משהו רקוב בממלכת הפרינג'?

תיאטרון הפרינג' בישראל – תמונת מצב

מאת: חוה ירום

יכול להיות שאני טועה, אבל לאחרונה נראה שישנה רקיבות הולכת ומתפשטת בממלכת הפרינג'. לא מבחינת העוסקים במלאכה, לא מבחינת הקהל המגיע לצפות, אלא דווקא מגורמים חיצוניים, עליוניים לטענתם, המבקשים לרסק או להקשות ככל הניתן על אלו המעזים לעסוק באמנות התיאטרון לשם האמנות, ואינם מעוניינים למסחר את עצמם בזול.

יכול להיות שאני טועה, אבל מאז פסטיבל "חשיפה בינלאומית", בו המנהלת האמנותית העזה להראות קצת יותר פרינג' מהמקובל, ונציגי הרפרטואריים זעקו בקול ואיימו במעשי נאצה, החלו אי-אילו קשיים להיערם על הפרינג' ויוצריו. מכאן, תקלה ביורוקרטית חסרת פשר שאיימה על קיומו של תיאטרון מלנקי, ומשם, שלל תקנות חדשות ממשרדי הממשלה המקשים על גופי ואמני תיאטרון פרינג' להמשיך וליצור.

יכול להיות שאני טועה, אבל במדינה קטנה כמו שלנו, יש היצע לא מבוטל של הצגות תיאטרון טובות, חלק ניכר מזה תודות לפרינג'. אם תבחנו את לוחות ההצגות, אפילו רק השבוע, תוכלו לגלות מגוון מכובד של הצגות טובות, שיכולות להתאים לכל אחד ואחת, במחירים שווים לכל נפש. 200 ₪ לכרטיס? אמן פרינג' לעולם לא יעז לחלום לתמחר כרטיס בצורה כזו.

יכול להיות שאני טועה, ובעצם הכל בסדר, בעצם הכל נופת צופים במדינה הקטנה שלנו, ואין בכלל, ללא שום צל של ספק, ניצולי שואה רעבים ללחם, דיירים שנזרקים החוצה מביתם, פקידי בנק שצוחקים לידם המונפת לעזרה של הלקוחות הנמצאים הרחק מתחת לקו המינוס, בעלי דירות המסרבים לקבל אל ביתם דיירים פוטנציאליים רק בשל מוצאם, הומלסים רעבים ללחם, נהגי אוטובוסים שאינם עוצרים בתחנה או כאלו שתוקעים ברקס עצבני בכל רמזור ואינם מתחשבים בנוסעים שבפנים…

יכול להיות שאני טועה, ובעצם הכל ממש ממש בסדר. כלום לא רקוב בממלכת דנמרק, והדוד לא שפך רעל אל אוזנו של אחיו בזמן שישן. נגיד וכן. אומרים שאם מאמינים במשהו מספיק חזק, וחוזרים על זה כל יום, המוח מעבד את יכולותיו, את הזרמים החשמליים, והופך את המנטרה הזו למציאות.

אז איך המציאות הפרינג'אית שלנו יכולה להיות יותר טובה? פשוט אם ניקח את העניינים בידיים, ולא נחכה שאיזה גורם כזה או אחר יקשה על האמנות שלנו, שלהמשיך ולקיימה זה מאתגר גם ככה. אם נפסיק לחכות, ונעשה בעצמנו את מה שגורמים אחרים ממאנים לעשות, התיאטרון של היום יהיה יותר טוב. פשוט כך. כבר עכשיו, יש בתעשייה מגוון גורמים נהדרים המבקשים לעשות את מה שאחרים פוחדים, לעזור לאחיהם לפרינג', לגרום לעניינים לנוע.

יש שמועה בפייסבוק שעוד מעט עומד לעלות אתר בו הצגות פרינג' יוכלו להציג את מרכולתם להיכלי תרבות ואולמות שונים ברחבי הארץ, דבר שיעזור מאוד לשווק את ההצגות הללו. תשאלו את אבי גולומב, אם אתם רוצים לדעת עוד. עוד דוגמא? אתר שתי דקות מציע שירותי תוכן שונים ליוצרי תיאטרון, בין היתר גם הגשת הצגות לפסטיבלים ותיאטראות בחו"ל, מבלי להעיר את זעמם של אי-אילו אריות וצבועים. אפילו מגזין "מרתה יודעת", בו אתם כעת קוראים את המלים הללו, לקח את העניינים בידיו הווירטואליות וכותב מדי גיליון על התחום הזה, שמבקרי טלוויזיה חושבים שהנו חסר פשר.

