איוב להמונים

 

ביקורת הקריאה המבויימת "איוב" – פסטיבל צו קריאה 9

מאת: אנה מינייב

צו קריאהבין יתר המחזות שהוקראו במסגרת פסטיבל צו קריאה 9, המתקיים מדי שנה בצוותא שבתל אביב, הועלה גם המחזה "איוב 2020". המחזה, שכתב בונה תירוש, סופר ועיתונאי, עוסק בתוכנית ריאליטי מקורית, "מבחן האמונה" שמה, אשר מקיים משרד הדתות, בחסות משרד הביטחון.

איוב ברזאני (המגולם על ידי שי זביב), תושב גני תקווה, אדם דתי, מחליט להשתתף בתחרות ריאלטי בגלל הפרס הכספי המובטח לזוכה. אשתו של איוב (אהובה קרן) מתנגדת בכל תוקף, אך איוב מתעקש ובסיועו של חבר משפחה קרוב (ליאור שמש) הוא ניגש לתחרות. כמו לכל תחרות ריאליטי משובחת, גם לזאת ישנו מנחה (עודד מנסטר) מלהיב, וורבלי ומגויס מאוד, שתפקידו לגרום למתמודד לא להיכנע לייאוש, ולהזכיר שוב ושוב מי נתן את חסותו לתוכנית המשודרת וכמובן, מה גובה הפרס.

מהות התחרות היא להוכיח את האמונה והדבקות של המשתתפים באל, למרות המשימות הקשות והנוראיות שהם צריכים לעשות למען כך. איוב ניגש למשימה הראשונה, אשר כוללת התמודדות עם חרקים שמטפסים על גופו, וצולח אותה, אך לא ברור האם בגלל הדרייב הכספי או בגלל האמונה הגדולה. כך גם צולח איוב את המשימה השנייה, הכוללת התמודדות מול להבות אש בחליפה חסינה, ושוב לא ברור מה הניע אותו לסבול כאבי תופת מסוג זה. במסגרת המבחן השלישי, היה צריך איוב להתמודד עם בחורה (נועם שנהב) יפה ומעוררת מינית אשר גוחנת ללא הרף וכל זה לעיני חברו, ילדיו ואשתו המזועזעת. המבחן הרביעי והאחרון היה שונה מקודמיו, והציב בפני איוב דילמה עמוקה, עליו להחליט איזה מילדיו הוא מוכן להקריב בכדי לנצח בתחרות ולזכות בקרב.

כבר בתחילת הקריאה אנו מבינים שנושא הכסף חשוב מאוד לאיוב, והפרס המוצע יכול לשדרג את חייו, לכן הוא בחר ללכת לתחרות מסוג זה. יחד עם זאת, טוען המחזאי כי הוא מעוניין לדבר על אמונה וצורותיה ואומר כי: "המחזה "איוב 2020" הוא משל – לחברה שבה האמונה חדלה להיות עניין שבין האדם לעצמו והפכה להיות מכשיר חינוכי ותעמולתי ממוסחר, חברה שבה עיקרון קדושת החיים נסוג נסיגה מסוכנת מפני קדושות אחרות". בנוסף, רצה המחזאי להציג את עמדתו כלפי הסיפור המקראי של איוב, לפיה הוא תומך בקביעת חז"ל שסיפור זה לא קרה באמת אלא שימש כמשל לעם ישראל, זאת מכיוון שלא יתכן כי האל עשה מבחנים קשים מנשוא בכדי לבדוק את מידת האמונה בו רק בגלל התערבות שבין האל לשטן. אם כך, נשאלת השאלה על מה מדבר המחזה, האם על אמונה והמסחור שלה? האם על איבוד הערכים שלנו כחברה? או שדווקא מתמקד במשמעותו של סיפור איוב, כיום ובכלל. את זה לא הבנתי בדיוק.

