דם נוטף על השיש

ביקורת ההצגה "אלקטרה"

מאת: אירית ראב

מחזות טרגיים, כגון טרילוגיית האוריסטיאה, אדיפוס ואחרים, מהווים במהותם משוכה מאוד מאתגרת בעבור כל יוצר תיאטרון שהוא. אמנם הנושאים שהם מציגים רלוונטיים היום עד כאב, אבל השפה היא אחרת, הערכים הם אחרים, והמציאות שעל הבמה לעיתים קצת קשה לעיכול. רבות הן ההצגות המנסות להציג את המחזות הקלאסיים הללו בדרך שונה וייחודית. במרבית המקרים, הן נכשלות. "אלקטרה" של תיאטרון הקאמרי מצליחה להוכיח אחרת.

המחזה "אלקטרה", מאת סופוקלס, מציג את נקודת מבטה של אלקטרה המבקשת לנקום את מותו של אביה, אגממנון. תקציר הפרקים הקודמים: אגממנון, מלך יוון, יצא למלחמת טרויה, אולם תוך כדי נתקל בקשיים רבים, חלק מהם בגלל יהירותו. בכדי להסיר קשיים אלו ולגרום לאלים להיות לצדו, החליט/אולץ להרוג את בתו איפגניה ולהעלות אותה כקורבן לאלים. לאחר מותה, האלים היו בעדו והוא הצליח לנצח במלחמה. כשחזר לארמונו, אשתו המלכה קליטמנסטרה רצחה אותו, ביחד עם מאהבה איגיסטוס, כנקמה על מות בתה. הבת השנייה, אלקטרה, ביקשה להגן על חייו של אחיה הקטן, אורסטס, ולשמור שאופציית הנקמה תמומש ביום מן הימים, ושלחה אותו לגלות עם משרת נאמן.

במחזה, המתרחש מספר שנים לאחר מכן, אלקטרה עדיין כועסת, עדיין רוצה נקמה. משפחתה, ובייחוד המלך והמלכה, מתייחסים אליה כאל שפחה הכפותה לביתה. ורק כשהמלך אינו בבית, היא מעיזה להגיד את שעל לבה. היא מסתובבת עם חברותיה הנאמנות, בנות המקהלה, המגוננות עליה ומגנות כל מילה שלא במקום, כל מילה שעלולה להשתמע ככעס שלא לעניין, כגץ של נקמה. במהלך המחזה, לאחר שמבינה שאחיה אינו בחיים, אלקטרה מחליטה לעשות מעשה, ולעזאזל ההשלכות. אולם לקראת סוף המחזה, אחיה מתגלה בפניה במלוא הדרו, ויחדיו הם מוציאים לפועל את הנקמה המיוחלת ורוצחים את הזוג המלכותי.

אלקטרה

המחזה "אלקטרה" זכה לאינספור עיבודים בימתיים בכל רחבי העולם, ואף תרם לכתיבתם של יצירות אחרות. גם בארץ, ההצגה עלתה כמה וכמה פעמים, במסגרות רפרטואריות, בפרינג' ואף באקדמיות ובסטודיות לתיאטרון. העיבוד הבימתי של הקאמרי, בניצוחו של כפיר אזולאי, מצליח איפה שיוצרים אחרים נכשלו ומעניק נקודת מבט מודרנית ורלוונטית למחזה הקלאסי.

ישנם מספר אלמנטים אשר הופכים את ההצגה הזו למוצלחת ביותר, אפילו אעז ואומר ליצירת מופת. ראשית, קאסט ההצגה כולל שחקניות ושחקנים מהשורה הראשונה בתיאטרון, תוך ליהוק מדויק ומעניין. את אלקטרה מגלמת אולה שור-סלקטר, שמתאימה לתפקיד כמו פגיון ליד מונפת. זו לא פעם ראשונה שסלקטר מגלמת את האישה המורדת נגד המוסכמות, זו שזועקת את מה שכולם מעדיפים להשתיק – היא עשתה זאת באנטיגונה, במעיין הכבשים. את קליטימנסטרה מגלמת הלנה ירלובה המצוינת, שלמרות תאונת הדרכים שעברה לא מכבר, השתקמה וחזרה אל התיאטרון ועל כך הצופים יכולים רק להודות. מדובר בליהוק מרתק לטעמי, מאחר ובניגוד לשחקניות שגילמו את המלכה הרוצחת בעבר, לירלובה אין סקס אפיל של רוצחת נקמנית, אלא של דימויים צחים יותר, טובים יותר. אולי בשל כך היא מצליחה לבטא את הלבטים הרוחשים מבעד לשריון הקרח של קליטמנסטרה. אודי רוטשילד מגלם את אורסטס, ועל אף שיש אי-אילו הבלחות מלודרמטיות במשחקו, איכשהו בהצגה מעין זו זה משתלב יפה, אפילו מתבקש. המקהלה, (המגולמת על ידי דנה וישינסקי, הגר דנון, מונה מרקוביץ' מור וליאת שטרן) מהווה עזר כנגדה של אלקטרה, ומשוחקת ומושרת בצורה נהדרת ומרטיטה.