ומה אתם יכולים לעשות? פשוט תמשיכו ליצור, תמשיכו להאמין שהמילים שלכם יכולות לשנות, שהאמנות שלכם יכולה לשנות. כי רק באמצעות האמונה הזו, בזכות העמידה הבלתי מתפשרת מאחורי היצירה שלכם, התיאטרון הישראלי יוכל להמשיך ולהיות, גם תחת איומה של חרב כזו או אחרת.

אז מה עושים עם החיים האלה?

על הצגות התיאטרונטו "אסתי של האורנים" ו-"שייכת"

מאת: אנה מינייב

כמו בכל שנה, בחול המועד של חג הפסח, יפו העתיקה לבשה את מחלצותיה היפות ביותר לקראת פסטיבל הצגות היחיד. שלל אולמות, מגוון הצגות, צופים רבים ותיאטרונטו אחד. קשה לשים את האצבע על חוט שני מסוים, נושא ספציפי, שעבר בין ההצגות. מבין הצגות התחרות ומחוצה לה (שמתוכן זכתה ההצגה "מדוע הרגתי את אמא שלי" של דור צויגנבוים), אציין כאן שתיים מתוכן, על שתי גיבורות, לא גדולות מהחיים, משני קצוות האוכלוסייה, אבל דומות כל כך.

עלילת ההצגה "אסתי של האורנים", מאת ובבימויה של דנה גולדברג ובביצועה של אודליה סגל, מתרחשת על רקע שריפת הענק ביערות הכרמל. ההצגה מספרת על אסתי בן חיים, קצינה בשב"ס בת 50 פלוס, שמסרבת להתפנות מהבית שלה בקיבוץ בית אורן, בו היא מתגוררת. לאחר שמפנים אותה בכוח מהמקום, היא נכנסת לתקופת הסתכלות במחלקה סגורה בבית חולים פסיכיאטרי, שם היא מציפה לראשונה את הסיבה להתנגדות פינויה.

אסתי של האורנים - תיאטרונטואסתי, אישה נשואה, מתאהבת באמצע החיים בגבר נשוי ומתחילה לנהל עמו רומן. סיפור האהבה הזה פותח בפני אסתי עולם חדש, מלא בהתרגשות, שמחה, פתיחות והשלמה עצמית, ולמשך תקופה קצרה יחסית היא מרגישה מאושרת מאי פעם. האופוריה בה היא שרויה מתנפצת לרסיסים כאשר סיפור האהבה נגמר בצורה חד צדדית מצדו של הגבר, ואסתי נותרת שבורת לב. התחושות שמלוות אותה, הבדידות הנוראה, הרצון להחזיר את הגלגל אחורה, מוכרות כנראה לרובנו, לב שבור הוא אחד הדברים הכואבים שיכול לחוות אדם, על אחת כמה וכמה כאשר מדובר באישה שהתמכרה לאהבה, לתשוקה, לאינטימיות.

בערגה מספרת לנו אסתי על ההתמודדות עם סוף הרומן הקסום שנרקם בין האורנים, ועם החזרה הכפויה לחיים הקודמים שלה. אסתי רוצה להחזיר את התחושות שנגדעו, אך המציאות מאלצת אותה להתמודד עם הפרידה, כאשר היא מובלת למחלקה הסגורה. הרצון להחיות את העבר גורם לה לסרב להתפנות מביתה כאשר פורצת השריפה הנוראה ביערות הכרמל, זאת מכיוון שיום אחד הכתיר אותה אהובה להיות "אסתי של האורנים", מן ברית סודית שכרתו ביניהם ועתה היא הולכת ונשרפת יחד עם עצי האורן המקודשים. היא רוצה להישאר שם, איפה שהיה לה טוב, במקום בו הרגישה מאושרת מאי פעם, והשריפה, שתיקח איתה את הכל, עדיף ככה.

עכשיו, במחלקה הסגורה, היא צריכה להוכיח שהיא שפויה.

ההצגה התקיימה באולם של המוזיאון "אילנה גור", אולם אשר לא עשה חסד להצגה האינטימית הזאת, בעיקר בגלל צורתו הלא תיאטרונית. כדאי היה להשתמש בחלל הולם יותר. אודליה סגל התמזגה עם דמותה של אסתי והבימאית דנה גולדברג, שגם כתבה את המחזה, יצרה סיפור כן ואנושי על אישה אחת שפוגשת איש אחד והם מצמיחים יחד יער שעולה בלהבות.

