פשוט סיפור

על ההצגה "מעשה שאין לו סוף"

מאת: אחינעם אלדובי

ערב גשום בירושלים, אמא ואני הולכות להתחמם בהצגת יחיד של סיפורי ש"י עגנון. בדרך, אמא שואלת: "מה זאת אומרת הצגה של סיפורים? למה להציג סיפור אם אפשר לקרוא אותו?" ואני עונה: "זוהי שאלת השאלות! נראה אם ההצגה תיתן תשובה טובה", ובלב מחייכת לעצמי שזה הקסם של תיאטרון בכלל ושל תיאטרון סיפור בפרט: הסיפור עובד מדו מימד לתלת מימד ופרשנויות רבות יכולות לנבוע ממנו בכל בחירה במרכיב בימתי ובכל הגייה ותנועה. עם החיוך בלב והשאלה התלויה באויר נכנסנו פנימה.

עיצוב הבמה של אודליה ליברמן יפה ופשוט, וניכר כי הוקדשה מחשבה לכל אביזר בימתי ופריט לבוש. המשחק של אלחנן אבן חן עדין ואלגנטי, הגיית המילים יפה ומלאה, העבודה הפיזית טובה והמעברים בין גילום הדמויות השונות דקים ומדוייקים, אכן ביצוע מהוקצע שלוטש יפה יפה ומעיד על עבודת בימוי מוקפדת של נורית פסטרנק גודמן.

לצד התפאורה, גם התאורה עושה חסד, נוכחת במינון נכון ומרמזת על המעבר בין המציאותי לפנטסטי. ההצגה מלווה בנגינת פסנתר חיה, המטעינה את התמונות המסופרות באווירה מתאימה, מגיבה למתרחש ומשמשת כמעין שחקן נוסף. הבחירה במוזיקה חיה נכונה וטובה אך הבחירות המוזיקליות עצמן לא תמיד מוצלחות. פעמים רבות המוזיקה משכפלת את ההתרחשות ולא מוסיפה לה רובד או מטען נוספים.

מעשה שאין לו סוף - תמיר פלצמן

"מעשה שאין לו סוף" | צילום: תמיר פלצמן

בהצגה אנו עוברים בין ארבעה סיפורים קצרים של עגנון: "התרנגול ותפילת בני האדם", "הפרעוש והכינה" "הטבעת מעשה שאין לו סוף " ו"נשיקה ראשונה- החלום",  שחלקם כונסו בספר "תכריך של סיפורים" שיצא לאור לאחר פטירתו של עגנון. כל סיפור עומד יפה כשלעצמו, אך שזירת הסיפורים אינה ברורה והדוקה הן ברמת הרעיון והן בביצוע. המעברים בין הסיפורים מתבצעים באמצעות שירת שירים חסידיים או ישראלים, שפעמים הקשרם נובע מהסיפור ופעמים הוא תמוה וקלוש. בכל מקרה, המעברים המוזיקליים גורעים מהמבנה הדרמטי של ההצגה וצובעים אותה כערב פולקלור ידישקייט חביב.

הבחירה במעברים מוזיקאלים כקטעי מעבר, קוטעת את ההצגה ומדגישה את הדבר העיקרי שחסר בה: פרשנות היוצרים לסיפורים אלו. נדמה היה שהסיפורים הועברו כפי שהם במקור, וכאן, שאלתה של אמי במקומה: מה תרם עיבודם לבמה? אמנם ההצגה פועלת פעולה תרבותית מבורכת כשהיא מאירה ומנגישה סיפורים פחות מוכרים של עגנון ובכך ממשיכה את העיסוק התיאטרוני בכתביו ומסמנת אותם כנכסי תרבות. עם זאת, העברתם לבמה דורשת התייחסות ליכולות המדיום ושימוש בו. מה היה הצורך להציג סיפורים אלו ולא לחלקם כדפים לעוברים ולשבים ברחוב? וכן, מדוע נבחרו דווקא סיפורים אלו ומה משמעות הסדר בו הוצגו? לא הצלחתי למצוא ולו מחוות פרשנות בימתית אחת שתאיר את המשמעות שמצאו היוצרים לסיפוריו השנונים ו/או התמוהים של עגנון, טובים ככל שיהיו.

לו ביקשו היוצרים אך לקרוא את הסיפורים כפי שהם ולהותיר את כל עבודת הפרשנות אצל הקהל, הייתי ממליצה לוותר על התלבושת והמיזנסצינה המוקפדת, לשבת בפשטות ולספר אותם, כמו בערבי סיפורי עגנון איתם הופיע שלמה ניצן בשנות השמונים. אך כיוון שנעשתה עבודה בימתית שלמה סביבם וביניהם, החוסר בפרשנות היוצרים, שהיא לב הפעולה התיאטרונית, כל שכן בז'אנר תיאטרון-סיפור, נוכח בהיעדרו. יצאתי מההצגה אל הלילה הגשום, עם אותו החיוך בלב איתו נכנסתי, אך בלי תשובה טובה לשאלותיי.

"מעשה שאין לו סוף"

תיאטרון האינקובטור

עיבוד לסיפוריו של ש"י עגנון

משחק: אלחנן אבן חן

בימוי: נורית פסטרנק גודמן

מוסיקה ונגינה חיה: ניר וידר (פסנתר וקולות)

תלבושות ואביזרים: אודליה ליברמן

יעוץ אמנותי: חביב מזרחי

למועדים נוספים ומידע נוסף בדף ההצגה באתר תיאטרון האינקובטור – הקליקו על הלינק