הפכים משלימים

על תוכנית חקר הביצוע של החוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב

מאת: מיה אופיר מגנט

עוד כמה שבועות מסתיימת השנה האקדמית, ואיתה מגיעה לסיומה השנה השנייה של תוכנית חקר הביצוע של החוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב. התוכנית הוקמה מתוך פנייה של שני סטודנטים מהחוג לתיאטרון שרצו לעשות תואר שני מחקרי בלי לאבד את הקשר עם המקצוע. "הם הסבירו לי שמה שחשוב להם זה לחבר את העיוני עם המעשי" מסבירה פרופ' נורית יערי. לבסוף החליטו יערי ושלושה מרצים נוספים מהחוג,  פרופ' רות קנר, ד"ר דפנה בן שאול ופרופ' פרדי רוקם, להגיש הצעה לתוכנית לתחרות ארצית בנושא חדשנות בהוראה. "זו תוכנית שבנויה ממעבדות המנוהלות על ידי שני מרצים – אחד מהתחום העיוני והשני מהיישומי" מסבירה יערי "לשמחתנו, זכינו בתחרות ומאז אנחנו מובילים את התוכנית".

תוכנית חקר הביצוע היא תוכנית דו שנתית המבוססת על מעבדות מחקר תיאורטיות ויישומיות. המעבדה בשנה הראשונה מוקדשת לחקר טקסטים עתיקים ובשנה השנייה נושא המעבדה והמרצים המובילים אותה משתנה. למעבדות אלו נלווים קורסים עיוניים במסגרת של שיעורי מבוא, סמינרים ועוד. בנוסף, הסטודנטים זוכים להרצאות וסדנאות עם אמנים, יוצרים ואנשי מחקר מתחום התיאטרון  כמו הדס עפרת, הדסה שני, ויקטוריה חנה, תמר ברגר ועוד. כל זאת, בכדי להעמיק ולהפרות את עבודתם.

פרופ' יערי ופרופ' רות קנר מנחות יחד את המעבדה של השנה הראשונה בתוכנית, שעוסקת בטרגדיה היוונית.  "יכול להיות שבשנה הבאה, לאו דווקא נחליט לעסוק בטרגדיה" מבהירה קנר "המעבדה עוסקת בטקסטים עתיקים ואולי נחליט להתמקד דווקא בטקסטים מהתרבות העברית לדוגמה".

"אני באה מהתחום של הביצוע" מוסיפה קנר את הצד שלה בייסוד התוכנית "ולכן, העניין שלי הוא במה קורה בעולם התיאטרון ובאמנות המופע". לדעתה, אם יוצר ניזון מחומר תיאורטי בזמן עבודה על יצירה בימתית, זהו רווח אדיר ליצירה שלו.  "אני חושבת גם שהעולם התיאורטי יותר ויותר מגלה את העוצמה של חשיבה יצירתית" אומרת קנר "פתאום, בתחומים תיאורטיים נזקקים לשיטות שלנו, כי בעצם מדענים ואמנים עושים את אותו דבר רק בכלים שונים וכל צד מחפש לשאוב את הכלים של הצד השני. אני מרגישה שהתוכנית הזאת עושה שילוב מאד עדכני ותואם את רוח הזמן כשהיא מחפשת את החיבורים האלה בין המחקרי ליישומי."

"הקבוצה שלנו מאוד מגוונת מבחינת גילאים, מקצועות ותחומי עניין" מתאר אמיתי שטרן, אחד מהסטודנטים בתוכנית. שטרן עצמו לא הגיע מתחום התיאטרון אלא מתחום המחול והטיפול בילדים. "חיפשתי מקום ללמוד תיאטרון במסגרת פתוחה" הוא מסביר "במעבדה מצאתי מקום פתוח שאפשר להביא אליו כל דבר ולקבל מענה שמכוון אותך לתהליך ולא לתוצר". גם מורן אייזן לא הגיעה מתחום התיאטרון, אלא דווקא מלימודי תקשורת וקולנוע ומתחום המוסיקה "עסקתי בתחום עיוני ומחקרי כמה שנים" מסבירה אייזן  "וחיפשתי את המקום בו יהיה אפשר למצוא את נקודת התפר ולעשות שימוש בשתי הפרקטיקות, כי אני לא חושבת שצריך להפריד ביניהן". אביטל וייס אקשטיין, מורה לתיאטרון, הגיעה לתוכנית כי הרגישה שחסר לה משהו בתור מורה. "הרגשתי שאני מלמדת ממקום מקובע ולא מצליחה להגיע לעומק. בתוכנית הזאת אתה שואל יותר שאלות ורוצה לדעת יותר, כי הביצוע והמחקר מפרים אחד את השני".

