רצח ותיאטרון

על ההצגה "המשחק מתחיל"

מאת: מיה אופיר מגנט

ההצגה "המשחק מתחיל" מאת קן לדוויג, מחזאי ובמאי אמריקאי שכתב קומדיות ומחזות זמר רבים ופופולאריים, הוצגה לאחרונה על ידי תלמידי שנה ג' בסטודיו לאמנויות התיאטרון של יורם לווינשטיין. הבחירה במחזה הזה להצגה של שנה שלישית טובה מכמה סיבות. ראשית, המחזה הוא קומדיה בלשית מוצלחת ומצחיקה. זאת קריצה שנונה למי שאוהב את שרלוק הולמס ועלילות מתח קלילות, אך גם אוהבי התיאטרון ימצאו בו עניין, כי הוא עוסק בכל הסטריאוטיפים של שחקנים ובמה. שנית, זהו מחזה עדכני שעלה בפעם הראשונה בארה"ב ב-2011 ולרוב לא נוטים להעלות בארץ מחזות חדשים. שלישית, יש בו מגוון תפקידים טובים לכל השחקנים והזדמנות לכל סטודנט להראות את היכולות שלו. אך למרות הבחירה החביבה, ההצגה קיבלה אצלי רק "טוב מספיק", בעיקר בגלל ההגזמה והצעקנות שבה.

המחזה עוסק בשחקן המפורסם ויליאם ג'ילט שמשחק את הבלש שרלוק הולמס. בסיום אחת ההצגות, ג'ילט נורה על הבמה אך ניצל, ומחליט לגלם שרלוק הולמס גם בחייו הפרטיים ולגלות את זהות המתנקש. לצורך כך, הוא מזמין את שאר השחקנים בהצגה למסיבת חג המולד בביתו הענק והמבודד. כמובן שמחכות לכולם הרבה הפתעות, רציחות, סודות, ריצות וכו'. המטרה של המחזה עצמו היא בעיקר בידורית, אבל הוא עוסק בצורה מעניינת בנושאים של בידור ורצח. אם היו בוחרים להתמקד בהם בהצגה זו, היא יכלה להיות מעניינת ורלוונטית.

צילום: רדי רובינשטיין

המכשלה העיקרית של ההצגה היא בבימוי של רוני מנדלסון. למרות עושר נסיונו, הוא מותח כל רגע קומי עד הסוף ומנחה את השחקנים למשחק מוקצן. הבדיחות והגגים חוזרים על עצמם שוב ושוב והתוצאה אמנם מלאת שמחה, אנרגיה ויצירתיות של השחקנים אבל גם מעייפת. העומס הקומי נמשך לאורך כל ההצגה ולא משאיר רגע של מנוחה או שקט לקהל. בקומדיה אי אפשר לעשות מכל רגע פאנץ' וזה קשה במיוחד בהצגה שאורכה שעתיים. למרות זאת, אפשר לראות שזהו צוות שחקנים מוכשר ומחויב, בעל יכולות משחק ותנועה גבוהות. במיוחד בלטה שירי בן כהן בתפקיד המבקרת המרושעת דריה צ'ייס. למרות שהייתה מוגזמת, הרשימה במשחק הקולי ובפרשנות של הדמות.

התפאורה של דיתי אופק צרפתי הייתה מוצלחת ורבת טעם אבל כדאי למצוא דרך מעניינת יותר להנכיח את עולם התיאטרון על הבמה מאשר לתלות תמונות של מסכות "הטרגדיה והקומדיה" על הקיר. המוזיקה הייתה לעיתים חזקה מדי והשתלטה על הטקסט במקום ללוות אותו והשירים היו לא נחוצים ובוצעו בצורה לא טובה. כדאי היה להוריד או לצמצם אותם משום שהם לא הוסיפו להצגה.

בסך הכל, "המשחק מתחיל" היא הצגה מבדרת עם צוות שחקנים מוכשר גם אם נלהב מדי. הכוונה היא בידורית, אבל התוצאה עמוסה ומעייפת. למרות זאת, כדאי לבוא לראות את אותם השחקנים גם בהצגות אחרות של הסטודיו. יכול להיות שעבודה עם במאי אחר או על חומר שונה תביא אותם לתוצאות שיהלמו את היכולות שלהם.

המשחק מתחיל

הסטודיו לאמנויות התיאטרון יורם לווינשטיין

מאת: קן לודוויג

בימוי: רוני מנדלסון

בהשתתפות שחקני שנה ג': אבי אזולאי, תום אפלבאום, דוראל זילברמן, דניאל מרוז, מתן שביט, יעל בוטון, שירי בן כהן, בר גול וכרמל קנדל.

