האהבה ירדה מהפסים

ביקורת על ההצגה "אורפאוס במטרו"

מאת: אירית ראב

תארו לעצמכם משחק עם כללים פשוטים למדי, נוסחה עם משתנים ברורים לגמרי,  אם תלכו לפיהם ותעשו את כל השלבים, אז תוכלו למצוא אהבת אמת. נשמע מופרך אבל זה יכול לעבוד, אם באמת עומדים בכל הכללים. זה מה שגיבור ההצגה "אורפאוס במטרו" מאמין, ועל פי משחק זה הוא מבסס את חייו.

בין קווים אנליטיים ומשוואות מתמטיות הוא עושה את דרכו במנהרות המטרו של פריז. כללי המשחק שהגה הם פשוטים אך נוקשים – אם בבואתו בחלון ובבואתה של היושבת מולו מצליבים מבט, והבחורה שלפניו מגיבה בדרך כלשהיא, גם המינורית ביותר, אז המשחק מתחיל. היא יורדת מהרכבת והוא אחריה, מנסה לכבוש את לבה. בתווך בין רומנטיקה לצו הרחקה, יש התניות מאוד נוקשות, אפשר לרדת מהרכבת אחר הבחורה רק אם ירדה בתחנות מסוימות, אם עשתה את דרכה בהצטלבויות מסוימות, אם המשיכה באותו הקו הצבעוני. אם לא, אין ברירה, אלא להמשיך בחיפוש התזזיתי.

צילום: מקסים ריידר

ביום אחד רגיל במהלך המשחק זה מצליח, והוא כובש את מבטה ולבה של בחורה שלא רק מסכימה לשבת עמו לבית קפה, אלא נאותה להכירו, מוכנה לחדור את השריון המתמטי ששם על לבו ולהתמודד עם העכבישים הממלאים את מוחו, שלא נותנים לו מנוח. לא אהרוס לכם את סוף ההצגה, אבל שמה מסגיר במקצת.

ההצגה המעולה הזו מתבססת על שלושה אלמנטים עיקריים – משחקו המצוין של אורן יאדגר, בימויו הנהדר של איגור ברזין והוידאו-ארט המפעים, המוקרן ברקע. הסרטונים, המוקרנים בשלושה מקטעים צמודים ואופקיים, מצליחים מחד להמחיש את הכאוס הנפשי בו הגיבור נמצא ומאידך, להכניס את הקהל לאווירת המטרו של פריז. מאחר ובישראל אין רכבת תחתית, וסביר שלא תהיה בעשורים הקרובים, קצת קשה להחדיר לקהל הישראלי את המהות של המטרו, את התעלות המסועפות שמתחת לקרקע, את האדישות של הנוסעים, את העומס, את היעילות הקדחתנית כמו בית נמלים אחד גדול, שכל אחת מן הנמלים יודעת את מקומה, מסלולה ומהותה. זר לא יבין זאת, גם כותבת שורות אלו, רק מי שחי באחת מערי הרכבות ונעזר בהן על בסיס יומיומי.

כמו פיסות שלג, לכל מטרו יש את האופי שלו. הרכבת התחתית של לונדון לעולם לא תהיה כמו זו של ניו-יורק או פריז. בדומה, לכל תחנה במטרו הפריזאי יש את האופי שלה. עם זאת, המטרה של כל אחת מהן ושל כל אחד מהנוסעים ברכבת היא זהה – להגיע אל מחוז חפצם בשלום ובמהירות, בלי הרבה עיכובים או ספקות בדרך. בתוך הפרקטיות האדישה הזו, באמצעות כללים ידועים מראש, הגיבור מנסה לממש את אהבתו, להתעמת עם אותם שדים שבנפשו ולזנוח אחת ולתמיד את אותה קוביה הונגרית הפועמת לו בפנים.

"אורפאוס במטרו" עלתה לראשונה בפסטיבל תיאטרונטו בשנת 2009 ומאז היא עולה ברחבי העולם, ועל במת תיאטרון מלנקי שבמרכז התרבות בגן מאיר. השינויים שעברה בדרך ניכרים לעין, אבל אין ספק שמדובר באחת מהפנינים של התיאטרון העכשווי. רוצו לראות.

"אורפאוס במטרו"

תיאטרון מלנקי

מבוסס על סיפור מאת חוליו קורטסאר "כתב יד שנמצא בכיס"

עיבוד ובימוי: איגור ברזין

משחק: אורן ידגאר

נוסח לבמה: רועי חן, בהשראת תרגומי יורם מלצר

עיצוב חלל ותלבושות: פולינה אדמוב

מוזיקה: יבגני לויטאס

תנועה: עירד מצליח

צילום וידאו: עידו הר

עריכת וידאו: קטיה שפליאביה

מועדים נוספים: 18-19/4/14.

