לרכך את חומות לבנו

על ההצגה "חתונה בשעת מגפה"

מאת: לי לוריאן

בחצר בית הנסן שבירושלים, לשעבר בית טיפול בחולי צרעת, מתאסף קהל תיאטרון "החאן" אשר הגיע להצגה "חתונה בשעת מגפה". היום משמש המבנה כמרכז לעיצוב, טכנולוגיה ומדיה, ומלבד תערוכת קבע על ההיסטוריה של המבנה וקהילת המטופלים והמטפלים ששהו שם, מארח המרחב מוסדות אמנות שונים, פסטיבלים ויוזמות מקומיות. ועכשיו, גם הצגה תלוית-מקום. ככזו, נוצרה ההצגה במיוחד לבית הנסן על חדריו השונים, והקהל, שמחולק לארבע קבוצות (קפסולות), עובר בין החללים.

סיפור המסגרת של ההצגה ממוקם בתחילת שנות ה-50, ערב מעבר הבעלות על המבנה מן הכנסייה המוראבית לידי משרד הבריאות הישראלי. זמן-תפר. החולים הערבים יאלצו לעבור לבית מרפא אחר בשכונת סילוואן וחלק מהצוות הרפואי מתעתד לעזוב גם כן. רופא בית המצורעים ושלוש אחיות מזמינים את הקהל פנימה ומספרים כי הם הכינו לכבודו הצגה (בתוך הצגה), היות וזו דרכם של החולים וצוות הרפואה להתמודד עם פירוק הקהילה הקטנה והסגורה שלהם, מאוחדת תחת הצרעת.

חתונה בשעת מגיפה. צילום: יעל אילן

ההזמנה פנימה טעונה – זוהי הזמנה לתוך עולם המצורעים, עולם של מחלה. באופן היסטורי נרתעו אנשי ירושלים מלהתקרב לחומות הבניין, וכעת צוות האחיות והרופא מזמינים אותנו לרכך את חומות ליבנו ולהניח לדעות קדומות. בימים כתיקונם, זה מעורר שאלות בנוגע ליחס הפרט והחברה לחולי, הידבקות והבראה, על אחת כמה וכמה בזמן-קורונה.

מרגע שהצופים נכנסים למבנה, כל קבוצה מובלת בין המסדרונות והחדרים, שם היא פוגשת פיסות חיים של דמויות שונות המתגוררות בבית המצורעים. ברגע מסוים מתלכד הקהל כולו בפטיו של הבניין, שם נערכת ההצגה אשר הכינו החולים – המבוססת על הסיפור "בשעת מגפה" של י.ל פרץ. הסיפור מתאר את התמודדותה של עיירה יהודית גלותית עם מגפה העומדת בפתחה.

צילום: יעל אילן

ניכר כי האירוע כולו נטווה ביד מיומנת. המחזאית והבמאית איה קפלן רקמה מהלך בו זורמים הצופים מחדר לחדר, אוספים עוד שבריר מידע או חלקיק מן סיפור המסגרת של החיים בבית המצורעים. שחקני החאן המסורים עושים עבודה יפה בגילום הדמויות (כמו גם הדמויות שמשחקות הדמויות) ונוצרת תחושה של קהילה – עיירה יהודית, דרי בית חולים, להקת שחקנים. עיצוב התלבושות של יהודית אהרון נכון ואמין מהבחינה ההיסטורית, ומשתלב באופן אורגני עם האבנים הירושלמיות של מבנה בית הנסן, הנושאות איתן את שכבות הזמן.

ההשוואה לימינו היא בלתי נמנעת, זמן נגוע במגיפה. מראש אנחנו מגיעים עם רמת הזדהות גבוהה לסיפורי מחלה. עם זאת, החולשה של ההצגה היא בחוסר יכולתה לנווט את השאלות וההקשרים אל הכאן ועכשיו. ישנה תחושת התפזרות מבחינת התימות והנושאים בהם עוסקת ההצגה, ולבסוף היא נשענת כמעט לחלוטין על סיפור מינורי של אהבה. ואולי, זה פשוט מה שנותר – גם אחרי מגיפה, משבר כלכלי, פוליטיקה עבשה – נותרו סיפורי אהבה.

חתונה בשעת מגפה

תיאטרון "החאן"

בעקבות סיפור מאת י"ל פרץ

מחזה ובימוי: איה קפלן

דרמטורגיה ומוזיקה מקורית: דורי פרנס

משתתפים: ענאן אבו ג'אבר, יארא אזרייק, כרמית מסילתי-קפלן, שחר נץ, יוסי עיני, סוזנה פפיאן, אריה צ’רנר, איתי שור, ארז שפריר, עפר גרינברג, נעמי פרומוביץ-פנקס, ניצן לברטובסקי

תפאורה ותלבושות: יהודית אהרון

תאורה: רוני כהן

תנועה: עמית זמיר

מוסיקאים: יותם אינשטיין, ישראל גושן, מיכאל רוסלר ואליק הרפז

עוזרת במאית: נועה בן-ארי

מפיקה: יהודית כץ

מועדים נוספים:

27/7/21 20:30

10/8/21 20:30

לדף ההצגה באתר "החאן" שם תמצאו מועדים נוספים – הקליקו על הלינק

"אני אוהבת הפקות שמעזות לא לדעת"

