קידמת הבמה

קידמת הבמה

האנשים המעניינים באמת  בתיאטרון הישראלי

והפעם – טלולה בונט!!

מאת: הילה ציגל

טלולה בונט, אשת אשכולות רבת עוצמה, עולה מדי פעם על במת צוותא, בימת תיאטרון תה"ל ובמות שונות ברחבי הארץ, עם אחיותיה ב-"פאות קדושות". מלכת הכמעט - סלעית קרץ

1.  הצגה טובה שראיתי לאחרונה – "ז'אן ז'נה בן זונה" הצגת היחיד המדהימה של ציון אשכנזי. שגם כתב וגם ביים וגם משחק. וירטואוזיות גאונית לשמה. תענוג צרוף. לרוץ לראות.

2. התפקיד שהכי התחברתי אליו – אגראדו ב"הכל אודות אמא" של תאטרון תה"ל. הוזמנתי לשמש המחליפה לסירוגין של אורלי טובלי הנפלאה בתפקיד המדהים הזה שרקח אלמודבר. כל שנייה על הבמה היא עילוי. לצד קאסט מדהים (וגם הגשמת חלום פרטית- לשחק לצידה של מירב גרובר האלוהית) שיחד יוצרים חוויה מטלטלת.

3. אמונות תפלות שונות ומשונות – להביט במראה כמה שיותר. וליהנות.

4. ההשראה שלי – ירדנה ארזי

5. ישןנה כפיות בלילה עם – שלושת הכלבים שלי ובעלי שיחיה. שזה כבר לא כפיות אלא ממש סט של סכו"ם.

6. הדבר שהכי מרגיז אותי בתיאטרון הישראלי – שההצגות הכי טובות הן רק בפרינג' והשחקנים והיוצרים בקושי מרוויחים כסף שיספיק לאוטובוס חזרה הביתה.

7.  ידעתי שאני רוצה להיות בתיאטרון כש – ראיתי בגיל ארבע את פיטר פן עם חנוך רוזן וחני נחמיאס (ואל תנסו לחשב בת כמה אני. עיגלתי פינות).

8. אם לא הייתי טלולה, הייתי – לא הייתי.

9. הכי סקסי בעיני – בעלי.

10. דקה לפני שאני עולה אל הבמה אני – לפני כל הופעה של "פאות קדושות" מתכנס כל הקאסט, צוות המלבישים, הבמאי וההפקה משלבים ידיים ואומרים "ב-ה-צ-ל-ח-ה! תרימוווווווווווו" ומתחילים.

מרתה גאה להציג

פרויקט חודש הגאווה של מרתה יודעת

לכבוד חודש הגאווה החל ביוני, מרתה תפרסם כאן 30 אייקונים, אחד /אחת לכל יום בחודש, 

של אנשי תיאטרון גאים.

זה לא מצעד, זו רק מחווה.

חוץ מהאנשים המופיעים פה, יש עוד אינספור אנשים ונשים, אמני תיאטרון, ואנשים רגילים לגמרי, שתרמו לקהילת ה-LGTB המוכרת כיום.

הנכם מוזמנים להיכנס ולהתעדכן.

____________________________________________________________________________

סר איאן מק'קלן

פרט להיותו האיש הכי מגניב ב-X-Men, מאחוריו אינספור הצגות ויצירות תיאטרון, כשלאחרונה שיחק לצד חברו הטוב, פטריק סטיוארט, ב"מחכים לגודו". מק'קלן פועל רבות למען זכויות הקהילה ההומו-לסבית.

___________________________________________________________________________

ג'וזפין בייקרג'וזפין בייקר

אמנית במה, רקדנית ופעילת זכויות אדם. הופיעה בכל רחבי העולם, עד ליום מותה.

בשנות ה-70, אף ביקרה בישראל.

____________________________________________________________________________

 לורקהפדריקו גארסיה לורקה

נולד ב5/6/1898 ונרצח על ידי כיתת יורים, 38 שנים לאחר מכן, כנראה בשל דעותיו הפוליטיות ונטיותיו המיניות. אחד המחזאים החשובים ביותר בתולדות התיאטרון ומן הגברים הבודדים שהבינו באמת  ללבן של נשים.

_____________________________________________________________________________

סנדרה ברנהרד

נולדה ב-6/6/55 למשפחה יהודית במישיגן, דבר שהיווה מכרה עשיר לחומרי הגלם של מופעי היחיד שלה.

ברנהרד נחשבת לאחת הקומיקאיות הטובות ביותר באמריקה ובעולם, היה לה רומן עם מדונה וגם היא ביקרה בארץ בשנות ה-70.

_____________________________________________________________________________

הארווי פירסטייןהארווי פירסטיין

נולד ב-6/6/54. מחזאי, שחקן, ולעיתים גם דראג קווין. שיחק באינספור סרטים, הצגות ומחזות זמר.