פנטזיה מיואשת

על ההצגה "מבוקש צעיר משכיל ומיואש"

מאת: אנה מינייב

מה אנחנו יודעים על הרצל?! הוא הגה את רעיון המדינה ומופיע בין דפי ההיסטוריה כמי שאמר "אם תרצו, אין זו אגדה", זה ידוע לכל, אבל מה מעבר? אז הנה, הקמנו מדינה, הוכחנו לעצמנו ולעולם שאכן אין זו אגדה, ועכשיו אנחנו עסוקים בלהבין האם למדינה הזאת התכוון המשורר.

יפים ריננברג יוצא למסע בו הוא מתחקה אחרי הרצל, באמצעות היומנים שהותיר לאחר מותו והרעיון האדיר שמומש, אמנם חלקית אבל בכל זאת… על במת תיאטרון מלנקי מצטיירת לנגד עינינו דמותו של הרצל, שרוצה בכל מאודו להיות סופר, אך ללא הצלחה, וכך, מתוך הייאוש הכבד הוא בונה תכנית מדינית להצלת העם היהודי, לא פחות ולא יותר.

יפים ריננברג הוא הרצל. למשך שעה תמימה הוא האיש והאגדה, הוא זה שכתביו של הרצל נדבקו בו עד שהפכו לאחד ואי אפשר שלא להאמין לו ולהיסחף לתוך הפנטזיה המשונה שלו על מדינה יהודית. הניסיון הזה, מציאת הצדקה לזהות היהודית, משקף את המציאות שלנו כאן, בביצה הישראלית שלנו, בקיבוץ הגלויות הזה, ואנחנו עדיין מנסים להבין מי אנחנו ומה ההגדרה שלנו האישית, הפרטית. בתור עולה חדש- ישן, מתחבר ריננברג לתחושה הזאת, לזרות, לחוסר השייכות. הנה כאן, במדינת היהודית המיוחלת, במדינה אותה חלם הרצל, אותה הקים מלח הארץ, ממש כאן, צצה תחושה של חוסר שייכות, של זהות מפוצלת, אותו פיצול שהיה אופייני כל כך להרצל.

צילום: אלונה איב

המונודרמה הזאת, שמבוססת על הכתבים של הרצל, תורגמה, נערכה, בוימה וגם מבוצעת על ידי יפים ריננברג. אליו מצטרף איליה קוץ, אמן וצייר, המעצב את האירוע הזה.  באופן וויזואלי מרתק וייחודי, הם בונים דמות של אמן מיוסר, על סף דיכאון והתאבדות, שהוגה רעיון אחד קטן, ומתעלה על עצמו עד שמתרסק שוב לבור עמוק של חיפוש זהות עצמית.

אז האם דיבר הרצל על רעיון מושיע או על פנטזיה? ריננברג עצמו מודה שמדובר בפנטזיה האישית שלו כפי שהיא מצטיירת במהלך הקריאה ביומניו של הרצל, איש מורכב, עם רצון להיות סופר, עם תחושה של כישלון, עם חיפוש בלתי פוסק אחר זהותו האישית שמוביל לרעיון אחד שהפך למציאות. אך האירוע התיאטרלי הזה הוא פנטזיה בימתית שלמה, לא תמיד ידועה מראש, היא חיה ונושמת ומתגבשת מול הקהל, מנסה לחקור את האיש הזה, שאף אחד לא מכיר, האמן שאף פעם לא היה מאושר, האב שאף פעם לא הרגיש מסופק, הצעיר, המשכיל, המיואש, היהודי, ההונגרי, הגרמני, העיתונאי, היוצר, האדם שלא יודע מי הוא.

"מבוקש צעיר משכיל ומיואש"

על פי יומני זאב בנימין הרצל

עריכת טקסט, תרגום, בימוי ומשחק: יפים ריננברג

עיצוב: איליה קוץ

ייעוץ אמנותי: איגור ברזין

עיצוב תאורה: ודים קשרסקי

ניהול טכני: ויטלי סורוקין

מועדים נוספים: 4-5/4/14 ; 15-16/5/14 , 20:30 , מרכז תרבות גן מאיר, תל אביב

כמה קטן, ככה חכם

על ההצגה "הזקנה ועושה הניסים"

מאת: נבו פלזן

גן מאיר. בית קפה. שולחן בחוץ. שמונה בערב. רוח קרירה על הפנים.