ראיון עם המחזאית והדרמטורגית שחר פנקס

מאת: אירית ראב

תיאטרון באר שבע, שהתעצם מאוד בשנים האחרונות, השיק לאחרונה את הרפרטואר החדש שלו לעונת 21/22. בין ההצגות המסקרנות, הכוללות יצירות מקוריות לצד עיבודים ליצירות קלאסיות, ניתן למצוא את "גיבור", אופרת ראפ מדע בדיונית מבית היוצר של עמית אולמן (העיר הזאת ועוד), "פיטר פאקינג פן", שני פרקים דרמטיים מאת עידו ריקלין ואייל וייזר ובבימוי אריאל נ. וולף, "קצר" יצירה על זוג נשוי שעולה על שרטון מאת נועה לזר-קינן ובבימוי רוני ברודצקי, בגילום זוג נשוי, מולי שולמן ואפרת ארנון, ו"-טופס 17", פארסה ביורוקרטית עם שירים מאת גיא מרוז. לרגל חגיגות השיבה לתיאטרון והשקת הרפרטואר, תפסתי לשיחה ווירטואלית קצרה את הדרמטורגית והמחזאית, שחר פנקס, שהצגותיה "האחים" ו-"המנקים", בבימוי שיר גולדברג, עומדות לעלות על במת התיאטרון הבאר-שבעי.

אשמח אם תספרי לי קצת על המסלול האמנותי-מקצועי שעשית, מהחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב לתיאטרון באר שבע.

"אני בוגרת החוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב. בתום הלימודים הייתי בטוחה שזה עניין של שבועות ספורים עד שאתחיל לעבוד בתיאטרון. זה לא קרה. הייתי בטוחה שהתיאטרון הישראלי מחכה לי. גם זה לא קרה. ואז, שיר גולדברג ואני החלטנו לא לחכות עוד. המשכנו את שיתוף הפעולה בינינו שהחל כבר בתקופת האוניברסיטה. כשאני כותבת, היא מביימת ובדרך אנחנו רבות ומשלימות. ככה עשינו מספר הפקות עצמאיות ומשם התגלגלנו. הראשונים שפתחו בפניי את הדלת לתיאטרון הרפרטוארי היו מיקי גורביץ בתיאטרון החאן ורותי טון-מנדלסון ואילן רונן בתיאטרון הבימה. בשנים האחרונים אני כותבת את המחזות שלי ומלווה יוצרים בתהליך דרמטורגי בעיקר בתיאטרון הבימה."

כבוגרת של החוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב, את חושבת שלבוגרי החוג, שרבים מהם יוצרים בתיאטרון באר שבע, (כגון כפיר אזולאי, איה קפלן, שיר גולדברג, המנהלת האמנותית, וכמובן את), יש תהליך יצירה שונה מיוצרי תיאטרון אחרים? מאפיינים אחרים? אילו שיטות ו"טריקים" אימצת מהלימודים בחוג?

"אני לא יודעת, אני לא בטוחה לגבי בתי ספר אחרים וההבדלים בין בית ספר לבית ספר. אני כן יודעת שלימדו אותי מורים נהדרים. עדנה שביט, יוסי יזרעאלי, נורית יערי – הדברים שלמדתי מהם הולכים איתי עד היום. הם שינו את חיי. וכן, זה כיף לי מאוד לדוגמא כשאני עובדת עם כפיר אזולאי, איה קפלן, או שיר גולדברג או מור פרנק, העובדה שאנחנו מדברים את אותה שפה – זה מיד מחבר, מאפשר לדיאלוג להיות מובן יותר, קל יותר."

שחר פנקס. צילום: רוני כנעני

מתי נדבקת בחיידק התיאטרון?

"מאז שאני זוכרת את עצמי אהבתי לכתוב. לספר סיפורים. דבר שלא פעם סיבך אותי בצרות. הסיפורים, אני מתכוונת. כשהם גולשים לעולם המציאותי הם נקראים לא פעם "פנטזיות" או "שקרים", ככה שכבר כילדה קטנה למדתי, שהדרך הכי טובה שלי להמשיך לספר סיפורים ולא להסתבך בצרות, היא לכתוב אותם על דף. כילדה האמנתי שאני אהיה סופרת. והגעתי לחוג לתיאטרון למסלול כתיבה ובימוי כי חיפשתי מקום לכתוב בו. לא שלא הכרתי מחזות או תיאטרון אבל לא הייתי משוכנעת שזה המקום הנכון בשבילי. ואז בשנה הראשונה ללימודים באוניברסיטה נחשפתי בעוצמה ובאינטנסיביות  לכותבים כמו לורקה, שייקספיר, סופוקלס, צ'כוב, ברכט ועוד. המבנה הדרמתי, הדרמה הדחוסה, הפעולה הישירה , הצמצום ועוד – ואני ברגע אחד הרגשתי שאת זה אני רוצה לחקור. שבזה אני רוצה להתנסות. הטקסטים והמבנים הדרמטיים קסמו לי וריתקו אותי ואתגרו אותי. אז והיום."

ניכר שאת ושיר גולדברג, המנהלת האמנותית של תיאטרון באר שבע, עבדתן רבות ביחד. תוכלי לספר קצת על העבודה עמה?

