קוויקי על הבמה

על פרויקט 14/48 בתיאטרון צוותא

מאת: אירית ראב

בין הצגות הפרינג' לרפרטוארי, התיאטרון הישראלי מתהדר מדי פעם, לעיתים רחוקות אמנם, באירועי תיאטרון יוצאי דופן, כאלו המבקשים לנער במעט את האמנות הוותיקה הזו. פרויקט 14/48, שעלה לאחרונה בצוותא, הנו אחד מאירועים מופלאים אלו.

הפרויקט, שעולה זה השנה הרביעית, הנו גרסה ישראלית לפרויקט תיאטרון אמריקאי, העולה בסיאטל ב-14 השנים האחרונות. הוא דומה במקצת לאחיו הקולנועי, בו מספר תסריטאים, במאים ושחקנים מתקבצים יחדיו ומפיקים סרטים קצרים תוך 48 שעות. העיקרון אמנם דומה, אבל החוקים והתוצאה שונים לגמרי.

במהלך 48 השעות של הפרויקט התיאטרלי, עולות 14 הצגות בבכורה עולמית. הרעיון הוא כזה –  שבעת המחזאים מקבלים נושא מסוים לכתיבה, כשעליהם לכתוב מחזה קצר תוך 8 שעות בלבד. לאחר מכן, נערכת הגרלה בין הבמאים והשחקנים ומתהווים שבעה קאסטים, כשאף אחד לא בוחר אף אחד, הכל נבחר בהגרלה. האמנים נכנסים לחדר החזרות, ותוך 10 שעות בלבד, עליהם להוציא הצגה מבין ידיהם. כל הפקה זוכה ל-45 דקות בלבד לסידורי תפאורה, תאורה וסאונד, ובערב ההצגות עולות על הבמה. באותו הלילה, בהשתתפות הקהל, בוחרים את הנושא ליום ההצגות הבא. ושוב, הכל מתחיל מהתחלה – מחזאים כותבים, הקפה זורם, הפקות נרקמות ותוך 10 שעות, ההצגות עומדות על הרגליים ועל הבמה. מדהים בטירופו. קחו בחשבון כי הפקה נורמלית בפרינג', אם יש חיה כזו, דורשת תהליך חזרות והפקה של לפחות חודשיים, שלא לדבר על תהליך כתיבת המחזה, טרם הכניסה לחדר החזרות.

מתוך ההצגה "הסוכנות לטיפולים מיוחדים". צילום: רועי דיין

את הפרויקט הזה ייסד ומנהל האמן רועי מליח רשף, שחקן ובמאי ששמו בהחלט הולך לפניו. לצד הפלוסים הרבים של הפרויקט, הוא מאפשר להגשים שלוש מטרות עיקריות. ראשית, הוא מעניק לאמנים המשתתפים בו ליהנות מנטוורקינג אינטנסיבי, בו הם מכירים אמנים אחרים, בין אם שחקנים ובין אם מחזאים ובמאים, ורוקמים קשרים מקצועיים בתחום. שנית, הפרויקט מעניק במה ליצירות חדשות ונועזות, ללא צנזורה ובלי סלקציה של וועדה אמנותית כזו או אחרת. במילים אחרות, הכל הולך.

בנוסף לכך, ואולי המטרה החשובה מכל, הפרויקט חוגג את אמנות התיאטרון ואת הייחודיות שלה. בניגוד ליצירות אמנות אחרות, כמו ציורים או ספרים, שיישארו לנצח, ההצגות על הבמה הן חד פעמיות ולא ייראו את אור הזרקורים לעולם, לפחות לא במתכונת זו. מתוך מגוון ההצגות שעלו במסגרת הפרויקט, שתי יצירות כאלו זכו להפוך להצגות באורך מלא ולעלות על במות מכובדות לא פחות מזו של צוותא. הראשונה, ההצגה "בת ים", כיאה לשמה, זכתה לעלות בפסטיבל בת-ים, והשניה, "ארוחה משפחתית", עלתה במסגרת פסטיבל עכו בשנה שעברה.