מחוץ לבית הקפה אנשים מטיילים עם כלביהם, זוגות אוהבים יושבים על הספסלים ומתלחשים ביניהם, ברקע מוזיקה טובה, קבוצות צעירים יוצאים מהמרכז הגאה, צוחקים. אווירה נעימה וקלילה שלא תואמת את חייה הסוערים והלחוצים של תל אביב. אווירה של חו"ל. רק העובדה שלמלצר נדרשו 20 דקות להביא לי את הקפה מנחיתה אותי חזרה לארץ.

אני לא נותן למלצר להרוס לי את ההרגשה כי בכל זאת, משהו מרגיש כאן קצת שונה. מעין תחושה יומיומית עם קמצוץ ייחודיות וקורט של עולמות אחרים. תחושה שרק באי התיאטרון הקטן והנחבא אל הכלים שבתוך הבניין מרגישים. זהו תיאטרון מלנקי.

ובאמת, כאשר נכנסים מהדלת הצדדית לתוך התיאטרון הקטן הזה התחושה המיוחדת הולכת ומתעצמת. על הבמה החשוכה שולחן כתיבה, שעליו מונחים ספרים וסופר. סופר שמנסה להירדם ולא מצליח. בירכתי הבמה ישנו פסנתר מתפרק ובקרוב יצטרפו אליהם גם מטריה ומסור ידני…. וזהו, פחות או יותר. עכשיו נשאלת השאלה: מה, לעזאזל, כבר אפשר לעשות עם שולחן, פסנתר, מסור ידני ומטריה? תיאטרון מלנקי מוכיח לנו שאפשר לעשות הרבה. הרבה מאוד.

המחזה "הזקנה ועושה הניסים" עובד על פי יצירותיו של הסופר דניאיל חארמס, הנחשב לאבי ז'אנר האבסורד,  שפעל בשנות ה-30 של המאה הקודמת. כתיבתו של חארמס סרקסטית, עוקצנית ובוטה, ויצירותיו נכתבו כהתרסה נגד המשטר הדיקטטורי הסובייטי של אז, אך עדיין רלוונטיים גם לחיינו.

"הזקנה ועושה הניסים" מספר על סופר שמתלבט האם לכתוב את יצירת המופת שלו או ללכת לישון. כשהוא כבר נרדם, שנתו נקטעת ע"י מספר דמויות שונות ומשונות שלא מפסיקות להיכנס ולצאת מחלומותיו, ולמעשה לא מפסיקות לצאת מחייו בכלל, מפני שנדמה שגם הגבול בין חלום ומציאות נחצה מהר מאוד. ילדים שלא מפסיקים להרעיש, זוג רופאים שעושים בו ניסויים, זקנה אחת, שכנה סקסית, ועוד שלל דמויות אינן מפסיקות להטריד את אותו סופר מסכן, נכנסות ויוצאות מחייו ועושות בו כאוות נפשם.

ואכן, אוסף הסיטואציות הסוריאליסטי הזה מועבר בצורה מדהימה ע"י ארבעה שחקנים שמפוצצים את הבמה באנרגיות בלתי נגמרות. הם נכנסים ויוצאים מהבמה במהירות, ומפיקים מגופם וקולם יכולות וירטואוזיות שלא רואים כל יום. ניתן להבחין באלמנטים וטכניקות של ליצנות, תיאטרון ילדים, לוליינות וסלפסטיק המוצגים מול הקהל כאילו זה עניין של מה בכך. השחקנים עוברים מדמות לדמות בקלות מופלאה ו"מחליקים" לתוך סצנות שכל פעם מחדש מספקות הפתעה נעימה לצופים. נדמה שהשחקנים כל כך מתמסרים ונהנים בתפקידיהם, עד שאם היו יכולים, היו ממשיכים להופיע על הבמה עד הבוקר שלמחרת.

השחקנים המצוינים מגלמים דמויות גרוטסקיות ומוחצנות, מצחיקות ומרעישות, אך עושים זאת ברגישות הנכונה, וזה הישג לא מבוטל בכלל. הם לא נופלים "בפח" שהסגנון הזה טומן בחובו: גילום דמויות שטחיות חד ממדיות שקשה להתחבר אליהן. להיפך, כל שחקן חושף בדיוק ובתזמון מושלמים את נקודות החולשה ואת והרגישות של הדמות שהוא מגלם, וכך נוצרות דמויות עגולות, מלאות ויפות.

