אגרוף עם מוסר

על ההצגה "Blasted"

מאת: תמר צפריר

הדבר הראשון שהייתי ממליצה לכם לעשות לפני בואכם לצפות בהצגה "Blasted" הוא לקרוא את המחזה, כהתחמשות נפשית. מדובר במחזה הביכורים של המחזאית הבריטית שרה קיין, שארבע שנים אחרי כתיבתו, בהיותה בת 28, תלתה את עצמה משרוכי נעליה. קיין כתבה את המחזה השערורייתי עוד בעודה סטודנטית, וזכתה לראותו עולה על הבמות לפני שנטלה את חייה בשרוכיה. המחזה הוא אלגוריה לחיים רוויי מלחמות, ומבקש להדגים לקהל את ההשפעות ההרסניות של חיים במלחמה, תוך שימוש בפרובוקציות קשות וחסרות תקדים בעולם התיאטרון. כעת הוא עולה בעיבוד לבכורה ישראלית בתיאטרון נוצר, בבימויו של אבי גיבסון בר אל.

גיבסון רב הפעלים נושא את דגל הבוטות בגאווה. דעותיו מתנוססות בגאון על התוכניה, כמעט תוקעות אצבע בעין. הוא מעוניין לנער את הקהל הישראלי מקהות החושים, מהשובע הבידורי, מחרושת התרבות. עליי להודות, אני הראשונה להסכים שהתיאטרון הרפרטוארי בארץ הוא עניין בידורי ומסחרי בלבד כיום, ויש להצר על כך. בהפקה של "Blasted" גיבסון מבקש להצטרף למחנה הנגדי שצבר כבר מספר הפקות פרובוקטיביות במשך השנים, עם עיבוד מטלטל, במהלך הצפייה בו רגעי הנחת ספורים. לא עולה בדעתה של ההצגה להחניף לקהל ולו לרגע.

בלסטד -אורי רובינשטיין

"Blasted" | צילום: אורי רובינשטיין

המחזה ממוקם במציאות סמי דיסטופית מלחמתית, בה אנו מכירים את קייט, איאן והחייל, ודוחס את כל זוועות העולם לתוך חדר בית מלון במיקום לא ידוע, שנפל מחוץ לזמן. העלילה משובצת שיאים דרמטיים קשים במיוחד, גם לקריאה. החל מגסויות ושפה גזענית, דרך הטרדה מינית ואונס שלא מבדיל בין מגדרים, וכלה בקניבליזם ותיאורי התעללות גרפיים במיוחד. בין לבין, אנו נחשפים גם לזוועות מלחמה כמו הפצצות מבנים אזרחיים, חרפת רעב ומוות של תינוקות.

אל חדר המלון מגיעים קייט ואיאן, טיב מערכת היחסים ביניהם לא ברור עד הסוף אם כי האופי הנצלני שלה די בולט. קייט היא המוחלשת, איאן הוא המחליש, ואז החייל מגיע והופך את הקערה על פיה. בסופו של דבר, הפגיעות של קייט הופכת לחוסן שלה והיא זו שמצליחה לשרוד הכי טוב במציאות הקשה שקיין יצרה לדמויות שלה. יעל מור מגלמת את קייט באומץ, באינטליגנציה ובעדינות. למוטי רוזנצווייג, המגלם את איאן, חסרה הרגישות של מור, אך הוא ניחן באומץ במשחקו באותה מידה וגם בעבודת גוף מעוררת התפעלות.

העיבוד הדרמטורגי משרת מסר נוסף של המחזה על זוועות המלחמה. קיין כתבה על מלחמה ספציפית מאוד, אך המחזה כתוב כך שיהיה ניתן להחיל אותו על כל מלחמה, גם מלחמות יומיום בין אישיות. אי אפשר שלא לחוש יראת כבוד לאומץ של גיבסון להשליך את המילים "לשחק" ו"כאילו" מהחלון. בסצינה בה מתרחשת הטרדה מינית "קום איל פו" אין לשחקנים שום עכבות והם מבצעים את המעשה עד הסוף. מעבר לשאלות על המסרים האנטי מלחמתיים של ההצגה, הקהל לא יכול שלא לשאול את עצמו היכן עובר הגבול בין מעשה זוועה אמיתי לבין משחק. הבימוי מזמין רפלקציה של הקהל לגבי עצמו, כצופה במעשה הטרדה מינית מהצד, מבלי לעשות כלום למניעתה. בהמשך, כשגם איאן נאנס, נוצר מרחב נוסף לחקירה של הקהל על נקמה בסגנון עין תחת עין- האם אנו מסופקים ממנה? או שמא מזועזעים ממנה?

