בכל אישה יש גבר (שרוצה חתימה ממירב גרובר)

בכל אישה יש גבר (שרוצה חתימה ממירב גרובר)

על ההצגה "הכל אודות אמא"

מאת: הילה ציגל

הסרט "הכל אודות אמא" בבימויו של הבמאי הספרדי פדרו אלמודובר, עליו זכה באוסקר בקטגורית הסרט הזר וכן בפרס גלובוס הזהב, יצא לאקרנים בשנת 1999 והזניק אותו באחת אל השורה הראשונה של במאי הקולנוע בעולם. הסרט מספר את סיפורה של מנואלה, שבעקבות מותו של בנה היחיד אסטבן שנדרס למוות שעה שחיכה מחוץ לאולם התאטרון לקבל את חתימתה של השחקנית האהובה עליו הומה רוחו, מחליטה לצאת למסע חיפושים אחר אביו אותו לעולם לא הכיר בכדי להגשים את משאלתו האחרונה , לדעת מיהו אבא שלו, אותו אבא שבינתיים הפך לאישה בשם לולה. בדרכה, היא פוגשת טיפוסים צבעוניים, חלקם חברים חדשים וחלקם וותיקים, מוצאת עצמה על בימת התיאטרון לצידה של הומה רוחו הנערצת בהצגה חשמלית ושמה תשוקה, וזוכה להתחלה חדשה ומפתיעה בחייה.

תיאטרון תהל הרים את הכפפה והעלה בבכורה ישראלית עיבוד בימתי לסרט הידוע. "הכל אודות אמא" של תהל הנה ההצגה השנייה בעולם המבוססת על הסרט, כאשר הראשונה עלתה בשנת 2007 בתיאטרון האולד ויק בלונדון, על פי עיבוד של סמואל אדמסון ובברכתו של אלמודובר.

ההצגה של תהל מתהדרת בקאסט נפלא. סנדרה שונוולד המקסימה משחקת את מנואלה. מירב גרובר המעולה בתפקיד הכפול של הומה רוחו ובלאנש דובואה. אורלי טובלי בתפקיד אגראדו הטרנסית, חברתה של מנואלה, מצליחה ליצור דמות ססגונית ומשעשעת השונה מאוד מאלו ששיחקה בעבר. גיל וייס המוכשר משחק את אסטבן ואת לולה, סיון קרצ'נר בתפקיד רוזה הנזירה הלא כל כך קדושה. גלי בן גיאת משחקת בכישרון רב את נינה חברתה הנרקומנית של רוחו. פביאנה מיוחס מגלמת את דמותה של אמה הקרירה של רוזה. גיל רשף במגוון תפקידים, כשהבולט מהם הנו זה של סטנלי ב"חשמלית", כנ"ל לגבי תמר גוטמן ואביהוד תדהר, המגלמים תפקידים קטנים אך שובי לב כגון האחות בבית החולים או אלכס איש הטכני, בהתאמה.

נתחיל בכך שהגרסה של תהל טובה, היא מעניינת ומשוחקת היטב, אבל היא איננה חפה מבעיות. הגדולה מכולם היא המעבר הזה, או ניסיונו, בין הקולנוע לתיאטרון. ישנו הבדל בין אדפטציה של ספר לאדפטציה של סרט, הבעיה הגדולה מכולן העומדת בפני היוצרים היא איך לגרום לסיפור המוכר כל כך למיליוני צופים לעבוד על במה? מי מאיתנו לא קרא ספר שהוא נורא אהב ואז רץ לקולנוע בהתרגשות בכדי לראות איך הסיפור שראה בדמיונו קורם עור וגידים וקם לתחיה על המסך, רק בשביל לגלות שהסרט, מממ, איך לומר במילים עדינות… פאקינג מאכזב. או שהוא ארוך מדי, או שחסרים בו פרטים, או שבכלל לא התמקדו בחלקים החשובים. נו, בעיה.

כאן הבעיה היא אחרת, ההצגה לא מאכזבת, פשוט "הכל אודות אמא" נראית כמו סרט. ויש שיהנהנו בראשם ויגידו, "יופי! אם זה אותו דבר אז מה הבעיה?" הבעיה היא שזה לא סרט, והבמה אינה מסך קולנוע, זו הצגה ולכן היא אמורה להיות מעט שונה, במיוחד בתיאטרון ליברלי, פורץ ובועט כמו תיאטרון תהל.