לצדה, ההצגה "שייכת" מאת ובבימויו של אלירן כספי. ההצגה, בביצועה של לירז חממי, עלתה כהצגה אורחת בפסטיבל, אבל סביר מאוד כי אם היתה נכללת בתחרות, היתה מהווה מתחרה מכובדת להצגה הזוכה. המחזה נכתב בהשראת יומניה של יהודית הרמן, שחיה 13 שנה בכת גואל רצון. עם זאת, כספי בחר להתעסק בחייה החדשים של הגיבורה, אלה שנכפו עליה לאחר שהמשטרה חשפה את הכת ואילצה אותה להתחיל מחדש, עם 5 ילדים ומציאות שלא ידעה כיצד להתמודד עמה. לפני ההצגה, סיפר לי כספי שהרצון הטבעי של בני האדם הוא להרגיש שייכות למשהו, והאישה הזאת הרגישה שייכות למקום ממנו באה ועתה עליה למצוא עולם אחר, מסגרת חדשה, אחרת היא תישאר אבודה. נקודת מוצא זו הובילה אותו לכתוב את המחזה העוצמתי הזה וללהק לתפקיד את חממי, שחקנית עם יכולות הכלה נפלאות וכישרון נפלא ומרענן. במקום להסתכל דרך משקפי הרכילות של הנושא הסקסי שבו עוסקת ההצגה, כספי וחממי הצליחו לגעת באמת של האישה הזאת, בכנות וברגישות הם הציגו בפנינו אישה, בת אדם, אמא, רעיה, חברה ושותפה.

כשעוסקים בנושא כזה קל מאוד ליפול לקלישאות, אך ההצגה "שייכת" לא מתפשרת לרגע על כך שיהודית הנה ככל בני האדם, וכמו כל אחד אחר, היא פשוט זקוקה לשייכות, מקום בו קיימת תחושת ביטחון ואחווה. בגלל הצורך הזה, אנשים עושים לפעמים דברים מטורפים, אבל תבחנו את עצמכם רגע, מה אתם עושים או עשיתם בחייכם בכדי להרגיש שייכים?!

לירז חממי מצליחה ליצור את דמותה של יהודית, כמו גם דמויות נוספות בחייה, בצורה רכה, נשית, אנושית ומרתקת. לאט לאט, יהודית של חממי מעניקה לקהל הצצות לתוך חייה, יחד עם יתר הנשים בכת, וחושפת בפניו את מה שעבר עליה מאז אותה ההתנתקות מהן ומגואל רצון, התנתקות מהידוע, המוכר, הלא מאיים. יצירה ייחודית זו מצליחה להראות לקהל באופן נוגע וכן, מה קורה אחרי קפיצת הראש אל בריכה של חיים אחרים, חדשים לגמרי.

לכו לצפות…

 

אסתי של האורנים

מאת ובבימוי: דנה גולדברג

משחק: אודליה סגל

מומלץ לעקוב אחר מועדים נוספים במדיות השונות

צילום התמונה: ז'ראר אלון

______________________________________________

שייכת

מחזה ובימוי: אלירן כספי

שחקנית: לירז חממי

מוזיקה ותאורה: נדב ברנע

מומלץ לעקוב אחר מועדים נוספים באתר ההצגה

מסע מוסיקלי בין החומות

ביקורת על המחזמר "אה, ירושלים"

מאת: יונתן בק

צ'רלי, פסיכולוג יהודי שחי באינדיאנה, אמור לנסוע עם אשתו ובתו לחופשה במקסיקו. אבל הוא לא מרוצה, חסר לו משהו. הוא במעין משבר אמצע-החיים. חזיון לילי, שבו הוא פוגש אחד מאבות-אבותיו שמפציר בו לטוס לירושלים ולהשיב לחזקת המשפחה מגילות גנוזות, דוחף אותו לשנות את התוכניות, והמשפחה ממריאה לירושלים. שמוליק, מדריך התיירים שלהם, מכיר ריקוד שיכול לקחת אותם לטיול בזמן, וכך מתחיל לו מסע מופלא בתקופות שונות בהיסטוריה של ירושלים עד להשבת המגילות הגנוזות…

אני בספק אם צ'רלי ומשפחתו גילו משמעות חדשה לחיים, משום שבמגילות היה כתוב פחות או יותר ש"המסע הוא העיקר", ושכל מה שצריך הוא "ליהנות עם אנשים שאתה אוהב". ובכל זאת, הם וודאי לא מצטערים על הטיול – הם בטח מאוד נהנו ממנו.

זהו הסיפור והמסר של המחזמר "אה, ירושלים", שמבוצע תחת כיפת השמיים במוזיאון מגדל דוד בירושלים, ומשוחק בשפה האנגלית. מחזמר מצחיק, כיפי ומהוקצע, שמיועד לכל המשפחה,נוהוא עושה את תפקידו נהדר. כמו הסרטים האמריקאיים לכל המשפחה משנות ה-80, שגדלתי עליהם ואני עדיין מתרפק עליהם לפעמים, גם כאן – מובטחת הנאה מלאה.

