אנחנו לא צריכים שום חינוך

בתי הספר על הבמה הישראלית

מאת: מערכת מרתה יודעת

בשבוע שעבר, הגיע לארץ רון ג'ונס בכדי להשתתף בכנס מיוחד שארגנה שגרירות ארצות הברית, בשיתוף תיאטרון אורנה פורת לילדים ולנוער והסתדרות המורים. במסגרת הכנס, הועלתה ההצגה "הנחשול", וג'ונס זכה לראות את עצמו, בגילומו של אייל שכטר. רון ג'ונס הוא המורה שיזם את פרויקט הנחשול המקורי, והפך כיתה רגילה בבית ספר רגיל למדי, לצבא קטן ופשיסטי, כדוגמא לכך שהאכזריות האנושית יכולה לקרות בכל מקום, בכל זמן, ואינה תלויה בנסיבות גרמניות של שנות הארבעים. לכבוד הכנס הייחודי שנערך, והמעמד הדי מרגש, מרתה הפשילה שרוולים ובדקה איך הבמה הישראלית העכשווית מציגה את בתי הספר, של היום ובכלל? ובמילים אחרות, הילדים אמנם יצאו לחופש פסח, אבל הבמה הישראלית לעולם תיוותר בין כתלי בית הספר.

הכיתה שלנו – תיאטרון הבימה והקאמרי

מדובר בהצגה די טובה, עם קאסט שרובו מרשים באיכותו, של המחזה המצליח מעבר לים. בפולין של שנות ה-20, לומדים בכיתה אחת 5 יהודים ו-5 קתולים החולמים לשנות את העולם. אבל כשהם גדלים, והמלחמה שועטת בצעדי מגף אל ארצם, אותם חברויות כבר לא תקפות יותר, וידידים עומדים מנגד כשלוקחים את חבריהם לכיתה אל השאול.

קונצרטה לשמונה

הצגה ייחודית שהחלה את דרכה בסמינר הקיבוצים, וכעת מציגה על בימת התיאטרון הלאומי, המתמקדת בכיתה אחת של צעירים בעלי הפרעת קשב וריכוז. העיבוד הבימתי מצליח להעביר את מורכבות ההפרעה, דבר המקבל משנה תוקף מאחר ומרבית השחקנים בקאסט (ובכלל בתחום התיאטרון והאמנויות) הם בעלי הפרעות קשב בעצמם.

הכיתה שלנו

מתוך "הכיתה שלנו". צילום:דניאל קמינסקי

פוליו

הצגה תלוית מקום שהוצגה במסגרת פסטיבל עכו לתיאטרון אחר, בשנת 2013. היא הוצגה בבית הספר הממלכתי בעכו, ומלבד היוצרים והמבצעים, השתתפו בה גם הורי היוצרים ותלמידי בית הספר. ניסיון ההצגה לבטא באופן בימתי ואחר את התקופה שבין כיתה א' לבין כיתה י"ב בהחלט הצליח, אולם כאוס הדימויים שהוצג בה, לא ממש הוסיף, ובעיקר גרע.

אביב מתעורר – המחזמר

בשנת 2010 בית ליסין הצליח לעשות משהו קצת שונה מהצגות הסלון הרגילות שלו, והציג את המחזמר המצליח "אביב מתעורר", בכיכובם של נינט טייב, עידו ברטל ועידו רוזנברג. המחזמר מבוסס על המחזה המעולה של פרנק וודקינד, ומציג את חייהם של מספר תלמידים ותלמידות, בגרמניה של המאה ה-19, את הדמויות המבוגרות בחייהן ואת ניסיונם לצלוח את התקופה הזו בחתיכה אחת. הביצוע הבית-לסיני אמנם לא מצליח לגעת באיכות של המחזמר בברודווי, אבל מדובר בהצגה בהחלט טובה.

פאנק רוק

זהו הישג הפקתי מרשים מבית היוצר של עידו קולטון הצעיר, למחזה מאת סיימון סטיבנס, שעלה לאחרונה על בימת מחסן 2 בנמל יפו. ההצגה, שעלתה גם על בימת תיאטרון הקאמרי, אמנם מתמקדת בתלמידי בית ספר פרטי באנגליה, אבל מבוססת על הטבח באוניברסיטת ווירג'יניה-טק שבארצות הברית. תוך הצגת ניסיונם של הדמויות להתמודד עם הבעיות בחייהם, ובמקביל גם להצליח בלימודים, היצירה מציגה את האלימות הגועשת בין שולחנות הלימודים. על אף שמדובר בעיבוד בימתי מצוין, הוא אינו חף מפגמים. כמו הגירסה של הקאמרי, גם זו העצמאית לוקה בחסר מבחינת המשחק והבחירות הבימתיות.

