.

מוחים ומוחות בטקס קיפוד הזהב. המצולמים אינם קשורים לנאמר. צילום: איציק בירן

השחקנים דויד דוש בראשי ויוסי נחמני שגילמו זוג שוטרים, שעל כתפיהם תגי "שיטור אירוני", הסתובבו בין ההמון והזכירו לכולם לעטות מסכות, ותחמו את הצופים לקפסולות באמצעות סרט משטרתי, ביניהם גם אני והקורקינט שלי מצאנו את עצמנו כחלק מהמיצג. כמו כן, בין המוחים היה ניתן למצוא גם מיצג של מלאך המוות, קבוצת רקדנים על נעלי עקב, להטוטי אש, ליצנים עצובים וליצנים שמחים.

צילום: איציק בירן

האירוע התקיים בהנחיית רוני גולדפיין ואביב טומי כרמי, ובהשתתפות אנשי ציבור שונים אך מעטים, כגון ציפי ברנד, סגנית ראש עיריית ת"א-יפו שהגיעה כדי להביע תמיכה והזדהות עם מצב האמנות והתרבות במדינתנו. כמו כן, בין האמנים שהשתתפו באירוע בלטה השחקנית והיזמת עדי ארד, שהקימה את ארגון "צו 8", שסייע להפיק וליצור את טקס קיפוד הזהב הנוכחי. ארגון זה, פועל ללא תמיכה וללא מטרות רווח במטרה להציל את עולם התרבות מהקשיים אליהם הוא נקלע, על ידי פעולות ויוזמות שונות, כגון חלוקת מאות חבילות מזון בכל שבוע לאנשים מתחום אמנות הבמה ממגוון רחב של תפקידים, שנאלצו להישאר בביתם ללא הכנסה.

בתוכנית האמנותית, האירוע הציג את היצירות והיוצרים הזוכים מבין היצירות שהוגשו לתחרות, 70 הצגות פרינג' מכל רחבי הארץ. אולם, מאחר שמחודש מרץ האולמות סגורים, לא הספיקו השופטים לצפות בכל ההצגות, וההצגות שלא נצפו יועברו להשתתפות כמועמדות לפרס "קיפוד הזהב" 2021. מבין היצירות שכן נצפו והוערכו על ידי השופטים, היצירות שזכו בפסלון הנחשק, שהשנה עוצב כמנעול ברוח המחאה, כמו גם במענק כספי, הן: "הזמן הצהוב" של אילן רונן, "עטלפים בלי כנפיים" של דניאל זהבי,  "צניחה חופשית" של מיכאל טפליצקי, "כושילירבאק" של נורית דרימר, "מחכים לגודו" של אילן רונן ו"אואזיס" של חן דוד. כמו כן, בשל המצב העגום, הוחלט השנה להעניק את הפרס עבור היצירה המצטיינת ולא עבור צוות היוצרים.

מתוך ההצגה "הנסיכה אבנר", אחת מזוכות קיפוד הזהב. צילום: גדי ימפל

ובנימה אישית – תוך כדי טקס ולאחריו, בעודי משוטטת ברחבת היכל התרבות ומביטה סביבי חשבתי לעצמי שאירוע המוחה כנגד סגירת אולמות התיאטרון והתדרדרות מצב התרבות והאמנות במדינתנו הוא לא אירוע של אנשי ופעילי תיאטרון ותרבות בלבד. זה לא אירוע פוליטי, אלא אירוע מדיני במלוא מובן המילה. העובדה שאלו שמילאו את רחבת היכל התרבות באותו ערב היו בעיקר יוצרים מתחום התיאטרון, שהמחאה נוגעת אליהם באופן ישיר, ציערה אותי מאוד.

אני לא רוצה לחיות במדינה בה תרבות בכלל ותיאטרון בפרט הם מותרות, הווי ובידור או פנאי. אני רוצה לחיות במדינה בה יש הבנה רווחת שהתרבות, על מגוון תחומיה, היא מרכיב אינטגרלי משמעותי בחוסן הלאומי שלנו כחברה, כחברה יהודית ודמוקרטית. אני רוצה לחיות במדינה בה האמנות והתרבות הן אבני דרך בחיי אזרחיה ותושביה, בה הבמה פתוחה באופן תדיר ולא צריך אישור לפתוח אותה. גם במצב הנוכחי, ועל אף מגבלות ההתקהלות, שהן חשובות בפני עצמן, ניתן וצריך למצוא דרך אחרת להשאיר את הבמה פתוחה. הצורך לשנות את האופן בו אמנות התיאטרון נתפסת במדינה, בציבור ובקרב נציגיו, הוא המחאה האמיתית, מחאה שצריכה להמשיך ולהתקיים גם אחרי הקורונה ואחרי שהתיאטראות ייפתחו מחדש.

