קלאסיקה בעירום מלא

על ההצגה "מדיאה"

מאת: אהוד אנדרה ורדי

נתחיל מהסוף. קהל לא רב הגיע ביום שישי בערב לצפות ב"מדיאה", עבודתם החדשה של שלמה פלסנר ואנסמבל "כאן", אבל מחיאות הכפיים היו סוערות. בניגוד למקובל בהצגות רבות, שבהן הקהל מתחיל לנהור אל מחוץ לאולם כבר עם רדת המסך ומוחא כפיים חלושות בדרכו ליציאה, במקרה הזה נשארו הצופים לשבת דקות ארוכות. מעוצמת מחיאות הכפיים ניתן היה לחוש בהערכה הרבה ובהכרת התודה שרחשו הצופים לצמד השחקנים הנפלא, אודליה סגל וניסו כאביה, וליוצרי ההצגה, שלמה פלסנר ועידו בורנשטיין. הכרת התודה הייתה מוצדקת. לעתים נדירות בלבד, זוכים הצופים לצפות בעבודת תיאטרון שמגיבה לרוח התקופה, שמישירה מבט אל המציאות העכשווית, מתארת אותה, ובכך גם פועלת לעיצובה. אמנם, הצופים חזו במחזה שנכתב לפני כ-2500 שנה, אך היו שותפים לדיאלוג עם השחקנים על הקונפליקטים שמעסיקים אותם ואת החברה האנושית כולה, היום.

את המחזה "מדיאה" מאת אוריפידס אין צורך להציג. סיפור הנקמה המחרידה של מדיאה ביאסון, בעלה שזנח אותה, הוצג מאות פעמים לאורך ההיסטוריה, בעיבודים שונים. בגרסתם, החליטו פלסנר ובורנשטיין להשתמש במחזה כחומר גלם בלבד, ולהשיל מעליו את כל הטקסטים למעט שלושת הדיאלוגים של מדיאה ויאסון ומספר קטעי מקהלה שהולחנו כשירי רוק, ולהוסיף טקסטים נוספים המתארים את חיי היום-יום של זוג ישראלי בורגני בן זמננו. הוא גבר נרקיסיסט וזחוח, היא אשת קריירה שאיבדה את נעוריה. הוא אב שמתהדר בילדיו אך לא נוקף אצבע בגידולם ("נדבי מתבכיין כל הזמן, כמוני"), והיא אם שלא מצליחה לשלב בין המחויבויות הדומסטיות למחויבויות הקרייריסטיות שלה. את הטקסטים העתיקים והחדשים מבצעים סגל וכאביה כשפניהם לקהל, כל אחד בצד אחר של הבמה, ספק שומעים ומגיבים לדברי האחר, כמעין שני מונולוגים עצמאיים שנפגשים כמעט במקרה.

מדיאה - נילי ממן

"מדיאה". צילום: נילי ממן

עיבוד זה, הוא כמו הפשטה של הטקסט מכל מאפייניו המבניים והסגנוניים וזיקוק הדרמה לחלקיקיה הקטנים ביותר הניתנים לחלוקה. מטרתו אינה להציג גרסה חדשה למדיאה, אלא להשתמש בחומרי הנפץ המיתיים, העל זמניים, שטמונים במחזה ולהציב בעזרתם שאלות חדשות על מצב האנושות כיום. מדיאה ויאסון, עירומים מעלילה וממבנה דרמטי קלאסי, הופכים לייצוג מיתי של הקונפליקט המגדרי שתופס לאחרונה מקום מרכזי בשיח העולמי. ישנם שני כוחות בעולמה של ההצגה – כוח נשי וכוח גברי – ומסע הנקמה של מדיאה הוא מאבק בדיקטטורה הפטריארכלית שמייצג קריאון. אותו זוג ישראלי-בורגני הוא תמונת ראי של מדיאה ויאסון, שיחסיהם מקבלים מימוש נורא פחות, אך מונעים על ידי אותם כוחות הרסניים של מאבק המינים.