לדוגמא, הסצינה בה עומד אסטבן מחוץ לתיאטרון יחד עם אמו בכדי לקבל את חתימתה של השחקנית האהובה עליו הומה רוחו. מתחיל לרדת גשם, מנואלה פותחת מטריה בשביל שניהם. בגלריה מעליהם ניצבת אחת השחקניות ומתיזה על המטריה מים מבקבוק של מי עדן, כשאצבעותיה הנעות הופכות את המים לטיפות גשם. זה היה רגע תיאטרוני מענג וחבל שהקו הזה לא המשיך לאורך ההצגה, קו שהוא שונה, חדשני, והרבה יותר מתאים לבמה. כמו כן, שילובם של קטעי הווידאו השונים הנו מבריק במהותו, רק חבל שמסך אחד הוא בעצם ניילון ומסך שני הוא כרזה מודפסת, מה שגורם לכך שזה כמעט בלתי אפשרי לצפות בהם ולהבין את המוצג עליהם.

ואם יש כבר ניסיון לחקות את הסרט, אז אולי כדאי היה להנכיח על הבמה את אחד ממאפייניו הבולטים ביותר של אלמודובר: הססגוניות והצבע, בעיקר הצבע האדום שממש ממש חסר פה. החגיגה הצבעונית המתפרצת היתה יכולה להרים את עיצוב הבמה, ואת עיצובי התלבושות של קיי לונג, ולהפוך את הבמה לקאמפית יותר.

מבחינת הדמויות, דווקא זו של אגראדו תפסה את עיני, אותה טרנסג'נדרית המגולמת על ידי אורלי טובלי המהממת, שמצליחה ליצור דמות משעשעת וחדה. גם בסרט המקורי את דמותה של הטרנסג'נדרית משחקת אישה, ואני חושבת שזה נפלא שלא היתה כאן נפילה (מתבקשת) להשתמש לתפקיד באחת ממלכות הדראג הנהדרות שיש בארץ. הרעיון מאחורי הדמויות של אלמודובר, אותו רעיון שעליו מתבסס בעצם הסרט, הוא המשחק הזה והזיגזוג בין המגדרים, טשטוש הגבולות בין גבר לאישה, בין העדפה מינית לבין הבחירה של כל אחד איך בדיוק לחיות את חייו, אין בסיפור שיפוטיות, אין מותר ואסור וזה מה שהופך אותו לכל כך יוצא דופן.

אודה שאלמודובר הוא לא אחד מהבמאים האהובים עלי, תמיד בסוף הצפייה באחד מסרטיו אני מוצאת את עצמי תוהה האם לקחת את הסרט ברצינות או לא. הדמויות שלו מתייחסות לעולם המופרע והמופרך שלהן ברצינות תהומית, אבל לי זה קצת קשה.

עם זאת, על הבמה התהלית זה משהו אחר. בניגוד לסרטיו, על הבמה זה מצליח לעבוד, אני מאמינה לרצינות התהומית הזו. אין את ההרגשה הזאת של הדיסוננס בין המציאות למה שמוצג על הבמה, וזה מרגש לעיתים, וזה מצחיק, וזה כיפי.

"הכל אודות אמא"

תיאטרון תהל

על פי סרטו של אלמודובר

עיבוד: סמואל אדמסון

בימוי וניסוח הצגה: אבישי מילשטיין

משתתפים: גלי בן גיאת, תמר גוטמן, מירב גרובר, גיל וייס, אורלי טובלי, פביאנה מיוחס, סיוון קרצ'נר, גיל רשף, סנדרה שונוולד ואביהוד תדהר.

תרגום: אביהוד תדהר

עיצוב תפאורה: ניב מנור

עיצוב תאורה: יחיאל דורגל

מוסיקה מקורית: אמיר לקנר

עיצוב תלבושות: קיי לונג

בימוי וידאו: איתמר וייס

צילום וידאו: עומר לוטן אביעד סקסטין

מומלץ לעקוב אחר מועדים נוספים

חדירה קטלנית

על ההצגה "חדירה" בתיאטרון תה"ל

מאת: יאשה קריגר

אשלי וריין הן חברות-הכי-טובות בגילאי ה-30 שלהן. אשלי אוהבת בנים, ריין אוהבת בנות. אשלי משתפת את ריין בעלילות האהבים שלה וריין מגיבה בקוליות, כמובן. אך מתחת לפני השטח מבעבעים רגשי הקנאה והתשוקה. כאשר ריין מגיעה לילה אחת לביתה של אשלי ונתקלת באמה, מגי, milf מהממת, הרגשות הללו פורצים החוצה. אם לא את הבת, אז לפחות את האמא.

