מאת: מערכת מרתה יודעת
לפני שפסח עומד להיעלם כלא היה, החלטנו במרתה לעשות שירות לציבור, וליוצרות/יוצרי הפרינג' בפרט, לצאת לשטח ולבדוק מהן עשר המכות של הפרינג' הישראלי? התוצאה – תשע מכות מהותיות במיוחד ומכה עשירית שהיא למעשה ברכה בתחפושת. כמו כן, בניגוד לאי-אילו גופי תקשורת המציגים את הדופי ותו לא, אנחנו מציעות גם פתרונות פוטנציאליים למכות. תאמצו אותם או לא, ובכן, זה כבר תלוי בכם.
צלצול טלפון באמצע ההצגה או מה לא ברור ב-לכבות את הסלולרי?
אין כמעט הפקה וקאסט שלא מכירים את המכה הזו – ההצגה מתחילה, תאורת הפרי-סט מפנה את מקומה לסצינות הראשונות, האינטראקציה הבדיונית נכנסת לשיאה ו… נשמע צלצול טלפון מכיוון הקהל. לעיתים רחוקות, אך מעצבנות ביותר, הצופה אשכרה עונה לשיחה ולוחש בחוזקה, כך שבכל רחבי האולם (ומאחורי הקלעים) שומעים כל מילה, שהוא בהצגה ולא יכול לדבר… לעיתים נדירות, אך מורטות עצבים, הצופה מפתח שיחה עם זה שנמצא בצד השני של הקו, כאילו ההצגה אינה אלא סרט בטלוויזיה, ועל השחקנים להשהות את ההצגה עד שהשיחה תסתיים. במרבית ההצגות, הקהל מתבקש לנתק את הטלפון לפני תחילת ההצגה, בין אם בהודעה מוקלטת או כזו הנאמרת על ידי נציג ההפקה. בחלק מההצגות, הדמויות שעל הבמה מבקשות את זה מהקהל, כחלק אינטגרלי מההצגה. רוב הצופים נוהגים לשים את הטלפון על שקט, מעטים מכבים לגמרי, אבל כלל הצופים מודעים להפרעה שהצלצול עלול לגרום. ואף על פי כן, נגון יתנגן הרינגטון.
הפיתרון: לחכות ולוודא שכלל הצופים מכבים/משקיטים את המכשיר הסלולרי, גם אם הדבר אורך מספר דקות טובות. אם צלצול סורר נשמע במהלך ההצגה, כדאי להשהות את ההצגה ולהביט באופן מצמית לכיוון הקהל. סביר להניח שהסצינה הבלתי מבוימת שתיווצר בין הבמה לבין הצופה ש"שכח" לכבות טלפונו תגרום לו להשתיק את הטלפון במהרה, תוך רצון לקבור עצמו בין כיסאות הצופים, וליתר הקהל – לוודא שהטלפון נמצא על מצב שקט, כדי שזה לא יקרה גם להם… ובכן, נותר רק לקוות.
מושבים בלתי אפשריים לקהל או איך לא לשבור את הגב/רגליים במהלך ההצגה
בשל התקציב המועט שיש לתיאטראות הפרינג' השונים, אחד האלמנטים המהותיים שנופלים בין הכיסאות, הוא הכיסאות עליהם יושבים הצופים. ניתן לחלק את סוגי הכיסאות לשתי קטגוריות עיקריות – מושבים ניידים ומושבים נייחים. הקטגוריה הראשונה מתבססת בעיקר על כיסאות כתר – הצורות והצבעים הם מגוונים, שחור, לבן, עם ידיות או בלי, משענת רחבה או צרה.. מקורות יודעי דבר אומרים שכשבנו את האולם הקטן בצוותא, כיסאות הפלסטיק המוכרים כבר היו בפנים.
הכתר שבפרינג'
תכל'ס, יש יתרונות רבים לכיסאות האלה – הם קלים לתפעול, שינוע וסחיבה, ובעיקר זולים מאוד, יחסית לכיסאות הבד המרופדים של התיאטראות הרפרטואריים. אבל, וזה אבל גדול מאוד, קשה עד בלתי אפשרי לשבת עליהם לאורך זמן. אחרי 45 דקות, שעה ורבע גג, התחת מתחיל להירדם, הרגליים מבקשות מנוס והגב נתפס. מנגד, המושבים הנייחים מושתתים על ספסלי בד או עץ, אלמנט מאתגר בפני עצמו, שכן המקום לרגליים הוא קטן והמשענת לגב, אם ישנה כזו, אינה ידידותית למשתמש. התוצאה – אחרי שעה/שעה וחצי בהן הגב מבקש למצוא מזור והרגליים נחמה – הצופים נוטים לאבד עניין בנעשה על הבמה משוועים לצאת החוצה ולחלץ עצמות.