גם שורת המבחנים שעמדה בפני איוב, איש מאמין שרוצה להתעשר באמצעות זכיה בתוכנית ריאליטי, הייתה צפויה ולא מאתגרת מבחינת תוכנה. שתי המשימות הראשונות לא היו קשורות לאמונה אלא לרצון לזכות בכסף ושתי המשימות האחרונות היו ציניות מדי בכדי להתייחס אליהן ברצינות הנדרשת. אני מזדהה לחלוטין עם דברי המחזאי שטוען כי האמונה כבר איננה אישית והופכת יותר ויותר לכלי ביד בעלי השליטה בתכני הדת וגבולותיה, אך לא כך עבר אלי מהקריאה בה צפיתי, (אפילו לא המונולוג של שר הדתות שאמור לחזק טענה זו במשך דקות ספורות) והיא לא גרמה לי להתרשם שהמחזה מעביר את המסר הרצוי.

יחד עם זאת, השחקנים עשו עבודה מצויינת על הבמה והבימוי היה טוב ובהיר. למחזה יש עוד דרך לעבור בכדי למצות את הפוטנציאל שבו, ואני בטוחה שלאחר חידודו, הוא יצליח לעניין רבים.
איוב 2020

פסטיבל צו קריאה 9 – תיאטרון צוותא

מאת: בונה תירוש

בימוי: דניס שמע

משתתפים: אהובה קרן, עודד מנסטר, נועם שנהב, ליאור שמש, שי זביב ואייל זוסמן.

מילים, מילים, מילים

ביקורת ההצגה "מקבת"

מאת: מיה אופיר מגנט

ההצגה "מקבת" של תיאטרון האינקובטור היא ניסיון לגשת לטקסט השייקספירי מזווית חדשה. חברי הקבוצה תרגמו מחדש ועיבדו את המחזה בהשראת סגנון הספוקן וורד. זהו ניסיון חשוב שכולל רעיונות בימתיים מרשימים אבל לא לוקח אותם עד הסוף.

שישה שחקנים, לבושים ברדסים שחורים, עומדים על במה ריקה. ברקע, מספר קוביות שחורות וכלי נגינה. הם מספרים לקהל כי על המחזה "מקבת" רובצת קללה. הם נוקבים בתאריכים של הפקות מהעבר ואומרים שבכל אחת מהן התרחש משהו נורא. כך מתחיל העיבוד של תיאטרון האינקובטור למחזה, ומיד מעורר מתח ומכניס את הקהל לעולם סרטי האימה. אבל זאת לא הצגת אימה, זה לא מחזמר וזאת לא פארודיה אלא עיבוד שנעשה מתוך מחקר ומחשבה. אז מה זה בדיוק? הקפיצה בין הסגנונות השונים בהצגה גורמת לה ליפול בין הכיסאות.

מקבת ההצגה מעלה שאלות רבות ולא תמיד מצליחה לענות עליהן: למה החליטו היוצרים של ההצגה לעבד את המחזה ולא להציג אותו כמו שהוא או רק לתרגם אותו מחדש? מה המשמעות של הספוקן וורד לעיבוד הזה ואיך הוא תורם למחזה של שייקספיר שכבר הוא "ספוקן וורד" בעצמו? חוץ מניסיון להנגיש את המחזה הקלאסי לקהל העכשווי, האם יש מטרה נוספת לעיבוד הזה? מה אנחנו מרוויחים מהעיבוד הזה? מה אנחנו לומדים על המחזה? איזו זווית חדשה אנחנו מקבלים?

אני מבינה שאחד הנושאים שהיוצרים רצו להתמקד בו הוא האופן בו המילים יוצרות מציאות. במחזה יש משמעות גדולה למילים: מקבת שבוגד ושובר את מילתו, ונבואת המכשפות שהיא אמנם רק מילולית אבל שולחת את מקבת למסע ההרג. היוצרים בחרו להדגיש את הנושא הזה בכמה מונולוגים וגם בשפת הבמה. השחקנים יוצרים את העולם הבימתי באמצעות קולות שהם מפיקים. לדוגמה, הם יוצרים קרב, בוקר, שעת לילה מאוחרת ועוד, באמצעות קול בלבד, בלי שימוש באביזרים או תפאורה. בגלל שכיום יש אינפלציה של הצגות "תיאטרון סיפור" וחוסר הכסף הפך את ה"תיאטרון העני" לפופולארי במיוחד בארץ, "תיאטרון סיפור" היא טכניקה מוכרת והביצוע של האינקובטור לא תמיד מספיק מעמיק. כדי שזה יהיה הנושא המרכזי של העיבוד, צריך עוד להעמיק בחקר שלו ולהגביר את הנוכחות שלו. הם יכולים ללמוד מיוצרי תיאטרון כמו רותי קנר המנוסים בעבודה על "תיאטרון דיבור".