זוהי עלילת המחזה "חדירה" מאת המחזאית/עיתונאית האמריקאית ווינטר מילר, לפחות מעל פני השטח. בהתבוננות ברובד או שניים מתחת, אפשר למצוא כאן כמה אמירות על יחסי חברות, מחויבות, הליכה בתלם ופריצת מוסכמות.

אם מקלידים את שם המחזאית בוויקיפדיה, ניתן לראות שבקטגורית הנושאים עליהם היא כותבת מצוין נמצאים מגדר ורצח-עם. ברצח-עם הכוונה היא למחזה שכתבה על דרפור ושעלה בהצלחה רבה בניו-יורק (ושעולה בימים אלו גם בישראל). תה"ל, באופן מובן מאליו, קפצו על נושא המגדר. אביהוד תדהר תרגם את המחזה מאמריקאית מדוברת לעברית-אמריקאית מדוברת ודפנה רובינשטיין ביימה בצורה פשוטה ונטולת יומרות. לא שיש פסול בפשטות, נהפוך הוא, אך כל אליה והקוץ שלה.

צילום: לואיז גרין

במקרה של המחזה דנן, הפשטות (וניתן אף להוסיף פשטות "אמריקאית") היא נקודת החולשה. ישנה כאן רדידות עיתונאית שמתבטאת בהמון מלל סתמי שאין בו כדי לשפוך אור על הוויה מסוימת, מקסימום לומר כמה מילים על נושא מוגדר פחות או יותר. במקרה הזה אלו הם יחסי חברות סטרייטים-לסביים ופער בין-דורי. וכמו במחזה אמריקאי פר-אקסלנס, הנגיעה פה היא על קצה המזלג, מרפרפת ולא חופרת מדי, לטוב ולרע. כי המחזה כן מספק הצצה שיכולה להיות מעניינת ומצד שני אין מנוס מן התחושה שזה בנאלי להחריד.

את שני צדי המטבע הזה מביאות גם השחקניות. הצמד הצעיר (דבי יבלונקה בתפקיד אשלי ותמר גוטמן בתפקיד ריין) אחראי על הבנאליות, שמתבטאת במשחק אוטומטי-משהו המתובל בפרובוקציות לסביות חביבות. לעומת זאת, אורלי טובלי בתפקיד מגי, האם-רעייה העסיסית החנוטה בזוגיות מעייפת, מספקת מפגן של משחק משובח, חף ממניירות ורווי ניואנסים של עומק ובשלות. רגעי המשחק הנקי והאפקטיבי שלה, הם אלה שיש בכוחם לגעת באזורי הנפש שמעבר לבנאליות של המחזה.

חלל ההצגה מוסב לבר, ובמהלכה מוצעים לקהל צ'ייסרים של עראק. אפשר גם להזמין אוכל ושתייה, מה שמספק חוויה מרעננת לכשעצמה. את כל ההצגה מתבל פסקול משובח של מיכל שר (הספקתי לזהות את yeah yeah yeahs, the knife, robyn – בקיצור, חגיגה לאוזניים ההיפסטריות). היא עצמה נמצאת על עמדת הדיג'יי, בעוד הקהל מוזמן לשבת ליד שולחנות-בר עגולים ולאו-דווקא בכסאות האולם הרגילים. עוד טאץ' קונספטואלי נחמד.

בשורה התחתונה, "חדירה" היא יותר משחק מקדים מאשר האקט עצמו, ובתור שכזה יש בה רגעים שמעוררים תיאבון לדבר האמיתי, לצד מספיק רגעים שגורמים לרצות לוותר ולהעדיף את יד ימין.