לצד זאת, חייבות לציין את התיאטראות בהם המושבים לקהל הם לא רק לא נוחים, אלא גם מסוכנים. ישנם תיאטראות, לא נציין שמם, שבחלק מן האולמות שלהם המושבים בנויים בזווית גבוהה מדי ושגויה למדי, שאולי מאפשרת לדחוס מקומות נוספים במתחם הקהל, אך עלולה לגרום לערעור שיווי המשקל של הצופים ולהגברת תחושת פחד הגבהים אצל אלו הסובלים מכך. בחלק הארי מבין מקרים אלו, המדרגות למושבי הקהל אינן מקובעות לקרקע, דבר שמגביר את תחושת חוסר האונים של הקהל במסע אל למקומותיהם.
עכשיו, נכון, לכאורה הפרינג' מיועד לצעירים, או לצעירים בנפשם, שמשתוקקים לתיאטרון בלתי קונבנציונאלי שמותח את גבולות האמנות, ועל כן יכולים לדלג מעל פודיומים מתנדנדים ולקפוץ אל מקומם בהינף רגל. אבל למעשה, זה בולשיט. חלק ניכר מבין הבאים למחוזות הפרינג' הנם קשישים שכמהים לראות תיאטרון אחר ובלתי רגיל, ולכן, יש לאפשר להם לעלות אל מושבי הצופים, לשבת ולרדת מהם בבטחה. זאת, אם נשים בצד את העובדה שחלק ניכר מבין תיאטראות הפרינג' בארץ אינם נגישים לבעלי מוגבלויות פיזיות, אבל זה לכתבה אחרת.
הפיתרון: מתיחת הגבולות התיאטרלית שבפרינג' אינה אומרת שצריך לאמלל את הקהל, ולעיתים אף לסכן אותו, בשם האמנות. אם מושבי הקהל הנם חלק אינטגרלי מהקונספט התיאטרלי, אז תעשו את זה עד הסוף – הושיבו את הקהל על כיסאות תלמידים בכיתה, מזרוני ספורט בפואייה הבית ספרי או שקי חול לאור הלבנה. אם לא, אנא, תנו לקהל כיסאות נוחים! חלק מהתיאטראות (כמו תיאטרון יפו ו-"הסימטה") כבר השכילו להחליף לכיסאות טובים יותר (באופן יחסי) עם ריפוד מתחת לתחת. אם אין באפשרות התיאטרון להחליף את הכיסאות, כדאי לשים כריות נוחות (5-10 ש"ח ליחידה בחנויות מקס סטוק והכל בדולר) על גבי המושבים. בנוגע לספסלי בד או עץ המהווים חלק בלתי נפרד ממתחם הקהל, ובכן, השליכום לבור, הקצו חלק מהתקציב השנתי לבניית מושבים מודרניים יותר ותבנו מחדש.
רק שתי "קרנות" תמיכה לתיאטרון או קאט דה בולשיט!
בארץ, יש רק שני גופים שתומכים בתיאטרון פרינג' – קרן רבינוביץ' ומפעל הפיס. נכון, חלק מועט מההצגות מקבלות תמיכה ממשלתית, כמה שזו לא תהיה, אבל עדיין, בגדול, יש שני גופים עיקריים. בשלהי 2017, משרד התרבות הפסיק לתמוך בקרן רבינוביץ', ובכך גרם למרחב הנשימה האמנותי להצטמצם עוד יותר. אם עד כה הקרן סייעה לאמנים מכל הארץ, כעת היא יכולה לסייע לאמנים מתל אביב בלבד. מאחר שיש כל כך הרבה הצגות פרינג' (דבר מכובד לכשעצמו), כולן מנסות לקבל תמיכה כספית משני הגופים הללו, דבר שגורם למעטות להיבחר ולהיתמך, משיקולים כאלו ואחרים, ואחרות להיוותר בחוץ. חלק מההצגות מנסות את מזלן בפעם הבאה, הרוב נתמכות על ידי כספים פרטיים של היוצרים. עכשיו, תחשבו על זה שנייה, יוצר/ת שרוצים לעשות תיאטרון ונלחמים על האמנות, לא רק שאינם מרוויחים כסף ממנה, אלא אף משקיעים מכספם האישי, השקעה שבמקרים רבים אינה חוזרת אליהם. אם נבחן את המצב באירופה או בארצות הברית, נגלה מצב אחר לגמרי. נכון, גם בארצות הברית ניכרת סתימת פיות תרבותית-פוליטית, אבל עדיין יש שם עשרות גופים התומכים בהצגות עצמאיות ומעצימים אותן.