שנית, העיצוב הבימתי, שנעשה על ידי פולינה אדמוב, והוידאו ארט, שעוצב על ידי יואב כהן, הופך את הטרגדיה הזו למודרנית וקלאסית בעת ובעונה אחת.  על הבמה, הבנויה כמשולש גדול, ישנו כיסוי דמוי שלג, שכל תנועה עליו מגלה תחתית אדומה כדם. הקירות מכוסים לוחות בטון אפורים. בעומק הבמה, ישנה נישה מצופה שיש לבן ובוהק, עליה נתלה ספסל לבן. בין המעטה השלגי לבין הנישה השיישית מפריד מסך כאילו שקוף הנראה כמו כניסה לחנייה ביתית בבית בפרברי אמריקה, כזה המכסה בתמימות את הסודות המוגלתיים. במהלך ההצגה, הדם הניגר אינו מופיע רק מהדמויות הנרצחות, אלא גם מאלמנטים עקיפים, כגון האותיות הזועקות אותן רושמת אלקטרה על קיר השיש, מילים אותן ממהרות בנות המקהלה לנגב. כמו עלי הכותרת של הפרחים האדומים, אותם מבקשת כריסטומיס, אחותה של אלקטרה, להניח כמנחה על קבר אגממנון. וכמובן, הרצפה שנחשפת בכל צעד וצעד של רגלי השחקנים. בנוסף לאלו, הוידאו ארט מצליח להעשיר את החוויה התיאטרונית אלפי מונים ומציג מבחר סרטונים המשתלבים באופן הדוק עם יתר האלמנטים התיאטרליים בהצגה – בין אם מדובר על אלקטרה הצעירה ואחיה הקטן, המרותקים לגופת אביהם המובלת על עגלת מתכת ובין אם מדובר על דימויים נהדרים, כגון נמלים מתרוצצות על עומק הבמה, רגע לפני שהמלכה הרוצחת מופיעה.

בנוסף לכך, המקהלה בהצגה אינה מיוצגת על ידי קטעים מילוליים בלבד, אלא בעיקר על ידי קטעים מוסיקליים מצוינים, שהולחנו ועובדו על ידי אלדד לידור ואלעד אדר.  אמנם, אין מדובר באלמנט תיאטרלי חדשני ופורץ דרך, ורבים הם האמנים שבחרו לעבד את קטעי המקהלה היוונית ולהפוך אותם לכדי קטעי שירה. עם זאת, בהצגה זו מדובר בנדבך משמעותי ביותר, המעלה את ההצגה כולה לטונים חדשים, וסביר מאוד כי לולא היו, משהו בה היה הולך לאיבוד. רק חבל שהקאמרי או לידור לא עשו בחוכמה ושחררו לאחר ההצגה את הפסקול של ההצגה, כי אז הצופים שנהנו מאותם קטעים מוסיקליים יכלו להמשיך וליהנות מהם גם בבית. אם בווסט אנד עושים את זה, למה לא בשאול המלך?

על כל הקלחת התיאטרלית הזו מנצח הבמאי הצעיר כפיר אזולאי. אין מדובר בעיבוד ראשון שלו למחזה קלאסי, הוא עשה זאת היטב ב-"נורה" של תיאטרון באר שבע ו-"הדה גיבלר" בתיאטרון הבימה. אין זו הפעם הראשונה שאזולאי עיבד מחזה טראגי לכדי הצגה מודרנית – בלימודיו בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב הוא לקח את "פדרה מאוהבת" של שרה קיין (המבוססת על "פדרה" מאת סנקה) ונתן לה טוויסט משובח. חדי הבחנה וזיכרון יוכלו לגלות קווי דמיון רבים בין "פדרה מאוהבת" לבין "אלקטרה". עם זאת, מדובר בהישג משמעותי לבוגר החוג הצעיר, שסביר כי יתרום עוד הרבה לתיאטרון הישראלי. כולי תקווה שיהיה נאמן לאמת האמנותית שלו במהלך הדרך, ולא ייכנע לאי-אילו חיות לוחשות המשחרות לטרף.

אלקטרה

תיאטרון הקאמרי

מאת: סופוקלס

תרגום: אהרון שבתאי

בימוי: כפיר אזולאי

משחק: אולה שור-סלקטר, הלנה ירלובה, אודי רוטשילד, דנה וישינסקי, הגר דנון, יגאל זקס, גלוריה בס, מונה מרקוביץ' מור, יוסי קאנץ וליאת שטרן.