בלסטד - אמנון חורש

"Blasted" | צילום: אמנון חורש

 

העיצוב האמנותי של ההצגה מפיק רושם ראשוני טוב ואנו רואים איך הוא מתפתח לאטו לאורך כל ההצגה, ממש עד הרפליקה האחרונה. כשחקניות ראשיות בהצגה, התפאורה של דינה קונסון והתאורה של נדב ברנע אחראיות לרוב רגעי הסיפוק של הצופים בין זעזוע לזעזוע. אנו רואים כיצד השניים משלבים כוחות כדי להמחיש במקוריות הפצצות אוויריות, או ליצור הזדהות עם הדמויות ברגעי הכאב שלהן, כמו גם להתגבר על האתגרים שקיין מציבה בכתיבתה. הבחירות המוזיקליות אה-לה "התפוז המכני", השמעת מוסיקה קלאסית ברגעי האלימות הקיצוניים, נתפסות כקלישאיות מעט בימינו, אם כי אולי גם הן נושאות מסר שמחכה לפענוח.

במהלך הצפייה בהצגה, כל מנגנוני ההגנה מוזעקים ועולות חומות. אצלי התעוררה תגובה צינית כמעטה הגנה כנגד האלימות המינית במחזה. אך בימים שלאחר הצפייה בהצגה, מתקלפות החומות ומפנות מקומן לחשבון נפש מרענן, חיטוט בנבכי הנפש ומסתרי המחזה, ונקודת מבט חדשה למציאות.

 

"Blasted"

תיאטרון נוצר מתארח בתאטרון הבית

מחזה: שרה קיין

עיבוד ובימוי: אבי גיבסון בר-אל

תרגום: לילך דקל-אבנרי

שחקנים יוצרים: יעל מור, יונתן מילר ומוטי רוזנצוייג

ליווי אמנותי: ערן בוהם

עיצוב תפאורה: דינה קונסון

תנועה וייצור: ערן לביא

עוזרת במאי ועיצוב תלבושות: רינת מוסקונה

ייעוץ אמנותי: אמיר אוריין- תיאטרון החדר

עיצוב תאורה ומוזיקה: נדב ברנע

דיבור ושפה: בהט קלצ'י

שפה גרפית: נעם לבקוביץ

מנהלי הצגה: דניאל כהן בוונסה ומאי הלר

 

מועדים נוספים:

1-2/7/19 | 21:00 | תיאטרון הבית

 

טוב מותי מחיי

סקירת ההצגה "היטלר"

מאת: מור זומר

שחקן אמיתי מסוגל לשקוע בדמות, כל דמות, עד כלות. הוא מסוגל להעניק טיפול מרגש ואוהב גם לדמות השנואה ביותר, מעצם היותו אדם המגלם אדם אחר, בין אם אמיתי ובין אם מדומיין.

ההצגה "היטלר. וגם קוואקר, בלונדי ואווה בראון: הוידוי האחרון" מציגה את היטלר, הדמות השנואה ביותר בהיסטוריה היהודית, כזקן בודד, חולה סכרת, פתטי ונרגן. יותר מכל דבר אחר, היא משכיחה מאיתנו לעיתים את מקורה של הדמות שאנו רואים לפנינו וכופה עלינו לזהות שמדובר באדם, שכמו כל אדם הגוף בוגד בו בערוב ימיו.

ראשית, יושב אמיר אוריין בפני הקהל, לפניו שולחן שחור וכבד, ותחתיו כיסא משרדי. הוא מניח תיבה קטנה על השולחן, שולף ממנה מראה קטנה ומוצרי איפור ומתאפר תוך שהוא מספר לקהל המקיף אותו בחלל הזעיר של תיאטרון החדר כיצד נולדה ההצגה. כמובן שבראשיתה נתקלה בתגובות מעורבות, מסביר אוריין, אך כך ידענו כי אכן יש בה משהו; הרי אם לא הייתה מרגיזה אף אחד, לא הייתה מעניינת.

האיפור מרושל במכוון ותפקידו לשמש מעין מסך היורד לאיטו, מעבר הדרגתי בין האדם היושב בפנינו ובין הדמות מעוררת הפלצות אליה הוא עומד להיכנס. ידיו רועדות והוא חוזר וטוען שזה סימן טוב, שמשמעותו כי הדמות משתלטת על גופו.

על פי גרסת ההצגה, היטלר לא התאבד בבונקר שלו בברלין בשנת 1945; היה זה כפיל שלו, שאיש מלבד המאהבת אווה בראון לא ידע להבדיל ביניהם. לאחר שביים את מותו ושינה את מראהו, משוטט היטלר בעולם הצוהל על לכתו וחי בסתר במשך שנים. עתה, על ערש דווי, הוא מחפש מקלט דווקא בישראל, וגרוע מכך: מבקש מהיהודים שיהרגו אותו בכדי להניע את גלגלי ההיסטוריה ולהביא לפריצתה של מלחמת עולם שלישית ואחרונה, שתוביל לקיצו של העולם. היטלר הישיש חולה סכרת, נמנע מדברי מתיקה, בשר ואלכוהול ובז לכל ענייני הגוף; הוא צפה ביהודים מתחזקים והופכים למעין מעצמה קדחתנית, בניגוד לעליבות שראה בהם בזמנו, ולמרות שעודנו מאמין בעליונותם של גזעים מסוימים על פני אחרים, נראה כי את הבוז הוא חש כלפי המין האנושי כולו ולא רק כלפי היהודים.

