לחיי חוסר הודאות

על ההצגה "חלילה"

מאת: אחינעם אלדובי

אנסמבל "תיאו-טרון" הירושלמי, שמצא את ביתו ואת במתו בתיאטרון החאן, יוצר ופועל מתוך לימוד מעמיק, והלימוד ניכר ברעיונות היפים ובמורכבות של ההצגה החדשה שלו, "חלילה", ובצורה בה היא מביאה משהו רענן, מקורי ומפתיע. ההצגה מגוללת את סיפורה של מיקי, שחקנית ואמא צעירה המגיעה לאודישן בתיאטרון בו מטשטשים הגבולות בין העולם הבדיוני לעולם בו היא חיה. מיקי נעה על אותה במה בין העיר "חלילה" שם מתרחשת ההצגה אליה היא באה להיבחן, לבין אולם התיאטרון בו היא מנסה למצוא את הסיבה לכך שהגיעה לאודישן, ואיך לעזאזל היא יוצאת ממנו.

ביצירה עולים נושאים מטא-תיאטרוניים, בכפל הבדיוני בין הדמות – אחינעם, השחקנית – מיקי והשחקנית שמשחקת את השחקנית – נתנאלה. היכולת לחוות את הכפל הבדיוני, ואף את השילוש התיאטרוני, מתממשת באמצעות הבחירה להתמסר לבדיון, כמו שמזמינה מקהלת הפרשנים הפותחת את ההצגה: "לשכוח" או בעצם "להאמין", כי רק כך התיאטרון עובד, וזו הסיבה שבגינה באים אליו, לחוש "רגע אמיתי" בעולם בדיוני. לא בכדי, ההצגה מבוססת על פרשיית "עגלה ערופה" המופיעה בתנ"ך (דברים, כ"א) לפיה אם גופת אדם נמצאת בשדה ולא ידוע מי הרג את האדם, על הנהגת העיר הקרובה ללכת למקום הרצח ולקחת אחריות על המעשה. חברי האנסמבל לקחו את נושא חוסר הידיעה שמזמנת פרשייה זו ובחנו מה קורה כשאנחנו לא יודעים? מהן ההשלכות המוסריות, הפוליטיות והחברתיות הנובעות מאי הידיעה ומהם המניעים האישיים המקדמים את המעשים? שאלות על רדיפה אחר הידע: החוקתי או האקדמי, על הקשר בין ידיעה לאמת, ובכלל, מאיפה נובע הצורך לדעת כל כך כל הזמן?

חלילה - יעל אילן

"חלילה" | צילום: יעל אילן

שאלות אלו ואחרות בוחנת ההצגה דרך הצבת שתי ערים נגדיות זו מול זו: "חלילה", בה אין מקום לחוסר ידיעה וכל דבר נלמד מוסבר, מובהר ומבואר, והעיר "לכאורה" בה חוסר הידיעה, האפשרות להרהר ולהיות לא החלטי הוא אידאל כשלעצמו. בתווך בין שתי הערים ושתי תפיסות העולם, בלב הקונפליקט, מנסה מיקי השחקנית לגשר, לאזן ולמצוא את עמק השווה, ולהבין שלפעמים צריך לדעת שלא יודעים.

את הקונפליקט היפה הזה מגישים חברי אנסמבל "תיאו-טרון" דרך מחזמר סמי-אלגורי העשוי היטב. המחזה והלחנים שכתב יונתן בלומנפלד, שגם ביים את ההצגה, משלבים סלנג ומליצה מתובלים בנונסנס ומוגשים במשקלים וחריזה היוצרים קצב, עומק והומור. הלחנים מורכבים ממעברים א-טונלים היוצרים זרימה וצרימה ויוצרים את האופי הקליל ובו זמנית עמוק של ההצגה.

השחקנים נועם דוד בוקובזה, בצלאל בורוכב ואריאל כהן סקלי משמשים כמקהלה המלווה את ההצגה כקבוצת פרשנים, חברי מועצה ותפקידים נוספים. הם נעים בקלילות תוך נגינה, שירה משחק ותנועה בין גילום מלא ועשיר של דמויות השונות מאד אלו מאלו. לצדם, משחקת אביה ברוש כיושבת ראש המועצה ומציגה משחק חד, מבהיק ומעולה, ונתנאלה תירוש המגלמת באומץ את מיקי השחקנית, תפקיד מאתגר של אדם "מציאותי" המתנהל אל מול דמויות בדיוניות וגרוטסקיות. האנרגיה של השחקנים כיחידים וכקבוצה פורצת ומעל הכל, ניכר שהם נהנים על הבמה. עיצוב הדמויות הגרוטסקי והקריקטוריסטי פועל ברוב הזמן לטובת ההצגה, למעט הפעמים בהם הקריקטורה קונקרטית מדי וניתן לתת לה שם והגדרה, דבר הפוגם בשפת ההצגה המתרחשת אי שם בעיר "חלילה".

