להכנה במיקרו, הניחו עם הפנים כלפי מטה

על ההצגה "דם דם דא דם"

מאת: תמר צפריר

תיאטרון "מיקרו" הירושלמי בניהולה האמנותי של אירנה גורליק מעלה בימים אלה הצגה בשם די תמוה, "דם דם דא דם". זה שם שלא חושף הרבה, אם בכלל. מצד אחד, מתעוררת סקרנות ומצד שני, ספקנות. בהגיעי לתיאטרון "הבית", בו התארחה ההצגה בתל אביב, לקחתי לי כתמיד פלייר של ההצגה. התמונה על גביו נראתה מעט טלוויזיונית, ויחד עם קלישאת הטלנובלות שדבקה בנירו לוי, אני חייבת להודות שציפיתי לראות הצגה בעלת אופי בידורי. כמה שאני התבדיתי.

"דם דם דא דם" חושפת את סיפורם של זוג הורים לילדה מפונקת שמאוהבת בנירו לוי. הם גרים במה שנדמה כמו יער שורץ זאבים. ההורים מחליטים לחטוף את נירו ולחתן אותו עם בתם נעמה. הם מסממים אותו, כופתים אותו, מאיימים באלימות. הכל למען האושר של נעמה.

ההצגה עצמה מתחילה באווירה אפלולית. תפאורה מעניינת ומקורית ועל גביה הקרנה של מסך שלג מרצד ורעש לבן מתאים. תנועת השחקנים על הבמה מייצרת אווירה סוריאליסטית של חלום בלהות. המשפחה המשונה מעוררת תחושות של סלידה ואי נוחות בקהל. נירו נכנס לפתע לבמה, קצת לא קשור לתוך העולם המסויט, עם מונולוג די צפוי ששובר את האווירה שיצרו שאר הדמויות. מתעוררת השאלה מה מעשיו ביער, בשיחת טלפון עצבנית ושפה יומיומית? הוא מנציח דמויות אחרות ששיחק בעבר בטלוויזיה, אך ככל שממשיכה ההצגה, מתבהר שהאנומליות הזו, החיבור בין כמה וכמה עולמות וסוגות, הוא המנוע של ההצגה. בהתאם, דמות המספר החיצונית שמגולמת בהקלטה, מגדילה את המתח בין הז'אנרים השונים מהם מושפעת ההצגה.

דם דם דה דם 2 - ארלה הצמצם הבוער

דם דם דא דם. צילום: ארלה הצמצם הבוער

ככל שהעלילה מתקדמת, כך גוברת הסקרנות ומתעצמות השאלות. למה הדברים הם כמו שהם? מה הולך להיות? מה משמעות המטפורות השונות? לאט לאט, התהיות הללו מתרבות ויוצרות תחושה של מתח כמו בעת צפייה בסרט אימה. החטיפה, היער והזאבים שמייללים מדי פעם מסביב מתנקזים לחתונה כדת משה וישראל. אפילו מגיע רב! אך מי מהנוכחים ייצא מהחתונה הזו בחיים?

ההצגה עוסקת בכמה וכמה נושאים, וביניהם מסרים על אהבה אמיתית, אמת מול משחק וביקורת על דור ה-Y המפונק. כל אלה מסרים די נדושים שהעיסוק בהם נמצא בכל עבר, אך בהצגה הזו הם מטופלים מזווית מרתקת, מוגשים במעטפת טובה של טקסט מקורי, בימוי מתוחכם ומיזנסצינה אסתטית להפליא.

אמנם, במהלך ההצגה יש שימוש בכדור מראות, מה ששוב מהווה סיכון ליפול לקלישאה, אך השימוש המעודן בו רק מוסיף עוד רובד קסום למערכת שלמה של שפה ויזואלית מדויקת. באמצעים די פשוטים המעצב האמנותי איליה קוץ יצר יער שממנו מגיחות דמויות וגם נבלעות בתוכו. ההקרנות המינימליסטיות לא מאפילות על התפאורה ולא לוקחות את מקומה כבדרך כלל, אלא רק מחמיאות לה.

על אף הקצב האיטי, ההולם את האווירה הסוריאליסטית, ההצגה עצמה מעניינת ומותחת. בחלקה האחרון, היא נהפכת לסאטירה גם מבחינת טקסט וגם מבחינת המשחק. לעיתים, היא נדמית כמו מניפסט אהבה עצמית משונה של נירו לוי, ולעיתים ברור שאף אחד לא יוכל להתאים לתפקיד הזה מלבדו. כך או כך, הליהוק המטא-תיאטרוני הזה מוסיף עניין חיובי ומעורר מחשבה ודיון.

בהתאם להגדרת היוצרים, היצירה היא אכן ספק קומדיה, ספק טרגדיה וספק משל. אוסיף ואומר שיש גם אלמנטים מז'אנר האימה, דבר שנוצר לעיתים נדירות על במת התיאטרון, ועל כך יש לשבח את היוצרים. בשורה התחתונה, זו הצגה מעניינת, מקורית ומעוררת השראה.

דם דם דא דם

תיאטרון מיקרו

בימוי: יפים ריננברג

כתיבה: רועי מליח רשף

משתתפים: נירו לוי, נועה צנקל, בני שיף, מירי גורליק ויוסף אלבלק.