יש חדש תחת השמש

על ההצגה "הזמן הצהוב"

מאת: נעם מרום

בפסטיבל הפרינג' הבינלאומי של תיאטרון באר שבע, שעקב המצב הוצג במסגרת מקוונת, עלתה הגרסה הבימתית של "הזמן הצהוב", על פי כתבו של דויד גרוסמן, שנוצרה בשיתוף פעולה בין תיאטרון יפו לצוותא. בכתבו המקורי משנת 1987, גרוסמן ערך ראיונות עם תושבי הגדה המערבית, במטרה להשמיע את קולותיהם ולתווך אותם ליתר תושבי ישראל – הוא עבר בהתנחלויות, כפרים, בתי משפט ומחנות פליטים במטרה לקבל תמונת מצב מקיפה. מספר שבועות לאחר מכן, פורסמו הראיונות בשבועון "כותרת ראשית", תחת הכותרת "הזמן הצהוב". הטקסט המקורי מזכיר את ספרו של עמוס עוז, "פה ושם בארץ ישראל", בו עוז עבר מסע דומה לאורכה ולרוחבה של ישראל. בדומה לראיונות שפרסם עוז, גם הראיונות שערך גרוסמן עוררו דיון סוער ברחוב הישראלי בנוגע לסוגיות הנוגעות לשטחי המדינה ולמשמעותם. כמו שהמילים של עוז קיבלו במה בתיאטרון יפו, ביצירה שבוימה על ידי נולה צ'לטון ובוצעה על ידי דליק ווליניץ, כך גם המילים של גרוסמן קמו לתחייה על הבמה היפואית בעיבוד ובימוי של אילן רונן. למרות שהראיונות שביצע גרוסמן בני מעלה משלושים שנים, כדרכו של עולם, לטוב ולרע – הם רלוונטיים היום יותר מתמיד.

ביצירה הנוכחית יש הדגשה עזה של האדם הקטן. הניסיון לתת לסיפור אישי להוביל את ההצגה ובכך לחשוף שלב אחר שלב, כמו בקילוף בצל, את הצד האנושי, האותנטי, הפשוט שמאחורי הכותרות העיתונים והסיסמאות הפוליטיות, מצליח לתת ליצירה זו ייחודיות שנצרבת בזיכרון הישראלי. ההצגה שזורה ממונולוגים שעובדו מתוך הראיונות שביצע גרוסמן, אשר מתכתבים זה עם זה, ומציגים מנעד של דמויות. כל דמות מייצגת עולם שלם ופותחת לנו צוער לקול ולסיפור אישיים – מחד "רק הצאצאים שלנו יגיעו להסכם", מאידך, "יום אחד המלחמה תדעך ואולי תפסק, ונתחיל לחיות חיים מלאים, לא רק בין מלחמה למלחמה, לא רק בין אסון לאסון", ומצד שלישי, "הוויכוחים על השטחים מטשטשים את הוויכוחים האמיתיים של הישראלים".

לעיתים תכופות, אנחנו מואסים מלדבר ולהתעסק בסכסוך, והוא מהווה כעננה כבדה שאנחנו מעדיפים להעלות לבוידעם הזיכרון הקולקטיבי ולשכוח ממנה. יצירתו של רונן מצליחה לגרום לצופייה לרצות לפתוח את הבוידעם ולעסוק בסוגיה המשמעותית הזו, בעוד עידן הקורונה דוחק אותה לשוליים לצד סוגיות חשובת נוספות.

היצירה בהחלט מצליחה לקיים את התפקיד התיאטרוני שלה בכך שהיא מעוררת סערה בקרב צופיה, בעיקר מאחר שלא ניתן להישאר אדישים למה שמתחולל על הבמה, למילים הפשוטות עד כאב המתארות את המציאות הישראלית. מציאות שמשולה לקו אין סופי שרואים מתי החל אך לא רואים מתי והאם ייגמר.

לאחר הצפייה בהצגה עלה בי צורך עז לדבר על הסכסוך, להשמיע את דעתי ולשמוע מה יש לאחרים לומר. זו בדיוק המטרה של הבמה, ועל כן היצירה צלחה את תפקידה הבימתי.עם זאת, נראה שהבמאי בחר להתמקד בצד אחד של המפה הפוליטית – הצד השמאלי, בעוד הצד הימני הוצג באופן דל ומצומצם. לשם דיון ציבורי איכותי ומשמעותי, הייתי שמחה לראות על הבמה את שני צדי המפה הפוליטית מקבלים במה באופן שווה. דווקא בעידן של פילוג בעם וקרע בבטן הישראלית, המקום של הבמה יכול להיות גם מאחד.