זו הפקה מאוד מינימליסטית, והעירום (למרות שהשחקנים נשארים לבושים לכל אורכה) הוא מוטיב מרכזי בה. הבמה עומדת ריקה, למעט שני כיסאות ושני מיקרופונים. מצלמות שמצלמות את השחקנים עומדות גלויות לקהל ומשדרות את התמונה למקרן, שגם הוא מונח במרכז הבמה ויוצר על הקיר האחורי דימויים קליידוסקופיים שונים של צמד השחקנים. ניסו כאביה לבוש בז'קט שמזכיר בגדים של קצין בצבא, ומתחתיו חולצה שקופה, ואודליה סגל לבושה בבגד ים מלא, מעליו מעיל ארוך, על ידיה תכשיטים. כמו הטקסטים, גם הבמה והשחקנים מקולפים מכל סממן חיצוני מיותר. השחקנים עומדים על הבמה חשופים ופגיעים, בניגוד גמור לאשליית הכוח שמצויות בה הדמויות שהם מגלמים. האשליה מתפוגגת בשתי פסגות משחק מדהימות: כאשר מדיאה מנסה לאזור כוח ואומץ כדי לרצוח את בניה ("קום לבי, קח נשק") וכאשר מגלה יאסון את מזימתה של מדיאה ומצליח רק לקרוא בעליבות למדיאה "לביאה, רוצחת ילדים".

שתי נקודות השיא לוקחות את הייצוגים המיתיים של הגבריות והנשיות לקצה. הן מראות לצופים מה עלול לקרות אם המאבק בין המינים ימשיך במסלולו הנוכחי – הגברים מנסים לשמר את כוחם בעוד הנשים מנסות להיות חזקות יותר מהגברים. זהו קרב ללא מנצחים. שני הצדדים יורדים מן הבמה מובסים. ההצגה מפליאה לתאר את התהליכים החברתיים שמתרחשים בחברה האנושית בזמננו. אלה זמנים מרתקים שבהם משתנים יחסי הכוחות, כפי שנאמר במחזה "הנהרות זורמים לאחור", אך ההצגה משאירה גם פתח לשינוי. אם יצליחו המינים לשתף פעולה ולכונן מודל חדש של כוח, תוכל האנושות יחד לכוון מחדש את זרימת הנהרות.

"מדיאה"

אנסמבל כאן

מחזה: אוריפידס

תרגום: אהרון שבתאי

טקסטים נוספים: עידו בורנשטיין

עיבוד ובימוי: שלמה פלסנר

משחק: אודליה סגל וניסו כאביה

מוזיקה: קובי ויטמן

במה ותאורה: איריס מועלם

וידאו: איריס מועלם ונמרוד צין

עיצוב תלבושות: דינה קונסון

ע. במאי: יסמין שטיינמץ

הפקת וידאו: נמרוד צין

הפקה: שני קינסטלר

מנהלת אנסמבל כאן: נילי ממן

צילומים: אורי רובינשטיין

מועדים נוספים: 

16-17/10/18 | 20:30 | מוזיאון תל אביב לאמנות

השלטון בידיים טובות

על ההצגה "הבקכות"

מאת: אנה מינייב

בית-הספר למשחק גודמן העלה במסגרת פסטיבל "עתיד התיאטרון 9" את הטרגדיה היוונית "הבקכות" מאת אוריפידס, בבימויו של יאיר שרמן. עלילת המחזה עוסקת בעיר תבי ובראשה פנתאוס המלך המהולל. יום אחד, מופיע בעיר דיוניסו עם פמלייתו הנשית וטוען כי הוא בן דודו של פנתאוס ובנו של האל זאוס, אך מכיוון שאף אחד לא מעוניין להכיר בכך, וכנקמה על גלותו, הוא סוחף את כל נשות העיר למחול שדים מטורף, שסופו עגום ומעורר מחשבה כאחד.