בין היתר, גילם את עדנה טורנבלייד במחזמר "היירספריי", וכתב את מחזות הזמר "קינקי בוטס" ו-"כלוב העליזים". כתב את המחזה "סיפור אהבה בשלושה חלקים", שבעיבודו הקולנועי גם גילם את הגיבור. בין הישגיו, גם עזר לרובין וויליאמס למצוא את הצד הנשי שלו…

______________________________________________________________________________

כמו טיפות נייר מדממות

ביקורת ההצגה "השולחן"

מאת: אירית ראב

ההצגה "השולחן" מתחילה. עשרות צופים ממלאים את האולם, רובם בני נוער. מחכה. המזגן עושה רעשים של המראה. מחכה. מתוך החושך, נכנסת לבמה ילדה ומספרת על היום בו אמא נסעה לבית חולים ופניו של אבא נעשו אפורים יותר. מכאן הכל רק מתחיל, או נגמר, תלוי איך מסתכלים על זה.

הילדה מחפשת הגנה וחיבוק בשולחן של אבא,  מוצאת בו אוצרות מניירות ההופכים לעולם ומלואו, ציוד משרדי שהופך לחיילים בתלם, מנורה שהופכת ליד מלטפת, לאוזן קשבת. לכל רחשי לבה של ילדה קטנה אחת שדואגת לאמא שפתאום לא יכולה לשאת יותר את העצב, להתמודד עם אפור פניו של אביה ולצעוק את נגיעותיו של בעל הבית, צעקות שאף אחד לא שומע.

השולחןההצגה היפה הזו, מציבה באור חדש אלמנטים מובנים מאליהם, כמו נייר. היוצרות רוני ברודצקי ויעל תורג'מן השכילו להפוך את הנייר בחדר העבודה של האבא, על מוצריו וסוגיו השונים, לאלמנט מהותי בתפאורה, לאביזרים ונפלאות. מנגד, עומד לו השולחן, דמות רביעית בקאסט של שלוש שחקניות נהדרות. רגליו יציבות ונראה ששום דבר לא יכול להזיז אותו ממקומו, לערער אותו, ובכל זאת, יוצאות מתוכו הגיבורות, ובשלב מסוים הילדה אף פורצת את כתליו, עוברת מחלל אחד לשני, שוברת את חוקי הטבע. בניגוד לאותו אבא, שלא הגן עליה, בניגוד לאותה אמא שביטלה את זעקותיה על בעל הבית, השולחן הוא השריון שלה, מגן עליה מן השדים המאיימים מכל עבר.

השולחן

צילום: אבי גולרן

לצד שחקניות ההצגה המצוינות, עירית גידרון שגילמה את הסבתא, ואורטל אבנעים פרידמן שגילמה את האמא, ניצבת שחקנית אחת, מוכשרת מאוד, גילי בית הלחמי. באופן שובה לב, ילדי אך בוגר, היא מגלמת את הילדה. בית הלחמי גילמה בעבר דמויות מגוונות, אולם דווקא תפקיד זה מוכיח את הווירטואזיות של השחקנית הצעירה הזו, שלדעתי תגיע עוד רחוק מאוד.

עבודתן של ברודצקי ותורג'מן ועיצובה של אילי לוי, הצליחו להפוך את הסיפור הלכאורה רגיל הזה, הכה-ישראלי וכה- אנושי, ליצירה מפעימה ואיכותית, המדממת נייר אל תוך שולחן העץ.

השולחן

תיאטרון תמונע

יוצרות: רוני ברודצקי ויעל תורג'מן

כתיבה: רוני ברודצקי

שחקניות: אורטל אבנעים פרידמן, גילי בית הלחמי, עירית גידרון

כוריאוגרפיה: יעל תורג'מן

מוסיקה: נדב ויקינסקי

עיצוב אובייקט: אילי לוי

עיצוב תאורה לאובייקט: תמר אור

עיצוב תאורה: שי סקיבא, עמיחי אלהרר

עיצוב תלבושות: רוני שלזינגר

הפקה: ענבל ביי

מומלץ לעקוב אחר מועדים נוספים באתר תמונע

A penny for your thoughts

נקודת מבטה של מבקרת – InsideOut

מאת: מיכל פלח

שדרות רוטשילד עבורי הן שדרות שמתחילות במעוז התיאטרון הרפרטוארי, המתהדר בגינת חמד, מוסיקה קלאסית, חניון מצוחצח ופסל פאלי הידוע בשם "התרוממות", עוברות במעוז ה"מאגניבות" התל אביבית וממשיכות עד לאזור המפויח של רחוב אלנבי והלאה אל רחוב חוזה המדינה. קהל התיאטרון העובר על פני הפסל הפאלי מורגל בסוג תיאטרון מסוים מאוד ומתורגל לשמש כצופה מחונך – הוא מגיע בזמן, מתיישב בכיסא המסומן, לא מתלונן כשמכבים את האור ומקפיד לשמור על השקט לאורך ההצגה, מיד לאחר שהוא מסיים לרשרש בעטיפת סוכריית המציצה.