תה"ל – "חדירה" מאת ווניטר מילר

תרגום: אביהוד תדהר

בימוי: דפנה רובינשטיין

מוסיקה: מיכל שר

תפאורה ותאורה: עלי קפלן-וילדמן

משחק: אורלי טובלי, דבי יבלונקה, תמר גוטמן

מועדי הצגות נוספות:  9-11/4/13

ים, שמש ולסביות

ביקורת ההצגה "קיץ אחרון" של קבוצת תהל

מאת: יאשה קריגר

המושג 'תיירות גאה', שבימינו נמצא בשימוש של כל חברת נסיעות, אמנם לא תמיד תיפקד כמושג כלכלי, אך היה קיים מאז ומעולם כתופעה התנהגותית. אתרים תיירותיים שלמים שמאוכלסים בהומואים ולסביות, מקומות שבהם, ולו לתקופת זמן קצרה של חופשה, יכלו גברים ונשים להתנהג באופן חופשי, לוותר על המסכות והמגננות של העולם האמיתי ולנוח מהמאבק המתיש שהוא מנת חלקו של כל מי שאינו הטרוסקסואל. אחד מהאתרים האלה הוא קייפ-קוד, עיירת נופש השוכנת לחופי האוקינוס האטלנטי בארה"ב.

שם בחרה המחזאית האמריקאית ג'יין צ'מברס למקם את עלילת המחזה שלה, 'קיץ אחרון', במעין אוטונומיה לסבית אטומה לגברים. זהו מחזה של שמונה נשים, ומספיק לקרוא כמה עמודים ממנו על-מנת לחוש שגברים הם לגמרי לא העניין פה. נכון, ישנו עיסוק בפמיניזם ושוביניזם, אבל זהו מחזה שבאופן מובהק חוגג את העצמאות הנשית. בשנת 1980, כאשר נכתב המחזה עבור הפסטיבל הגאה הבינלאומי הראשון של ארה"ב, הצגת תמונה שכזאת לא היתה דבר של מה בכך. מדובר בימי השמרנות של ארה"ב, תקופה שבה היכולת לקבל את השונה הייתה מוטלת בספק, גם בחברה המערבית המודרנית. במחזה שלה בוחרת צ'יימברס, בחוכמה, להציג תמונה פנימית של הקהילה הלסבית האמריקאית. לא את המאבק שלה על קיומה מול הרוב הסטרייטי, כי אם את הקיום שלה עצמו, המגוון והמרובד.

במרכז העלילה עומדת חבורת נשים שנפגשת בקייפ-קוד כל שנה למשך תקופת הקיץ. הזוג הראשון הוא קיטי וריטה, סופרת פמיניסטית והמזכירה שלה, שמעריצה אותה. הזוג השני הוא אנני וריי, שנמצאות בזוגיות קרוב ל-10 שנים. אנני היא אמנית וריי עקרת בית. הזוג השלישי הוא סו ודונה, אשת עסקים קשוחה והכוסית התורנית שלה. ויש גם את ליל, שהיא לבד. מערכות יחסים ארוכות-טווח הן לא בשבילה.

יום אחד היא פוגשת על החוף את אווה, סטרייטית שעזבה את בעלה והגיעה במקרה לאותה מאורת לסביות על חוף האוקינוס האטלנטי. ליל מזמינה את אווה, מתוך נימוס, לערב עם הבנות. מכאן ואילך ישנו מגוון סיטואציות משעשעות המלוות את מסע הגילוי של אווה הסטרייטית בעולם החד-מיני, ישנה כמובן ההתאהבות של ליל ואווה וישנו גם העוקץ הטרגי – ליל חולה בסרטן ולא ידוע כמה זמן נותר לה לחיות. כל זה עטוף בהמון שיחות-בנות על זוגיות, אהבה וחברות.

מתוך ההצגה קיץ אחרון. צילום: לואיז גרין

צ'יימברס (שנפטרה בעצמה מסרטן שלוש שנים לאחר שהשלימה את המחזה) כתבה מחזה אמריקאי מאוד, מה שאומר שמצד אחד יש בו שלמות מסויימת, זהו מחזה שבו כל הקצוות מתחברים, התהליך שעוברת כל דמות הוא ברור וגלוי, הדיאלוגים קולחים וישנו מינון מחושב של הומור, רצינות ורגשנות. מצד שני, ישנה כאן גלישה לא מעטה לקלישאות, גם בעיצוב הדמויות וגם בפשטות העלילתית. בקיצור, קומדיה רומנטית אמריקאית טיפוסית. רק עם לסביות.