"שיר ואני עובדות ביחד מאז ימי האוניברסיטה, מדובר על למעלה משני עשורים (אלוהים ישמור!)  במהלך השנים למדנו לעבוד טוב ביחד, לחזק אחת את השנייה ולהוציא את המיטב זו מזו. אבל לא תמיד זה היה פשוט ולא תמיד זה היה מוצלח. שתים זה כוח, ללא ספק. וזה הרבה פעמים נותן בטחון. אבל כשמשהו באיזון לא נשמר, זה יכול גם להיות הרסני. לדוגמא, במקרה שאחת נופלת או מתערערת, היא עלולה בקלות להפיל ולמשוך אחריה את השנייה ואז זה מדרון חלקלק, שלא פשוט להיחלץ ממנו. אני חושבת שהעובדה שנפרדנו גם, ושלכל אחת יש את העשייה שלה והמרכז שלה, מאפשרת לנו להיפגש בתהליך היצירתי ממקום שקט יותר. מה עוד שלמדנו לכבד את הגבולות וההגדרות, זאת אומרת אני למדתי, אני הייתי הבעייתית יותר לדעתי. אבל היום כל אחת יודעת את מקומה בהפקה. בפועל, בעבודות האחרונות שלנו כשיש לנו רעיון אנחנו מדברות וחוקרות אותו, אם אני כותבת,  אז שיר בכל צומת משמעותית קוראת, מגיבה ומייעצת. כשתהליך סיום המחזה הוא כבר תחילתו של הפענוח הבימתי, ואז בהדרגה אני זו שמתחילה להיות העין החיצונית ולשאול את שיר שאלות."

שאלה קצת קשה, אבל את יכולה לומר איזו יצירה מיצירותייך כמחזאית, את אוהבת במיוחד, ולמה?

"קשה לי להגיד איזה מחזה אני הכי אוהבת, כי אני רואה את הפגמים בכל מחזה. לא מתוך הלכאה עצמית אלא… לא יודעת. קשה לי להגיד איזה מחזה אני הכי אוהבת. אבל אני כן יכולה לראות ההתקדמות וההתפתחות ממחזה למחזה, וזה גם הישג. נדמה לי. שהצלחתי לתרגם את החוסר מרוצות שלי במחזה אחד, לכתיבה של מחזות חדש. ואני ממשיכה דרך אגב, המחזה שאני כותבת עכשיו הוא מתוך השאלות ששאלתי את עצמי אחרי שסיימתי לכתוב את הבא אחריו." 

המחזה שכתבת, "האחים" מבקש להציג תרחיש בדיוני של שני שליטים העומדים להתחלף בשלטון, ונמצאים בנקודת השיא בתקופת הרוטציה. זה מאוד מזכיר את השלטון הנוכחי, ועם זאת, מהדהד תקופות קדומות יותר, שכן המחזה מבוסס על יצירות של אוריפידס ואיסכילוס. אעז ואומר שהפרמיס מתכתב במידה מסוימת גם עם יצירות של אלוני, בעיקר עם "אכזר מכל המלך". מה ביקשת להגיד בהצגה זו?

"האחים הוא מחזה שנכתב בהשראה לשתי טרגדיות יווניות, "הנשים הפיניקיות" ו-"שבעה נגד תבי". העלילה מתמקדת בזמן שבו אדיפוס העביר בלית ברירה, את השלטון לשני הבנים שלו. השניים הסכימו למלוך ברוטציה שנה-שנה. אבל לאחר כשנה מסרב האח שבשלטון לפנות את מקומו והדבר גורר את כולם לכאוס ומלחמה וכמו בכל טרגדיה טובה, יש מוות בסוף ושני האחים מתים זה מחרבו של זה. מעניין אותי להתעסק ברגע הזה שבו המוסר משתנה (נחצה) כשכוח או שררה נכנסים לסיפור. זה סיפור שהפוליטי והאישי והמשפחתי מתערבבים ביחד, ושהערכים הבסיסים של הדמויות עומדים במבחן. וזה מעניין לי לכתוב אותם, כשזה קורה להם."

יצירה מסקרנת נוספת שלך, "המנקים", מבוססת על חומרים דוקומנטריים מחייהם של מנקות ומנקים. תוכלי לספר מעט על תהליך היצירה? איך הגעת לנושא היצירה ואל המרואיינים ועם אילו משוכות נתקלת בדרך לחשיפת הלכלוך שבדרך כלל נוהגים לטאטא מתחת לשטיח?

"הרבה זמן אני מפלרטטת עם הרעיון ליצור יצירה דוקומנטרית, זה עולם חדש עבורי ואני רק בתחילת המסע. הפרויקט הזה עתיד לעלות רק בעונה הבאה הבאה. אני כן יכולה להגיד שמעניין אותי מאוד להתנסות ביצירה כזאת ושאני יותר ממאושרת ששיר גולדברג ושמוליק יפרח הסכימו לצאת אתי למסע." 

"האחים". צילום: תום גץ

בהצגה "אחד משלנו", שגם נכללת ברפרטואר החדש של תיאטרון באר שבע, את חולשת על הדרמטורגיה. תפקיד שבדרך כלל נחבא מעט אל הכלים. תוכלי לספר על התפקיד ועל תהליך היצירה שעברת לצד הבמאי כפיר אזולאי?