המופע " InsideOut", יצירתם של יהונתן רון וליטל רייס, אשר הועלה במסגרת פסטיבל "תלוי במקום" שהתקיים בתל אביב בסוף השבוע האחרון, הזמין את הקהל המחונך להיות חלק מאירוע תיאטרוני מסוג שונה לגמרי. המופע כלל עשרות פרפורמרים שדיברו בקול את מחשבותיהם תוך כדי ביצוע פעולות שגרתיות, כגון: קריאת ספר, רכיבה על אופניים, ג'וגינג, ישיבה בבית קפה ועוד. האירוע התקיים לאורך שדרות רוטשילד, בין הרחובות בלפור ובצלאל יפה, כשהפרפורמרים מוקמו במקומות שונים באזור המוגדר. ייתכן כי זה הרגע הנכון לציין שלקחתי חלק פעיל באירוע. כלומר, אמנם הגעתי לשם על תקן מבקרת תיאטרון, אך גם אני דיברתי את מחשבותיי בקול רם, בין אם היו קשורות באופן ישיר למופע ובין אם כללו מחשבות ספונטניות שעלו בי באותם הרגעים. מאחר והאירוע עלה שלוש פעמים, הסקירה שלו התקיימה אף היא שלוש פעמים ובכל פעם ניתנה לי הזדמנות לבחון אותו מזווית שונה, ואכן, נדרשו זוויות רבות כדי לבחון אירוע שכלל עשרות משתתפים, שהתפרסו על עשרות מטרים ודיברו מאות מחשבות, כל זה בזמן שאני מוצפת במחשבות משלי ומדברת את חלקן הגדול אל החלל סביבי.

הקהל החל להתאסף בשדרה כרבע שעה לפני המופע וככל שהתקרבה השעה ההתרגשות גברה. מי הם אותם אנשים דוברי מחשבות? היכן הם ממוקמים? ואיך בדיוק זה יקרה? יצר המציצנות שנטוע בכל אחד מאיתנו ביקש לבוא על סיפוקו. התהיות נקטעו על ידי ילדה קטנה רכובה על אופניים המקושטים בדגל אדום. צלצול הפעמון של האופניים היה מתג ההפעלה וכמו וילון שנפתח על הבמה, לאט לאט החלה השדרה להתמלא בקולות לא מוכרים, מהססים קמעה בהתחלה. קולות שהפכו לדומיננטיים יותר ויותר עם התקדמות המופע והציפו את השדרה.

אין ספק שבאירוע מסוג זה הקהל הופך להיות חלק בלתי נפרד מההתרחשות. הקהל המחונך שלנו נקלע לסיטואציה שבה אין הוא מחוייב להיות פולני ולשבת בחושך בשקט. האורות בשדרה האירו על כולם באופן שווה. אך כמו בחיים, חברה לעולם אינה שיוויונית לחלוטין, ובהתאם לכך גם הצופים לא הגיבו באופן אחיד למתרחש. אמנם רוב קהל הצופים נשאר מחונך והתקשה להתגבר על המוסכמות התיאטרוניות שעל ברכיהן חונך והקיף את הפרפורמרים המדברים כשהוא עמד במרחק שלא יסמן אותו כחלק מהמופע ולא יפריע למבצעים, אך ניתן היה להבחין גם סוגים נוספים של צופים: "הצופה המבוהל",  "הצופה המשתתף" ו"הצופה המעיק" (הגדרות בלתי פורמליות בעליל. נא לא לחפש בגוגל). "הצופה המבוהל" הוא אותו צופה שהרגיש נבוך לנוכח הסיטואציה ולכן בחר להיות בקירבת המבצעים, להפנות את גבו אליהם אך לשמור על אזניו פתוחות כדי לא להחמיץ מילה מהמחשבות שנאמרו. "הצופה המשתתף", שהיה גם הצופה החביב עלי, הגיב למתרחש באמפתיה וענה על שאלות רטוריות ששאל הפרפורמר החושב, באשר למהות החיים או עליית מחירי הירקות בשוק. הוא פירגן בקול רם למופע והעיר לי כשחשבתי בקול רם מחשבה ביקורתית על המופע, וקטגוריית "הצופה המעיק" כללה בעיקר אנשי תיאטרון שהתקשו לפנות את הבמה והחליטו למקם את עצמם במרחק סנטימטרים ספורים מהמבצעים, ניהלו עימם שיחת חרשים והגיבו לדברי הצופים האחרים (שמות ינתנו בפרטי בלבד).

לאחר הסקירה הקצרה של הקהל הצופה, אבקש להתייחס ללב לבה של העבודה – הפרפורמרים האמיצים והכריזמטיים שדיברו את מחשבותיהם ללא הפסקה במשך ארבעים וחמש דקות רצופות. המבצעים היקרים הקיפו אותי מכל עבר: הם ישבו על הספסלים ובבתי הקפה, רכבו על אופניים, רצו או הלכו להנאתם, ושיתפו את מחשבותיהם איתי ועם כל מי שרצה לשמוע. בתוך בליל המחשבות שרץ סביבי, חשקה נפשי בדם! נו טוב, לא דם דם. אמת. מחשבה אמיתית, כנה, לא נעימה, מדממת. מחשבה שתראה לי שקיים לב פועם בתוך העיר הזו. זה לא היה פשוט. לא כמבצעת ולא כמאזינה. ייתכן שקל יותר למבצע לפשוט את בגדיו על במה מאשר לפתוח את החזה שלו ולתת לנו לראות את הפצעים המדממים שבלבו. הסתובבתי בשדרה בחיפוש אחר סיפוק יצר המציצנות שלי, שלא הסתפק בדיבורי סרק, אלא ביקש אמת נוטפת דם. זה אמנם לא היה פשוט, אך גם לא בלתי אפשרי. ניתן לי הכבוד להיות עדה למחשבות הנוגעות לתחושת הפספוס של החיים, אכזבה מחברים טובים וביקורת עצמית. היה רגע מיוחד אחד ששבה את לבי, כשאחת מהמבצעות דיברה על תחושת הבדידות שלה ועל הרצון שלה באהבה. היא דיממה קצת למעני, או לפחות כך הרגשתי באותו הרגע, ומיד לאחר מכן היא שתקה.