שרוליק -

מתוך ההצגה שרוליק. צילום: רדי רובינשטיין

שרוליק

על אף העובדה כי מדובר בהצגה התמקדת בחייו של שרוליק הצעיר, החל מבית הספר ועד לבגרותו,  היא מעניקה מימד די נרחב לחלק הבית ספרי ולמשמעותו על חייו של הגיבור. זוהי הצגה מוסיקלית, מאת שי להב ויוני זיכהולץ ובבימוי משה קפטן, שהחלה את דרכה בבית הספר של יורם לווינשטיין. בתחילה היתה מיועדת לעלות על בימת הקאמרי, אולם בשל בעיות כאלו ואחרות, זה לא יצא לפועל, וכיום היא עולה בתיאטרון צוותא.

הנחשול

ונסיים באופן המתבקש, בהצגת "הנחשול" של תיאטרון אורנה פורת. מדובר בעיבוד בימתי לא רע, למחזה של ג'ונס, מחזה שעלה על בימות הארץ כמה וכמה פעמים, ואף זכה לעיבוד טלוויזיוני בלתי נשכח בכיכובו של איקה זוהר. זוהי הצגה קשה ומטלטלת, אבל איכותו של תיאטרון אורנה פורת מסייעת לה להפוך ליצירה מבריקה המותירה חומר למחשבה במוחות הצופים הצעירים.

המלכה במגרש המשחקים

ביקורת ההצגה "שום גמדים לא יבואו"

מאת: אירית ראב

לילה אחד בשנות השמונים, עיירה שכוחת אל תחת עננה של קטיושות, סימונה אחת מבקשת נפשה למות. היא הולכת אל מגרש הכדורגל הנטוש, הפתוח לעיני שמים, ומחכה, כמהה שייפול עליה איזה טיל ויוציא אותה מהחיים בהם היא כלואה, מהגיהנום המקולל אליו נקלעה.

כך מתחילה ההצגה היפה "שום גמדים לא יבואו", הצגת יחיד, שהחלה את דרכה בתיאטרונטו 2012. זהו עיבוד לספרה של שרה שילה, הנושא את אותו השם, אולם בניגוד לספר המתאר מגוון נקודות מבט של משפחתה של סימונה ותושבי העיירה, ההצגה מתמקדת בסימונה, המלכה של העיירה שנפלה מכס המלכות.

ההצגה שעובדה ובוימה על ידי רויטל איתן, עברה טרנספורמציה עם השנים. אם בתחילה, היא הקימה לתחייה באופן מובהק את מגרש הכדורגל,  עם שער צהוב מאחורה ושטיח דשא מלאכותי, כיום היא יותר מינימאלית. על הבמה ישנו רק ספסל עץ שחור, לא יותר. באמצעות כמה אביזרי במה בסיסיים, מטפחות ועדיים, אנו נשאבים אל עולמה של סימונה. אין מדובר בעולם אכזרי מן הטלנובלות של האחים גרים, אלא חיים רגילים בארץ ישראל, שאהובים נלקחים אל העולם שמעבר ותלאות הפרנסה והשגרה אוכלות את יושבי הערים.

שום גמדים לא יבואוהעולם הססגוני והייחודי הזה נרקם ומעוטר בעיקר בזכות שנטל כהן, המגלמת את סימונה. כהן, בוגרת סמינר הקיבוצים, היא שחקנית נדירה בשמי התיאטרון הישראלי. היא מוכשרת בצורה יוצאת מן הכלל, אבל היא צנועה וכמעט אינה מבליטה את כישוריה. עוד מימיה ב-"לה מריפוסה" של גליה פרדקין, הכישרון הזה ניכר לעין. למרות שבשנים האחרונות כמעט ולא הופיעה, לאחרונה חזרה לסלול את דרכה המקצועית. מלבד "שום גמדים לא יבואו", היא מופיעה כיום גם ב"גן ריקי" של תיאטרון כאן, המציגה בתמונע.

סימונה של שנטל אחרת מזו המצטיירת בספר. אם בספר היא מצטיירת בתור אשת משפחה, אישה אימהית עמלה הנושאת על גבה את פרנסת ילדיה, סימונה המוצגת על הבמה היא מלכה בכל רמ"ח איבריה, מלכה שנאלצה לרדת מכס המלכות בגלל שהמלך הופל ונסיבות החיים דרשו זאת, לא בגלל איזה קלאודיוס סורר. בזמן שמסעוד, מלך הפלאפל, היה בחיים, סימונה החזיקה את העיירה ביד רמה, רבים רצו להיות בצלה כדי ליהנות מקצת מזל, אותו מזל שניגר עליה בכמויות. עם מותו של מסעוד, המזל מת עמו. נשיותה הוחבאה במעטה השמלות, מלכותה כוסתה במטפחות, רגליה זועקות מכאב. כאב העמידה-על-הרגליים בעבודה ובמטלות הבית, כאב הכובד שמוטל על כתפיה בפרנסת ששת ילדיה.