ההישג החשוב של המחזה, ובעיקר לזמן שבו הוא נכתב, הוא מתן האינפורמציה שבו, הצגת מגוון ארכיטיפים של קווייריות, או במקרה הזה – הלסביות על גווניה. נשים נשיות ונשים גבריות, נשים שמנהלות מערכת יחסים זוגית שדומה לזוגיות הטרוסקסואלית ונשים שלא מתחייבות לקשר אחד. כל זה אולי נראה מוכר וידוע עבור הקהילה הגאה, אבל במבט חיצוני כל זה חדש ומרתק. ובטח שבשנת 1980 באמריקה השמרנית של רונלד רייגן. העברת האינפורמציה על צורת חיים מסויימת והקונפליקטים שבה היא צעד חשוב בדרך למתן הלגיטימציה לאותה צורת חיים.

וזאת כמובן גם החשיבות הרבה של הצגת המחזה הזה על-ידי קבוצת תהל, תיאטרון ההומו-לסבי הממוקם במרכז הגאה בגן-מאיר בת"א, החשיבות שבהצגת חומרים העוסקים בזהות מינית בצורה מפורשת ולא מרומזת ופיתוח שיח תיאטרלי-קווירי.

אלא שבמעט מדי רגעים בהצגה נעשה חסד למחזה והתוצאה רחוקה מלהיות יפה כמו האידיאלים העומדים מאחוריה. התרגום של שפי רז מתחקה אחר השפה המדוברת של הריאליזם האמריקאי ויוצר עברית מלאכותית, כזאת שרגילים לשמוע בעיקר בתיאטרון. הבימוי של איה שבא גם הוא אינו תורם לאפקטיביות של הטקסט. רב הזמן ישנה הרגשה שהשחקניות על הבמה קיבלו הנחיה אחת בלבד – להריץ את הטקסט כמה שיותר מהר תוך כדי תזוזה ממקום למקום. המחזה מספק סיטואציות עדינות ומורכבות לרוב, אך במעט מדי פעמים המורכבות הזאת באה לידי ביטוי על הבמה. ביותר מדי מקומות הדגש הוא על איך להוציא גיחוך או לחלופין דמעה מהקהל ואין מספיק מאמץ ליצירת סיטואציה אנושית בסיסית.

מתוך ההצגה קיץ אחרון. צילום: לואיז גרין

התלבושות גם הן סטריאוטיפיות מאוד. מדובר בשמונה נשים שמבלות יחד על החוף. על החוף! ועדיין – המזכירה לבושה כמו מזכירה, הדוקטור לבושה כמו דוקטור, הבנות הולכות עם עקבים על החוף – ישנה הרגשה שלא נעשה כאן שום ניסיון לברוח מהקלישאה. להיפך, המתרגם והבמאית (שהיא גם המעצבת) רצים לתוך הסטריאוטיפים ונופלים במלכודת שלהם. פועל יוצא מכך הוא שגם רוב השחקניות נופלות לאותם הסטריאוטיפים במשחקן, למרות החן והחיוניות הרבה שלהן.

ועדיין, שתי שחקניות עושות כאן עבודה מרשימה ונוגעת ללב. האחת היא ענת זמשטייגמן בתפקיד הראשי של ליל. זמשטייגמן בונה דמות מורכבת, חזקה ושבירה בעת ובעונה אחת. הנוכחות הכריזמטית שלה ממלאת את הבמה כמעט בכל רגע ומחפה על חולשותיה של ההצגה. השחקנית השנייה היא ליטל שמש, שמביאה ברק מיוחד לבמה בתור החברה הטובה של ליל, אנני. היא נעה בין קרירות קולית מעל פני השטח לבין חום אנושי ורך מתחתיו. שתי השחקניות האלה מצליחות להביא לבמה אנושיות ברמה תלת-מימדית, בזמן שההצגה כולה מציגה לרב תמונה דו-מימדית חסרת נפח אנושי. הרגעים הבודדים שבהן שתי השחקניות האלה נמצאות לבד על הבמה הם ללא ספק ההיילייטים שלה.

קבוצת תהל

'קיץ אחרון' מאת ג'יין צ'מברס

תרגום: שפי רז

בימוי ועיצוב: איה שבא

תאורה: ויטלי סורוגין

שחקניות: ליטל שמש, סיון כרטשנר, אורלי טובלי, ענת זמשטייגמן, נטע לי סוקר, בת חן סבג, ליז רביאן, תמר גוטמן.

לתאריכים הבאים יש להתעדכן באתר קבוצת תהל.