אה ירושלים , מוזיאון מגדל דוד

משמעות חדשה לחיים או פרשנויות אמנותיות חדשות לא תמצאו כאן, אך אף אחד גם לא ממש מכוון לשם. זהו מחזמר שמיועד בעיקר לתיירים (אבל גם משפחות שיגיעו לירושלים ומדברות אנגלית בסיסית יוכלו ליהנות ממנו) ועושה את עבודתו היטב. המבוגרים שצפו בהצגה, כמו גם הילדים הקטנים (תיירים ברובם), יצאו עם חיוך גדול.

למרות שמפיק ההצגה הגיע מברודווי, התקציב מינימאלי, אך מכיוון שההפקה הזו מתייחסת אל עצמה בהומור עצמי רב, ה"חיסרון" התקציבי אינו מורגש אלא מפנה מקום לצחוק וקריצות לקהל. חרבות מפלסטיק וכבשים מעץ הן חלק מהשפה, וזה עובד היטב ביחד עם עיצוב התפאורה המינימליסטי והשימוש המושכל בחלל המרהיב. כל אלה, מתכתבים היטב עם הטקסט המשעשע והמודע לעצמו, וניכר שכל היוצרים עבדו ביחד וגיבשו שפה אחידה והרמונית, החל מהכתיבה ועד לכוריאוגרפיה.

שבעת השחקנים על הבמה היו טובים מאוד, הן בשירה טובה וטבעית, והן במשחק קומי ומלא חן. הם גם שמרו על רמת מחויבות ומקצועיות גבוהות מאוד על-אף תפוסת הקהל המועט, וכולם ראויים לציון חיובי ביותר. הם מעלים את ההצגה לגבהים יפים מאוד ועושים חשק לעוד. שאפו!

יחד עם זאת, אני חושב שהעבודה המוזיקלית והכוריאוגרפיה היו יכולות להימתח לקצוות מרשימים עוד יותר. ישנם קטעים יפים מאוד מבחינת הכוריאוגרפיה והביצוע (ריקוד ה"פלאפל החם", אם הבנתי נכון את שמו), אך הם מעטים ביותר, ובתחילת ההצגה אפילו התלבטתי מדוע הכוריאוגרפיה כה בסיסית (להרים ולהוריד ידיים..). כנ"ל מבחינת ההרמוניות, שלאוזניי הלא-מקצועיות היו יפות מאוד אך מעטות מדי. חבל, כי כשהשחקנים הפגינו את יכולותיהם הם זכו לתשואות. אני חושב שההצגה בהחלט יכולה לעבור שדרוג קטן מהבחינות האלו כי ניכר שהפוטנציאל קיים.

אה ירושלים - מוזיאון מגדל דודצילום התמונות: ג'וליה שילר

גם מהבחינות הטכניות, שדרוג קל ייטיב עם ההצגה, לו הייתי תייר שמשלם 85 ש"ח להצגה, אני לא בטוח שהייתי כ"כ סלחן כלפי סאונד של רוח במיקרופונים (למרות ההגברה הטובה מאוד בסה"כ), או כלפי עובדות הבמה שלובשות גופיות שונות שהביאו מהבית. למה אני מתקטנן? כי רושם ראשוני של הצופה הוא חשוב מאוד, ועל-אף ששיר הפתיחה של המחזמר מבקש "להשאיר את כל הספקות מחוץ לדלת" – לא לכל בנאדם קל לעשות זאת.

וכאן אגיע גם לשיווק. אין לי מושג מדוע בהצגה בה צפיתי, ישבו 30 איש בקהל, במקום שתפוסתו 300 ואם זו דרך הרגל, אך זה כל כך חבל. מילא אם היה מדובר בהצגה המיועדת לקהל חובב-תיאטרון בלבד, אך כאן יש הצגה מבדרת לקהל רחב, שמתקיימת ביום שישי אחר הצהריים במגדל דוד (למי שלא היה – זה מקום מטורף!), ועוד עם צוות מאוד מוכשר ומקצועי, החל מהבמאים, הכותבים והמעצבים, ועד לאחרון השחקנים (שמזיעים בחום האימים של 15:00 אחה"צ). הם מביאים לירושלים מחזמר ראוי בשפה האנגלית, ולכל אחד מהם מגיע שההצגה תבוצע מול צופים רבים. נקווה שהבעיות הטכניות, כמו גם מיעוט הקהל, נובעות מכך שזו היתה אחת ההצגות הראשונות במתכונת הזו של המחזמר.

בשורה התחתונה, זהו בילוי כמעט טוב מאוד לתיירים ומבקרים בירושלים, שיכול להפוך למושלם במאמץ קל נוסף. כבר עכשיו זהו בילוי כיפי, מהוקצע, מצחיק מאוד. שעה ורבע, בדיוק כמו בספר.