על אף המשחק המשובח של שנטל כהן, המחזה הנו קצת לוקה בחסר. אמנם, הוא מצליח להציג בפני הצופים את עולמם של תושבי העיירה, את ביתה של סימונה, את נפשה הכמהה לעבור לעולם הבא. עם זאת, ניכר כי הוא אינו מלוטש בקצוות ויש בו הרבה קטעים לא פתורים ושאלות שנותרות ללא מענה. למה סימונה בוחרת בלילה הזה, מכל הלילות, לשים קץ לחייה? ולמה היא בוחרת לחיות? ההחלטה האמיצה הזו, שנעשית בשיא ההצגה, נדמית כתלושה במקצת, בייחוד לאור העובדה כי ישנו קושי גדול להבין איך לביאה שכזו יכולה לנטוש את גוריה מלכתחילה, איך אמא שכזו שדואגת שמא ילדיה לא יספיקו לאכול לפני שהם נקראים לרדת למקלט, יכולה פשוט לקום וללכת, ולמה דווקא עכשיו? נדמה כאילו מדובר בשני חלקים של מחזה אחד, שני טלאים אם תרצו, שהחוטים ביניהם לא נתפרו כמו שצריך. סביר כי עבודה דרמטורגית תחת מכונת התפירה תוכל לעשות את העבודה.

עם זאת, מדובר בהישג מדהים ועבודה נפלאה, הן של השחקנית שלקחה על עצמה את מלאכת השיווק הלא פשוטה של ההצגה, והן של הבימאית שעיבדה את המילים לכדי פעולות על הבמה.

שום גמדים לא יבואו

תיאטרון מקומי

מבוסס על ספרה של שרה שילה

עיבוד ובימוי: רויטל איתן

משחק: שנטל כהן

מוסיקה מקורית: ישראל כסיף

 

מועדים נוספים: 10/4/14 21:30 התיאטרון הערבי-עברי

 

פורנוגרפיה של אלימות

ביקורת ההצגה "המחברת הגדולה"

מאת: מיה אופיר מגנט

"המחברת הגדולה", מאת עינת ברנובסקי על פי ספרה של אגוטה כריסטוף, היא הצגה קשה בה מצליח הבמאי עירד רובינשטיין לייצג אלימות קיצונית דרך שפה בימתית חזותית ותנועתית. יוצאים ממנה עם טעם מר בפה ועם שאלות קשות על הפורנוגרפיה של האלימות.

המחזה מתקיים בזמן המלחמה, לא מצוין איזו מלחמה אבל הקשר למלחמת העולם השנייה ברור. הוא מתאר שני אחים תאומים מן העיר הגדולה שאמם לוקחת אותם לגור אצל סבתם כדי לברוח מההפצצות. נוכח הקשיים בחיים אצל סבתם האלימה, הם מלמדים את עצמם לשרוד ולהתקשח ומנסים לכתוב על החיים שלהם בצורה אובייקטיבית. דרכם אנחנו חווים את זוועות המלחמה ורואים איך התאומים עצמם נעשים מסוכנים, כשה"טוב" וה"רע" אינם מה שחשבנו שהם.

ההצגה מתקיימת על במה ריקה כמעט. כל השחקנים, מלבד התאומים, מגלמים מספר דמויות ומדי פעם גם נכנסים לבמה כדי לעזור ליצור את העולם הבימתי. זאת הצגה פיזית שעושה שימוש בשפה חזותית ותנועתית כדי להעביר את כל מקרי האלימות בהם נתקלים התאומים. לדוגמה, במקום לסטור אחד לשני, התאומים מוחאים כפיים או במקום הצלפה הם מצליפים ברצפה. עדיין, התוצאה מטרידה וקשה לצפייה.

המחברת הגדולה

הלל קפון, כרמל קנדל וגל קורן. צילום: רדי רובינשטיין

התפאורה של אדם קלר מתמקדת בניילונים מסוגים שונים, שקיות זבל וניילון נצמד לדוגמא. הקירות והעמודים מצופים בניילון, מסיכות הזאבים שעוטים החיילים גם הן עשויות מחומר דומה וכך גם בגדים תחתונים של חלק מהשחקנים. בעיני, הבחירה בחומר זה לא מוצלחת מספיק משום שחוץ מזה שהוא רב שימושי ולכן יעיל, הוא לא יוצר דימוי חזותי מעניין והשימוש בסוגים שונים של ניילון לא יוצר מראה אחיד.

השחקנים מוכשרים יותר או פחות אבל בלי קשר לרמת המשחק, כולם מחויבים ונותנים עצמם לעבודה המאתגרת. לדעתי, המשחק של כולם, ובמיוחד של דמויות המשנה מוגזם מדי, כנראה בנסיון ליצור אתנחתא קומית במחזה הדרמטי. הנסיון הזה גורם לשחקנים לעורר צחוק בכוונה, והדמויות שלהם סטריאוטיפיות ללא צורך. חלק מהטקסטים של דמויות המשנה מעוררים צחוק גם ללא מאמץ והשאר אולי לא חייבים להצחיק… ראויה לציון היא אביגיל הררי בתפקיד שפת ארנבת, הילדה הפגועה, שמעצבת דמות מרשימה ומרגשת.