תפאורה ותלבושות: פולינה אדמוב

וידאו-ארט: יואב כהן

מוסיקה: אלדד לידור

עיבודים מוסיקליים: אלעד אדר

תאורה: קרן גרנק

ע. במאי ותחקירן: עדו סתר

מועדים נוספים: 6/8/14 20:30 ; 8/8/14 12:00, 21:00 ; 9/8/14 21:00

10/9/14 20:30 ; 21/9/14 21:00 ; 14-15/9/14 20:30 ;

לעוד מועדים: לוח ההצגות של תיאטרון הקאמרי

 

 

כאב של לוחמים

ביקורת על ההצגה "פריחת ההדרים"

מאת: אנה מינייב

בימים אלה, בהם ארצנו הקטנטונת רועשת וגועשת, אני עוצרת לחשוב עלינו כעל עם שלא מפסיק ללחום, עם שמתמודד יום יום עם טראומה, כזאת או אחרת, בצורה מודעת ובצורה לא מודעת בכלל.

ההצגה "פריחת ההדרים", מאת יהושע סובול, ובבימויו ובעיצובו של יחזקאל לזרוב, חושפת איש אחד עם פצע שמעולם לא הגליד, והאיש הזה מייצג אומה שלמה. עוזי, לוחם ביחידת ציידי מבוקשים בעזה, לא מצליח לשמור על שפיותו לאור מצבו המפוצל הנע בין הלוחם שבו לבין האדם שבו. שדה הקרב יכול להותיר פצעים פתוחים, וההצגה הזאת חושפת את השפעתם, את סירחונם ואת הכאב שלא מפסיק, כשמסביב עומדים קרובים, חברים ומשפחה שנושאים עיניים לעבר הלוחמים הדוממים, ומעריצים אותם על שם התואר, על הגבורה, על התעוזה והאומץ, אך מתעלמים בצורה עיקשת מהזכרונות, הצלקות והסיוטים שלא חדלים מלהופיע.

פריחת ההדרים - דניאל קמינסקי

צילום: דניאל קמינסקי

פריחת ההדרים מזכירה לעוזי את פרדסי עזה ולא נותנת לו מנוח, היא משגעת אותו והוא עלול בכל רגע לחשוף את סודו האיום, החלטתו לחסל לוחם אחר המאיים על פעולת היחידה שלו. הסיפור שמספר סובול הוא סיפור אוניברסלי, סיפור המוכר ללוחמים רבים, סיפור של גברים בעיקר, ומה שמאפיין אותו יותר מכל הוא המצפון המכרסם כל יום מחדש ומרחיב אט אט את השריטה.

יחזקאל לזרוב מיקם את הקהל שלו סביב זירה, זירת קרב או זירת אגרוף, ובה הדמויות נעות בחלל קדימה ואחורה בזמן, מתמודדות עם עברן ובעיקר מתמודדות עם המציאות המתהווה והבלתי צפויה. ראוי לציין את צוות השחקנים שעושים עבודה נפלאה, ניסו כאביה המגלם את עוזי הידוע בכינוי הצבאי סובחי, אודי פרסי המגלם את עוזי הצעיר, פולי רשף מנהל החקירה, טום יפת המגלמת את אשתו המותשת של עוזי וסיון לוי שהבמה רק מדגישה את כשרונה הגדול כשחקנית.

ההצגה "פריחת ההדרים" מתארת תמונת מצב למצבה של החברה הישראלית, השרויה בטראומה ומנסה להסתירה בכל מחיר למען המשך תקין של הפעולות שעליה לבצע בכדי לשמור על הסדר הקיים. אז נכון "שקיבלנו פקודות וביצענו משימות" כמו שנשמע מזירת הקרב, אבל המעשים רודפים אותנו וכל מה שנותר מאיתנו הוא רק שאריות של בני אדם…

 

פריחת ההדרים

תיאטרון תמונע

מאת: יהושע סובול

בימוי ועיצוב: יחזקאל לזרוב

שחקנים : ניסו כאביה, פולי רשף, רוני יניב, סיון לוי, אודי פרסי, טום יפת

עיצוב תאורה: נדב ברנע

ע. במאי ועיצוב תלבושות: רוני יניב

מוסיקה: סיון לוי

ניהול ייצור תפאורה ורקוויזיטים: מיכל ענבר, עמית רפאל

ניהול הצגה: עמית רפאל

מועדים נוספים: 21/8/14 20:30 ; 22/8/14 13:00

תיאטרון העולם

על פסטיבל התיאטרון "Theatre der Welt"