הצילומים בכתבה: דניאל שטרית

צלצול שהופעל על ידי ילדה רכובה על אופניים מקושטים בדגל אדום החזיר את השקט לשדרה והשאיר את המשתתפים והצופים להתייחד עם מחשבותיהם. מחשבותיי מעולם לא היו ברורות יותר. אנחנו לבד עם המחשבות שלנו. נראה היה שגם הקהל נזרק בבת אחת אל תוך בדידות מחשבותיו. הצופים נותרו בשדרה גם לאחר שזו השתתקה, כאילו מתקשים לעשות את המעבר החד מהשיתוף ותחושת הביחד שנוצרה אל עולמם הפנימי. הם עמדו שקטים ונאלצו להקשיב למחשבות של עצמם. מעניין על מה הם חשבו…

הולכת רגל

על פסטיבל תלוי במקום 2014

מאת: אפרת שטיינלאוף

לבשתי את בגדי הנוחים ביותר, הצטיידתי בנעלי ספורט ויצאתי להרפתקה תיאטרלית ברחבי תל אביב, במסגרת פסטיבל תלוי במקום 2014. בפסטיבל הנוכחי שלוש שדרות בהן שוטטתי הפכו ליצירות אמנות; שדרות חן ושדרות רוטשילד בתל אביב ושדרות ירושלים אשר ביפו. חוויתי שלוש יצירות שונות, שכל אחת בדרכה בחנה אלמנטים תיאטרליים ופרפורמטיביים במרחב העירוני. עניין אותי כיצד והאם המיצג קשור בהכרח למקום בו הוא מתרחש ואילו משמעויות מתווספות להתרחשות בשל היותו ממוקם דווקא שם ולא במקום אחר. עניין אותי גם לגלות איך בחרו היוצרים למתוח את גבולות המופע.

עבודה תלוית מקום (site specific) היא עבודה אמנותית שכשמה כן היא – תלויה במקום בו היא מוצגת. החלל הספציפי נלקח בחשבון במרכיבים האמנותיים של היצירה. העולם כולו, על כל חלליו ומרחביו, הופך להיות תיאטרון שלא מוגבל דווקא במבנה שהוגדר כך באופן רשמי. בצורה זו, התנאים הפיזיים הופכים להיות חומרי הגלם של היצירה.

שדרות רוטשילד – insideout

שדרות רוטשילד, מקום הומה אדם בדרך כלל, שקק חיים אף יותר. החיים קבלו מימד נוסף כיוון שביצירתם של יהונתן רון וליטל רייס, כל משתתפי המיצג הלכו, ישבו, שתו, אכלו, רכבו על אופניים ודיברו החוצה את המחשבות הפנימיות שלהם, את המונולוג הפנימי שלהם.

המופע זימן חוויה כמעט סכיזופרנית שבה נחשפנו לתוך של המשתתפים וסביבנו התעופפו פרפרי דיבורים שהם משהו שלא אמור להיחשף באופן רגיל. בכל פעם, עקבתי אחרי אדם אחר או התיישבתי ליד מי מהם.

insideout - תלוי במקום

אחד הרגעים החזקים יותר היו כאשר שמעתי ספק-צחוק-ספק-בכי, עקבתי אחריו כדי לחזות בפרפורמרית יושבת על ספסל שקועה בצחוק עמוק ומביעה שאלות הנוגעות להיותה שם, לעובדה שמתבוננים בה ומה היא מרגישה, כמה היא מעניינת או משעממת וכמה איכפת לה האם היא מעניינת אותנו או מספיק טובה במה שהיא עושה כרגע. זה היה רגע אנושי אמיתי וכן גם מביך עבורה ועבור הקהל הקטן שהתקבץ סביבה.

אחת התחושות שנכחה בשדרה וריחפה בין ראשי הנוכחים, הן המדברים והן המאזינים, היתה תחושת מבוכה. מבוכה היא תבלין חשוב בכל יצירה וההתמודדות איתה היא חלק מהדרמה. כאן המשימה הזו קיבלה משנה תוקף. על חלק מהמציגים ניכר היה שהם נלחמים במבוכה ומתגברים עליה והמאבק הזה יצר מתח ועניין וחלקם היו נטולי מבוכה. הקהל אף הוא התמודד עם מבוכה שהיא תוצר לוואי של הצצה אל תוך מקום אינטימי, המחשבות הפרטיות של "אחר" ביחד עם סקרנות וסיפוק היצר המציצני הטבעי של כולנו. כל איש בקהל הנע חווה חוויה שונה לחלוטין בכל רגע נתון ובאפקט המצטבר בהתאם למסלול אותו עשה, האנשים שפגש בדרך והנקודה שבה פגש מי מהמציגים.