המחברת הגדולה

אביגיל הררי ותום אפלבאום. צילום: רדי רובינשטיין

בעיבוד הבימתי, חסר משהו משמעותי במיוחד שקיים בספר והוא האובייקטיביות. בספר, מחליטים התאומים לכתוב את כל מה שקורה להם ב"מחברת הגדולה" ולכתיבה הזאת חוקיות ברורה: החיבור צריך לתאר את הפעולות ואת העובדות ולא את הרגשות. כך, התאומים מתארים בענייניות אירועים מחרידים שהם עוברים. זה מזעזע, אבל גם משמש "פילטר" אמנותי לאלימות. בהצגה ה"פילטר" הזה לא קיים במשחק של הדמויות, התאומים אינם אובייקטיבים, הכל מוצג לנו במלוא כיעורו וטינופו. רובינשטיין עוטף את האלימות הזאת בשפה החזותית שיצר אבל היא נותרת פורנוגרפית.

אפשר לכתוב בחיוב ובשלילה על הפורנוגרפיה של האלימות. בעיני, יש לה השפעה קשה יותר בתיאטרון מאשר בקולנוע ואולי משום כך אנחנו ממעטים לראות אותה על הבמה. בספר מכבירים בתיאורים מזעזעים כדי ללמד על זוועות המלחמה, אך התיאור מתרכך בגלל הטון הדיווחי של התאומים. כמו כן, בספר יש מקום רב לגילויי חיבה ונדיבות, מה שבאמת מעלה שאלות על "הטוב" מול ה"רע". העיבוד הבימתי מתרכז בעיקר ברע ומתפלש בזוועה אחר זוועה – אונס, מין עם בעלי חיים, הצלפות, מכות ועוד ועוד ועוד, עד שבסופו של דבר גם החושים שלנו מתקהים. גם אנחנו, כמו התאומים, עברנו "חישול" נגד אלימות וסבל.

המחברת הגדולה

הסטודיו למשחק של יורם לווינשטיין

על פי ספרה של אגוטה כריסטוף

מאת: עינת ברנובסקי

בימוי: עירד רובינשטיין

בהשתתפות שחקני שנה ג': תום אפלבאום, גל בן עמרה, עדן גוזלן, נועה הר ציון, אביגיל הררי, אביב כרמי, גל קורן, כרמל קנדל, הלל קפון, אלון רבינוביץ' ואמרי ביטון.

תפאורה: אדם קלר

תנועה: עמית זמיר

תאורה: זיו וולושין

ההצגה צפויה לחזור בחודש יוני.

חיזור גורלי

על הקהל בתיאטרון – כתבה שנייה בסדרה

מאת: אפרת שטינלאוף

ישבתי בהצגה וסבלתי מכל רגע. כן, גם זה קורה, למרות שאני מכורה לתיאטרון ומוצאת בדרך כלל נקודות אור גם בהצגות גרועות למדי. בתום ההצגה, כשכבר חיכיתי בקוצר רוח שהיא תסתיים ואוכל לטוס החוצה, נדהמתי לשמע התשואות הסוערות. חלק גדול מהקהל קם על רגליו בהתרגשות, אנשים צעקו קריאות התפעלות ומחיאות הכפיים נמשכו ונמשכו. כלואה בתוך המון האדם שלא איפשר לי להגיע אל הפתח ולהימלט, החלה להתעורר בי שאלה. לאחר שהצלחתי לצאת מהתיאטרון, זיהיתי במאי אחר שישב בקהל ונמלט ביחד איתי. הוא העיף בי מבט ובעיניו אותה שאלה שהתרוצצה בעיני. חייכנו אחד לשני באחוות ההמומים.

אז איך קורה שקהל מסוים יוצא בזעזוע עמוק מחוויה תיאטרונית ויש אנשים שעברו חוויה עמוקה, משמעותית, בעלת ערך? האם יש אמת אבסולוטית? האם יש איכות בלתי ניתנת לערעור? האם יש אידאה אסתטית חד משמעית כפי שאפלטון טען?

כיום, בעידן הפוסט מודרני, אנחנו מאמינים שבניגוד לאמת האמפירית של המודרניזם ולניסיון לראות את המציאות בתוך תבניות וליצור פרדיגמות, "האמת תלויה בנקודת המבט של המסתכל". הפרשנות של האמת חשובה יותר מן השאלה מה קרה באמת.

הצופה הוא הגיבור אשר משתתף בדרמה אל מול ההצגה וחותר בדרך כלל לסיפוק ואושר מיידיים המונעים על ידי עקרון העונג. האפשרויות לצריכת תרבות ואמנות הן רבות מספור והגדרות של "טוב", "יופי", "איכות" ו"חוויה" משתנות באופן סובייקטיבי. ניתן להבדיל בין איכות של מרצדס לבין סוסיתא וגם בתיאטרון יש יהלומים שאין עליהם עוררין לעומת הצגות שאיכותן ירודה, אולם הרוב המכריע של ההצגות ייחשבו בעיני חלק בתור מרצדס, בעוד צופים אחרים ייצאו בשאת נפש.