מאת: מיה אופיר מגנט

בחודש יוני האחרון, הייתה לי הזכות להשתתף בסדנא בינלאומית לסטודנטים בפסטיבל "Theater der Welt" (תיאטרון העולם) בגרמניה. במהלך הפסטיבל, הוזמנו קבוצות סטודנטים מגרמניה, שוויץ, דרום אפריקה וישראל לצפות בהצגות הפסטיבל ולהשתתף בסדנאות ובדיונים, מה שנתן לי אפשרות להכיר מודל חדש לפסטיבל תיאטרון, להכיר סטודנטים מארצות שונות ולצפות בהצגות שהשאירו בי חותם לשנים רבות. "Theater der Welt" הוא פסטיבל תיאטרון בינלאומי שמתקיים כל שלוש שנים בעיר אחרת בגרמניה. מטרתו למצוא את ההצגות החדשניות ביותר שמייצגות ספקטרום רחב של דעות פוליטיות, חברתיות ואסתטיות. השנה, התקיים הפסטיבל בעיר מנהיים ובמהלך 17 ימים הוצגו בו כ-30 עבודות. אוצר הפסטיבל היה מתיאס לילנטל, לשעבר המנהל האמנותי של HAU בברלין והמנהל העתידי של "Münchner Kammerspiele".

חוץ מהרצון להביא למנהיים מופעי תיאטרון בינלאומי, יוצרי הפסטיבל ארגנו פרוייקטים "תלויים במקום" שהזמינו את תושבי העיר להסתכל עליה מזוויות חדשות. הפרוייקט "X Firmen" כלל שלושה סיורים במקומות שונים בעיר. אני סיירתי (עם שלושה אנשים נוספים) ברובע המהגרים התורכי בעיר. קיבלנו דף עם הוראות הליכה ועברנו בין בחנויות ובתי עסק שבכל אחד מהם היה אמן שעשה פעולה כלשהי במקום. בין המקומות שסיירנו היו חנות תכשיטים, בית משפט, מכון כושר, מספרות, סלון כלות ועוד… חבל שלא כל העבודות נעשו תוך שיתוף פעולה עם הקהילה וכי בחלקן האמן היה מנותק לחלוטין ממה שהתרחש בחנות ורק השתמש בה כבמה במקום לעבוד יחד עם בעלי העסק. לדוגמא, בחנות תכשיטים לקח אותנו הפרפורמר לשולחן נפרד ומעוצב בשונה מכל שאר החנות והציע לנו לקנות "זהב ביולוגי". באותו זמן, המשיכו המוכרים בחנות בשלהם ובכלל לא היה לנו קשר איתם. לעומת זאת, במספרה הוזמנו להיכנס פנימה, לשבת עם הלקוחות ולשתות תה ושמענו את סיפורם האישי של העובדים באמצעות הפרפורמר שראיין אותם והקרין סרט קצר עליהם. התחושה הייתה כי הפרוייקט נעשה יותר עבור "צופים מבחוץ" ולא כדי לחזק את הקהילה או לחשוף את המנגנונים הפועלים בתוכה. למרות זאת, היה מעניין ומהנה לסייר באיזור שסביר להניח שלא היינו מגיעים אליו אחרת ולהרגיש מעט יותר שייכים למקום. עבודה "תלויית מקום" נוספת, שאמנם לא ראיתי אבל ראויה לציון, היא Hotel Shabbyshabby"". במסגרתה, כל אמן יצר חדר מלון קטן במקום מסוים בעיר. העיצוב של כל חדר נבע מהמאפיינים של המקום בו הוצב והמקומות היו מגוונים ויוצאי דופן: בין גדות נהר הריין עד גג המוזיאון לאמנות של מנהיים. כל מי שרצה, יכל לשכור חדר ללילה במחיר של 25 יורו.

ראיתי מספר מופעים (לא מספיק) בפסטיבל, אבל אתמקד בשניים שיצאתי מהם בהרגשה שאנחנו תמיד כמהים אליה בתיאטרון אבל זוכים לה לעיתים רחוקות – קתרזיס. ההצגה הראשונה היא "All the Sky above the Earth (The Wendy Syndrome)" של האמנית הספרדייה אנג'ליקה לידל בשיתוף קבוצת שחקנים נורווגים וספרדים. בהפקה הזאת, לידל שימשה כבימאית, מחזאית, מעצבת ושחקנית, עם זאת, הנוכחות שלה כפרפורמרית היא החלק המשמעותי ביותר ביצירה. קשה לתאר את המהלך העלילתי בהצגה או מה בדיוק קורה בכל רגע, אבל היא סובבת סביב המונח "סינדרום וונדי" שהוא המקבילה הנשית ל"סינדרום פיטר פן" ומתאר נשים שמטפלות בבני הזוג שלהם כמו בילדים ומפחדות להינטש על ידם. במקביל, מתואר בהצגה אירוע של רצח המונים בו נרצחו כ- 100 צעירים שרובם מתחת לגיל 18 באי הנורווגי, אוטויה. שני הסיפורים, הללו משתלבים עם הביוגרפיה של לידל.