מיכאל גלוזמן, שמגלם את הזקנה, הלא היא המוות בכבודו ובעצמו, מפליא ביכולות הווקאליות הנהדרות. זמר אופרה ונגן מעולה. מיכאל טפליצקי עושה נפלאות עם הטקסט שניתן לו. במיוחד במונולוגים: "אמי ילדה אותי פעמיים" ו- "אני אוהב לשבור לאנשים את הפרצוף" שבהם הקהל לא רק שלא מפסיק לצחוק, אלא גם מגלה הזדהות אמיתית עם המילים. לתפקידים  הקטנים "כפויי הטובה" שאיה ט. סטולניץ קיבלה, היא מצליחה להכניס המון שובבות נעורים, סקסיות ואינטליגנציה. ולבסוף, דימה רוס. רוס, הלוא הוא הסופר החמוד והמסכן, מראה יכולות גופניות נהדרות, מצחיק ומרגש, בעיקר במונולוג הסיום שלו, מונולוג שהנו רגיש, נקי ונטול מסיכות.

כלל הסצנות אינן מסודרות באופן כרונולוגי, כשלתוך מערבולת הסצנות הזו "עף" לחלל האוויר טקסט לא קל בכלל. טקסט מושחז, מצחיק, קולע ועמוק. טקסט שמדבר על לידה, מוות, אהבות, תאווה, גבריות, נשיות, לבטים וחוסר ביטחון מקצועי יחד עם הרצון להצליח ולעשות את הפריצה הגדולה. נושאים שנוגעים לכל אחד ואחת מאתנו. על אף אי הסדר האופייני להצגה, הטקסט המאתגר של חארמס מצליח להיות נגיש לקהל, ומוגש באופן קולח ובהיר. הקהל מבין מהר מאוד שאין חשיבות וצורך לסדר של הדברים, גם לא לסדר הכרונולוגי של הטקסט. כל סצנה יכולה לעמוד בפני עצמה. במקום לחפש סדר עלילתי, הקהל מתמכר לחוויה המיוחדת הזו.

על "הסלט" האמנותי הייחודי הזה מופקד הבמאי איגור ברזין, המכהן גם כמנהלו האמנותי של תיאטרון מלנקי, אשר עושה עבודה נפלאה. ביד אמונה ועדינה הוא מכניס קצת סדר וליטוש בתוך ה"אי סדר". טביעת אצבעו ו"האני מאמין" שלו ניכרים היטב, השמת דגש למילה ומתן הכבוד שהיא ראויה לו תוך מיעוט בתפאורה ורקוויזיטים. יחד עם זאת, עדיין מרגישים את האווירה וההוויה הסובייטית. במיוחד בסצנת העמידה בתור ללחם ונקניק. הבמאי סוחט מהטקסט הקשה את מלוא הפוטנציאל המשחקי שלו.

נקודת התורפה היחידה שמצאתי היא קטעי המעבר מסצנה לסצנה, שלעיתים היו קצת איטיים ומסורבלים מדי והסיטו את ההצגה מהקצב המקורי שלה, אבל ככלל, מדובר בהצגה מהנה, קלילה ומקסימה, ואפילו חובבי הז'אנר של דרמה ריאליסטית יוכלו ליהנות מן ההצגה הזו.

לצערי, הצגות כאלה הן נדירות במחוזותינו, וחבל שההצגה עולה לעיתים רחוקות. למעשה, גם הצגה זו הועלתה למשך שבוע בלבד, לציון עשור להצגה. לשבוע זה התאחד הקאסט המקורי כאשר חלק מהשחקנים אף הגיע מחו"ל במיוחד.

תיאטרון מלנקי הוא תיאטרון חשוב וחכם, וקיומו הנו חיוני להתפתחות התרבות בארץ. יש בו קסם שאפשר ליצור רק בתיאטראות קטנים ולא ממוסדים. בימים אלה הוא פותח בקמפיין לגיוס כספים כדי שיוכל לקיים הצגות גם בפריפריה והוא זקוק לתמיכת הקהל. קהל שיצביע ברגליים ויבוא לראות מהשפע התיאטרלי שיש למלנקי להציע, קהל שיתרום קצת מכספו ויאפשר את המשך קיומו התיאטרון וקהל שיסייע גם לכלל תושבי הארץ ליהנות מן הקסם של התיאטרון הקטן והייחודי הזה.

הזקנה ועושה הניסים

תיאטרון מלנקי

על פי דניאל חארמס

תרגום: רועי חן

עיבוד: בוריס ינטין ואיגור ברזין

בימוי: איגור ברזין

שחקנים: דימה רוס, מיכאל טפליצקי, איה ט.סטולניץ ומיכאל גלוזמן

תפאורה ותלבושות: פולינה אדמוב

תאורה: אינה מלקין ומישה צ'רניאבסקי

הלחנה, קולאז' וניהול מוסיקלי:  מיכאל גלוזמן

ניהול טכני: ויטלי סורוקין

לאור הביקוש, ההצגה, עם הקסאט המקורי, עומדת לחזור לקראת דצמבר. מומלץ להזמין כרטיסים מראש.