הפיתרון: לכתוב שעל הממשלה להקים גופים ייעודיים המסייעים לתיאטרון פרינג' ולהגדיל את תקציב התרבות זה נאיבי מדי, לצערנו, במדינה שלנו. במקום זאת, מעצם היותן עצמאיות, על ההצגות עצמן למצוא דרכים וכלים להעצמה כלכלית שאינה תלויה בגופים ממשלתיים או עירוניים. נכון, זה קשה עד בלתי אפשרי בפני עצמו, אבל בפרינג' כמו בפרינג' – אין דבר כזה שאין דבר כזה ואנחנו יכולים ליצור יש מאין. ישנן קבוצות פרינג' שכבר עושות את זה, ראו קבוצת בובצ'קה, ראו ציפורלה. זה לא פותר את הגופים מאחריות, חלילה, אלא גורם לנו לשרוד בכוחות עצמנו.
תפאורה פגומה או קוליסות שנופלות באמצע ההצגה
בהתאם למכה הקודמת, הפרינג' הוא תיאטרון עצמאי במלוא מובן המילה. לכן, במרבית ההצגות התפאורה לא נעשית במיוחד להצגה, אלא עוברת מדור לדור, בייחוד כשמדובר בתיאטרון המארח הצגות אחרות, הנעזרות בתפאורת הבית. Necessity is the mother of invention ואלמנט תפאורה לעולם לא נועד למטרה אחת בלבד. פודיום הוא מיטה, במה, מכשיר עינויים, מדרגות לגן עדן… כל המרבה, הרי זה משובח, אבל חיי התפאורה מתקצרים והיא עלולה לקרוס בחלק דרמטי במיוחד בהצגה. למרות שזה יוצר מתח על הבמה, ובפני הצופים, זה עלול לגרום לשערות לבנות על ראש היוצרות/ים לפני ומאחורי הקלעים.
הפיתרון: להקדיש חלק קטן מתקציב התיאטרון המארח לתחזוקת התפאורה הקיימת. אם אתם הצגה עצמאית שמתארחת בבתי פרינג' שונים, כדאי לבחון את הקילומטראז' של התפאורה/אביזר שהמקום מציע ולפעול בהתאם.
מתחם הקהל בגובה אחיד או בחייאת, תזוז, אתה מסתיר לי
אחת המכות הקשות בתיאטרון, ובפרינג' בפרט, היא שכיסאות הקהל ממוקמים על רצפה/משטח בגובה אחיד. בשל כך, יושבי השורה הראשונה רואים את ההצגה כראוי, אך מסתירים לאלו שיושבים בשורה מאחוריהם, ואלו, מסתירים ליושבים בשורה שמאחוריהם, וחוזר חלילה. במרבית המקרים, הצופה הממוצע מנסה לראות את המוצג על הבמה מבעד לרווח הצר הנוצר בין ראשיהם של היושבים לפניו, ולרוב, משנה את תנוחת ראשו בהתאם לתנוחת הראשים שלפניו. מחול הראשים הזה יכול להיות משעשע מאוד למי שצופה מהצד, אבל יכול לשגע את הצופה המנסה להיכנס אל עומק העולם הבדיוני, בייחוד אם מדובר על מבקרת תיאטרון כמו מרתה שלנו…
הפיתרון: ליצור משטח מדורג לקהל, (לא רק בחלקים מסוימים, אלא בכל המתחם המיועד לצופים) על ידי קוליסות או פודיומים. עם זאת, הקפידו לקבע את האלמנטים הללו בכדי למנוע תאונות מיותרות…
אינפלציית שחקנים או יש יותר מדי בתי ספר למשחק!