המחזה מתחיל כשלידל נכנסת לבמה לבושה בכותנת לילה של וונדי מ"פיטר פן". לידל הולכת בחדר, משמיעה קולות, שורטת את רגלי הכיסאות שנמצאים על הבמה ומדי פעם צועקת "איפה וונדי? איפה וונדי?". בסוף, היא נשכבת על תלולית האדמה, מרימה את השמלה שלה, חושפת תחתונים כסופים מנצנצים ומתחילה לאונן. בהמשך, ישנם פיטר פן וונדי שמבצעים טקסטים מתוך הספר במהירות כמעט בלתי ניתנת להבנה, שתי שחקניות סיניות בתלבושות מסורתיות ששואלות את וונדי מדוע היא באה לשנחאי ומה היא מחפשת שם וגם תזמורת שלמה שעולה לבמה ומנגנת וולסים ושני רקדנים בני שבעים שרוקדים בתלבושות מיושנות. החלק האחרון והמרכזי של ההצגה הוא מונולוג באורך שעה וחצי של לידל מתוך היומן האישי שלה. במונולוג היא מביעה את הכעס והשנאה שלה לאמהות, שחושבות שיש להן חשיבות רק מתוקף היותן אמהות, את הכעס שלה על אמא שלה ואת חוסר היכולת שלה להרגיש שמחה והשנאה שלה לאנשים שמחים בגלל אמה. היא מספרת על המשיכה שלה לנערים צעירים וטהורים וגם "מתוודה" שהיא זו שרצחה את הנערים באוטיה. את המונולוג היא מבצעת עם מיקרופון ביד, אליו היא מדברת, צועקת, מקללת, לוחשת, שרה ומשמיעה קולות. המונולוג נראה מאולתר, אך גם מתוכנן בקפידה וקשה לצפייה.

אורך ההצגה הוא כשלוש שעות ואי אפשר להגדיר אותה באופן מוחלט. היו בה חלקים נפלאים ומרגשים, חלקים משעממים להפליא, מטרידים ודוחים. אבל הרושם של לידל כפרפורמרית על הבמה, בין אם אהבת או לא אהבת את ההצגה, הוא בל ימחה. אף פעם לא ראיתי משחק כל כך טוטאלי, סוחף, מחויב ומטריד. תוך כדי, חשבתי עד כמה הייתי רוצה להצטרף אליה ולצעוק על הבמה את כל הזעם והכעס שלי. ובמובן מסוים, זה מה שלידל עשתה באמצעות המונולוג שלה – צעקה את הכעס ואת הסבל של כולם. לידל הביאה את עצמה עד הקצה והעבירה אות הקהל מסע (ייסורים) שגרם לחוויה מטהרת.

המופע השני הוא "Turbulence (a dance about the economy)" של קית' האנסי ו-circus zero מסן פרנסיסקו שיצרו אירוע Happening בהשראת המשבר הכלכלי בארצות הברית. במופע 14 פרפורמרים והוא בנוי על אילתור בתוך מסגרת מסוימת. המופע מתחיל כאשר הפרפורמרים עוברים בין הצופים, מסבירים להם על מה המופע, מציעים להם שתייה ומזמינים אותם להשתתף במופע מתי שהם רוצים, לקום ולהסתובב. הפתיחה הזאת כבר יוצרת תחושה של קירבה ואווירה פתוחה בין הקהל לבמה, בניגוד לחוויה הרגילה בה לרוב הקהל מנותק מהבמה. הפרפורמרים מתאבקים, רוקדים, מדברים במיקרופון, מתנשקים ומטפסים על הטרפז. הרבה פעמים, המוסיקה היא פשוט חריקות וצרימות מכאיבות לאוזניים ואין כוונה שההתרחשות הזאת תהיה אסתטית או מעניינת, להיפך. נראה שהמטרה היא להיות "חופשיים" עד כמה שאפשר לעשות דברים מטופשים, מכוערים וחסרי טעם. החגיגה הזאת הופכת להיות בקכיאנית וקיצונית יותר בהמשך, כאשר הפרפורמרים שרים יחד שירי גוספל, מתפשטים, שופכים מים ומחליקים עליהם, ואף משתינים על הבמה.

המופע הזה מעלה הרבה שאלות על השתתפות קהל ועד כמה באמת היה ניסיון לשלב את הקהל במתרחש. לדוגמא, די ברור שאקט של השתנה על הבמה ירחיק את רוב האנשים. בניגוד להתחלה, בה חלק מהצופים שמחו מאוד לדבר עם הפרפורמרים ולרקוד איתם, ככל שהמופע התקדם הקהל דבק לכיסאות כמו בהצגה רגילה. ברור לי שהדבר תלוי בדינמיקה בין הקהל והמופיעים ומשתנה בין מופע למופע, אבל עדיין, אני חושבת שאפשר היה לחשוב על דרכים לקרב את הקהל יותר. נקודה נוספת למחשבה היא הגבולות שלכאורה היו פרוצים לגמרי, אבל למעשה היו עדיין סגורים. אמנם בערך כל מה שהיה במופע הוא עדיין טאבו (בטח בארץ), אבל עדיין במסגרת גבולות מאוד ברורים בין קהל ובמה, גבולות שלא נפרצים יותר מדי (לטעמי). האם הם צריכים להיפרץ יותר? אני לא חושבת. אבל כשיש ניסיון להיות חופשיים לחלוטין, אבל אין באמת אפשרות לעשות זאת – זה גם מעלה שאלות כמובן.