עיצוב אמנותי: איליה קוץ

עיצוב תלבושות: ולנטינה סטץ

תאורה: אנדריי יודשקין

וידאו וסאונד: יבגני לשצ'נקו

השיר בהצגה: "שיר התן"

מילים: משה סחר

לחן: יוחנן זראי

ביצוע: ריקה זראי

צילום: אילן חזן

עיצוב גרפי: טל מור

מועדים נוספים:

17/1/19 | 19/1/19 | 7/2/19 | 9/2/19 | בכל המועדים ההצגה בשעה 20:00 | תיאטרון ירושלים.




ועכשיו, נעבור לפרסומות 🙂*

באנר למרתה

זקוקים/ות לשירותי תוכן איכותיים? הקליקו על הלינק או על הבאנר לפרטים נוספים.

 

*הפרסומות האלו מאפשרות לנו להמשיך ולהעניק לכם תוכן איכותי על אמנות איכותית.

מתעניינים/ות לגבי פרסום באתר? מוזמנים/ות ליצור איתנו קשר.

פנטזיה מיואשת

על ההצגה "מבוקש צעיר משכיל ומיואש"

מאת: אנה מינייב

מה אנחנו יודעים על הרצל?! הוא הגה את רעיון המדינה ומופיע בין דפי ההיסטוריה כמי שאמר "אם תרצו, אין זו אגדה", זה ידוע לכל, אבל מה מעבר? אז הנה, הקמנו מדינה, הוכחנו לעצמנו ולעולם שאכן אין זו אגדה, ועכשיו אנחנו עסוקים בלהבין האם למדינה הזאת התכוון המשורר.

יפים ריננברג יוצא למסע בו הוא מתחקה אחרי הרצל, באמצעות היומנים שהותיר לאחר מותו והרעיון האדיר שמומש, אמנם חלקית אבל בכל זאת… על במת תיאטרון מלנקי מצטיירת לנגד עינינו דמותו של הרצל, שרוצה בכל מאודו להיות סופר, אך ללא הצלחה, וכך, מתוך הייאוש הכבד הוא בונה תכנית מדינית להצלת העם היהודי, לא פחות ולא יותר.

יפים ריננברג הוא הרצל. למשך שעה תמימה הוא האיש והאגדה, הוא זה שכתביו של הרצל נדבקו בו עד שהפכו לאחד ואי אפשר שלא להאמין לו ולהיסחף לתוך הפנטזיה המשונה שלו על מדינה יהודית. הניסיון הזה, מציאת הצדקה לזהות היהודית, משקף את המציאות שלנו כאן, בביצה הישראלית שלנו, בקיבוץ הגלויות הזה, ואנחנו עדיין מנסים להבין מי אנחנו ומה ההגדרה שלנו האישית, הפרטית. בתור עולה חדש- ישן, מתחבר ריננברג לתחושה הזאת, לזרות, לחוסר השייכות. הנה כאן, במדינת היהודית המיוחלת, במדינה אותה חלם הרצל, אותה הקים מלח הארץ, ממש כאן, צצה תחושה של חוסר שייכות, של זהות מפוצלת, אותו פיצול שהיה אופייני כל כך להרצל.

צילום: אלונה איב

המונודרמה הזאת, שמבוססת על הכתבים של הרצל, תורגמה, נערכה, בוימה וגם מבוצעת על ידי יפים ריננברג. אליו מצטרף איליה קוץ, אמן וצייר, המעצב את האירוע הזה.  באופן וויזואלי מרתק וייחודי, הם בונים דמות של אמן מיוסר, על סף דיכאון והתאבדות, שהוגה רעיון אחד קטן, ומתעלה על עצמו עד שמתרסק שוב לבור עמוק של חיפוש זהות עצמית.

אז האם דיבר הרצל על רעיון מושיע או על פנטזיה? ריננברג עצמו מודה שמדובר בפנטזיה האישית שלו כפי שהיא מצטיירת במהלך הקריאה ביומניו של הרצל, איש מורכב, עם רצון להיות סופר, עם תחושה של כישלון, עם חיפוש בלתי פוסק אחר זהותו האישית שמוביל לרעיון אחד שהפך למציאות. אך האירוע התיאטרלי הזה הוא פנטזיה בימתית שלמה, לא תמיד ידועה מראש, היא חיה ונושמת ומתגבשת מול הקהל, מנסה לחקור את האיש הזה, שאף אחד לא מכיר, האמן שאף פעם לא היה מאושר, האב שאף פעם לא הרגיש מסופק, הצעיר, המשכיל, המיואש, היהודי, ההונגרי, הגרמני, העיתונאי, היוצר, האדם שלא יודע מי הוא.

"מבוקש צעיר משכיל ומיואש"

על פי יומני זאב בנימין הרצל

עריכת טקסט, תרגום, בימוי ומשחק: יפים ריננברג

עיצוב: איליה קוץ

ייעוץ אמנותי: איגור ברזין

עיצוב תאורה: ודים קשרסקי

ניהול טכני: ויטלי סורוקין

מועדים נוספים: 4-5/4/14 ; 15-16/5/14 , 20:30 , מרכז תרבות גן מאיר, תל אביב