מתוך "הזמן הצהוב". צילום: רדי רובינשטיין

יתר על כן, הטקסטים והבימוי ה"לא מתנצלים" והאותנטיים גורמים לצופה לזוז באי נוחות בכיסא. מאחר שחווית הצפייה נעשית באמצעות המסך, זה אפשר לי להתפתל כאוות נפשי, אבל סביר להניח שאם הייתי צופה בהצגה באולם התיאטרון ולא בבית מול מסך המחשב, הייתי מצליחה להיסחף הרבה יותר עם המתרחש על הבמה. על אף הטקסטים הבועטים של גרוסמן, בצפייה ביתית קשה להישאר מרותקים למסך ולהתרכז באסופת המונולוגים המתחלפים.

למרות העיסוק שאינו משתמע לשתי פנים בסכסוך הישראלי-פלסטיני ובמאבק על השטחים, כשסיימתי את הצפייה בהצגה, נותרתי עם שאלות פילוסופיות גדולות יותר מהסכסוך הספציפי שחורך את צווארנו כצעיף חונק – האם אנחנו חיים בלופ אינסופי ומתמשך תחת אותן סוגיות? הייתכן שאמירות וטענות שעוסקות בסוגיות טעונות כמו שטחי מדינה רלוונטיות היום כפי שהיו לפני כמה עשורים, לפני האינתיפאדה הראשונה? האם השיח ברחוב הישראלי השתנה, התקדם והשתכלל או שמא אנו תקועים באותם דיונים ותופסים צד של המפה הפוליטית בלי לרדת לעובי הקורה? האם אנחנו מסוגלים לקיים דיון ציבורי ענייני?

לצד סימני השאלה, עלו בי גם סימני קריאה, ההצגה הזכירה לי כמה חשוב להסתכל לאדם שמולי בעיניים, שכל אדם סוחב סיפור אישי של כמה דורות אחורה, ושסביר להניח שהמלחמה המתמדת תמשיך להתקיים עוד שנים רבות אם לא נגיע לפיתרון והסכם אמיתיים. בדומה ליצירות אחרות של גרוסמן, גם ביצירה זו המילים שלו מצליחות לחלחל לליבם של כל מי שיצפה בה. לכן, אי אפשר להישאר אדישים למה שמתחולל על הבמה גם מבחינה רגשית. לא בכדי, היצירה מסתיימת במונולוג המוצג על ידי השחקן מנשה נוי בו נאמר "הכי קל להיות מיואשים, להיות קורבנות. אנחנו לא קורבנות, ישראל הוקמה כדי שנפסיק להיות קורבנות". ביחס למה שקורה היום בארצנו הקטנטונת – ישנם שלל אנשים שלא מוכנים להיות קורבנות, הם נלחמים ומשמיעים את קולם, לכאן ולכאן.

חילוקי דעות הם בטבע שלנו כבני אדם, כיהודים וכישראלים. ביהדות מתייחסים לחילוקי דעות כסוגיות פילוסופיות ברומו של עולם ומסווגים את אנשי העולם לשתי קבוצות שונות –  רודפי האמת ורודפי השלום. יש את אלו שנלחמים עבור האמת, יש את אלו שיעשו הכל רק כדי שנחיה בשקט ובשלום, על שתי הקבוצות האלו נאמר – "והאמת והשלום אהבו". רוצה לומר, מוטב למצוא את מידת האמצע בין האמת לשלום, וניתן לעשות זאת רק כאשר כל אחד מהצדדים יעשה צעד לעבר הצד השני ויקשיב, בלב פתוח, למה שיש לו לומר, כי רק כך יש עתיד לשינוי כלשהו.

"הזמן הצהוב" היא יצירה שחשוב לצפות בה, ובתור אזרחית המדינה, ללא קשר לחיבור האישי שלי לעולם הבמה, אשמח לראות על בימת ארצנו (ולעת עתה על בימת הזום) עוד הפקות לא מתנצלות, שמעוררות רצון להתדיין דיון אמיתי ומעמיק בו האמת והשלום יאהבו. אני מזמינה את כולם לצפות בהצגה הזו, בלי קשר לדעה הפוליטית שלהם, לשם הדיון הציבורי, כדי שאולי לשם שינוי, יהיה חדש תחת השמש.

הזמן הצהוב

תיאטרון יפו ותיאטרון צוותא

מאת: דויד גרוסמן

עיבוד ובימוי: אילן רונן

משתתפים: מנשה נוי, ר'אסן עבאס, ראידה אדון, מוראד חסן

תפאורה: פרידה שהם

תלבושות: נועה דותן

תאורה: רועי דביר

תרגום לאנגלית: גבי אלדור

צלם: רדי רובינשטיין

מנהלת הצגה: רביד סביל

לדף ההצגה באתר תיאטרון יפו – הקליקו על הלינק