בהתחשב בסיר הלחץ האימתני הזה, היה ניתן לחשוב כי האיכות תיפגם. עם זאת, ההצגות, לפחות אלו שאני ראיתי בערב השני של הפרויקט, מוכיחות אחרת. בערב השני, שכותרתו היתה "להתעורר מטיפול עם חיוך", היה מגוון סגנוני ומרהיב של הצגות, שלפני 24 שעות בלבד לא היו קיימות כלל. מתוך המבחר, היו שלוש הצגות שתפסו את עיני. הראשונה, זו שפתחה את הערב, היתה "הסוכנות לטיפולים מיוחדים", שהציגה גבר צעיר המגיע לסוכנות לטיפולים מיוחדים ומבקש לבטל את ההזמנה שלו. כמו בכל מקום אחר, גם פה הוא נתקל בקשיים לצאת מהמערכת ולבטל את העסקה שעשה, אבל כאן העניין מקבל תוקף אחר, בגלל שהוא מבקש לבטל את החיסול של לא אחר מאשר עצמו. הכתיבה השנונה של גיל צרנוביץ' בשילוב התזמון הקומי של צוות השחקנים בהחלט עשה את העבודה.

מתוך ההצגה "שחרור". צילום: רועי דיין

ההצגה השנייה, "שחרור", צבטה את לבי. ההצגה מספרת את סיפורם של ארבעה אחים, הרבים על הירושה המשפחתית, ומנסים להתמודד עם הבשורה כי במקום לחלק את הנתח לארבעה, כעת יוכלו לחלק אותו לשלושה חלקים, גדולים יותר. בשונה מיתר ההצגות, שפרטו על המיתר הקומי וגרמו לצחוקים רבים בקהל, דווקא זו העלתה דמעה בזווית העין, והדבר בהחלט ייאמר לזכותו של המחזאי רענן פז. גם משחקם של צוות השחקנים, בייחוד מורן ארביב ואריאל ברונז, הוסיף נקודות להצגה. ההצגה השלישית, "זה בראש שלה", מאת אורי אגוז ובבימוי ארז דריגס, היתה מסקרנת, מאתגרת, מטרידה ומלאת רבדים. ההצגה מתארת את סיפורה של שלגיה ההולכת לטיפול פסיכולוגי ומנסה להתמודד עם השדים המתעוררים בעקבותיו. הדמויות החשובות בחייה, הפסיכולוג, אמה החורגת (המלכה המרשעת) והאח גרים, שהעלה על דיו את הסיפור כולו, מופיעות מאחוריה כבמעין ריאליטי משנות התשעים בהשתתפות הקהל. אך במקום ג'רי ספרינגר המנסה לשסות את כולם בכולם, יש פה ילדה אחת שמנסה להבין מה לעזאזל קורה לה ואיך מתמודדים עם קפריזות של שבעה גמדים.

המגוון האיכותי והמטורף שעל הבמה הצליח להיות כזה גם בזכות עבודתם המקצועית של צוות המפיקים, מעצב התאורה יעקב סליב ומעצב הסאונד יחזקאל רז. תוך זמן קצר מאוד, הם הצליחו להפוך כל יצירה בת 10 דקות, פחות או יותר, לכדי הצגה של ממש, עם כל האלמנטים הנדרשים לה.

לסיכום, אם ניתן לחגוג את התיאטרון בדרך כלשהי, הפרויקט התיאטרלי הזה הוא בהחלט הדרך. כולי תקווה שבשנים הבאות, יגיעו לצפות בו אנשים נוספים, מלבד החברים, משפחה ואמנים מהתחום.

כתמים ארורים

על ההצגה "סיפורו של סוס"

מאת: אנה מינייב

ההצגה "סיפורו של סוס" הופיעה לאחרונה בפסטיבל "עתיד התיאטרון" שהתקיים בצוותא תל אביב. בין יתר ההצגות שהופיעו בפסטיבל, הצגות המייצגות מוסדות לימוד רבים בתחום התיאטרון על גווניו השונים, ההצגה הזו ייצגה את הסטודיו למשחק של ניסן נתיב בירושלים, בהשתתפותם של תלמידי הסטודיו ובבימויה של אורי אגוז.

בהקשר להצגה שראיתי, ובהתייחס למעמד בו הוצגה, עתיד התיאטרון נראה בעיני כעתיד שניתן להתגאות בו. את הסיפור המופלא "קולסטומר: סיפורו של סוס" כתב לב ניקולייביץ טולסטוי, קלאסיקה רוסית יוצאת דופן על רגשותיו של סוס מסורס אחד הניצב מול להקת סוסים שממררים את חייו בגלל היותו שונה מהם. היכולת של טולסטוי לתאר את רחשי לבו של סוס, כאילו היה הוא בעצמו סוס, הנה מדהימה והעיבוד למחזה שעשה מרק רוזובסקי הוא עיבוד מרגש וחשוב, המחזק את יכולותיו של טולסטוי.