 

הטקסט ההזוי מכיל ציטוטים היסטוריים של היטלר לצד אמירות דרמטיות, כמעט אפיות, שאין שום היגיון היסטורי בבסיסן, גילויי לב מפתיעים בכנותם וכן קטעי ביוגרפיה ואזכורי אישים שונים מחייו ומעולמו; דמותו של היטלר הישיש בגילומו של אוריין נעה בין פאתוס מופתי ובין עליבות שקטה. הבעות פנים עמוקות ושינויים בגוון הקול הופכים את החוויה לכמעט קרקסית, דבר מעניין כשמדובר בדמות רצינית כל כך. אוריין מחקה באופן מטריד את שפת הגוף של היטלר, המודה כי הוא אכן נסחף לתנועות האופראיות שאפיינו את נאומיו גם כאשר הוא יושב אל מול קומץ היהודים העלוב הזה. במובן כלשהו הוא מנסה להרחיק ממחשבותיו של הצופה את דמותו מטילת האימה של צורר העם היהודי ולהחליפה בצל חיוור ועצוב, מעורר רחמים. ואכן, הצופה חש חמלה כלפי האיש הזה: מפאת הזיקנה, מפאת הבדידות, מפאת החיים האבודים; ומשהו בו נחרד מעט כשהוא (הצופה) נזכר שמדובר בגילומו של האיש שניסה להשמיד את היהודים באשר הם.

צפיפותו של החלל בתיאטרון החדר יוצרת שילוב משונה של אינטימיות ואימה: מצד אחד אנו חשים כמי שזוכים להיות עדים לשיחה חברית כמעט עם דמות היסטורית, הפונה אלינו, מכירה בנו ואף מתייחסת לקיומנו; מצד שני, רגעי השיא בהם הופכים דבריו של היטלר הקשיש לנאום חוצב להבות, בדומה לאלה שהובילו את העם הגרמני לתמוך במשנתו הגזענית ובהוצאתה המזעזעת לפועל, גורמים לנו לסגת לאחור בבהלה או הפתעה. ברור כי תוקפה של האלימות שאנו מקשרים באופן אוטומטי עם דמותו של היטלר מעולם לא פג, וברור כי הדמות שאנו רואים עודנה אלימה במסתרי ליבה המזדקן. הישות המאיימת הזו יושבת ממש מולנו, מרחק פסע מאיתנו; אנו יכולים, על נקל, לשלוח ידינו אליה. וגם אם לא מדובר באיש עצמו, משהו קמאי בנו עדיין בוטח בייצוג הזה במידה כזו שאנו מסוגלים להיות אלימים כלפיו.

בשיחה שלאחר ההצגה (עניין ייחודי לתיאטרון החדר) צפים ועולים רגשות סותרים: הצופים מדווחים כי חשו בהלה מעצם ההבנה כי פיתחו חמלה כלפי דמות שלילית כל כך; אחת מהם אף מדווחת כי חשה בעתה אמיתית לנוכח ייצוגו של היטלר. כצופים יהודים במדינת ישראל למודת הקרבות, אנו חשים באופן אוטומטי סלידה מדמותו של היטלר, ואנו נאחזים בסלידה זו כאילו היא מגדירה את עצם היותנו, כאילו היא לב הזהות היהודית; קשה לנו לדמות בליבנו כי האיש אדם היה ולא מפלצת, כי היו לו ידידים ואהבות ותחביבים. אנו מתקשים לקבל את המחשבה כי הדמות מעוררת החלחלה שלמדנו לתעב ולהוקיע מגיל צעיר היתה בסך הכל בשר ודם, ולו היה האיש חי כיום (למעשה, בשנות ה-80 של המאה ה-20, בהן מתרחשת ההצגה) היה הגוף בוגד בו כפי שהוא בוגד בכל בן אנוש.

היטלר של אמיר אוריין מבקש למעשה שיניחו לו לנפשו. הוא מבקש, אולי, שאנו כיהודים נחדל להשתמש בדמותו להגדרת קווי המתאר של זהותנו.

היטלר. וגם קוואקר, בלונדי ואווה בראון: הוידוי האחרון

תיאטרון החדר

מאת: טובה רוגל ואמיר אוריין

בימוי: אמיר אוריין ואבי גיבסון בר-אל

משחק: אמיר אוריין