"כבר עשור שאני עובדת כדרמטורגית. גם בתיאטרון באר שבע או החאן, אבל בעיקר בתיאטרון הבימה. אני אוהבת  מאוד את המסע המשותף עם הבמאי או הבמאית משלב הרעיון ועד עליית ההצגה בפני קהל. לצערי אני תמיד נסחפת לתוך הפקות ומתקשה ללוות רק מרחוק. ומאוד נהנית שכל תהליך שונה ודורש ממני דברים אחרים. יש הפקות שעיקר המאמץ הוא בעבודת הכתיבה, הפקות אחרות שהפענוח הבימתי הוא העיקר ועוד. אני נהנית מהגיוון ומהאתגרים. נהנית לעבוד בתוך צוות, לעשות תחקיר על נושא או תקופה,  אני לומדת הרבה בתהליכים האלו, ובעיקר אני אוהבת הפקות שמעזות לא לדעת, שמעזות לבדוק חיבורים חדשים אם זה בטקסט או ביחס בין הקהל לאירוע התיאטרוני."

ולסיום, מה את מאחלת לעצמך בעוד 10 שנים? אילו יצירות את חולמת ליצור, כמחזאית וכדרמטורגית?

"אני לא יודעת. לפני עשר שנים אם היית שואלת אותי, לא הייתי מאמינה שאני אהיה במקום שאני נמצאת בו, מבחינה מקצועית  או אישית, אז אני רק אגיד, שאני מקווה שעשר השנים הבאות ימשיכו להפתיע אותי. ואני מקווה שאני אמשיך ליהנות מהעשייה."

לאור מגוון יצירותיה הרבות והטובות של שחר פנקס, שחושפות נבדכים חשוכים של החברה הישראלית ואבני היסוד של תרבותה, ניתן להניח ולקוות שגם עשר השנים הבאות ימשיכו להפתיע אותה ביצירה שופעת ומהנה.

ואולי לא היו הדברים מעולם

על ההצגה "הדירה של רוזה"

מאת: אירית ראב

אחד הדברים הטובים ביותר בלחזור לתיאטרון אחרי היעדרות ממושכת הוא ההבנה עד כמה התגעגעת לטקס הישן נושן הזה של להראות את הכרטיס לסדרנית, להיכנס לאולם הממוזג, לחפש את הכיסא, לגלות שקיבלת כיסאות ממש טובים ושיש מקום לרגליים, לכבות את הטלפון ולחכות שעולם חדש ומופלא יתגלה על הבמה. ההצגה החדשה והיפה של תיאטרון באר שבע, "הדירה של רוזה", מאת איה קפלן ושחר פנקס, ובבימוי קפלן, בהחלט מציגה עולם מופלא, אם כי לא כל כך חדש לצערנו.

ההצגה מגוללת את סיפורה של רוזה, קשישה בת 80 המתגוררת בגפה ומתמודדת עם תלאות הגיל, דרישות הבנים ואובדן החיים שהכירה, טרם הפנסיה. כאנלוגיה יפיפיה להתפרקות עולמה של רוזה ופרידה מהמוכר לה, הדירה היציבה והטובה שלה מתפרקת תוך כדי הצגה. זה מתחיל בטפטוף מהתקרה והולך ומתדרדר לכדי מדפים וספרים שנופלים אל הרצפה, עד לכדי התפרקות טוטאלית. ההתרפקות על העבר וההתפרקות של החיים המוכרים בהווה מקבלות ביטוי נהדר על ידי עיצוב התפאורה של סבטלנה ברגר. ברגר יצרה על הבמה עולם וויזואלי של הסבתות של כולנו, מוכר ואהוב ומדויק עד לרמת הפרטים הקטנים, מהספריה ועד לכיסאות העץ והפטיפון הישנים. אפילו פרטים שבתחילה נראו בלתי הגיוניים, כמו עציץ שנתלה במיקום גבוה, כזה שאין סיכוי שרוזה תגיע אליו או תטפס על משהו מבלי ליפול, נעשים ברורים ככל שהעלילה מתקדמת והצופים מתחילים להבין את המשחק בין היש לאין, בין האובדן להיאחזות בקיים.

הדירה של רוזה. צילום: מעין קאופמן

דמותה של רוזה מגולמת בעדינות ובעוצמה על ידי סנדרה שדה הנהדרת (הדמות מגולמת במקביל על ידי רבקה מיכאלי). רוזה של שדה מוצגת כאישה שראתה הרבה בחייה ואינה מוכנה שיערערו אותה או יגרמו לה לאבד את שווי המשקל הפיזי או הנפשי. היא מודעת לחוזקה, אך מאידך מודעת גם לכך שכוחה אינו כפי שהיה פעם. הכוחות המשלימים הללו, כמו גם התסכול של רוזה, וגם של ילדיה, הוא הלב הפועם של ההצגה הזו. מעבר למשחקה הנפלא של שדה, יש לשבח גם את יתר השחקנים בקאסט על משחקם העדין והמדויק. כמו לאותו עציץ גבוה, תשומת לבי הוסבה גם לאדוה עדני המצוינת, שגילמה את עורכת הדין לאה מזעקי. אדני הבריקה לשחק את עורכת הדין הממולחת וידעה לתעל את כישוריה וכישרונה בכל רבדי התפקיד שגילמה, מרמת הקול והפיזיות ועד לרמת הטיימינג הקומי הנדרש.