זהו מסע של סוס שנולד מכוסה בכתמים על כל גופו ועל כך נשפט כל חייו. שונה מהסוסים האחריםעיצוב תמונה: סשה לישנסקי באורווה, הוא ניצב בפני חיים קשים ולא הוגנים, מלא ברצון לחיות ולנצח , אך מסיים את חייו חולה, מושפל וחסר כוחות. הסוס הזה הוא מנהיג ברוחו, יכולותיו הפזיות בולטות על פני האחרים אך לרוע מזלו כתמיו הכתימו את כל עתידו. הסיפור הזה, ששזור בחיי אדם וחיי בעלי החיים האצילים הללו, נוגע ללב כמו שרק סוסים יכולים לספרו, שכן נדמה כי בני האדם אינם יכולים להביע את תשוקותיהם ואת אכזבותיהם בצורה כל כך פיוטית כמו החיות.

תלמידי הסטודיו של ניסן נתיב בירושלים הפכו לנגד עיני לסוסים, כל תנועה שלהם, כל צליל, כל נהמה ושאגה היו מדוייקים ומפעימים, ועל כך אני מסירה בפניהם ובפני מנחי התנועה, בוריס סבידנסקי ואביב איבגי, את הכובע. נראה כי השחקנים הללו שקדו רבות על תנועתם של הסוסים והם הצליחו להביא לבמה את החיה האצילית הזאת באמצעות הפיזיות, הנעת הזנב, העיניים, הראש המתלטף, הצלילים וההוויה כולה. ראוי לציין את איתמר כהן שמגלם את "צרור הנמשים" הסוס כתם שעשה תפקיד מרתק ורגיש בצורה נפלאה, ואת יתר שחקני ההצגה אביחי אלעזרה, אלי ריינמן, הלנה פוגוסוב, נעמה זיידמן, דור ירושלמי, שיר אנוש, אלי שונפלד ועמוס אורן, שהתמסרו באנושיות מדהימה לסוס שבתוכם.

אורי אגוז בחרה לביים הצגה זו בצורה הנהוגה בתיאטרון הרפרטוארי, במה פרונטלית ושחקנים שמביטים רחוק לנקודה מעבר לקהל. הבחירה הזאת ניתקה אותי לעיתים קרובות מהמתרחש על הבמה. הסוסים על הבמה חיים באורוות של בני אדם, הם מוטמעים בחייהם ועל כן הם אינם מנותקים מכל אחד ואחת שישב או ישבה בקהל, הם חלק מאיתנו, סופגים מדי יום את הבעלות שלנו עליהם ומחכים שמישהו יחרוץ את גורלם. ישבתי והתבוננתי בבני אדם שמגלמים חיות שמתנהגים כמו בני אדם והרגשתי צורך בתקשורת, במבט לעברי. אם אנו עוסקים בשונה ובמקובל, יש כאן צורך לא ממומש לשבור את הקיר הרביעי ולתת לסוסים להשמיע את דברם.

יחד עם זאת, אם זה מה שדרוש בכדי להנגיש לקהל את סיפוריו של טולסטוי ואת המסרים הנוקבים בהם, ניכר כי להצגה הזאת יש מקום בעתיד התיאטרון וכולי תקווה שהמסר יחלחל לאיטו. הסירוס, ההתנשאות והעליונות, הן מצד החיות והן מצד בני האדם שסוחרים בהן, חרטו את התובנה המתבקשת. לאורך ההצגה לא יכולתי שלא לחשוב על ההפגנה הקטנה שהתקיימה מחוץ לצוותא, מול סניף מקדונלדס, בה קראו לבני אדם להפסיק לאכול חיות בגלל סיבות שאין צורך להסביר כאן. גם כאן, תחושת העליונות גברה על ההפגנה, המפגינים נהמו ושאגו, נעמדו על רגליהן האחוריות, קיפלו את זנבם ועזבו את המקום.

סיפורו של סוס  

מאת: ל.נ טולסטוי

עיבוד: מרק רוזובסקי

בימוי: אורי אגוז

בהשתתפות תלמידי הסטודיו למשחק ניסן נתיב, ירושלים, שנה ג' – מחזור כ"ד.

עיצוב תפאורה: סשה לישיאנסקי

עיצוב תלבושות ואביזרים: גל רופית

עיצוב תאורה: אלון שטמפקה

עריכה מוזיקלית: שירן אריאלי

מועדי הצגות נוספות: 25/7 תיאטרון צוותא