התוכנית של חקר הביצוע היא התוכנית היחידה מבין מסלולי הלימוד לתואר שני בארץ, שעושה שילוב בין חקר התיאטרון לבין הביצוע שלו. אבל מה המשמעות של החיבור הזה בשטח? למה חשוב שיוצרים ילמדו מחקר ולהיפך?  "אני חושבת שבעשרים שנה האחרונות התפיסה המסורתית, שבה במאי מפענח מחזה ולוקח שחקנים שמבצעים את הרעיונות שלו, מאוד השתנתה". יערי מסבירה כי היום יש הרבה יוצרים שממלאים מספר תפקידים ולא רק תפקיד אחד. שחקנים שכותבים ומביימים, מחזאים שמשחקים וכו'. אך למרות שברחבי העולם סוג זה של יצירה הנו נפוץ למדי, בארץ התפיסה הזאת עדיין לא מקובלת ובתיאטראות הרפרטואריים ממשיכים עדיין באותה מערכת מסורתית. "אין הרבה אפשרויות לאנשים צעירים, בוודאי לא בבתי הספר למשחק, למצוא את הקולות האחרים שיש בתוכם. התוכנית שלנו נבנתה על מנת לפתח בדיוק את הדבר הזה" יערי מסכמת. קנר מקווה שהתוכנית תעודד ותטפח אנשים שיוצרים מתוך עומק תרבותי ורגשי ושישפיעו על עולם התיאטרון הישראלי. "אנחנו רוצים שיצאו מהתוכנית אנשים שבאמצעות הדיאלוג בין עשיה לעיון מפתחים שפה מקורית ומחדשת, ומרחיבים את גבולות התיאטרון".

החיבור בין היישומי והמחקרי מעניין ומעשיר, אבל הוא גם מאוד מורכב ומעלה הרבה פעמים תסכולים וקשיים בקרב הסטודנטים והמרצים. אייזן מסבירה כי "מצד אחד, היתרון של התוכנית זה שאנחנו לא נדרשים למצוא תשובות מוחלטות וסופיות ואנחנו כל הזמן נמצאים בתהליך של עשייה, אבל מצד שני זה יוצר תחושה של מסע טעימות, כי אנחנו לא מספיקים לגעת בכל דבר בצורה עמוקה וזה מתסכל". עבור וויס אקשטיין החלק המאתגר בתוכנית הוא כמות הזמן וההשקעה שצריך לתת.  "בהשוואה לתארים אחרים, התוכנית דורשת הרבה יותר. אתה צריך לעשות וויתורים בלימודים או בחיים האישיים וזה יכול להיות קשה". ואילו שטרן מוסיף כי החלק המחקרי והחלק המעשי בלימודים לא תמיד תומכים זה בזה ולפעמים אפילו יכולים לחבל אחד בשני.

לסיכום, אומרת קנר כי "בתוכנית אנחנו כל הזמן חווים תסכולים וקשיים ומחסומים. אבל זה כל כך חשוב שאנשים צעירים שואלים שאלות בכזו רמה. אלו שאלות שחשוב להזרים לתוך התיאטרון כדי לפתוח ולהחיות אותו, ולעשות אותו באמת עכשווי, רלוונטי וחשוב."

הפשע – נקמה

סקירת ההצגה "ירח-דם"

מאת: כלנית בר-און

המחזה "ירח דם" נכתב על ידי ניקולס קאזאן האמריקאי בשנת 1983. מחזה חדשני ומזעזע המספר על דרך התמודדותה של בחורה צעירה עם אונס שעברה לפני שנה ואיך היא מתנקמת באונסיה.

מניה היא בחורה צעירה שהגיעה לביקור בניו יורק אצל דודה, גרגורי. במהלך הביקור היא נחשפת לחברו הטוב אלן ולאחר שגרגורי מבין שיש סוג של כימיה בין השניים, הוא נעלם מהמועדון והלילה מסתיים באונס אכזרי של אותה עלמה צעירה שצריכה לחזור ביום שאחרי לחייה הנורמטיביים בקולג' האמריקאי ולסיים לימודי קדם רפואה כשהיא המומה מהמקרה, אחוזת טראומות ועוד תוספת אחת קטנה – היריון לא רצוי.

עוד ערב נעים, עם הדוד והאנס

ההצגה מראה לנו מפגש של שלוש הדמויות, שנה לאחר מכן, בביתה של מניה שהספיקה לעבור לניו יורק כדי להמשיך בלימודיה, לאחר שלמרבה הפלא סיימה כמצטיינת. היא מזמינה לביתה את הדוד וחברו הטוב לסעודת פאר כשבמהלכה ובין המנות הראשונות לבין הפילה ברוטב יין אדום שהכינה, היא מספרת להם מה עבר עליה בשנה האחרונה ומהי התוכנית הנוראית שטוותה במוחה, תוכנית הנקמה. כל זאת, תוך שהם אוכלים מהסעודה ולא מפסיקים להחמיא על הבישול המרנין וחוויית הסעודה.