הניסיון של היוצרים לעסוק בטקסט הקלאסי מזווית אחרת חשוב ונכון, ויש בהצגה מספר קטעים של מחשבה מקורית ומרתקת. שני המונולוגים של ליידי מקבת, אחד בו היא נוזפת על מקבת על חוסר היוזמה שלו והשני לאחר שהיא מאבדת את שפיותה, הם מופת של כתיבה. סצנת הקרב האחרון מיוצגת על הבמה רק דרך הקול. השחקנים עומדים בשורה ומשמיעים קולות של קריאות קרב, לחימה, צעקות וקריאות כדי להמחיש את הקרב דרך הסאונד ולא ובאופן ויזואלי. בסצנת המוות המרשימה של מקבת אנחנו רואים לנגד עינינו איך נוצרת המציאות הבימתית באמצעות המילים. כחלק מהעיבוד גם הרחיבו שתי סצנות שוליות של דמויות משנה לסצנות המוניות, שממחישות את ההשתקה והטרור שנוצרו בשלטון מקבת.

זוהי קבוצה מרשימה של יוצרים שמעזים לגעת בשייקספיר במגרש הביתי של המילים ומנסים להנגיש לקהל את היצירה המוכרת. הקבוצה מנסה להמשיך לשלב הבא אחרי "העיר הזאת" ולהתקדם לחומרים אחרים, מה שדורש מהם לפתח את הרעיונות, את הטכניקה ואת השפה הבימתית שלהם. עם זאת, התוצאה ב"מקבת" עדיין בוסרית מדי.

"מקבת"

תיאטרון האינקובטור

יוצרים ומשתתפים: עומר הברון, עמית אולמן, דנה ידלין, דניאל שפירא, יפתח ליבוביץ` ויוסף אלבלקץ

 

מועדים נוספים: 5/4/14 21:30 בית מזי"א ירושלים

צוחק מי שצוחק אחרון

ביקורת ההצגה "מלכודת מוות"

מאת: הילה ציגל

המקום: חדר העבודה של סידני ברול, מחזאי מצליח שהצגותיו היו שם דבר בברודווי , ואגדת מותחנים מהלכת, המוצא את עצמו נאבק במחסום כתיבה. הזמן: שלהי שנות השבעים.

ברול מקבל בדואר טיוטה למחזה אותו כתב מחזאי צעיר, סטודנט שלו לשעבר, המתגלה כבעל פוטנציאל להיות להיט היסטרי על במות ברודווי. קריאת המחזה גורמת לברול להזמין את הסטודנט לביתו, ויחד עם אשתו בעלת הלב החלש הם מנסים לשכנע את המחזאי הצעיר לשיתוף פעולה אמנותי שיכול לתרום לשניהם (אך בעיקר לברול שמוצא את עצמו ללא כסף, ללא מחזה חדש, ורק תהילת העבר והמוניטין שצבר נזקפים לזכותו). במקביל עוברת להתגורר בשכנות הלגה טאן דורפ, מדיום מפורסמת ומוזרה במקצת. מאותו הרגע העלילה תופסת תאוצה, תפניות מפתיעות, ומתח שהולך ונבנה.