אמרו את זה קודם, לפני, לא משנה… כיום, יש יותר מעשרים בתי ספר למשחק בתל אביב בלבד, גדולים וקטנים, נישתיים או כלליים. זאת, אם לא נכניס למשוואה את בתי הספר בירושלים, באר שבע, בחיפה וברחבי הצפון. השפע האמנותי הזה גורם לכך שבכל שנה מתווספים לתעשייה יותר ממאתיים שחקנים חדשים עם אותו חלום בלב. אם סך ההפקות בתיאטרון ובקולנוע היה גדל בהתאם, ניחא, אבל בגלל היעדר תקציבים, יש מעט הפקות, ומאות שחקנים נלחמים על תפקידים מעטים. נוהגים לומר שלאחר חמש שנים, שחקן/שחקנית נפלטים מהתחום ועוברים להתמקצע בתחומים אחרים. זה כבר לא נכון. היום, יוצרי תיאטרון, ושחקנים בפרט, עוזבים את התחום הרבה לפני כן. אותו חלום ישן נושן מתנפץ על רצפת חדר העריכה של החיים לאינספור רסיסים.
הפיתרון: להקטין את מספר בתי הספר למשחק. תוכלו להגיד שהסיבה לכך ששחקנים ויוצרים עוזבים את התחום אינה טמונה בבתי ספר רבים מדי, אלא בהיעדר תקצוב ותמיכה. זה נכון לחלוטין, אבל עדיין, אם היו פה בתי ספר מעטים יותר, מבלי שבכל שנה ייפתח בית ספר חדש (מעולה ואיכותי ככל שיהיה), לשחקנים היה יותר סיכוי לשרוד בתחום.
נקים בהצגות תיאטרון או מדונה מעולם לא גרה פה
מדונה עזבה את הבניין…
בשנים האחרונות, הולכת ומתעצמת תופעה מזעזעת של נקים על הבמה. נקים הם מיקרופונים קטנים המודבקים לפנים עם פלסטר בצבע גוף, לרוב בלחי, אבל לפעמים גם במצח או בקו השיער. אלא אם מדובר במחזמר באולם תיאטרון אדיר ורב מקומות, אין סיבה ששחקן או שחקנית ייעזרו בנקים על הבמה בתיאטרון בכלל, ובפרינג' בפרט. מעבר לכך שהנק עלול לגרום לאינספור תקלות טכניות ואנושיות (כמו שחקן ששוכח שהנק עדיין עובד, ופולט מיני אמירות מאחורי הקלעים, שעדיף שהצופים לא יישמעו) הוא הופך לכדי קב מיותר לשחקנ/ית, וגורם להם להישמע באופן מקסימאלי ולשחק באופן מינימאלי.
הפיתרון: שחקנים, התאמנו על הפרויקציה שלכם. לא בכדי, לימדו אתכם את הכלי הזה בבית הספר למשחק, נצלו אותו, האדירו אותו וגרמו לצופה בשורה האחרונה להבין כל מילה היוצאת מפיכם.
העיצוב הרג את כוכב התוכן או למה לנו פוסט-מודרניזם עכשיו?
לאחרונה, במחוזות הפרינג' ישנה נטייה לתעדף את העיצוב המהמם על חשבון הדרמה על הבמה. בדומה לאירופה, גם בארצנו הקטנטונת יוצרים רבים נוטים לשעתק תופעות אמנותיות ולחזור עליהן שוב ושוב ושוב (ושוב), עד שאבד עליהן הכלח. כך, לדוגמה, אם הצגה אחת או שתיים נעזרו בוידאו ארט כי זה העצים את הדרמה, פתאום הצגות רבות מספור החלו להיעזר באלמנט תיאטרלי זה, לעיתים רבות ללא פשר אמיתי. אם הצגה מסוימת נעזרה בציורי גיר על הבמה בכדי להמחיש את החלל הבדיוני על רבדיו השונים, או אז בכל הצגה שנייה החלל הבדיוני מקבל ייצוג עם גירים בלבד, בהתאם לצו האופנה.
אם יש לזה צידוק אמנותי וזה משרת את היצירה ואת התכנים אותם אתם רוצים להביע על הבמה – לכו על זה. אין דבר נפלא יותר מהצגה המשלבת בין האלמנט הוויזואלי לבין האלמנט התוכני ונעזרת בשניהם בכדי להאדיר את כוונת המשורר. אבל, אם העיצוב רומס את הדרמה – ובכן, זו בהחלט בעיה. הספינה הבימתית שוקעת וכל שנותר הוא בועה מרהיבה בכלל צבעי הקשת, המתפוצצת ברגע שהצופים יוצאים מן האולם, כשמעטים מהם, אם בכלל, זוכרים על מה ההצגה היתה מלכתחילה.