בתחילה מופיע האנס בכבודו ובעצמו, שלא מבין את פשר ההזמנה. היא מתחילה את הפגישה במין פיתוי המשולב בחימה וכעס, היא מבקשת ממנו נשיקה כי בפעם הקודמת שהתראו, ולמרות האינטימיות שנכפתה עליה, לא זכתה לנשיקה ממנו ורצתה לדעת איך הוא מנשק. היא שואלת אותו כל מיני שאלות שמשעשעות ספק מרגיזות אותו ואז מגיע דודה גרגורי שמופתע למצוא את ידידו משכבר הימים וכועס על אחייניתו שלא יצרה איתו קשר לאורך השנה האחרונה.

מהר מאוד מפילה מניה את הפצצה ומספרת לדודה שנאנסה על ידי חברו הטוב שלא מכחיש אך כן אומר שהיא רצתה את זה וברור שהיא רצתה את זה ו"למה את מתכוונת כשאת אומרת לא". היא מתחילה לגולל בפניהם את הטראומה שחוותה, את ההתמודדות שלה עם המקרה ואת העובדה שנכנסה להיריון לא רצוי. האב הגאה מיד חושד שהעלמה הצעירה מעוניינת בכספו כדי לממן את תינוקה, אך מהר מאוד היא ממשיכה לספר שבעצם לא יכולה הייתה לעבור הפלה כי כשגילתה שהיא בהיריון, העובר כבר היה תינוק והפלה בשלב הזה כבר לא חוקית, לכן חיפשה פתרונות אחרים ללא הצלחה, כשברור לה שהתינוק הזה לא יוכל לבוא לעולם. לכן, היא מתכננת עם חברתה מבצע חילוץ שייעשה בחדרן הקטן שבמעונות ויוציא ממנה את העובר המקולל הזה, אך היא מתעקשת שוב ושוב שלא תיסע לבית חולים עד שלא ייצא העובר כי זה יבטל את התוכנית שרקמה במוחה.

זהירות, ספוילר

לאורך כל המחזה שומרת מניה על ארשת פנים נינוחה ונעימה ורק לעיתים רחוקות ישנן אי אילו התפרצויות זעם שחושפות במעט את פגיעתה הקשה. כששואלים אותה השניים על התוכנית שתכננה, מתעלמת מניה מהפצרותיהם וממשיכה בשלה תוך ירידה לפרטים הקטנים של הלידה המוקדמת, איבוד הדם, והעובדה שהייתה חייבת להגיע לבית החולים בסופו של דבר כי הדימום לא הפסיק והתוכנית כבר הצליחה כך שיכולה הייתה לנסוע לבית החולים בשקט.

מניה, בין אם סקסית ובין אם ילדותית, בוחנת את תגובתם של השניים העסוקים באכילת הסעודה שהכינה עד שלפתע הם מבינים שמשהו עדיין לא ברור. מהי התוכנית? אלן, חד יותר מבין השניים מבין  אך לא מעכל ומניה בשלה ממשיכה בסיפורה על העובדה שהקפיאה את העובר למשך תקופת זמן ממושכת עד היום בו התוכנית יכולה להתממש, עד שהיה עליה לבשל את סעודת הפאר הזו.

וזו הנקמה, העובדה שהשניים אכלו עובר ברוטב יין אדום. עובדה די מזעזעת, נקמה די מזעזעת, כאילו היתה טיטוס בכבודו ובעצמו.

מחזה די מזעזע, אך יחד עם זאת מחזה קצר בן 50 דקות שעובד מתוך המערכה השנייה של המחזה המקורי שהעלתה האוניברסיטה למשך שש הצגות בלבד ופותח כפרויקט של מאסטר ב' במסלול בימוי של לימודי התואר השני בתיאטרון. את המחזה תרגמה ליאור סגל שטיין ועיבדה הגר רענן. דנה כץ מגלמת את מניה, גדי לוי את אלן, האנס, וגיא שגיא את גרגורי, הדוד. על כל הפרויקט מנצחת הבמאית שרון גומבוש.

כאמור, המחזה נכתב בשנת 1983. עובדה מדהימה יחסית לעובדה שבאותן שנים לנשים כמעט ולא היה כוח, כאשר נקמה שכזו יכולה להיחשב כפשע. בעולם שכזה מניה הוכיחה שלמרות החולניות הנוראית שמאפיינת את הנקמה, היא אישה חזקה שלא מוותרת על העקרונות שלה, שלא מוותרת על המלחמה שלה.

אני חייבת לציין שאני די מעריכה את מניה, חייבת לציין שדי מעריכה את ניקולס קאזאן.

ואסיים בציטוט של אלן מתוך המחזה: "יש סיפור מפורסם, ברנרד שואו ניגש לבחורה אחת והציע לה חמישה פאונד כדי לשכב איתה. היא התרגזה: מה אתה חושב שאני? וכאלה. ובכן, הוא אמר, מה עם חמש מאות אלף פאונד? היא הבינה שהיא יכולה לסדר לעצמה את העתיד והסכימה. יופי, שואו אמר, אז זה רק עניין של מחיר. הבנת?"

אז האם לכל אחד מאיתנו יש מחיר? כנראה שלא, מניה אומרת ומתנקמת.