יש סצנה מתוך הסרט "למצוא את ארץ לעולם לא" עם ג'וני דפ, שנחרטה לי בהרד דיסק של המוח. הסרט מציג את סיפורו של ג'יימס מתיו ברי, המחבר של פיטר פן והמפגש עם משפחת לואלין דיוויס שהיווה השראה לכתיבת הסיפור על הילד שפחד להתבגר. בתחילת הסרט, אנחנו נחשפים למחזה כושל שהעלה מתיו ברי על הבמה. המחזאי, פוגש לאחר מכן את האלמנה לואלין דיוויס ואת בניה והמפגש הזה מוליד קשר אמיץ ורעיון לסיפור, למחזה חדש – פיטר פן. המפיק בתאטרון מתנגד בתחילה להעלות את המחזה מול קהל המבוגרים הנוקשה של לונדון, אך החולם הנחוש משכנע אותו.

בחשש גדול, נערכת הפרמירה של המחזה מול שפמים מטופחים ותסרוקות מנופחות. ברגע האחרון יש למתיו ברי הארה והוא מבקש שישמרו כשלושים מקומות באולם. כאשר עולה האור על הבמה והשחקנים מתחילים לפעול הקהל האנגלי המעונב יושב קר ומנוכר אל מול המתרחש – שחקן שמחופש לכלבה ננה שמהדסת לה בכבדות על הבמה על מנת להעיר את האחים דרלינג. פתאום מתחיל להישמע צחוקם המתגלגל והמתוק של עשרות הילדים שפוזרו בקהל.

אולי זה היה כך במציאות ואולי זה רגע קיטש הוליוודי שפורט במניפולציה מכוונת על מיתרי הרגש, נשים את זה רגע בצד. הנקודה כאן היא שייתכן שבלי הנוכחות הטהורה והפתוחה של הילדים עוד מחזה היה נוחל כישלון, נקבר תחת האבק ולא זוכה להצלחה המסחררת שהביאה את פיטר פן להיות הקלאסיקה שהוא היום. אולי..

מהבחינה הזו, הקהל המבוגר הוא מורכב יותר. בדרך כלל, הוא נכנס אל האכסדרה כשמעליו מרחפות התבניות המחשבתיות, הציפיות לאיך צריך "תיאטרון" להתנהג. אם הוא לא קולע לציפיות הללו, מרבית הסיכויים כי הקהל לא ייהנה. הנקודה הנוספת בסיפור הזה היא ההשפעה האוסמוטית שיש ליחידים בעלי אנרגיה דומיננטית על אחרים בקהל. צחוקם המתגלגל של הילדים בקהל האנגלי השפיע כמו אבן שיוצרת גלים במים, עד שכל המבוגרים חזרו להיות ילדים משתאים אל מול הקסם של התיאטרון. הם הפכו מקהל ציני, אדיש לקהל חי ומגיב. הם אפשרו להגיון לנוח והשהו את "חוסר האמונה". כבר נכחתי גם במקרים הפוכים, בהם איים של ציניות בקהל הרעילו את סביבתם וכל הקהל יצא בתחושת אי נוחות בתום הצגה.

כיוון שההנאה או האכזבה מהצגה קשורות לציפיות הקהל איתן הוא מגיע לתיאטרון, עשיתי בירור קטן ולא מקיף עם כמה מחברי. התמקדתי באלה שלא עוסקים בתיאטרון כמקצוע אלא מהווים קהל "רגיל". שאלתי אותם למה הם מצפים כשהם הולכים לראות הצגה, ואלה מקצת התשובות – "לראות משהו חדש ולא שחוק", "שהמשחק יהיה אמין", "שהיוצרים יצאו מהקופסא", "לצאת בהתרוממות רוח", "שיהיה סוף טוב", "גירוי אינטלקטואלי", "שיקוף התנהגויות שמביא אותך לחשיבה שאחרי", "הפתעות ושמה שקורה על הבמה יגרום לצחוק, לבכות, להרגיש, לחשוב", "לברוח מהמציאות" ו"שהמתרחש על הבמה לא יהיה תיאטרלי מדי ושלא יביך אותי".

בספרה "the director prepares", אן בוגארט מציינת כי כל מעשה אמנות מערב קפיצה אל התהום. הקפיצה חייבת להתרחש ברגע המתאים ולעומת זאת, אין מרשם לרגע המדוייק ביותר לביצוע הקפיצה. אין בטחונות למה שיקרה בעקבותיה והיא עשויה לעתים קרובות לגרום למבוכה איומה. המבוכה היא שותף משמעותי במעשה היצירה. אם ביצירה אין מספיק מבוכה עבור היוצרים, כנראה שהיצירה לא תיגע באף אחד.

כפי שאמר השחקן והבמאי האנגלי סר ג'ון גילגולד- "משחק הוא חציו בושה, חציו תהילה. הבושה היא הצגת עצמך, התהילה היא שאתה יכול לשכוח את עצמך". כל יצירה צריכה להסתכן. יצירה אשר נשענת על נוסחאות ועל מבנים בטוחים היא יצירה סתמית, חסרת מעוף וחסרת ערך אמנותי. בדרך כלל, יצירות מסוג זה הן בידור שנוח לקהל לצרוך.