חלילה3 - יעל אילן

צילום: יעל אילן

טביעת עינה של טל קון מעצבת התנועה ניכרת בעבודה הפיזית המצוינת של הדמויות והמתח המיזנסצני המהודק על הבמה, וטביעת ידה של הדרמטורגית שלומית כהן סקלי מורגשת בהידוק המרכיבים השונים להצגה משוחקת היטב שאין בה רגע דל. ההצלחה המרכזית של ההצגה טמונה בעיצוב הבמה והתלבושות של יערה צדוק ועבודת התאורה היפה והמדויקת של אסי גוטסמן. עיצוב התלבושות, המבוסס על פאות מסוגים ובעיצובים שונים, הנו חכם, יצירתי עד מאוד ומעביר בפשטות רעיונות גדולים. בדומה, התאורה יוצרת רגעים ומקומות באלגנטיות.

העיר "חלילה", על דמויותיה וחוקיה, מעוצבת היטב, וכן מפגש הבאטל-ראפ רווי ההומור והמפתיע עם חברי מועצת "לכאורה" (המכהנים ברוטציה) מעולים אף הם. ההצגה הצליחה להציג קונפליקט אמיתי וטוב, טוב כל כך שסיפור המסגרת של מיקי האם הטרייה והשחקנית האבודה מחליש אותו. נוכחותה מדגיש את הפער בין העולם הבדיוני לעולם המציאותי, אך חיבורים אלו לא היו מדויקים דיים ורידדו את העלילה וההתרחשות. הוספת רובד פסיכולוגי של נטישת אם ומתוך כך קושי באמהות, הוא נושא כשלעצמו ועם שלל הרעיונות האחרים ושפת ההצגה, ניכר מעט בתלישות.

חלילה2 - יעל אילן

צילום: יעל אילן

בנוסף, סיום ההצגה בקתרזיס של מיקי הפותרת את הכשל הפסיכולוגי שלה מול האמהות דרך התיאטרון משאיר טעם רע של רמייה, כמו סנופקין המגלה שהמומינים לא היו אלא רק חלום (ששמעתי שגם זו פיקציה). הקהל התמסר לאמונה בבדיון ומתעורר בסוף ההצגה לגלות ש"חלילה" היא מבחן, קונספיקציית אודישן שמטרתה ליצור רגע אמיתי בו מיקי-אחינעם מבינה למה היא באה לתיאטרון והופכת להיות אמא טובה יותר ויודעת פחות. סיום זה שבא לאחר התאחדותם של יו"ר מועצת "חלילה" עם יו"ר מועצת "לכאורה" המסתיימת במילים "אולי במקום לצאת למלחמה, נצא לדייט?" אמירה הזועקת את אותה אמרה נושנה "Make love not war", דבר הנותן תחושת קיטש ורוד ודביק, וחבל. בייחוד כשמדובר בהצגה שעוסקת באי ודאות, הייתי מצפה לסוף פתוח, המעלה שאלות נוספות.

ההצגה עוסקת במוות המהווה בסיפור 'עגלה ערופה' בתור מקור אי-הודאות היוצר את הספק, אך עם זאת המוות הוא גם הדבר הוודאי היחיד, שקרה ושיקרה לכל אחד. בשל כך, נוצר כאן היפוך – המוות הוא הודאות והחיים הם הספק, ואם החיים הם הספק, הרי שהידיעה היא המוות. לחיי חוסר הודאות.

