איוב להמונים

 

ביקורת הקריאה המבויימת "איוב" – פסטיבל צו קריאה 9

מאת: אנה מינייב

צו קריאהבין יתר המחזות שהוקראו במסגרת פסטיבל צו קריאה 9, המתקיים מדי שנה בצוותא שבתל אביב, הועלה גם המחזה "איוב 2020". המחזה, שכתב בונה תירוש, סופר ועיתונאי, עוסק בתוכנית ריאליטי מקורית, "מבחן האמונה" שמה, אשר מקיים משרד הדתות, בחסות משרד הביטחון.

איוב ברזאני (המגולם על ידי שי זביב), תושב גני תקווה, אדם דתי, מחליט להשתתף בתחרות ריאלטי בגלל הפרס הכספי המובטח לזוכה. אשתו של איוב (אהובה קרן) מתנגדת בכל תוקף, אך איוב מתעקש ובסיועו של חבר משפחה קרוב (ליאור שמש) הוא ניגש לתחרות. כמו לכל תחרות ריאליטי משובחת, גם לזאת ישנו מנחה (עודד מנסטר) מלהיב, וורבלי ומגויס מאוד, שתפקידו לגרום למתמודד לא להיכנע לייאוש, ולהזכיר שוב ושוב מי נתן את חסותו לתוכנית המשודרת וכמובן, מה גובה הפרס.

מהות התחרות היא להוכיח את האמונה והדבקות של המשתתפים באל, למרות המשימות הקשות והנוראיות שהם צריכים לעשות למען כך. איוב ניגש למשימה הראשונה, אשר כוללת התמודדות עם חרקים שמטפסים על גופו, וצולח אותה, אך לא ברור האם בגלל הדרייב הכספי או בגלל האמונה הגדולה. כך גם צולח איוב את המשימה השנייה, הכוללת התמודדות מול להבות אש בחליפה חסינה, ושוב לא ברור מה הניע אותו לסבול כאבי תופת מסוג זה. במסגרת המבחן השלישי, היה צריך איוב להתמודד עם בחורה (נועם שנהב) יפה ומעוררת מינית אשר גוחנת ללא הרף וכל זה לעיני חברו, ילדיו ואשתו המזועזעת. המבחן הרביעי והאחרון היה שונה מקודמיו, והציב בפני איוב דילמה עמוקה, עליו להחליט איזה מילדיו הוא מוכן להקריב בכדי לנצח בתחרות ולזכות בקרב.

כבר בתחילת הקריאה אנו מבינים שנושא הכסף חשוב מאוד לאיוב, והפרס המוצע יכול לשדרג את חייו, לכן הוא בחר ללכת לתחרות מסוג זה. יחד עם זאת, טוען המחזאי כי הוא מעוניין לדבר על אמונה וצורותיה ואומר כי: "המחזה "איוב 2020" הוא משל – לחברה שבה האמונה חדלה להיות עניין שבין האדם לעצמו והפכה להיות מכשיר חינוכי ותעמולתי ממוסחר, חברה שבה עיקרון קדושת החיים נסוג נסיגה מסוכנת מפני קדושות אחרות". בנוסף, רצה המחזאי להציג את עמדתו כלפי הסיפור המקראי של איוב, לפיה הוא תומך בקביעת חז"ל שסיפור זה לא קרה באמת אלא שימש כמשל לעם ישראל, זאת מכיוון שלא יתכן כי האל עשה מבחנים קשים מנשוא בכדי לבדוק את מידת האמונה בו רק בגלל התערבות שבין האל לשטן. אם כך, נשאלת השאלה על מה מדבר המחזה, האם על אמונה והמסחור שלה? האם על איבוד הערכים שלנו כחברה? או שדווקא מתמקד במשמעותו של סיפור איוב, כיום ובכלל. את זה לא הבנתי בדיוק.

גם שורת המבחנים שעמדה בפני איוב, איש מאמין שרוצה להתעשר באמצעות זכיה בתוכנית ריאליטי, הייתה צפויה ולא מאתגרת מבחינת תוכנה. שתי המשימות הראשונות לא היו קשורות לאמונה אלא לרצון לזכות בכסף ושתי המשימות האחרונות היו ציניות מדי בכדי להתייחס אליהן ברצינות הנדרשת. אני מזדהה לחלוטין עם דברי המחזאי שטוען כי האמונה כבר איננה אישית והופכת יותר ויותר לכלי ביד בעלי השליטה בתכני הדת וגבולותיה, אך לא כך עבר אלי מהקריאה בה צפיתי, (אפילו לא המונולוג של שר הדתות שאמור לחזק טענה זו במשך דקות ספורות) והיא לא גרמה לי להתרשם שהמחזה מעביר את המסר הרצוי.