בשורה התחתונה, זוהי הצגה נפלאה, המציגה בעוצמה רכה וחומלת את מצבם של רבים מבין בני הדור המבוגר – את ההתרפקות שלהם, ושלנו, על מה שהיה פעם, את ההתפרקות של ההווה והתסכול המתלווה לכך, ואת ההשלמה עם מציאות חדשה ואחרת.

הדירה של רוזה

תיאטרון באר שבע

מאת: שחר פנקס ואיה קפלן

בימוי: איה קפלן

משתתפים: רבקה מיכאלי/סנדרה שדה, מולי שולמן, טלי שרון, רון ביטרמן, אדוה עדני, איתי צ'מה, אלמוג רוזנו/נעם ברמט, אופיר לוי/רותם לוי

תפאורה: סבטלנה ברגר

תלבושות: יהודית אהרון

תאורה: אמיר קסטרו

מוסיקה: אבי בנימין

תנועה: עמית זמיר

מועדים נוספים:

25/8/2021, 20:30

אדם נושא את הוריו

על ההצגה סיפור על אהבה וחושך

מאת: אביבה רוזן

עמוס עוז. יוצר גאון שנתון כיום במחלוקת גדולה, לאחר חשיפתה של בתו, גליה עוז, בנוגע להתעללות שספגה על ידו בצעירותה. יש כאלה שאפילו מוכנים לפסול את יצירתו לאור חשיפת הפרקים החדשים בחייו. אני מאלה שטוענים שאין אדם מושלם וחף מחסרונות. לדעתי, דווקא יוצרים גדולים שיוצרים יצירות גדולות, נושאים עמם טראומות ויצרים אפלים וקונפליקטואליים, שלולא הם, לא היו מסוגלים לכתוב כך על מורכבות ועומק טבע האדם.

ביצירות גדולות באמת יש תמיד עוד זווית ראייה, עוד משהו שלא ראינו קודם, עוד משהו שלא שמנו עליו את הדגש, שמשנה את צורת ההתבוננות שלנו על העולם. בכל קריאה או צפייה נוספת ביצירה טובה שמבוססת על היצירה האלמותית של עמוס עוז, "סיפור על אהבה וחושך", יש זווית כזאת. היוצר על בסיס היצירה הזאת, שמוצא עוד זווית כזאת להדגישה, המעוררת עניין ומחשבה, וגם דמעה פה ושם, יצליח. לא שאפשר רק להצליח. אפשר גם להיכשל בגדול. פה, לשמחתנו, אנחנו עוסקים במקרה הראשון. היוצרת והבמאית איה קפלן מצאה לנכון לעסוק בפן מעניין ביצירה, שטרם נבחן לעומק – אדם נושא עמו את הוריו.

סיפור על אהבה וחושך. צילום: יעל אילן

לפי דבריו של עוז, המופיעים על גב תוכניית ההצגה: "ילוד אישה נושא על שכמו את הוריו. לא כל שכמו. בחובו. כל חייו חייב לשאתם, אותם ואת כל צבאם, הוריהם, הורי הוריהם, בובה רוסית מעוברת עד דור אחרון… לילה לילה חולק את ערשו עם אביו ואת יצועו עם אמו עד הוא יומו". מוטיב זה, מופיע בכמה מיצירותיו של עוז והוא קשור בקשר גורדי עם הביוגרפיה שלו, הביוגרפיה שאנחנו למדים מהיצירה עליה מבוססת ההצגה שלפנינו.

יש משהו מציצני בהצגה הזאת. עוז, בעזרתה של קפלן, פתחו לנו חור מתאים כדי להתעמק בילדותו, במערכת היחסים המורכבת בינו לבין הוריו, בינם לבין עצמם ובין הדורות הקודמים להם, חיים ומתים. כל כך הרבה נושאים חשובים ומהותיים לכל ישראלי ויהודי באשר הוא מציפים אותנו. התמודדות עם זכר הגלות והשואה, הקמת המדינה, מלחמת העצמאות, ניסיונות התבססות חברתית, משפחתית וכלכלית של העולים שזה מקרוב באו, תוך כדי ניסיונות להגשמת השאיפות האישיות והתמודדות עם קשיים רגשיים.

כל אלה הם מציאות חייו המורכבת של הילד עמוס. התמודדות עם מלחמות חיצוניות ופנימיות בנפשם המסוכסכת של הוריו ועם הנורא מכל, נטישתה הנוראה של האם הגדולה מהחיים. קפלן מטיבה להביא במחזה ובבימוי את הילד היפה, המוכשר, שנופל קורבן לסכסוכים בנפש הוריו אך גם מועשר על ידי הכישורים והשאיפות האינטלקטואליים והיצירתיים שלהם. סיפור חייו של עמוס הילד בתוך סיפור חייו של עמוס המבוגר, האיש בן השישים שמנסה לכתוב על חייו ומתקשה להביא את הסיפור לידי סיום, כי איננו מבין את המעשה הנורא של אמו, ובעיקר, איך יכלה לנטוש אותו כך.