האם המופע הזה, שנראה כמעט כמו שחזור של אירוע חי בניו יורק של שנות ה-70, עדיין רלוונטי גם היום? לטעמי, הצגת גוף עירום ולא מושלם על הבמה, גוף שעושה פעולות לא יפות ולא נחמדות ולפעמים גם דוחות, היא פעולה עם משמעות פוליטית רבה. המופע היה מאוזן בין רגעים של כאוס וכיעור לרגעים הרמוניים ואנושיים מאוד. באופן אישי, הרגשתי שהצפייה בפרפורמרים שלא מנסים להיראות יפים, מוכשרים או מעניינים, שיחררה גם אותי מהצורך החברתי להיראות חכמה, יפה או מעניינת וגרמה לי לרצות להישאר ולצפות בהם עוד כמו בטקס מהפנט. זאת הייתה הילולה משמחת שגם העלתה הרבה שאלות חברתיות ואמנותית.

שתי ההפקות שבחרתי להתמקד בהן אינן "תיאטרון" במובן המוכר. הן משלבות ריקוד, שירה, פרפורמנס, מוזיקה ועוד ולא עוקבות אחרי נרטיב ברור. בשתיהן יש מרווח זמן לשעמום בו הקהל מהרהר או אפילו מנמנם ואחר כך חוזר להתרחשות. היוצרים מעזים ללכת נגד היפה, הנוח, הנכון והתבניות המוכרות כדי ליצור משהו שהם מאמינים בו ללא פשרות. אלו יצירות "מלוכלכות" ולא סגורות או "עשויות היטב" כמו מה שאנחנו רגילים לחשוב עליו כתיאטרון טוב ודווקא משום כך הן מאתגרות את התפיסות שלנו ומזמינות אותנו לפתוח את המחשבה ואת הטעם האמנותי שלנו.

בחרתי לכתוב כאן רק על כמה הפקות אבל הפסטיבל עצמו יכול לשמש דוגמה להתנהלות של פסטיבל תיאטרון. עם החזרה לארץ, נשארתי עם חוויות הפסטיבל פוקחות העיניים, אבל גם עם מחשבות טורדניות על מצבנו בארץ. על כמה זה חשוב שפסטיבל תיאטרון יחפש את החדשנות האמנותית הבלתי מתפשרת לצד עבודות שנעשות למען ועם המקום בו הן מתקיימות ותוך כדי בניית קהל צופים וטיפוח של סטודנטים ואמנים צעירים. אני לא יודעת האם וכיצד נוכל להגיע בארץ למקום דומה מבחינת התפיסה האמנותית והניהולית, אבל זאת בהחלט יכולה להוות דוגמא עבורנו, משהו לשאוף אליו.

משחקי תיאטרון

תפזורתזה

בתפזורת שלפניכם ישנם מספר שמות של מחזות, חלקם מודרניים חלקם קלאסיים, אך לכולם יש מכנה משותף. רמז: זה קשור לימים בהם אנו נמצאים כעת… בתקווה לימים שקטים יותר.

עדיף לשחק בטבלט, או מחשב אישי, או, מיין גוט, להדפיס ולשחק ישר על הנייר.

ל י ז ס ט ר ט ה ו כ ל ו
ה מ י ג י ע ו מ ח ר צ ו
ה ח א נ ט י ג ו נ ה י י
פ נ ש י ט ר ו י ה ח ד ק
צ מ ע ה ב י ו א י ד ע ד
ט ה מ ל ט מ מ ל ו כ ר פ
ל ח ש ו ו י צ ק ג כ ל ת
א ג מ מ נ ו נ ט ד ק ט א
ה נ ח ש ו ל מ ר ה ס א ד
ת ו ד ש ב כ ל ה א ו ה א
ה מ ח ב ר ת ה ג ד ו ל ה
ל ת ו פ ש כ מ ה ד י צ י
ר ' צ ר ד ה ש ל י ש י ל

האם, הבת והגיבור הנעלם

על ההצגות "כל יום חמישי", "טיפול 10,000" ו-"מי גיבור?!"