את המחזה "מלכודת מוות" כתב אירה לוין, מחזאי אמריקאי-יהודי, שנודע במותחני האימה שלו. לוין, בוגר אוניברסיטת ניו יורק, הוציא בגיל 22 את ספרו הראשון, "נשיקה לפני המוות", שזכה להצלחה מיידית.   קומדיית המתח "מלכודת מוות" שכתב, נחשבת עד היום למחזה הוותיק ביותר על במות ברודווי. בשנת 1982 הוא אף עובד לקולנוע כסרט בכיכובם של כריסטופר ריב ומייקל קיין. ספרים מוכרים נוספים של לוין הנם "תינוקה של רוזמרי" שגם הוא הפך לסרט מצליח ו"הנערים מברזיל"

הגירסה של תהל למלכודת מוות, בעיבודו ובבימויו של אביהוד תדהר, הנה הצגה קצבית, מבויימת לעילא, מותחת ומעניינת. היא מצליחה להדביק לכיסא גם את חובבי המותחנים המושבעים (ע"ע אני).

מלכודת מוות

צילום: לואיז גרין

השחקנים הנפלאים של תיאטרון תהל לא מאכזבים ומביאים גם לכאן תצוגת משחק מרשימה. רועי שגב, המגלם את סידני ברול, מקסים בתפקיד המחזאי המבוגר. גיל רשף (המגלם את המחזאי הצעיר קליפורד) מוכשר ומפתיע. גיל וייס שנכנס לתפקיד רק לאחרונה ובהתראה קצרה, מגלם בצורה מושלמת את עורך הדין המקסים פורטר, חברו הטוב של סידני ברול, ונראה טוב במיוחד במדי השחור לבן המתבקשים. דבי לומברוזו המדהימה מגלמת את הלגה, המדיום בעלת המבטא הגרמני הקל, מצחיקה ומלחיצה בו זמנית, ונותנת בוסט רציני לקאסט של תהל. ליטל שמש המגלמת את מיירה, אשתו הנוירוטית של סידני, נפלאה ומשעשעת. עיצוב הבמה הפשוט והאפקטיבי של גיל וייס , והשימוש המושכל בתאורה (שעוצבה על ידי ויטלי סורקין) ובסאונד, תורמים לאווירה המתוחה ומקפיצים את הצופה בכיסאו לאורך כל ההצגה.

ההצגה "מלכודת מוות" של תהל מביאה בפנינו בראש ובראשונה תיאטרון אחר, מסקרן ומסוגנן. נדמה כאילו תהל הפכו את היצירתיות והחדשנות למסורת של ממש, ובכל פעם, הם מצליחים לבחור במחזות יוצאי דופן, רלוונטיים ומעוררי מחשבה, שבשילוב עם קאסט מצוין והמון אהבת תיאטרון הופכים כל מחזה שעובר תחת ידם לחגיגה של ממש. בצפייה בהצגות של תהל, לא תנחשו לעולם את כמות ההקרבה של העוסקים במלאכה, שעובדים ויוצרים בתנאים לא פשוטים בכלל, וללא תקציבים, תיאטרון שכבר מזמן עומד בכוחות עצמו ומשאיר תיאטראות ותיקים ממנו אי שם מאחור.

"מלכודת מוות" מעלה בפני הצופה שאלות מוכרות במיוחד בעידן שלנו – כמה רחוק תהיה מוכן ללכת בשביל כסף, פרסום ותהילה? האם תהיה מוכן למכור את נשמתך? האם תוכל לבצע רצח???

המחזה ראה אור בשנת 1978 אך השאלה הניצבת בבסיסו, מהדהדת בראש גם היום. אם הייתה לנו האפשרות להתפרסם בגדול, להגשים את החלום, אם האפשרות הייתה מונחת לה ממש בקצות אצבעותינו, מה היינו עושים?

 

מלכודת מוות

תיאטרון תהל

מאת: אירה לוין

תרגום ובימוי: אביהוד תדהר

משחק: רועי שגב, ליטל שמש, גיל רשף, דבי לומברוזו וגיל וויס.

עיצוב תפאורה: גיל וייס (בנייה: חברי התיאטרון)

קרבות במה: עירד רובינשטיין

עיצוב תאורה: ויטלי סורוקין

הפקה: ויואלה אלכסנדרוביץ' כרמלי

 

רצוי להתעדכן באתר תהל לגבי מועדים נוספים.