 

" אה, ירושלים"

כתיבה והפקה: ברני קוקוף

לחנים ומוסיקה: דני פאלר

בהשתתפות:  ניצן זיצר, רוני יעקובוביץ, מירי פרנקל, ג'וש בלומברג, לב קרזנר, גדי וייסברט, רוזי ריצ'מן
מועדים נוספים: כל שישי בצהרים בין ה-2 במאי ועד ה-27 ביוני בשעה 15:00; בין ה-4 ביולי ועד ה-5 בספטמבר בשעה 16:00 תיאטרון פתוח, מגדל דוד (ליד שער יפו בעיר העתיקה), ירושלים.

 

 

 

 

 

מי מפחד מהזאב הרע?

על ההצגה "פטר והזאב"

מאת: מיכל פלח

שנות השמונים. אני יושבת מול מסך הטלוויזיה הקטן, המרצד בתמונות שחור לבן, כל גופי דרוך. אחותי הגדולה שיושבת לידי מרגיעה אותי: "זה בכלל לא מפחיד, זו רק המוסיקה שמפחידה". שתינו יודעות שזה לא נכון וכמו בכל קיץ אזנק אל מאחורי הספה ואציץ לסירוגין כדי לראות האם החיות שרדו את ביקור הזאב.

שנות האלפיים. אני נכנסת לאולם התיאטרון. ידי הימנית אוחזת את יד בני בן החמש. אחותו הגדולה צועדת בביטחה אל הכיסאות המסומנים. אני תוהה ביני ובין עצמי האם אני לא עומדת לעולל לבני הקטן טראומה בלתי הפיכה והאם יצליח להירדם בלילות הקרובים ומנסה להיזכר אם הזאב מצליח לפגוע באחת החיות לפני שהוא נתפס. שירה, הגדולה והבקיאה ברזי העולם, בודקת אם הגרסה שלה לסיפור היא הגרסה הנכונה ומשום מה היא מתעכבת על חלקו של הסבא בסיפור. אסף, הקטן, בודק עד כמה הוא יכול לקרב את ברכיו אל כתפיו כאשר הוא מתאחד עם הכיסא המתקפל פנימה. ואני מתבוננת אל הבמה ומנסה לאתר רמזים מקדימים לעתיד להתרחש.

החלל הבימתי (או כמו שאסף אומר: התפאורה) מאופיין במינימליזם ועוצב בחן רב על ידי לירון גת. הוא כולל עץ רחב, שער ואגם. לצדו, ניצב פסנתר שממתין לאדם שיפיח בו וביצירה חיים. האורות כבים, השחקנים מתמקמים על הבמה ואז זה קורה. יצירתו הנפלאה של פרוקופייב ממלאת את הבמה בעיבודו המוסיקלי של נדב ויקינסקי, בביצועה של מיכל סולומון על הפסנתר ושירתם של קבוצת השחקנים הנפלאה. המוסיקה המוכרת לבשה גון אנושי חם, והפחיתה את החרדה שישבה לי על הכתפיים מגיל שש בכל פעם שהאזנתי ליצירה.

פטר והזאב - תיאטרון אורנה פורת לילדים ונוער

צילום: אייל לנדסמן

איציק ויינגרטן ,שעיבד את המחזה, בחר להימנע מתביעות עתידיות של הורים שיאלצו לשלוח את ילדיהם לטיפול פסיכולוגי ארוך טווח, ועידן את הדרמות הגדולות ביותר.(אני מתנצלת מראש על הספויילר, אתם מוזמנים לדלג לפסקה הבאה). האווזה המהממת והמצחיקה ששבתה אל לב הקהל נטרפת אמנם, אך בסוף ההצגה היא מדדה בחזרה לבמה מרגיעה את הילדים (שלא דאגו באמת, אם להיות כנה..) ומספרת שהצליחה להסתתר מהזאב ולא באמת נטרפה. והזאב הרע, שאמור היה להיות מובל מובס אל גן החיות, שוחרר אל הטבע על ידי פטר, שכחלק מהתאמתו לאופנה הנוכחית, הפך ללוחם למען זכויות בעלי החיים. האם זה פגע בחוויה? כנראה שלא. סוגיות מעין זו מלוות אותי כאם בכל פעם שאני מבקשת להקריא לילדי מספרות הילדים הקלאסית. האם לעדן? האם לשנות? האם להכין אותם לזאבים שיש בעולם? אין תשובה אחת ברורה. כך גם בבחירות שנעשו בעיבוד לסיפור הנדון.