הפיתרון: אז נכון, החל מימיו של אריסטו, ישנן הצגות מעטות שהמציאו את הגלגל, ורבות נשענו על הקודמות בתור. עם זאת, נסו לבחון את היצירה שלכם בעיניים אובייקטיביות, מנקודת מבטו של צופה רנדומלי אחד, ולבדוק האם העיצוב נפלא ומרהיב ומושלם ותו לא, או שמא הוא משרת את היצירה, מאדיר אותה ומאפשר לתכנים התיאטרליים להיות בקדמת הבמה?
מאחרים, צאו בחוץ!
אין דבר מעצבן יותר מאנשים שמאחרים, על אחת כמה וכמה כשמאחרים לתיאטרון. ברפרטוארי יש מדיניות שהמאחרים אינם מורשים להיכנס לאולם לאחר שההצגה התחילה אלא מועברים לשבת ביציע, ואין זה משנה אילו כרטיסים יש ברשותם. מאחר שאין יציע באולמות פרינג', ובגלל שההצגות צמאות לקהל, לרוב לא מגרשים הביתה צופים מאחרים, אלא מוצאים דרכים יצירתיות להכניס אותם לתוך האולם, גם כאשר הכניסה היא מכיוון הבמה. זה מפריע לכל מי שקשור להצגה – הקהל, על הבמה ומאחורי הקלעים.
הפיתרון: צופים, תגיעו בזמן או שתישארו בחוץ.
ברכת בכורות
מכירים את זה שאתם יוצרים הצגה, משקיעים בה את הנשמה (ואת הכסף), עושים חזרות על גבי חזרות, יודעים את הטקסט בעל פה גם אם אתם לא על הבמה, חולמים על זה בלילה, ואז בסוף מגיעה הבכורה. והגרגר האחרון בשעון החול מצטרף לחבריו שלמטה, וכל מה שלא הספקתם לעשות ולהכין כבר לא משנה. הקהל מתיישב, האורות נדלקים על הבמה והשחקנים מתחילים ואתם עומדים (כי אתם לא יכולים לשבת בשקט) ליד הסאונדמן או התאורנית, ואתם קולטים פתאום שהיצירה הזו שעבדתם עליה כל כך הרבה אשכרה מתממשת, המילים קמות לתחייה ולדמויות יש כבר חיים משלהן. וזהו, הצגה נולדה. האדרנלין מציף את הגוף והחרדה את הנפש, אבל לצד כל זה, היצירה שלך על הבמה. אין הרגשה יותר טובה מזו.
אז איך פותחים מקום משלך? שרון מספרת שהיא שמעה על עמותות שמעניקות תקציבים, אבל אלה, היא אומרת, תהליכים שלוקחים הרבה זמן, הסיכויים שאכן יתנו כסף נראים לה אפסיים וכל ההתעסקות המורכבת הזאת נתפסת בעיניה כמו בזבוז זמן. אז מה אפשר לעשות? "אני חושבת על מקום בו אוכל לקחת שכירות אולם מאמנים, כי אני שומעת על הרבה אמנים שמחפשים מקום להופיע בו ואין להם". המחיר על שכירות האולם ששרון שואפת לבקש נראה לה סביר, 1000 ₪ לערך. היא זוכה להרבה תמיכה וחיזוקים כאשר היא מדברת על לפתוח מקום משלה, "אנשים מאמינים בי וזה מחזק אותי" היא אומרת, יחד עם זאת היא "מתה מפחד". אך תחושת הפחד מתחלפת לנגד עיני מהר מאוד בתקווה גדולה, "למקום הייתי רוצה לקרוא 'פרינג'ה'- גם אישה וגם פרינג'", מספרת לי שרון בגאווה. על פי החזון שלה, יהיה זה מקום שמעניק במה ליוצרים צמאים, שרק מחפשים מקום עם שכירות שפויה להופיע בו. היא שואפת להגיע לכמה שיותר אמנים שיבואו להופיע במקום שלה, במיוחד כאלה שלא בא להם לשלם 3000 ₪ עבור שכירות אולם או כאלה שלא עוברים וועדה, ולאפשר להם להגיד את אשר על ליבם ופשוט להופיע.