המבוכה שנגרמת לקהל בשל המרחש על הבמה היא חלק מהחוויה הייחודית של התיאטרון ולא צריך להירתע ממנה. הקהל עשוי לעבור חוויה מטלטלת, מטרידה, מכעיסה ומביכה ואם זה קורה, האמנים השיגו את שלהם. ברוב המקרים, כאשר הקהל יושב נינוח בכיסאו, היצירה על הבמה לא תצליח להשאיר חותם משמעותי מספיק וחומר למחשבה לאחר מכן. אז נכון שיש משמעות רבה לשק הציפיות שמביא הקהל מהבית וללא ספק יש גם מקום חשוב למקצועיות ההצגה, הנושא שלה והאם היא "מדברת" אל הקהל אשר מגיע לראותה, אך יש גם מרכיב נוסף וזה אלמנט החיזור או המשיכה. בין הקהל לבמה נוצר מעין טנגו של חיזור שבמהלכו הקהל נסחף יותר ויותר עם היוצרים או לחלופין דורך על הרגליים וכושל. כיוון שמדובר בטנגו, יש אחריות לשני הצדדים במלאכת המשיכה.

אני מזמינה את הקהל להיפתח ולזכור שקפיצת הגורל מוטלת על שני הצדדים, אם כולם יהיו במקום הלא נודע ויקחו את הסיכונים יקרו דברים מופלאים במפגש הזה. כמו בחיזור או משיכה, שני הצדדים צריכים לצעוד ולהגיב זה לזה. זה טנגו לשניים.

אני עומדת לערוך ניסוי עם עצמי, ומזמינה אתכם הקוראים להשתתף איתי בניסוי. הניסוי מתקשר לציפיות מהצגה או מופע ולצד שלי כפרטנרית בחיזור הגורלי בין הבמה לקהל ולהיפך. אני עומדת לבדוק האם העובדה שהגעתי להצגה מסויימת עם ציפייה מסויימת משפיעה על הצפיה והאם אני יכולה לשנות את היחס שלי להצגה תוך כדי וכך לגרום לחוויה להיות עבורי משמעותית יותר.

ואלה הבדיקות –

1. להגיע להצגה עם ציפיות לחוויה חיובית ומשמעותית ועם תחושה שאני עומדת לראות את ההצגה הטובה ביותר שנוצרה אי פעם.

2. להגיע להצגה עם ציפיה לאכזבה ולבדוק האם משהו בהצגה הצליח לשנות את הציפיה או שנותרתי איתה לאורך כל הדרך.

אני רוצה לבחון את הטענה שברוב המקרים, אין הצגה לא טובה, יש קהל לא מתאים.

הבמה של גיום

על הסרט "אני, עצמי ואמא שלי"

מאת: אירית ראב

הסרט "אני, עצמי ואמא שלי" הוא אחד הסרטים המבריקים והמצחיקים ביותר שנעשו בשנים האחרונות!

מדובר בעיבוד מרהיב להצגת היחיד של היוצר גיום גאליין, שעלתה על בימות פריז ב-2008. השורשים התיאטרליים ניכרים בעיבוד הקולנועי, בייחוד בתחילתו ובסופו, בהם הגיבור מתכונן בחדרו לקראת ההצגה, או כשהוא חוזר אל חדרו שמאחורי הקלעים, ומוצא זר פרחים מאמו. כשהוא עולה על הבמה והפנסים נדלקים, הסיפור מתחיל.

הסרט מתמקד במערכת היחסים המורכבת של הגיבור עם אמו, אשת חברה המנהיגה משפחה אמידה, ולה שלושה בנים. בניגוד לשני הבנים הגדולים, המתנהגים כבנים לכל דבר, אל גיום הקטן היא מתייחסת כמו אל בת. הוא גדל כמו בת. הוא לא לובש בגדים של בנות, אבל גינוניו, התנהגותו ודרך מחשבותיו, הם של בת לכל דבר. דבר שגורם לסביבה להכיר בעובדה כי הוא הומוסקסואל. לגיום מדובר בהפתעה גמורה. היחס הבעייתי של האם אל בנה, ניכר בייחוד בדרך בה קראה להם לאכול, Les Garçons et Guillaume, á table, בנים וגיום, לשולחן! זהו גם שמו המקורי של הסרט בצרפתית, אבל משום מה זה אבד בתרגום הישראלי.

אני, עצמי ואמא שלי

הגירסה הבימתית היתה צנועה ומפוארת בעת ובעונה אחת. בהצגת היחיד שלו, גיום גאליין גילם את כלל הדמויות והצליח לרתק את הצופים אל עולמו הייחודי. בעיבוד הקולנועי, התיאטרון קצת נותר מאחור, אבל לא לגמרי, מאחר ועדיין ישנן הבלחות אל הבמה, אל המקום המקורי בו גיום מציג את סיפורו. זה המקום בו הוא חושף את לבו אל אמו שבקהל (שלצערי, אינה מגולמת על ידי אמו האמיתית), וגורם לה להבין כי אין הוא בת והוא לא הומוסקסואל, הוא גבר שאוהב נשים, אבל גם אוהב אותה מכל לבו.