הרעיון של המופע מרתק, אבל לגבי היישום הרגשתי שהאפקט נבלע בתוך ההתרחשות הטבעית של אינסייד אאוטהשדרה והשיחות בין העוברים והשבים ולא הגיע למיצוי מלא. כמו כן, אני תוהה של מי החוויה הייתה משמעותית יותר, של העוברים והשבים או של המשתתפים עצמם.

אמנות השוטטות – רחוב מס' – 1

אם המשמעות של המילה תיאטרון מיוונית היא המקום ממנו רואים אז החוויה שנוצרת ב'רחוב מס' 1 – אמנות השוטטות' יצירתן של  לורה קירשנבאום ומעיין מוזס, היא ש"רואים את המקום". פעמים רבות הלכתי בשדרות ירושלים, אך מעולם לא צעדתי בתוך השדרה, אלא על אחת המדרכות הצרות בצדדים, לא באמת "ראיתי" את המקום על כל פרטיו ורבדיו ההיסטוריים, הנרטיביים והאנושיים.

בנקודת הפתיחה, קיבלתי מפה ונשלחתי לשוטט מנקודה לנקודה. את הנרטיב יצרתי בעצמי ובדרך פגשתי דמויות שונות. היופי ביצירה הזו היה שאני הייתי המחזאית, הדרמטורגית, הדמות הראשית והקהל גם יחד ובתום הסיבוב ברחבי מרחב וזמן יצאתי עם הרבה מאוד שאלות ומחשבות. חלק מהנקודות לא היו פעילות וחלק מהנקודות לא פותחו מספיק לטעמי. אם הן היו פעילות היה המחזה שלי עשיר הרבה יותר.

בנקודה שבה ניתנה האקספוזיציה, גיליתי שהשדרה נבנתה על ידי חסן בק מתוך קנאה בשדרות רוטשילד. שדרה מפוארת שהובילה משום מקום לשום מקום. בזמן שהעולם רחש וגעש במלחמה עולמית, הוחלט על בניית השדרה וכל תושבי האזור אולצו לתרום יומיים בשבוע לטובת הבנייה אלא אם כן יכלו לפדות עצמם בכסף. לאחר מכן, השדרה ידעה תקופות שונות של פריחה וקמילה והיום היא בעיקר מהווה ציר שהוא מאוד מרכזי ומאוד פקוק. לפי עדותו של "המדריך" לוקח 35 דקות להגיע מקצה לקצה בבוקר.

אמנות השוטטות

המורכבות של השדרה בפרט ויפו בכלל, היותה עיר מעורבת שבה היסטוריה של מאבקים, כיבוש במבצע ביעור חמץ, גירוש של תושבים והדו קיום המורכב שקיים היום, הוזכרה רק כבדרך אגב. דווקא האזכור האינפורמטיבי הקר היה אפקטיבי ביותר וגרם לי כקהל להרהר במשמעויות ולהוסיף אותם לנרטיב איתו הסתובבתי.

במהלך המחזה שרקמתי, פגשתי דמויות שונות ובתוכן  –  שני מוכרי פלאפל, האחד יהודי והשני ערבי. בדוכן הפלאפל של עבד למדנו על מדד הפלאפל שלפיו בוחנים את יוקר המחיה. בעוד ברפיח מנת פלאפל עולה 0.58 סנט בישראל הוא עולה 4.4$ . את רותי, בדוכן הפיס, אישה חייכנית שמאמינה במזל ושהדוכן שלה מביא מזל מיוחד למי שממלא בו לוטו. בדוכן הקהל התבקש להטיל קוביות ומי שיצא לו "דאבל" קיבל כרטיס גירוד . באמצע השדרה, פגשתי את זואי שניהלה אתי דיאלוג בווסט צהוב זוהר, ושאלה שאלות בנוגע לשדרה. שאלות כגון האם אני אוהבת את השדרה, האם היא יפה בעיני. כמה פעמים באמת צעדתי בשדרה ואיזה תחושות זה עורר בי.

יונתן, האדריכל, חיכה במעלה השדרה כשלפניו ערוכות שתי שורות של כסאות שדימו רכבת. התיישבנו בתוך הרכבת ויונתן גילה לנו שאנחנו יושבים על הקו האדום. הקו האדום הוא תכנון של קו רכבת קלה שמתחיל בבת ים ומגיע לתל אביב וחוסך את 35 דקות הפקק של  הבוקר. הוא הבטיח לנו שב1 באוגוסט תחל לפעול הרכבת וכשהתבוננו בו תמהים כי לא ראינו סביבנו סימני תשתית הוא עטה חיוך ממזרי וגילה לנו שבינתיים הפתרון יהיה טרמבס – אוטובוס שמדמה את המסלול של הרכבת הקלה ומכיל כמות עצומה של נוסעים שירד ויעלה לאורך השדרה. בעתיד תחליף את האוטובוס, אם הפיילוט הזה יעבוד, רכבת קלה אמיתית עם פסים וחשמל. בדמיוני ראיתי איך מאות אנשים עולים ויורדים מהרכבת הקלה שתעבור בשדרה, תעלה ותוריד נוסעים ותשווה מראה אירופאי.