צילום: יעל אילן

הסיפור על הסיפור שנכתב על כל הדברים המורכבים הללו מאפשר בניית קומה נוספת ביצירה המתפתחת לעינינו על הבמה. כל אלו, מאפשרים את ראיית הקשר הישיר בין נפשו של עמוס הילד ועמוס המבוגר. המשחק של שניהם, עמוס הילד (יונתן בר-אור בהצגה בה אני חזיתי), ויהויכין פרידלנדר שמשחק את עמוס בן השישים, שובה לב ומרתק. גם משחקם המצוין של השחקנים האחרים בקאסט משרת היטב את התפתחות ההצגה.

לא פשוט להראות את כל השלבים המשמעותיים בבניית המדינה החדשה, אך השילוב בין הבימוי המדויק והעדין של קפלן, התפאורה הנפלאה של אדם קלר, והמוסיקה המפעימה של דורי פרנס יצרו כאן עדות שמתמודדת היטב עם האתגר המורכב הזה. זהו ממתק תיאטרוני שמצליח לגעת, לרגש ולכבוש את הלב.

סיפור על אהבה וחושך

תיאטרון החאן

על פי פרקים מספרו של עמוס עוז

עיבוד ובימוי: איה קפלן

דרמטורגיה: שחר פנקס

בהשתתפות: אודליה מורה-מטלון, יואב היימן, תמר אלקן מאושר, יונתן בר אור/פטר קנולר, אריה צ'רנר, יהויכין פרידלנדר, ויטלי פרידלנד, כרמית מסילתי.

תפאורה: אדם קלר

תלבושות: סבטלנה ברגר

תאורה: רוני כהן

מוסיקה: דורי פרנס

תנועה: עמית זמיר

וידאו ארט: גיא רומם, סטודיו Insight

מועדים קרובים:

21/3/21, 21:00, בית ציוני אמריקה, תל אביב.

22/3/21, 18:00 ו-21:00, בית ציוני אמריקה, תל אביב.

למועדים ופרטים נוספים בדף ההצגה באתר תיאטרון "החאן" – הקליקו על הלינק

היום עוד מתים מאהבה

על ההצגה "אנה קארנינה"

מאת: הילה ציגל

אהבה, הרגש הכי גדול והכי לא הגיוני שיכול להוריד גם את האדם רם המעלה ביותר על ברכיו. המשורר הצרפתי ז'אן דה לה פונטיין אמר "אהבה, אהבה, כשאותנו את תופסת אפשר לומר – שלום לך תבונה". הציטוט של דה לה פונטיין יכול בעצם לסכם את סיפור המחזה "אנה קרנינה".

אנה, אישה צעירה, נשואה ואם לילד, מתאהבת בסערה בורונסקי, הקצין הצעיר והחתיך. השניים נסחפים לרומן סוער המטלטל את חייהם, ממיט על אנה חרפה ונידוי חברתי ומסחרר אותה עד לסוף המר והבלתי נמנע.

אנה קארנינה - יורם לווינשטייןהצפייה בעיבוד של הלן אדמונדסון, בבימויה של איה קפלן, אינו פשוט. הרומן הקלאסי של לב טולסטוי מציג את סיפורה של אנה ומשלבו בתוך סיפור אהבה מקביל ומטלטל אף הוא, סיפורם של לוין וקיטי. הסיפורים המתרחשים במקביל משתלבים בינהם ללא הפסקה בדרמה סוערת המבוססת על המשפט האלמותי שטבע טולסטוי "כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו, אך כל משפחה אומללה – אומללה בדרכה שלה."

ב"אנה קרנינה" נדמה שאין משפחות מאושרות. הן אולי נראות מאושרות אבל מתחת לפני השטח אושר אמיתי הנו בגדר פיקציה בלבד. כולם אומללים, כולם מחפשים אחרי האושר, וכולם בזים לו כאשר הוא נמצא.

הגרסה של תלמידי השנה השלישית של יורם לוינשטיין לא עושה לצופה שום הנחות. והיא ארוכה, ארוכה מאוד. בכמעט שלוש שעות נפרשים בפנינו חיים שלמים. ניתן לראות שהיה כאן ניסיון ליצור תמונת מצב המבוססת על המשפט המפורסם של טולסטוי. אך גם אחרי שלוש שעות חשתי שמשהו כאן עדיין טיפה מפוספס. משהו בהבנה של הדמויות הראשיות, אנה ו-ורונסקי, האהבה הגדולה שלהם וההתפוררות של יחסיהם, נשאר קצת לא ברור ומפוספס, ולכן מקשה להבין את בחירתה של אנה בדרך המוצא שמצאה לעצמה, דרך שאמורה הייתה לנבוע ממניעים של רגשות קשים, אך כאן מוצגת כדרך של שיגעון ואיבוד שפיות.

ההצגה מתמקדת גם במערכות יחסים של הדמויות המשניות – כמו זו של דולי ואחיה הבוגדני של אנה, סטיבה. התנהלותה של אנה מול בגידותיו התכופות של אחיה באישתו , מציגים בפנינו הן את אופיה של אנה והן את דעותיה ומחשבותיה בעניין בגידה ופירוק התא המשפחתי, דעות שמשתנות בעקבות הרומן שלה עם ורונסקי.