מאת: אירית ראב

אחד מתיאטראות הפרינג' השוקקים של היום הוא תיאטרון הסימטה. אז נכון, צריך להדרים עד ליפו, לצלוח את שדרות ירושלים ולעלות עד למדרחוב אבני השיש או לנסות ולמצוא חנייה בחניון המאתגר. ונכון, במרבית המקרים, מגיעים ממש על הדקה האחרונה וצריך לרוץ, ואם זה בחודשי הקיץ מגיעים ניגרי זיעה אל האולם ואז יש לנפנף בתוכנייה, אם זכרת לקחת אחת כזו. בפעמים אחרות, מגיעים מוקדם מדי ואז צריך לשרוף זמן, אבל היי, יש על המדרחוב את אחת מהיוגורטריות הטובות בארץ… אבל אם נשים את כל זה בצד, מדובר בתיאטרון קטן המציע מגוון די גדול של הצגות. במקרה, או שלא, יצא לי לאחרונה להגיע לשלוש הצגות של תיאטרון זה – "כל יום חמישי", "טיפול 10,000" ו-"מי גיבור?!".

"כל יום חמישי", מאת ובבימוי אלירן כספי, מספר על שלושה דורות במשפחה אחת, שסודותיהם מתגלים תוך כדי קפיצה מן ההווה אל העבר, וחזרה להווה. אלי מבקש למצוא משמעות לחייו, ולפענח את אותו סוד שמתעתע בו שנים. תוך כדי הוא מנסה להתמודד עם אמו המאתגרת, אשתו הדורשת, ילדתו שזה עתה נולדה והמאהבת מהאינטרנט שמעשירה את חייו והורסת אותם בעת ובעונה אחת. מבין השחקנים שעל הבמה, מתבלטת אורה מאירסון. היא מצליחה לגלם הן את האמא והן את הסבתא (אמה של אם הגיבור) בצורה משכנעת למדי ולהעניק לכל דמות את הגוונים והרבדים המאפיינים אותה. לאחרונה, ניתן לראות שכוכבו של כספי דורך בשמי התיאטרון הישראלי, כשמאחוריו הישגים בולטים כגון "שייכת" שעלה לאחרונה בפסטיבל התיאטרונטו, "קילר ג'ו", "תיק טיק" ועוד. היתרון המשמעותי של כספי, שאני מקווה שבאמת יוביל אותו גם בעתיד, הוא שהוא נותן דרור לאהבת התיאטרון שבו, ואינו בולם אותה תחת סורג ובריח של תירוצים.

כל יום חמישי

כל יום חמישי. צילום: רדי רובינשטיין

"טיפול 10,000" מהווה יצירה די יוצאת דופן בשדה התיאטרון הישראלי. ההצגה, המגולמת על ידי אם ובת, מספרת את סיפורה של אירית שלכבוד יום הולדת 60 קיבלה מתנה מחברתה הטובה סדנא אצל מנחת הסדנאות הטובה ביותר בארץ. עם זאת, כשהיא מגיעה אל אותה מנחה, היא מסרבת לקבלה מאחר ואירית לא משוחררת דיה, והיא שולחת אותה לשלל של סדנאות ממינים שונים ומשונים בכדי לקבל טיפול 10,000 של הגוף והנפש. רק  לאחר מכן תוכל לעזור לה. אירית יוצאת למסע הסדנאות ובכל פעם מגיעה לסדנא יותר הזויה מן הקודמת. כשהיא מסיימת את המסלול הארוך וחוזרת אל המנחה האלמותית, היא מגלה תגלית משמעותית ביותר.

את אירית, מגלמת אירית דגמי, בעוד את שלל המנחות מגלמת יהלי חנדרוס-דגמי. יש לציין כי דגמי ג'וניור בהחלט יודעת לעצב באופן קומי, לעיתים קומי מדי, את דמויותיה, תוך שליטה חסרת תקדים בשרירי הלשון והפנים. מנגד, דגמי סיניור לא ממש יודעת לשחק. אבל זה בדיוק העניין. אירית דגמי אינה שחקנית, היא לא למדה משחק ואינה מעוניינת לכבוש את התחום, אלא לספר את סיפורה ולהציג אותו על הבמה. ברמה מסוימת כן מדובר בגילום דמות, כי מקורות מקורבים מספרים כי דגמי האמיתית שונה לגמרי מזו שעל הבמה. התוצאה היא לא בדיוק הצגה אבל בהחלט תיאטרון. עם זאת, יש להצגה זו פוטנציאל נהדר להצליח בחוגי בית, אירועים פרטיים ועסקיים, מחוץ לכותלי הפרינג'.