שרמן בחר להעניק למחזה התייחסות ישירה לימינו אנו. בתוכניית ההצגה הוא כותב כי"המציאות האנושית בחברה שלנו הולכת ומתדרדרת ואנחנו שותקים", ומתכוון לכך שהעימות בין שתי תפיסות העולם במחזה, זאת המייצגת את שלטון החוק וזאת המייצגת את פולחן החופש, יביא בסופו של דבר חורבן על החברה.

בקכות

המילים של שרמן נגעו בי מאוד, שכן, החברה בה אנו חיים כיום, איננה יכולה להתפאר ביכולת שלה לקבל את האחר. מצד אחד, האחר נתפס בעינינו כמפחיד, כשונה, אך מצד שני, אין אנו חוששים מלנצל את יכולתיו לטובתינו. את הרעיון הזה מימש שרמן בקונספט הבימתי שלו, ועיצב את הבמה כמטבח תעשייתי, בו מקהלת הבקכות עובדות במטבח, בעלי המסעדה מיוצגים על ידי החברה השמרנית- הקפיטליסטית, אלה שנהנים ממה שמייצרות הבקכות. "הבקכות הן אלה שמתעסקות באוכל, יצריות וחיבור לאדמה, ונוצר פער מעמדי בין אלה שמלכלכים את הידיים לסטריליים שמקבלים הכל מוכן" אומר שרמן.

בקכות

צילומים בכתבה: מעיין קאופמן

זה לא דבר כה נפוץ לפגוש כאן במאי צעיר, הנחוש להעביר את משנתו החברתית והפוליטית, ושרמן בהחלט מלא תשוקה בבימוי הטרגדיה היוונית העתיקה. הייצוג של האחר מתבטא לא רק  בבקכות הפראיות והנפלאות, אלא גם בדמותו של דיוניסוס, אותו גילמה אוראל מאור ולה היה מודבק שפם שאמור לטשטש את זהותה המינית. ראוי לציין כי תפקיד זה מגולם גם על ידי יקיר אליהו וקנין, וכאן מעניינת אותי בחירתו של הבמאי בשני המינים לגילום התפקיד. האם הבחירה בדיוניסוס ממין נשי משרתת את האמירה של שרמן או שמא עושה הקצנה של סממני הדמות, עד שזה נראה כמו סטראוטיפ לא ממומש של דיוניסוס? מעניין לצפות בהצגה שוב עם דיוניסוס ממין זכר. מי שבולט בתפקידו הוא ניצן רוטשילד המגלם את פנתאוס וכך גם זהר מידן המגלמת את אגאואה, אמו. ראוי לציין כי הבקכות הוא מחזה שלא פשוט בכלל להיכנס לנעליו הגדולות, ושחקני ההצגה הצליחו לבצע את התפקידים הלא פשוטים שלהם בצורה אינטלגנטית ומלאת תשוקה.
הבקכות

בית הספר "גודמן"

מאת:  אוריפידס

בימוי:  יאיר שרמן

משתתפים : יקיר אליהו וקנין \ אוראל מאור (דיוניסוס), טלי קוניגסברג (ראש מקהלה), תומר אברהם (טירסיאס), יותם קורן (קדמוס), ניצן רוטשילד (פנתאוס), אורי סברי (שליח ראשון), ארז קנטור (שליח שני), זהר מידן (אגאואה), איתי צ'מה* (שומר), עלה דקה* (שומר)מקהלת הבקכות: מיי קוניו, רעות וייג, אור פרץ, חן ליבוביץ, טל יהלומי, לירון בן זקן

מוסיקה מקורית : שחר ימפולסקי

תפאורה ותלבושות:  עפרה מאזאווה

תאורה:  זיו וולושין

תנועה:  מיכל גרס שרמן

תאורה:  ברק שרון

הדרכת טקסט:  זיו זוהר מאיר

ייצור תפאורה:  שלומי בן ברוך

עוזר במאי:  ארז קנטור

מנהלת הצגה:  שחר כספי

סאונד:  אלה ברקת