אנה קארנינה

צילומים: רדי רובינשטיין

ערב נסיעתה להציג במוסקבה, "אנה קרנינה" הועלתה על במת צוותא במסגרת פסטיבל "עתיד התיאטרון" המתקיים זו השנה התשיעית, אשר ממלא את במות התיאטרון בכישרונות חדשים ממיטב בתי הספר למשחק בארץ.

תלמידי השנה השלישית של יורם לוינשטיין מרשימים ביכולותיהם, ומפיחים חיים בספרו של טולסטוי על דמויותיו המגוונות והמורכבות. עיצוב הבמה הנקי והפשוט והתלבושות המקסימות של יהודית אהרון, תורמים לאווירה ומכניסים את הקהל באפקטיביות אל תוך עולמן המטלטל של הדמויות.

לכו לצפות באנה קרנינה, פנו לכם את הערב והניחו לעצמכם להישאב אל תוך עולמם של אנה ולוין. זה אולי לא יהיה פשוט אך הקושי שווה את החוויה.

 

"אנה קרנינה"

יורם לווינשטיין

עיבוד: הלן אדמונדסון

תרגום: רבקה משולח

בימוי: איה קפלן

משתתפים: אביגיל הררי, הלל קפון, גל קורן, אלון קבינוביץ, יעל שילדקראוט, סיון מסט, עדן גוזלן, לירן לוי, אביב כרמי, נועה הר ציון, גל בן עמרה.

תפאורה ותלבושות: יהודית אהרון

מוסיקה: יובל מסנר

תאורה: זיו וולושין

תנועה: עמית זמיר

ליווי אמנותי: לילך סגל

הפעם הראשונה שלי

במאים מדברים על פסטיבל smallבמה

מאת: מערכת מרתה יודעת

רגע לפני פתיחת smallבמה 11, ניצלנו את ההזדמנות לשוחח עם מספר יוצרים שהתחילו את דרכם בפסטיבל הזה, לראות היכן הם נמצאים היום ומה היוותה עבורם מסגרת הפסטיבל הייחודית.

אלינור אגם, איה קפלן ויגיל אלירז, שלושתם בוגרי הפסטיבל, הם כיום במאים צעירים ופעילים.

אגם הספיקה לביים במסגרות שונות, ביניהן תיאטרון הקאמרי, הסטודיו למשחק של ניסן נתיב, מדיטק חולון (שבו גם שימשה בתור העוזרת למנהל האמנותי), תיאטרון הספריה ועוד.

אגם: "את ההצגה הראשונה שלי כתבתי וביימתי ב- smallבמה 2, בשנת 2003. הייתי אז סטודנטית בשנה ב' וההצגה הייתה "שמחת החיים", הצגה ללא מילים שמספרת על משפחה (ג'ינג'ים כולם!) שעולה לארץ וחווה את הקשיים שבעליה. זה היה 3 שנים אחרי שעליתי לארץ, כך שהנושא היה מאוד אישי עבורי. שנה לאחר מכן, ב- smallבמה 3, ביימתי את ההצגה "קופצים" מאת קרן יובל."

אלירז ביים במסגרת תיאטרון הקאמרי, תיאטרון הבימה, תיאטרון תמונע ופסטיבל ישראל. הוא המייסד והמנחה של חממת הבימוי של צוותא ובימים אלה עולה הפקה בבימויו בתיאטרון 'מראה' בקרית שמונה.    

אלירז: "לפני smallבמה ניהלתי את זירת הפסטיבל בפסטיבל ישראל ואז טסתי לארה"ב לביים. כשחזרתי ניהלתי אמנותית את small-במה 6. זה היה בשנת 2007, משהו כמו שישה חודשים של עבודה מטורפת, קריעת תחת. מה שקסם לי בניהול אמנותי זה לקחת פרויקטים מהגרעין ולעבור אתם דרך. להיות האבא שלהם, המלווה, לראות את הצמיחה של כל הצגה והצגה."

קפלן ביימה בתיאטרון הקאמרי ותיאטרון באר-שבע (שבו היא גם חברת הועדה האמנותית ומלמדת בבי"הס למשחק של התיאטרון). כמו כן היא ביימה בסטודיו למשחק של יורם לוינשטיין ובימים אלה מעורבת בפרוייקטים עתידיים של הקאמרי ושל תיאטרון באר-שבע.

קפלן: "הייתי סטודנטית בשנה ב' וביימתי ב-smallבמה 3 הצגה בשם 'בת זונה' מאת אמיר טייכר, מעין קומדית נונסנס. זאת הייתה ההצגה הראשונה שביימתי והיא זיכתה אותי בפרס הבימוי. לביים פעם ראשונה במסגרת של פסטיבל זה דבר נהדר. יש משהו שעוטף את היצירה שלך, יש מסגרת ויש דד-ליין. המקצוע שלנו הוא מקצוע בודד מאוד, את זה אני מבינה היום. אבל זאת הרגשה שלא הייתה שם. להיפך, הייתה הרגשה של חממה, היה ליווי אמנותי ויחסי ציבור, היה תקציב – אמנם קטן אבל בכל זאת. בתור יוצר אתה חווה בפסטיבל הזה רוח גבית ליצירה שלך. אני לא כל-כך יודעת מה קורה בפסטיבל  היום, אבל אני יכולה לומר שאז זו הייתה מסגרת נהדרת ללמידה."