"חלילה"

אנסמבל "תיאו-טרון"

ניהול כללי ואמנותי: נתנאלה תירוש

מחזה, לחנים ובימוי: יונתן בלומנפלד

שחקנים: אביה ברוש, אריאל כהן, בצלאל בורוכוב, נועם בוקובזה, נתנאלה תירוש

יעוץ אמנותי: אודי בן משה

דרמטורגיה: שלומית כהן סקאלי

ליווי תוכן: יוסי פרומן

עיצוב תנועה: טל קון

עיצוב תפאורה ותלבושות: יערה צדוק

עיצוב תאורה: אסי גוטסמן

 

מועדים עתידיים: 

20/2/2020 | 21:00 | תיאטרון החאן

לדף הפייסבוק של "תיאו-טרון" – הקליקו על הלינק

והגיבור הוא… היא…

על ההצגה "עלי באבא וארבעים השודדים"

מאת אורית איזנשטיין

האורות כבים, אורות הבמה נדלקים, וחבורה עליזה של שחקנים עולה על הבמה עם תופים ודרבוקות ומתחילה בתיפופים קצביים, השחקנים לבושים בתלבושות צבעוניות והקהל נסחף בהתלהבות ומצטרף במחיאות כפיים לפי הקצב. הבמה צבעונית ומלאה בשלל אביזרים בסגנון אתני, שטיחים פרסים פרושים על הבמה, התלבושות מעוצבות בסגנון אלף לילה ולילה, ולכל השמחה הזו מצטרפים שלושת גיבורי ההצגה – עלי באבא, חברו קאסם וחברתם מרג'נה. איזה כיף להתחיל ככה את שבת בבוקר.

בסיפור המקורי, עלי באבא היה אדם מבוגר (כן, כן, הלכתי למקורות כדי להתעדכן בתולדות העלילה), קאסם היה אחיו ומרג'נה היתה המשרתת של האח, ואחרי הירצחו עברה לעבוד אצל עלי באבא. באופן כללי, העלילה המקורית רוויה באלימות קשה ותיאורים מפחידים, ואינה מותאמת לילדים צעירים. היצירה שנכתבה "בהשראת המעשייה המפורסמת", כפי שנכתב בפלייר ההצגה, הפכה את שלושת הגיבורים לנערים צעירים יתומים העסוקים בהישרדות היום יום, ועושים זאת בהרבה מרץ ושמחת חיים.

עלי באבא2 - כפיר בולוטין

עלי באבא וארבעים השודדים | צילום: כפיר בולוטין

צילו

ככל שההצגה מתקדמת זה הולך ומתבהר, עלי באבא הוא לא עצם העניין וגם לא קאסם, גיבורת ההצגה היא לא אחרת מאשר מרג'נה (בל וענונו המצוינת), הנערה התוססת שהיא מעין אדפטציה לדמותה של שחרזדה שסיפרה את סיפורי אלף לילה ולילה. מרג'נה ממציאה סיפורים סוערים, סוחפים ומסקרנים, מספרת אותם לעוברים ושבים בהתלהבות גדולה וזהו מקור פרנסתה העיקרי.

עלי באבא - כפיר בולוטין

צילום: כפיר בולוטין

ההצגה שמה במרכז שני ערכים חשובים לחיים, מוסר וחברות. מוסטפא השודד הראשי מציג את עיסוקו כגנב כחוסר ברירה – הזהב קורא לו לבוא לשדוד אותו, אין לו ברירה אחרת. הוא עושה את זה בשביל הזהב שמבקש להיות אצלו, זה בשביל אחרים לא בשבילו. כך הוא שר, וספק אם הילדים הצופים בהצגה קונים את זה או מבינים את ההומור הסמוי כאן. לעומתו, עלי באבא לא מסכים לקחת דברים שהם לא שלו, הוא נדיב, צנוע, וכאשר הוא מגיע למערה של הגנבים הוא מצהיר שהזהב צריך להיות מוחזר לבעליו. כאן עולה הקונפליקט – קאסם שטוען שהם חולמים להיות עשירים והנה יש להם הזדמנות. אף אחד מתושבי הכפר לא דאג להם אף פעם ולכן אין סיבה שהם ידאגו להם ויחזירו להם את השלל. עלי מסרב אבל קאסם מתעקש.

כתוצאה, קאסם נתפס על ידי השודדים, אך משוחרר על ידי חברו עלי, השודדים כמעט ומצליחים להסית אותו לצד שלהם, אבל החברות האמיתית, נטולת ההתחשבנויות, מנצחת בסוף. לצדה יש תמורה, תושבי הכפר ששמחו לקבל את הזהב שלהם בחזרה אספו כסף ופתחו לשלישיה מסעדה כמו שתמיד חלמו שתהיה להם. על אף תפקידם השלילי, השודדים הם החלק הקומי של ההצגה, הרבה סלפסטיק ושודד אחד המפיק קולות מוזרים שרק השודדים יכולים להבין את המשמעות שלהם, ואת הילדים זה קורע מצחוק.