אמנות השוטטותבתום הסיור נכנסתי אל עולם אחר, עולם כמעט בדיוני בדמות החידוש של המבנה המיתולוגי של תיאטרון האלהמברה לטובת המרכז הסיינטולוגי. הסיור הזה בפני עצמו יצר קונטקסטים וסבטקסטים מרתקים. התמונות והפוסטרים של מחזות הזמר של גיורא גודיק עדיין תלויים במסדרונות המפוארים של המבנה המחודש אל מול משרד ששמור לרון ל. הווארד המנהיג הרוחני של הסיינטולוגי שכבר הלך לעולמו. שימוש בפיתוחים האוריינטליים ששומרו מתוך האלהמברה ושולבו בעיצוב הפנים, בלטו מאוד באולם הכנסים רחב הידיים שנבנה בקומה השנייה של המבנה, אבל הזכיר (ללא הגובה) את חלל התיאטרון. על הדמויות שהסתובבו בחלל התנוססה תחושת "מוארות" שיש לאנשים שמצאו את הדרך אל האושר וזה העלה בי שאלות רבות בנוגע למפגש עם המציאות והדרמה שחוויתי בחוץ.

שדרות חן – Look down at your hands

שדרות ח"ן, חוץ, ערב. אני יושבת על הספסל וממתינה לתורי. מולי, על הספסלים ארבעה אנשים עם אזניות שקועים ביצירתם של רותם וולק, עמית דווידסון, אלכס פולונסקי וחן זאוסמר-  "look down at your hands". מדי פעם קם אחד ומתחיל ללכת. הם נראים שקועים.

כשמגיע התור של הסבב הבא אני קמה והולכת עם עמית, אחת היוצרות, אל ספסל שעליו מונח תיק גב ענק. בכל סבב יש 4 אנשים. כל אחד מאתנו יושב עם שחקן ומקבל ממנו הנחיות. עמית מספרת לי שהיא בנתה דמות ואת הסיפור שלה אני עומדת לשמוע. אנחנו עושות בדיקת סאונד ולאחר מכן עומדות להתחיל. רגע לפני שהיא משחררת אותי היא לוקחת לי את התיק האישי שלי ומבטיחה להחזירו בתום הסיור, במקומו אני מקבלת תרמיל גדול אותו אצטרך לשאת לאורך הטיול. הרגע הזה שבו התיק שלי נלקח ואני נכנסת אל תוך עולם אחר שמוגדר על ידי סאונד הוא רגע שמטלטל מעט את הביטחון ומערב מתח, חרדה, התרגשות  – כל המרכיבים שחיוניים כבסיס לצריכת תיאטרון.

אני מוכנה למסע ומתמסרת לסאונד שבוקע מתוך האזניות. איכות הסאונד מעולה והקול של השחקנית לוקח אותי איתו אל תוך הסיפור. היא מנחה אותי להתבונן בידי ודרכן נעשית הטרנספורמציה לדמות האחר. אני הופכת לדמות אחרת שהיא אני אבל לא אני. אני לא יודעת הרבה על עצמי כדמות האחר אבל מקבלת הצצה אל תוך מחשבותיו ודרך התנהלותו בעולם.

אני בחור שנמאס לו מהחיים בארץ, מהמציאות הישראלית התל אביבית. כל שנותר לו לפני שהוא מסתלק הוא להחזיר את המפתח לבעל הבית שלו. החוויה מאוד אינטימית ואני נשאבת אל תוך הסיפור ברגע. העובדה שחסרים לי פרטי מידע לא מטרידה אותי.

look down at your handsכל הצילומים בכתבה צולמו על ידי דניאל שטרית

אני מסתובבת בשדרות חן, שרויה בתוך סיפור ובתוך עולם קסום ומנותק ועם זאת מחובר למקום ולשכונה. הסיפור מתחיל בכך שהבחור,  המגולם כעת על ידי, מחליט לעזוב. הוא מואס בשגרה, בסביבה ומחליט לחסל את כל ענייניו, מוכר את חפציו, עוזב את דירתו והוא רגע לפני עזיבת העיר והארץ למקום אחר. המשימה האחרונה שנותרה לו היא להחזיר את המפתח לבעל הבית שגר בשדרות חן ולאחר מכן לעשות טיול אחרון בשדרה הזו שמייצגת את לב תל אביב על כל המשמעויות.

במהלך המסע שלי, הקול שמדריך אותי הופך להיות רב מימדי – הוא המחשבות שלי, הוא המנוע שלי והוא מספר לי סיפור. אני מודרכת אל בית מספר 51 אל תיבת הדואר של בעל הבית ושם מניחה את המפתח. לאחר מכן הולכת בשדרה תוך שאני מתבוננת במרפסות ומקבלת הצצה אל המחשבות של הבחור על מי שגר שם – אנשי הייטק, צעירים, נשות פילטיס וכו' שאיתם הוא מאוד לא מתחבר.

החוויה היא אינטימית וחושית מאוד – אמנם הסיפור נשמע, אבל החושים הנוספים פועלים בעוצמה גבוהה – הראייה מתחדדת וחוש המישוש מופעל ביתר שאת, באמצעות החפצים שעלי לבצע עמם פעולות.