גם אגם ואלירז שותפים להרגשה המיוחדת שאופפת את הפסטיבל.

אגם: "אני זוכרת את הרגשת האחראיות. פתאום יש קהל ויש כרטיסים ויש תוצר מוגמר שצריך להציג. זאת הייתה חוויה מאוד מרגשת בשבילי. היום אני גם יודעת, בדיעבד, שלאחר הלימודים לא כולם בהכרח מקבלים הזדמנות ליצור. Smallבמה, בראש ובראשונה, מעניק הזדמנות ליוצרים ומספק תנאים להזדמנות הזאת."

אלירז: "אני זוכר ישיבת הפקה שהייתה לנו שבוע לפני פתיחת הפסטיבל, פתאום קלטנו שהיו כל-מיני כשלים הפקתיים. אוניברסיטה, פנסים, שחקנים וכו'. ואז אתה מבין שאפשר להפנות אצבע מאשימה כלפי המון גורמים ומצד שני חייבים לפתור את זה, כי עוד שבוע זה הפסטיבל. הרגע הזה, כמה שהוא היה קשה ככה הוא גם היה מתגמל. כי פתאום אתה גם מבין שאתה לא לבד, שיש מסביבך עוד אנשים שעושים את הדבר הזה ומחוייבים לדבר הזה."

מתוך ההצגה "שמחת החיים" בבימוי אלינור אגם

ומה לגבי הייחוד של הפסטיבל? האם הוא שונה מפסטיבלים אחרים ואם כן – במה?

קפלן: "זה פסטיבל צעיר ובועט שמנוהל על-ידי סטודנטים, יש לו ראש אקספרימנטאלי, יש חופש להתנסות, ליצור מה שבא לך – מה שלא תמיד מתאפשר בעולם האמיתי. זאת חגיגה אמיתית של תיאטרון."

אגם: "small-במה הוא בהגדרה שלו, בתור פסטיבל סטודנטים, התפרצות של יצירה ראשונית. יש בזה משהו מאוד טהור ומלא יצירתיות."

בשנות קיומו של הפסטיבל, לצד התנהלות סטודנטיאלית גרידא, אירח הפסטיבל יוצרים ותיקים מתעשיית התיאטרון. כיצד זה מתישב – והאם בכלל – עם האופי הסטודנטיאלי של הפסטיבל?

אלירז: "מצד אחד הפסטיבל הוא של סטודנטים ומצד שני אלה סטודנטים שמפנים את עבודתם החוצה, אל תעשיית התיאטרון בארץ. אולי לא השכלתי מספיק להבין בניהול האמנותי שלי על איזה כיסא בדיוק יושב הפסטיבל – על כיסא התיאטרון הסטודנטיאלי-ניסיוני או על כיסא התיאטרון המקצועי. מצד אחד חשוב לפרגן לניסיונות ראשוניים של סטודנטים ומצד שני הבאתי לפסטיבל שחקנים מקצועיים וותיקים שישחקו לצד שחקנים-סטודנטים, בתקווה שיפרו אלה את אלה, בכוונה ליצור מסלול המראה ולא להתבוסס בשלולית. אני חושב שאפשר רק להרוויח מזה."

קפלן: "אני חושבת שהשתתפות של שחקנים מקצועיים בפסטיבל מעלה את הרף שלו. מה גם שהיום ההתנהלות היא מעט אחרת. הכל פועל בקצב הרבה יותר מואץ. לתלמידי בתי-ספר למשחק בשנה ג' יש כבר סוכנים, החשיפה וההיכרות עם האנשים הפועלים בתעשייה היא הכרחית כבר במהלך הלימודים. ככה העולם מתנהל, לטוב ולרע, וצריך להסתנכרן עם זה. היום אין צורך לחכות לסיום הלימודים – אפשר וצריך ליצור תוך כדי."

ולסיום, בנימה אישית יותר, מה מייצג הפסטיבל עבורכם, האם שמורה לו איזו פינה בלבכם?

קפלן: "כמובן. זה הפסטיבל שבו ביימתי את ההצגה הראשונה שלי. עבורי זו גם סגירת מעגל השנה, הוזמנתי לשיחה עם הקהל בפתיחת הפסטיבל בתור מי שביימה בו לראשונה."

אלירז: "מבחינתי זו חוויה חשובה בהתפתחות שלי כיוצר. האתגר בניהול אמנותי הוא לא לשים את עצמך במרכז, לעזור לבמאי למקסם את התהליך שלו ולא להגיד לו איך ומה לעשות. חוויתי את זה כבמאי מול מנהלים אמנותיים וsmallבמה נתן לי הזדמנות להתנסות בזה מן הצד השני. היום אני בהחלט מעדיף את עמדת הבמאי."

אגם: "smallבמה הוא אבן דרך מבחינתי. זו הייתה הפעם הראשונה שהוצאתי תחת ידי תוצר מוגמר. וזו הייתה הפעם הראשונה שראיתי את שמי מודפס על התכנייה תחת הכותרת 'במאית'. זה אומר הכל."