נועה לב, שביימה את ההצגה, בחרה להביא אל הבמה שישה שחקנים העובדים מצד אחד כמקהלה ומצד שני מלהטטים בין סיפור העלילה, גילום דמויות, הכפלתן, ביצוע היצירה המוסיקלית ויצירת רקע דרמטי. כך, למשל, נרתמים כל חברי הקאסט ליצירת תמונת הכניסה של האווזה ואפרוחיה המדדים אחריה לבמה, יוצרים היררכיה בתוך משפחת האווזים ומביאים לרגע אל הבמה גם אווזון חולמני ומבולבל. ההנחיה התנועתית של הבימאית מדויקת, כמו גם ביצועם המוקפד של השחקנים – כל מבט, כל תנועה וניע היו מכוונים לבניית דמות, ויצירת מערכות יחסים בין הדמויות על הבמה, מבלי לאבד לרגע את הקשר עם קהל הילדים שצפה במתרחש פעור פה. כל פריט תפאורה וכל אביזר נבחרו בקפידה והצליחו ליצור שפה בימתית עשירה. לב, הסומכת על קהל הצופים בוחרת בשפה בימתית עדינה ויצירתית ומוכיחה כי אין צורך להלביש את השחקנים בתלבושות גרנדיוזיות, או למלא את הבמה בעצי פלסטיק. החלל הבדיוני חי, קיים, נושם ונוהם גם מבלי להאכיל את הקהל בכפית נוצצת. לב בחרה בקפידה את המרכיבים הבימתיים ולכל אחד מהם הקדישה הרבה מחשבה ותשומת לב לפרטים. דוגמא מרשימה במיוחד היתה בדמות הזאב שאופיין במעיל עור שהתגנב אל הבמה בעזרת שני שחקנים והולבש כלאחר כבוד על אחת השחקניות, שעברה טרנספורמציה לעיני הקהל שהגיב בחרדה קלה. בבחירותיה, הצליחה לב להביא אל הבמה עולם שלם, מלא בצלילים, רגשות, דמויות ובעיקר המון הומור.

באשר למבקרים החשובים באמת – עוד לפני ששאלתי אותם, היה לי ברור שהילדים נהנו כששמעתי אותם צוחקים בקול או שותקים שתיקה רועמת ברגעי הדרמה. היום אסף שאל אותי מתי נלך לצפות שוב בהצגה. זה אומר הכל.

 

"פטר והזאב"

תיאטרון אורנה פורת לילדים ונוער

עיבוד למחזה: איציק ויינגרטן

בימוי ותנועה: נועה לב

משחק: רוני דותן, אתי וקנין/מונא חוא, יניב חן, רובי קסוס, ורד רגב, סיוון ברונשטיין/ניצן מאור

על הפסנתר: נדב ויקינסקי/מיכל סולומון

עיבוד וניהול מוסיקלי: נדב ויקינסקי

עיצוב תפאורה ותלבושות: לירון גת

הדרכה קולית: יהלי תורן

עיצוב תאורה: זיו וולושין

מומלץ לעקוב אחר מועדים נוספים באתר התיאטרון.

 

אגדה מודרנית

ביקורת ההצגה "הערפד, הגנב, הזונה והירח"

מאת: מיה אופיר מגנט

ההצגה "הערפד, הגנב, הזונה והירח", שעלתה לאחרונה בבית הספר בית צבי, מורכבת מארבע אגדות שכתב הבמאי ירון אדלשטיין יחד עם תלמידי שנה ג'. אם בשנות התשעים כתב ג'יימס פין גארנר את הלהיט "פוליטיקלי קורקט – אגדות ילדים בלשון סגי נהור", שהראו את הצד "האמיתי" של האגדות המוכרות, בחר אדלשטיין לכתוב עם השחקנים אגדות חדשות שחושפות דילמות של העולם המודרני. למרות הכתיבה המצחיקה והחכמה, ההצגה לא אחידה מבחינה סגנונית ועוד לא בשלה לעבור מבמת בית הספר אל אולמות התיאטרון.

ההצגה בנויה מארבע אגדות: האגדה הראשונה עוסקת בילדה שאין לה שם וצריכה לבחור אחד לעצמה, השנייה מתרחשת בעולם שבו בני האדם הם בעלי ארבע רגליים, ארבע ידיים ושני ראשים, השלישית מספרת על עובדי מפעל החלומות והרביעית מתארת נסיכה עצובה ונבגדת שמחליטה לבטל את הלילה. האגדות החדשות שנכתבו הן אגדות מודרניות שמשקפות דילמות ונושאים שמעסיקים אותנו היום. הן כתובות בהומור וקורצות לאגדות מוכרות ולעולם הפנטזיה. השחקנים בהצגה, משחקים בכל ארבע האגדות ומחליפים דמויות כל הזמן. חלק מהשחקנים טובים, אחרים פחות, אבל הופתעתי לטובה מהמשחק העדין שלהם. הם משחקים במידה, יוצרים דמויות לא צעקניות ומוגזמות ונראה שהם מחויבים ומיומנים, ונעים לצפות בהם.