ההצגה צבעונית, מוזיקלית, מצחיקה, עם מסרים חינוכיים שחלקם מתאים לגילים הבוגרים וחלקם גם יצליחו לחלחל לצעירים יותר. יש בהצגה הזו בדיוק מה שהילדים אוהבים ומה שההורים מצפים. תיאטרון אורנה פורת מתאים את ההצגה לגילים 12-6, הצאצאית הפרטית שלי בת ה-10 נהנתה בעיקר מהקטעים הקומיים, אבל לדעתי בני 12 הם קצת בוגרים מדי להצגה זו.

עלי באבא וארבעים השודדים

תיאטרון אורנה פורת לילדים ולנוער

בהשראת המעשייה "עלי באבא וארבעים השודדים" מסיפורי לילה ולילה.

מחזה: שירילי דשא ורועי שגב

בימוי: שירילי דשא

משתתפים: רועי גוראי, אור אדרי/אריק רינט, בל וענונו/רעות אלוש, ורד אבידן/מור ענטר/אביה ברוש, איציק גולן, יונתן אבינועם, לישי זטלאוי, אורי עטיה/יקיר שוקרון.

תפאורה: נאוה שטר

תלבושות: לימור הרשקו

מוסיקה: ליאור רונן

כוריאוגרפיה: רוני ברנדטשטטר

הדרכת כלי הקשה: ארז מונק

הדרכת טקסט: מרגלית גז

אביזרים: נרקיס אלבה

ע. במאית: דוראל בן אהרן

מועדים נוספים:

28/12/19 | 10:30 | קלצ'קין, מוזיאון ארץ ישראל

1/2/20 | 10:30 | תיאטרון הקאמרי (קאמרי 1).

16/5/20 | 10:30 |  תיאטרון הקאמרי (קאמרי 1).

הקיץ נושך בכיסם של השחקנים

פוסט אורח מאת אביה ברוש

(התפרסם לראשונה באתר פייסבוק. מרתה יודעת ראתה, אהבה וביקשה מאביה להתארח)

לוקחת אוויר עמוק ומכניסה את כולכם לכיס שלי.

אם אתם חברים שלי פה, וכמובן גם במציאות, וודאי ראיתם/ שמעתם פרסומים רבים אודות מעלליי בחודשיים האחרונים, שהיו עמוסים ונפלאים. ודאי חשבתם- יופי! היא עובדת המון ובטח גם מרוויחה כסף לא רע.

המציאות עגומה חברים.

המציאות כרגע היא שאין לי כסף בכלל. והאבסורד הוא שאני עובדת. אז זה לא שיש לי זמן לעבוד במשהו אחר. אני פשוט עובדת בחינם, או על כסף שיגיע ב-'שוטף+ חפשי אותנו'. כשיגיע כסף מסל תרבות, או מחזרות ששולם עליהן (וזה נדיר) בחודש מרץ והן נמשכות עד עכשיו, או מתמלול מהבית, עליו אני מרוויחה 4.5 שקלים לעמוד, שזה בערך 18 שקל לשעה עבודה.

הקיץ נושך בכיסם של כל השחקנים, תדעו שבכל הפסטיבלים השחקנים לא מקבלים כסף בכלל/ מקבלים ממש מעט. בפרינג' אין מה לדבר, בעיקר כשיש קאסט של 10 משתתפים, בעיקר כשאין תקציב לשיווק, בעיקר כשצריך לשלם למפעילים. על ההצגות של תורה של אשת השגריר למשל הרווחתי בין 30-60 שקל בממוצע.

אני משלמת לביטוח לאומי (כ-400 שקל בחודש!!!), ואם אעבוד כשכירה הם ייקחו ממני כסף נוסף כל חודש, חוץ מזה שיורד בתלוש המשכורת, כי בהיגיון המוזר של מדינתנו, אם אתה גם שכיר וגם עצמאי – אתה צריך לשלם עוד כסף לביטוח לאומי, על כל אחד מהם בנפרד אבל גם תוספת קטנה על שניהם יחד (שמישהו יסביר לי למה). אני עדיין משלמת על הלוואות שלקחתי כדי לממן את הלימודים והמחייה באותה תקופה, אפילו שעבדתי גם כסטודנטית (ומי מכם שלמד/ לומד משחק יודע כמה זה קשה לעבוד בתקופת הלימודים). אין לי גב של הורים יציבים כלכלית. אמא שלי תעשה הכול בשבילי, אבל היא לא יכולה לייצר בשבילי כסף.