זוהי פלטפורמה חדשנית שבה הצופה הוא גם הגיבור וגם הקהל ומעשה האמנות הוא ברמה האינטימית מאוד. אני מקווה שהיוצרים ימשיכו ויפתחו את הפלטפורמה וייצרו אינטראקציות נוספות עם הסביבה ואולי אף בין דמויות שונות שכל אחת היא הגיבורה בסיפור שלה.

 

לסיכום, שלוש שדרות זימנו לי שלוש הרפתקאות תיאטרליות שונות שהשאירו אותי עם מחשבות בנוגע לצורה, לגבולות המדיה התיאטרונית ועם טעם לעוד. לעוד מהחקירה הבלתי נדלית של השפה התיאטרלית ואפשרויותיה במרחב ובזמן, ועוד מפגשים בלתי קונבנציונליים עם אנשים, שחקנים, קהל ותוכן.

 

היום עוד מתים מאהבה

על ההצגה "אנה קארנינה"

מאת: הילה ציגל

אהבה, הרגש הכי גדול והכי לא הגיוני שיכול להוריד גם את האדם רם המעלה ביותר על ברכיו. המשורר הצרפתי ז'אן דה לה פונטיין אמר "אהבה, אהבה, כשאותנו את תופסת אפשר לומר – שלום לך תבונה". הציטוט של דה לה פונטיין יכול בעצם לסכם את סיפור המחזה "אנה קרנינה".

אנה, אישה צעירה, נשואה ואם לילד, מתאהבת בסערה בורונסקי, הקצין הצעיר והחתיך. השניים נסחפים לרומן סוער המטלטל את חייהם, ממיט על אנה חרפה ונידוי חברתי ומסחרר אותה עד לסוף המר והבלתי נמנע.

אנה קארנינה - יורם לווינשטייןהצפייה בעיבוד של הלן אדמונדסון, בבימויה של איה קפלן, אינו פשוט. הרומן הקלאסי של לב טולסטוי מציג את סיפורה של אנה ומשלבו בתוך סיפור אהבה מקביל ומטלטל אף הוא, סיפורם של לוין וקיטי. הסיפורים המתרחשים במקביל משתלבים בינהם ללא הפסקה בדרמה סוערת המבוססת על המשפט האלמותי שטבע טולסטוי "כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו, אך כל משפחה אומללה – אומללה בדרכה שלה."

ב"אנה קרנינה" נדמה שאין משפחות מאושרות. הן אולי נראות מאושרות אבל מתחת לפני השטח אושר אמיתי הנו בגדר פיקציה בלבד. כולם אומללים, כולם מחפשים אחרי האושר, וכולם בזים לו כאשר הוא נמצא.

הגרסה של תלמידי השנה השלישית של יורם לוינשטיין לא עושה לצופה שום הנחות. והיא ארוכה, ארוכה מאוד. בכמעט שלוש שעות נפרשים בפנינו חיים שלמים. ניתן לראות שהיה כאן ניסיון ליצור תמונת מצב המבוססת על המשפט המפורסם של טולסטוי. אך גם אחרי שלוש שעות חשתי שמשהו כאן עדיין טיפה מפוספס. משהו בהבנה של הדמויות הראשיות, אנה ו-ורונסקי, האהבה הגדולה שלהם וההתפוררות של יחסיהם, נשאר קצת לא ברור ומפוספס, ולכן מקשה להבין את בחירתה של אנה בדרך המוצא שמצאה לעצמה, דרך שאמורה הייתה לנבוע ממניעים של רגשות קשים, אך כאן מוצגת כדרך של שיגעון ואיבוד שפיות.

ההצגה מתמקדת גם במערכות יחסים של הדמויות המשניות – כמו זו של דולי ואחיה הבוגדני של אנה, סטיבה. התנהלותה של אנה מול בגידותיו התכופות של אחיה באישתו , מציגים בפנינו הן את אופיה של אנה והן את דעותיה ומחשבותיה בעניין בגידה ופירוק התא המשפחתי, דעות שמשתנות בעקבות הרומן שלה עם ורונסקי.

אנה קארנינה

צילומים: רדי רובינשטיין

ערב נסיעתה להציג במוסקבה, "אנה קרנינה" הועלתה על במת צוותא במסגרת פסטיבל "עתיד התיאטרון" המתקיים זו השנה התשיעית, אשר ממלא את במות התיאטרון בכישרונות חדשים ממיטב בתי הספר למשחק בארץ.

תלמידי השנה השלישית של יורם לוינשטיין מרשימים ביכולותיהם, ומפיחים חיים בספרו של טולסטוי על דמויותיו המגוונות והמורכבות. עיצוב הבמה הנקי והפשוט והתלבושות המקסימות של יהודית אהרון, תורמים לאווירה ומכניסים את הקהל באפקטיביות אל תוך עולמן המטלטל של הדמויות.

לכו לצפות באנה קרנינה, פנו לכם את הערב והניחו לעצמכם להישאב אל תוך עולמם של אנה ולוין. זה אולי לא יהיה פשוט אך הקושי שווה את החוויה.