הקו המקשר בין האגדות הוא סיפור מסגרת שהקהל שומע באמצעות voice over בתחילה ובסיום של כל אגדה. בהתחלה, אנחנו שומעים אבא המספר לבתו סיפור לפני השינה, אחר כך את הבת שהתבגרה מדברת עם הפסיכולוגית שלה ובסוף, אותה הבת מספרת סיפור לילד שלה. סיפור המסגרת הזה לא פוּתח עד הסוף ולא ברור המעבר אל השיחה עם הפסיכולוגית, בה הבת מנסה לנתח מדוע סיפר לה אביה את הסיפורים האלה. היה מעניין לו היו בוחרים להמשיך את השושלת וללוות את הילדה שבגרה לאישה ומספרת לבן שלה שמספר לבן שלו וכו'. לכל דור, האגדות שלו אבל משהו בקשר בין ההורה לילד נשאר תמיד.

הערפד, הגנב, הזונה והירח - בית צבי

העובדה שההצגות שונות זו מזו בכתיבה ובשפה הבימתית יצר חוסר אחידות סגנוני. האגדה הראשונה מזכירה מבחינה תוכנית אגדות ילדים מוכרות עם טוויסט עכשווי בה השחקנים מעצבים בגופם את העולם ומשחקים גם את הרהיטים והחפצים, האגדה השנייה מתקשרת לסיפור מ"המשתה" של אפלטון על בני האדם שהיו פעם מחוברים וגם השפה הבימתית שונה: השחקנים לבושים בתלבושות ולא בבגדים שחורים ולא מגלמים בגופם את המקום. באגדה השלישית על עובדי מפעל החלומות, הסגנון הוא פיזי ללא מילים ואילו האגדה האחרונה היא כמעט מחזמר – מחווה לסרטים של וולט דיסני.

המכשלה העיקרית של ההצגה היא חוסר האחידות הסגנוני הזה וההבדל ברמה בין האגדות השונות. ההצגה מתחילה כ"תיאטרון שחור" ובסוף נגמרת במחזמר. בהתחלה, כל השחקנים לובשים בגדים שחורים אחידים ומשתמשים במעט אביזרים, אבל בהמשך מתחילים להשתמש בתלבושות שהכינו השחקנים ובתלבושות מחדר התלבושות של בית הספר והמינימאליות בשחור נעלמת. גם מבחינת הבימוי והמשחק, האגדה השנייה והשלישית מהודקות יותר מן האחרות בהצגה, הסיפור ברור והשפה הבימתית עשויה היטב.

יכול להיות שהשוני הסגנוני הנו בחירת בימוי. אם כן, נדרשה החלטה ברורה יותר שגם תיתמך על ידי סיפור המסגרת ועל ידי עיצוב התלבושות כדי להבין את הכוונה. בכל מקרה, חשוב היה להחליט על שפה אחידה שהייתה נותנת גם אחידות מבחינה סגנונית. ההצגה בהחלט מהנה, והעיסוק באגדות מעניין אבל בכדי שהיא תוכל להמשיך ולקבל חיים משל עצמה מחוץ לכותלי בית הספר, יש לעשות כמה החלטות קשות בנוגע לסגנון וליתר האמצעים הבימתיים.

 

"הערפד, הגנב, הזונה והירח"

בית הספר לאמנויות הבמה בית צבי

בימוי: ירון אדלשטיין

משתתפים: אופיר ארד, גילי גבל, אילה דנגור, תמר ווסר, עתליה זהבי, רז אפשטיין, יסמין לביא, חן מגן, ליאור מורדוך, נטשה מנטל, נועם עמית, שי פרידמן, בר קדמי, שרון קרוק ונטע רביב

מוסיקה: אלעד ישי

תאורה: עמיחי אלהרר

פסנתר/קלידים: אלעד ישי

כשמציאות פוגשת חלום

על ההצגה "ישנים"

מאת: הילה ציגל

הזמן הזה, הנמצא אי שם בקו הדקיק המפריד בין שינה לערות, הרובד המתעתע הזה, שנתייחס אליו כאל חלום ונמצא תמיד על קו התפר בין המציאותי לסיוטי, מככב באמנות מזה שנים ומסיבה טובה. בקו התפר הזה אין מחויבות ריאליסטית, אין צורך ליצור עולם נפרד עם סיפור ומציאות מסוימת, אפשר פשוט לעוף על כנפי הדמיון.