יחד עם זאת, השחקנים עשו עבודה מצויינת על הבמה והבימוי היה טוב ובהיר. למחזה יש עוד דרך לעבור בכדי למצות את הפוטנציאל שבו, ואני בטוחה שלאחר חידודו, הוא יצליח לעניין רבים.
איוב 2020

פסטיבל צו קריאה 9 – תיאטרון צוותא

מאת: בונה תירוש

בימוי: דניס שמע

משתתפים: אהובה קרן, עודד מנסטר, נועם שנהב, ליאור שמש, שי זביב ואייל זוסמן.

תיאטרון מלנקי -"זה הקטן, גדול יהיה"

מאת: עמיר רנרט

במהלך צפייה בהצגה "איוב" של תיאטרון מלנקי באולם המשופץ והיפה במרכז הגאה בת"א, עומד מנדל המלמד (דימה רוס) מעל אשתו (אסתי ניסים) הכורעת ללדת ומביט בה בחרדה. כאשר בניו נפלטים מרחמה בזה אחר זה בדמות בובות קטנות, מברך מנדל את ילדיו החדשים, כשעל פניו הבעה שלווה ומחויכת, בברכה היהודית הידועה: “זה הקטן גדול יהיה".

היה משהו ברגע הזה שהיה נדמה לי פיוטי. רגע שבו השחקן והדמות לא רק בוראים מחדש בפני הקהל את העולם המרתק שרועי חן ואיגור ברזין יצרו ועיבדו לבמה  (ע"פ ספרו של יוזף רות) אלא גם רגע אחר, מופשט יותר, כאילו לאותו משפט התנקזו  כל האהבה הענקית של העושים במלאכה במלנקי לילד הקטן והמיוחד שלהם- התיאטרון.

אולי האהבה הזאת למקום היא הסיבה שלא הבחנתי בשום סימני סדקים, שום חרכים, מבטים מושפלים או משפטים מתוחים. לא כשצפיתי בהצגה, לא כשהסתכלתי על הקהל לידי שצפה בדריכות רבה בהצגה, ודאי לא כשדיברתי עם מנכל"ית התיאטרון, שרית רמתי ועם מייסדה, איגור ברזין, עבור הכתבה הזו.

וזה לא שחסרות בעיות. התיאטרון נמצא בגרעון תקציבי מצטבר לא קטן, ומתחילת השנה מנהל תרבות עצר לבקשת משרד האוצר את התמיכה החיונית לתיאטרון עד לקיום דיון פנימי באוצר- דיון שעדיין לא התקיים עד עכשיו, כמעט חודשיים אחרי.  התקציבים החנוקים לא מאפשרים לשלם לצוות וליוצרים את המשכורות, אבל לא תשמעו על כך שום צלצולים ומחאות.  הפעלת התיאטרון על כל מרכיביו, כולל ההצגות הרצות, שיווק ויח"צ, ומציאת פתרונות יצירתיים להפניית משאבים כמו קיצוצים רוחביים היא בהחלט לא משימה פשוטה אבל החבר'ה במלנקי  ממשיכים לעשות זאת בצורה עיקשת ומתמדת. בינתיים מה שבטוח הוא שהתיאטרון שורד את הימים הלא פשוטים ועם לא מעט סטייל: אחד היעדים השנה של רמתי וברזין היא לייצר חשיפה בינלאומית להצגות התיאטרון ולשלוח את "איוב" ו"הגולם" לפסטיבלים נחשבים ברחבי העולם.

במהלך שיחתי עם ברזין, הוא מנה בפני את מקורות ההשראה שלו: הבמאי האנגלי פיטר ברוק וחוקר התיאטרון והתיאורטיקן הפולני יז'י גרוטובסקי, שני פילוסופיים של אמנות התיאטרון שפיתחו גישות שונות ליצירה התיאטרלית תוך כדי עבודה מעבדתית אינטנסיבית עם השחקנים. ברזין הנחיל בתיאטרון שיטות עבודה שבאמת מזכירות את הדפוסים של השניים: חצי שנה חזרות על הפקה, 4 שעות כל יום. הרפרטואר מתמקד בספרים, כאלה שיש להם סוד נחבא ואותו מנסים לפצח תוך כדי החזרות. הדגש הוא על התהליך, שם קורים הדברים המעניינים.

התמונה קצת מתבהרת: העבודה היומית של ברזין עם אנסמבל השחקנים, התחושה שמדובר בהתמסרות טוטאלית של כל העוסקים בדבר, תוך כדי התמודדות עם קשיים כלכליים שיכולים היו למוטט קבוצת תיאטרון מן המניין כבר מזמן – כל אלה באמת היו שם, באותה רפליקה פשוטה של מנדל המלמד, אותה אופטימיות חדורת ביטחון ואמת – שם, ובכל שאר היצירות יוצאות הדופן של מלנקי שצפיתי בהם במהלך השנים האחרונות.