 

"אנה קרנינה"

יורם לווינשטיין

עיבוד: הלן אדמונדסון

תרגום: רבקה משולח

בימוי: איה קפלן

משתתפים: אביגיל הררי, הלל קפון, גל קורן, אלון קבינוביץ, יעל שילדקראוט, סיון מסט, עדן גוזלן, לירן לוי, אביב כרמי, נועה הר ציון, גל בן עמרה.

תפאורה ותלבושות: יהודית אהרון

מוסיקה: יובל מסנר

תאורה: זיו וולושין

תנועה: עמית זמיר

ליווי אמנותי: לילך סגל

השלטון בידיים טובות

על ההצגה "הבקכות"

מאת: אנה מינייב

בית-הספר למשחק גודמן העלה במסגרת פסטיבל "עתיד התיאטרון 9" את הטרגדיה היוונית "הבקכות" מאת אוריפידס, בבימויו של יאיר שרמן. עלילת המחזה עוסקת בעיר תבי ובראשה פנתאוס המלך המהולל. יום אחד, מופיע בעיר דיוניסו עם פמלייתו הנשית וטוען כי הוא בן דודו של פנתאוס ובנו של האל זאוס, אך מכיוון שאף אחד לא מעוניין להכיר בכך, וכנקמה על גלותו, הוא סוחף את כל נשות העיר למחול שדים מטורף, שסופו עגום ומעורר מחשבה כאחד.

שרמן בחר להעניק למחזה התייחסות ישירה לימינו אנו. בתוכניית ההצגה הוא כותב כי"המציאות האנושית בחברה שלנו הולכת ומתדרדרת ואנחנו שותקים", ומתכוון לכך שהעימות בין שתי תפיסות העולם במחזה, זאת המייצגת את שלטון החוק וזאת המייצגת את פולחן החופש, יביא בסופו של דבר חורבן על החברה.

בקכות

המילים של שרמן נגעו בי מאוד, שכן, החברה בה אנו חיים כיום, איננה יכולה להתפאר ביכולת שלה לקבל את האחר. מצד אחד, האחר נתפס בעינינו כמפחיד, כשונה, אך מצד שני, אין אנו חוששים מלנצל את יכולתיו לטובתינו. את הרעיון הזה מימש שרמן בקונספט הבימתי שלו, ועיצב את הבמה כמטבח תעשייתי, בו מקהלת הבקכות עובדות במטבח, בעלי המסעדה מיוצגים על ידי החברה השמרנית- הקפיטליסטית, אלה שנהנים ממה שמייצרות הבקכות. "הבקכות הן אלה שמתעסקות באוכל, יצריות וחיבור לאדמה, ונוצר פער מעמדי בין אלה שמלכלכים את הידיים לסטריליים שמקבלים הכל מוכן" אומר שרמן.

בקכות

צילומים בכתבה: מעיין קאופמן

זה לא דבר כה נפוץ לפגוש כאן במאי צעיר, הנחוש להעביר את משנתו החברתית והפוליטית, ושרמן בהחלט מלא תשוקה בבימוי הטרגדיה היוונית העתיקה. הייצוג של האחר מתבטא לא רק  בבקכות הפראיות והנפלאות, אלא גם בדמותו של דיוניסוס, אותו גילמה אוראל מאור ולה היה מודבק שפם שאמור לטשטש את זהותה המינית. ראוי לציין כי תפקיד זה מגולם גם על ידי יקיר אליהו וקנין, וכאן מעניינת אותי בחירתו של הבמאי בשני המינים לגילום התפקיד. האם הבחירה בדיוניסוס ממין נשי משרתת את האמירה של שרמן או שמא עושה הקצנה של סממני הדמות, עד שזה נראה כמו סטראוטיפ לא ממומש של דיוניסוס? מעניין לצפות בהצגה שוב עם דיוניסוס ממין זכר. מי שבולט בתפקידו הוא ניצן רוטשילד המגלם את פנתאוס וכך גם זהר מידן המגלמת את אגאואה, אמו. ראוי לציין כי הבקכות הוא מחזה שלא פשוט בכלל להיכנס לנעליו הגדולות, ושחקני ההצגה הצליחו לבצע את התפקידים הלא פשוטים שלהם בצורה אינטלגנטית ומלאת תשוקה.
הבקכות

בית הספר "גודמן"

מאת:  אוריפידס

בימוי:  יאיר שרמן

משתתפים : יקיר אליהו וקנין \ אוראל מאור (דיוניסוס), טלי קוניגסברג (ראש מקהלה), תומר אברהם (טירסיאס), יותם קורן (קדמוס), ניצן רוטשילד (פנתאוס), אורי סברי (שליח ראשון), ארז קנטור (שליח שני), זהר מידן (אגאואה), איתי צ'מה* (שומר), עלה דקה* (שומר)מקהלת הבקכות: מיי קוניו, רעות וייג, אור פרץ, חן ליבוביץ, טל יהלומי, לירון בן זקן

מוסיקה מקורית : שחר ימפולסקי

תפאורה ותלבושות:  עפרה מאזאווה

תאורה:  זיו וולושין

תנועה:  מיכל גרס שרמן

תאורה:  ברק שרון

הדרכת טקסט:  זיו זוהר מאיר

ייצור תפאורה:  שלומי בן ברוך

עוזר במאי:  ארז קנטור

מנהלת הצגה:  שחר כספי

סאונד:  אלה ברקת