אני, עצמי ואמא שלימדובר בסרט מבריק משתי סיבות. ראשית, הוא מספר סיפור פשוט לכאורה, בילד המבקש לרצות את אמו, את אביו, אך גם למצוא את עצמו בכל הסבך הזה. אבל הסיפור מעוטר בהומור ושנינות, שגורמים לצופים לצחוק בכל סצינה וסצינה. מסצינות קומיות להחריד, עד לבדיחות שרק תושבי פריז יבינו, גאליין מציג את סיפורו עד לסוף המפעים כל כך. שנית, גאליין מגלם הן את עצמו והן את אמו. בדיוק כמו שבתקופת התבגרותו יכול היה לחקות את אמו חיקוי מושלם, כעת הוא עובר שלב ומגלם את אמו, על כל יתרונותיה ופגמיה, ובכך למעשה, יכול להבין אותה קצת יותר.

מעבר לעובדה שמדובר בפנינה תיאטרלית שהפכה להיות סרט נושא פרסים, מדובר פשוט בסרט טוב. סביר כי לא תפסיקו לצחוק ולדמוע.

החטא ועונשו

ביקורת ההצגה "בבל"

מאת: הילה ציגל

תקציר ההצגה "בבל", של תיאטרון האינקובטור הירושלמי, קורא לצופה לצפות בסיפורם של שלושה בני משפחה הנשזרים זה בזה לאורך שנים, כשאת הסיפור מובילה דמותו של האב המאבד באופן טראגי את אמו בשואה ומעביר לילדיו יכולת מיוחדת, הבאה עם מחיר כבד בצידה ומחזירה אותם שוב ושוב אל רגע השבר המשפחתי. בנוסף, ישנה הבטחה לשילוב של פנטזיה ומדע בדיוני המתאחדים יחד לכדי "יצירה יוצאת דופן".

עם טיזר כזה הגעתי מוכנה עם עט בידי לחזות בעצמי בפלא.

ההצגה "בבל" אכן מציגה בפנינו ויזואליות מדהימה ויוצאת דופן. היא מבוצעת בפנטומימה מלאה א-לה-צ'ארלי צ'פלין (שבאה לידי ביטוי בהומאז' משעשע לנאום המפורסם של היטלר בסרט הבלתי נשכח "הדיקטטור הגדול" ) ומשוחקת להפליא על ידי השחקנים המצוינים של האנסמבל. עיצוב הבמה של דלית ענבר פשוט ואפקטיבי, והתלבושות (גם הן של דלית ענבר) נהדרות.

אז איפה הקאץ'?

ובכן…המחזה הוא איך לומר… מבלבל.

בבל

צילום התמונות: אשר סבידנסקי

האירוע המכונן בסצינה הפותחת את ההצגה לא בא לידי ביטוי בהמשך ונראה מעט תלוש. נכון, השימוש בשואה הנו אפקטיבי תמיד וזורק את הצופה היהודי הממוצע לסיטואציה מוכרת ומעוררת הזדהות מיידית, אך ניתן היה לדלג עליו ולהתחיל בסצינה השנייה והמצויינת של אב המשפחה האובססיבי לעבודתו, סצינה המתארת בגאוניות ועדנה את סיפור התאהבותו, התפוררות נישואיו, הקרע בינו לבין שני ילדיו, ולבסוף את הטרגדיה שממוטטת סופית את משפחתו, והיא היא הגורם האמיתי המתניע את עלילת "בבל" .

גם הסוף המעגלי בו בחרו יוצרי ההצגה לסיים את ההצגה נראה מעט תלוש, מין חתירה מאולצת לסוף הטוב המיוחל, שלא ברור לגמרי מהיכן הוא מגיע ומדוע.

בבלהדמויות המגוונות בהצגה – הבן המורד המסתבך עם הצד הלא נכון של החוק, הבת הטובה המוצלחת יותר המתמודדת עם הטרגדיה המשפחתית בעזרת יותר מדי כדורים, גנגסטר משעשע ומסוכן, חברתו הנרקומנית היפיפייה, גנרל נמוך קומה, שומר ראש מאוהב, שר מלחמה גיי, סריס ומכשפה תככנית – יוצרים יחד חגיגה וויזואלית ואסתטית. חוץ מהדמויות הראשיות, האח והאחות, שאר הדמויות משוחקות על ידי אותם השחקנים, המחליפים תפקידים וזהויות באופן מעורר השראה.

קצת קשה לדבר על "בבל" מבלי לעשות ספויילר, אלמנט ההפתעה הנו הצד החזק של ההצגה ומה שמשאיר את הצופה בתהייה תמידית של "מה תהיה ההפתעה הבאה?" ולכן אני ממש לא רוצה לקלקל את החוויה.