טיפול 10,000

טיפול 10,000. צילום: רמי נעים

BeFunky_מי-גיבור.jpgההצגה "מי גיבור?!" השתתפה בפסטיבל "אביב תיאטרוני" המתקיים מדי שנה בתיאטרון הסימטה. בפסטיבל זה עולות בבכורה מספר הצגות, המתחרות זו בזו, ולרוב ממשיכות לעלות על בימות הסימטה גם לאחר מכן. הצגה זו (שאף זכתה בתחרות) נכתבה ובוימה על ידי בועז בראל, ומציגה בחור פשוט, הפוגש בחורה ומבקש להתחיל איתה. עם זאת, הוא מתחבט בינו לבין האלטר-אגו'ס שלו – מרצה מסמינר אמנות הפיתוי ומבקר תיאטרון הומוסקסואל ומתוסכל. הקונפליקט הזה נמשך לכל אורך ההצגה, ולבסוף מגיע לידי פיתרון כשהבחור מתגבר על פחדיו ועולה עם הבחורה אל האוטובוס לעבר השקיעה. מעבר לכך, לא קורה הרבה בהצגה. לדאבוני, אם זה ביטוי לאבולוציה התיאטרונית, אנחנו קצת בבעיה. עם זאת, יאמר לזכות ההצגה כי משחקם של השחקנים, ובייחוד זה של תמר חנה שטריימן ויאשה קריגר, בהחלט משובח.

 

"כל יום חמישי"

מאת ובבימוי: אלירן כספי

משחק: אלירן כספי, אורה מאירסון, רוני יניב / גילי סער

עיצוב תלבושות ואביזרים: נטלי שריג

מוסיקה: שי בר יעקב

עוזרת ויועצת אמנותית: מיה אופיר מגנט

מנהלת הצגה: טל שלאכטמן

מועדים נוספים: 24/7/14 21:00 ; 14/8/14 21:00

טיפול 10,000

כתיבה, בימוי משחק והפקה: אירית דגמי ויהלי חנדרוס דגמי

מוסיקה: מישה חנדרוס

מועדים נוספים: 24/7/14 20:30 ; 21/8/14 21:00 ; 23/8/14 20:30

מי גיבור?!

מאת ובבימוי: בועז בראל

שחקנים: תמר חנה שטריימן, עומר עציון, יאשה קריגר ואיתמר שרון.

עיצוב תפאורה ותלבושות: איה בן אשר

מוזיקה: יחזקאל רז

ייעוץ אמנותי: מור קפלנסקי

מועדים נוספים: 27/7/14 21:00 ; 31/7/14 21:00 ; 8/8/14 21:30 ; 9/8/14 21:00 ; 23/8/14 21:00

משחקי תיאטרון

20 שאלות

(כן, כן, יודעות. אז תודה ליוענה מ"הארץ" על ההשראה)

1. איזו הצגה ממוגנת וממוזגת היטב עולה בימים אלו בתיאטרון הקאמרי?

2. מה נהגה ללבוש האישה אותה חיפש אברהם סלקטר בהצגת האימה הראשונה של תיאטרון הבימה?

3. מי מגלם את הקמצן בעיבוד הנוכחי של המחזה המוליירי?

4. מי היה הזוג המוזר בגירסה של תיאטרון בית ליסין?

5. מי ביים את "גבירתי הנאווה" הנוכחי של הבימה?

6. איך קוראים למחזה האחרון של רובי-פורת שובל?

7. מי הוא השחקן המבקש מן קהל הבימה לכבות את טלפוניהם?

8. באיזו הצגת קאלט משחק אסי כהן?

9. מהם צבעיהן האהובים על החברות הכי טובות?

10. איך קוראים לגיבור הרע בהצגת הראפ "העיר הזאת"?

11. איזה ספר קלאסי זכה לעיבוד מחודש על בימת הסימטה?

12. מי הוא המנהל האמנותי הנוכחי של פסטיבל עכו לתיאטרון אחר?

13. באיזו הצגה אותו מנהל שר בצרפתית?

14. איזו חיה מתחילה את העלילה של העיבוד הבית ליסיני לשובר הקופות מלונדון?

15. מיהי המנהלת האמנותית של פסטיבל "תלוי במקום"?

16. איך קוראים להצגה העכשווית של בתו של יהודה עמיחי?

17. איזה שיר חנוך לויני חידש לאחרונה יהודה פוליקר?

18. אחרי מי רדף פרופ' גד קינר בסרט "אלכס חולה אהבה"?

19. מי כתב את המחזמר "שלמה המלך ושלמי הסנדלר"?

20. באיזה מחזמר האחים לבית זגורי עומדים להופיע?

 

 

 

 

 

 

 

תשובות

1. אלקטרה ; 2. שחור ; 3. יעקב כהן ; 4. נתן דטנר וששון גבאי ; 5. משה קפטן ; 6. כתם לידה ; 7. דב רייזר ; 8. מייקל ; 9. כחול, צהוב, אדום ; 10. מנשה ; 11. על גאווה ודעה קדומה ; 12. גיל אלון ; 13. דיוקן של ציפור ; 14. כלב ; 15. נטלי צוקרמן ; 16. העצב של השכן עמוק יותר ; 17. שחמט ;  18. אבי קושניר ; 19. נתן אלתרמן ; 20. שיער.