במציאות בה אנו חיים להיות אמן נחשב פינוק ומותרות, אם את רוצה להרוויח כסף תעבדי כמו כולם ואל תתבכייני, את עושה הצגות ונהנית, לכי תעבדי כמו בן אדם, מה את תורמת לחברה/ למדינה (מלבד מיטב כספי לביטוח לאומי ולמיסים). במיוחד בימים שאנו נמצאים, כשגלי פיטורים איומים שוטפים את הארץ. זה כבר לא משנה אם אתה אקדמאי, או איזה מקצוע יש לך. החרב מונפת מעל ראשך.

כל אחד מדבר מתוך הכאב שלו. קשה לי מאוד לספר לכם את הדברים האלה. אני לא ממורמרת, אני פשוט במצוקה כלכלית אמיתית. קיבלתי מכתב התראה מהבנק שעלה לי 90 שקלים. וזו ממש לא הפעם הראשונה. החודש, למשל, ארוויח סכום כולל על עבודתי של 3550. עכשיו אספר לכם מה עשיתי החודש. כל יום חזרות. לשלושה דברים שונים. הופעתי 9 פעמים בפסטיבל ניסוי כלים עם הדוד מקס. עשיתי ארבע הצגות מרתון לשלוש הצגות שונות (הצגה אחת לאגדת נער ונערה, הצגה אחת לאיחור האחרון, שתי הצגות לעדות). עשיתי את מזוודות ומציאות פעמיים. את דמעות של אריה פעם אחת. את אשת השגריר פעמיים. את פסטיבל בא לבאסטה 3 פעמים. הכסף, אגב, יגיע ככל הנראה בשוטף+60, כלומר בתחילת נובמבר. יהיה כבר קריר אז.

אני לא רוצה לעבוד בשום מקצוע אחר. אלה החיים שלי. זו הבחירה שלי. אני לא איישר את עצמי לשום קו כלכלי דמיוני, שאנשים שלא נוגעים לחיי החד-פעמיים קבעו. מאז שסיימתי את הלימודים (3 שנים) אני עובדת רק במשחק ובמה שקשור אליו. אני לא מתכוונת לשנות את זה. אני כן צריכה לאכול ולשלם שכר דירה ולקנות דברים ללייני ולנסוע ברכבת ולצאת לשתות בירה. אני כן מחפשת עבודה מהבית, שאוכל לשלבה עם אורח החיים שלי.

זה כן מקצוע. כן למדתי אותו שלוש שנים. אני משקיעה בו. אני רואה בו דרך חיים. לכן זה מרתיח אותי, בכל פעם מחדש לשמוע את המילים הציניות של הלא- משלמים- "זה אמנם בלי כסף, אבל זו חשיפה, יבואו הרבה אנשים חשובים לראות, זה להיות במקום הנכון בזמן הנכון"- ככה מנצלים אמנים. ככה. במילים האלה. ועם חשיפה אי אפשר ללכת למכולת (שאגב, עניין ה"חשיפה" זה בולשיט מארץ הבולשיטים). וכמובן שהמפיקים מרוויחים כסף והעירייה משלמת על הפסטיבלים מכספי המיסים שלנו וכו' וכו' וכו'.

מה אני רוצה לומר בכל זה בעצם?

קודם כל, בעיקר לשאול אם מישהו מכם יודע על עבודה שאפשר לעשות אותה מהבית עבור יותר מהסכומים אותם הרווחתי בתמלול. הקלדה, הזנה של חומרים לאינטרנט, כתיבה, משהו חופשי בשעות, כי שוב, אני בחזרות והצגות בבקרים. שנית, לספר לכם קצת מה זה אומר לעשות פה אמנות. וללחוש לכם שבכל פעם שאתם קונים כרטיס להצגת פרינג' בהנחה/ מבקשים חינם, זה יורד משכר השחקנים ישירות. שלישית, להצהיר קבל עם ועדה שאני לא מתכוונת להפסיק לעשות מה שאני אוהבת, מה שאני מאמינה בו. חיים בלי אמנות הם לא חיים, גם למי שאינו אמן.

רות סוף. לוחצת על פוסט ומקווה לטוב.