יחד עם זאת, מורגש כאן במיוחד הרצון לבדר את הקהל, לחדש ולהפתיע, מגמה מבורכת הבאה לידי ביטוי בהצגות אחרות של תיאטרון "האינקובאטור" כדוגמת "פפפפפפפ" המצויינת, או "העיר הזאת" הנפלאה. אך בשונה מהן, משהו בסיפור של "בבל" מרגיש מעט מאולץ, מעט לא ברור. נכון, המשחק האיכותי והדמויות המגוונות מפצים על כך במעט, אך אני לא מצליחה להשתחרר מההרגשה שיש כאן סוג של ניסיון כיסוי הבא לקחת את הפוקוס, סוג של פרובוקציה אם תרצו. במיוחד בסצנות הפנטזיה/מדע בדיוני של הפאם פטאל/מכשפה, המגולמת על ידי בת אל פפורה המקסימה, (הזכורה לכולנו מסרטו של אבי נשר "פעם הייתי"), שנראית מהמם בשמלה שחורה וסיגריה ארוכה עם פומית.

אני ממליצה על ההצגה, בעיקר בגלל הקאסט המוצלח והכוריאוגרפיה המדהימה. הסיפור אולי פחות ברור ולעיתים גם מניעי הדמויות, אך למרות הכל, מדובר כאן ביצירה מעניינת ומעוררת מחשבה, מעט מבולבלת, אך חווייתית ללא ספק.

 

בבל

תיאטרון האינקבוטור

כתיבה ובימוי: אמיתי מלוא

משחק: בת-אל פפורה, גיא גורביץ, יוליה פרידמן, רני אלון, גלעד אוחנה, נובה דובל, יגאל ברנר, אריאל קרן ויוסף אלבלק.

עיצוב תפאורה ותלבושות: דלית ענבר

עיצוב תאורה: מרטין עדין

מוסיקה: גיא מסיקה

תנועה: מרינה בלטוב

וידאו: קרן רווה

ייעוץ פנטומימה: בוריס סבידנסקי

קרבות במה: יוסי פיקנהיים

מועדים נוספים: 24/4/14 20:30 בית מזי"א ירושלים

המילים כבר אינן מספיקות

תהייה על פסטיבל צו קריאה

מאת: חוה ירום

פסטיבל צו קריאה של תיאטרון צוותא הוא פסטיבל ייחודי בשמי התיאטרון הישראליים. אין הכוונה שאין כמותו ברחבי העולם, אלא שכמעט ואין כמותו בתיאטרון הישראלי, הדוגל בהעלאת הצגות מלאות ושלמות.

תיאטרון קריאה הוא ז'אנר ידוע בעולם, ושורשיו מסועפים עד לזמנים העתיקים ביותר, בהם אפלטון והחברה ישבו מסביב למדורה וקראו זה לזה מן החרס החדש. כשמו כן הוא, מדובר בסוג תיאטרון בו השחקנים אינם מגלמים דמויות באופן וויזואלי מלא מול הקהל, אלא קוראים את דמויותיהם. המחזה אינו מוצג, הוא מוקרא. עם זאת, כישרונם של השחקנים מצליח למלא את הפער בין המילים לבין הדימיון ולברוא במוחם של הצופים את הדרמה המושלמת. התוצאה היא שבמוחם של הצופים, בין כתלי התיאטרון הפרטי שלהם, מוצגת ההצגה והדמויות משחקות. בצורה זו, אצל כל צופה וצופה, עולה הצגה אחרת לגמרי, בהתאם למגבלות המחזה. התוצאה היא אינסופית וחסרת גבולות, ייחודית וחד פעמית. מסיבה זו, הפסטיבל של צוותא הוא כה נדיר ונפלא.

עם זאת, ניכר כי בשנים האחרונות, המילים כבר אינן מספיקות. דבר זה מקבל משנה תוקף בפסטיבל צו קריאה האחרון, בו זכה המחזה "אשתו", מאת עידן שוורץ, אביב פינס ושירי אלרז. אין ספק בכלל כי מדובר במחזה נהדר ובביצוע מצוין של השחקנים לירית בלבן, דודי ניב ויוסי סגל. אבל על פי נימוקי השופטים, יצירה זו נבחרה למקום הראשון בזכות אופן ההעברה הוויזואלי והביצוע על הבמה.

צו קריאה

מתוך "אשתו". צילום: ברני ארדוב

"אשתו" של שוורץ לא היה קריאה מבויימת במובן המלא של המילה. באופן שנון, הוא השכיל לאפיין את הדמויות השונות במיני אביזרי במה, כך שגם אם לא היתה תפאורה מלאה או אביזרים יקרים, הדמויות הועשרו. עם זאת, תחרות המושתתת על מילים, אינה יכולה להתבסס על ביצוע וויזואלי, מבריק ככל שיהיה.

אין מדובר בחיסרון של יצירה בודדת, אלא בתופעה של מרבית היצירות בפסטיבל. כאן בדיוק הבעיה. לו היו מגבילים ואוכפים את האמצעים הוויזואליים על הבמה, לו היו מחייבים את היוצרים להיעזר במילים בלבד, ללא אמצעים תיאטרליים אחרים, מרבית הסיכויים כי תוצאת הפסטיבל, והחלטת השופטים, היתה אחרת. כולי תקווה שישכילו לעשות זאת בפסטיבלים הבאים, ויותירו את הדרמה בין כתלי מוחם של הצופים.