"ישנים" של קבוצת איגרארמא הנו מופע תיאטרון פיזי, המתעסק בדיוק בקו התפר הזה שבין השינה לערות ומנסה לספר סיפור אהבה המתרחש כולו בנקודת הזמן המיוחדת הזו. התוצאה מעניינת.

המופע אינו מונע על ידי עלילה כלשהי אלא על ידי תמונות, שברי חלומות וזיכרונות של בני הזוג, אותם אנו פוגשים על ספסל שאמור לתפקד כרכבת הנוסעת משום מקום אל שום מקום. בשילוב עם מזוודה, אנו מתוודעים למערך הכוחות ביניהם.

חברי קבוצת איגרארמא, יערה ואוריה רייך, מעלים מופע שכולו מחול, פרפורמנס ומוסיקה חיה (של הדואו המוזיקלי "קריצ'י-פלצ'י" ) ומשלבים בתוכו עבודה עם חפצים. התאורה דרמטית, החלל ריק, והם נעים בתוכו באיטיות ובהרמוניה. המופע משתוקק לקחת את הצופה אל העולם שמעבר למילים, אל המקום שבו הן נגמרות. בזה חוזקו, ובזה גם חולשתו.

"ישנים" - קבוצת איגרארמא

הצפייה במופע "ישנים" מצריכה מהצופה להיות במצב רגוע וחולמני משהו, ולעיתים זו עלולה להיות בקשה קצת גדולה מדי. סיקוונס הפתיחה, שאמור להכניס את הצופה למצב של חלום, גרם לי לשפשוף עיניים וללחישת תודה שקטה בלב על כך שהורשתי להיכנס עם כוס קפה לאולם. התוכניה שחולקה לצופים הייתה מרובת אינפורמציה, וחשתי שבלעדיה הייתי יכולה להיות מעט אבודה בתוך שלל הדימויים והרבדים הפילוסופיים שהמופע מאגד בתוכו. הקונספט של חוסר העלילה, משאיר את הצופה מעט תלוש, כאילו מחוץ למעגל הסוד המתרחש אל מול עיניו.

ישנם רגעים יפים ב"ישנים", רגעים שמחברים אותך אל מסע הדמויות בחלל האינסופי הזה, רגעים בהם אתה מוצא את עצמך נשאב פנימה לתוך הרובד החלומי והמטפורי, רגעים בהם אתה כמעט נוגע, אך לעיתים זה נשאר בגדר הכמעט.

שיתוף הפעולה בין בני הזוג רייך מוצלח והכימיה בין השניים מצליחה לבוא לידי ביטוי גם על הבמה. ישנה מין אינטימיות שיכולה להתקיים אך ורק בין שני אנשים החולקים מערכת יחסים אמיתית, המביאים מניסיונם האישי אל המופע, ומחיים את רגעי הקסם של מערכת היחסים הזו.

ישנים - קבוצת איגרארמא

צילום התמונות: מעיין קאופמן

בעולם המודרני, האדם מבלה שעות רבות מחייו בשינה, לעיתים השינה היא רק מטאפורה למצב של חוסר ערות או ערנות לסובב אותו. הבהייה האינסופית במסכי הסמרטפון למשל, המנתקת אותך מהעולם, אתה שם אבל באותו הזמן אתה גם לא. טלוויזיה ותוכניות הראליטי הממסמרות את הצופים אליהן, כאילו הם נמצאים תחת כישוף, המשאירות אותם במצב של חלום. על קו התפר הזה בין המציאות לדמיון, בתוך הלימבו הזה בו הכל יכול לקרות.

בכל תרגום של מציאות חלום אל הבמה, נשאלת השאלה כמה רחוק מוכנים היוצרים ללכת. הסיכון ללכת רחוק מדי קיים תמיד, אך הוא עדיף מאשר לא לקחת את הסיכון כלל ולהישאר באזור הבטוח. המופע "ישנים" יכול היה למתוח את החבל קצת יותר, מה שללא ספק היה ממגנט את הקהל, ואולי אף מעורר רגשות חזקים שהיו חסרים בחוויה הכללית של המופע.

 

"ישנים"

קבוצת איגרארמא

יוצרים ומבצעים: יערה ואוריה רייך

מוסיקה מקורית : קריצ'י פלצ'י – אנדריי קורסקוב ומישה סימין

דרמטורג: שי מימון

ליווי אמנותי: נבו רומנו

עיצוב תלבושות וצילום: מיכל קפלוטו

עיצוב תאורה: אלירן סילבר

עיצוב גרפי: אלעד אלחרר

מועדים נוספים: 29/5/14 21:00, אולם הקרנף, בית מחול שלם, ירושלים.