תרגום: עינת ברנובסקי

עיצוב תלבושות: מאיה מידר מורן

עיצוב תפאורה: דיתי אופק צרפתי

ניהול מוסיקלי: חנן לוי

עיצוב תאורה: אורי מורג

תנועה: עמית זמיר

הדרכה קולית: אלישבע יונג

הדרכת סטפס: איתי פולישוק

פעמיים כי טוב

על ההצגה "פעמיים חומוס"

מאת: הילה ציגל

אולם צוותא 2 היה מלא עד אפס מקום, כל כך מלא עד שלא נשארו כרטיסים, מה שהותיר בחוץ כמות לא מעטה של אנשים מאוכזבים, שפשוט לא היה להם איפה לשבת באולם הקטנטן. הסדרנים הביאו כיסאות נוספים, אך עדיין… היה צפוף.

האירוע הזה אמנם קורה לא פעם בתיאטרון צוותא, בייחוד באחת מהצגות הפולחן או מופעי הבידור, אבל כמעט אף פעם לא בהצגת פרזנטציה כמו ההצגה שזכיתי לראות. ההצגה "פעמיים חומוס" מספרת את סיפורם של יוסי ודרורה, זוג ישראלי מצוי מהפריפריה שנקלע לחומוסייה בגליל בעקבות קמצנותו של יוסי שהחליט להפתיע את אשתו ב"ארוחה רומנטית" לכבוד יום נישואיהם. העניינים מתחילים להסתבך כשהם מבינים שהם הגיעו בטעות אל מעבר לקו הירוק וכנראה שהמלצר הערבי מתכנן לחסל אותם בשם הג'יהאד.

ההצגה עלתה לראשונה במסגרת פסטיבל תיאטרון קצר בשנת 2011, והוצגה בפורמט של חצי שעה בבימויו של ג'וש שגיא ובהשתתפות השחקנים רז אנגלמאיר, ערן איווניר ונינה קוטלר (על פי רעיון של מוטי רחמים).

ראיתי אותה אז, והתאהבתי. הכתיבה השנונה, הפאנצ'ים המדויקים והסיטואציה האבסורדית והכל כך ישראלית שבו את לבי והפילו אותי לרצפה מרוב צחוק. היא היתה אחת ההצגות המעולות בפסטיבל, שהיה בעצמו מלא בכל טוב, ולכן הרעיון להרחיב אותה לכדי הצגה באורך מלא הוא נפלא ומשמח.

החלק הראשון של ההצגה המשודרגת היה בדיוק כמו שזכרתי – אותה סיטואציה בחומוסייה, אותן בדיחות שנונות ואותו סיום משעשע ואבסורדי שכה אהבתי. חשבתי לעצמי אוקיי, ומה עכשיו? מה עוד ניתן לספר, איזה עוד פרטים אפשר כבר להוסיף שימשיכו את הקו העלילתי הנתון? איזה סוף יבוא אחרי ה-"סוף"?

אז זהו, שהחלק השני של ההצגה הצליח להפתיע גם אותי. אבי שחרון, המחזאי והבמאי, בחר להציג בפני הצופים את אותן הדמויות, כשנתיים לאחר המקרה. אנו פוגשים את הזוג הוולגרי בסביבתם הטבעית, בבית, ונחשפים למערכת היחסים הלא מתפקדת שהם מנהלים, כולל הויכוחים, המריבות וערימות הכביסה. בחלק הזה, הם נאלצים להתמודד עם טכנאי טלויזיה שנראה יותר מדי מוכר ועם תוצאות מעשיהם, עד הסוף המפתיע.

נכון, אני אולי משוחדת. הרי אני מכירה ומעריכה את הנפשות הפועלות,  אך להצגה הגעתי  עם בן זוגי שאינו מעורה בתחום התיאטרון, לא מכיר את ההצגה ולכן צפה בה ממקום אובייקטיבי וניטרלי, אם יש כזה בכלל.

וכמה שהוא נהנה. הוא צחק והתרגש יחד עם יתר הצופים, ומחיאות הכפיים הידהדו ברחבי האולם הקטן רגעים ארוכים לאחר ירידת המסך.

כולי תקווה שבצוותא ייתנו צ'אנס לקומדיה "פעמיים חומוס", ליוצרים המוכשרים שלה ולשחקנים המצויינים. זוהי ללא ספק קומדיית פרינג' נהדרת ומשעשעת המעמידה בפנינו מראה, אף כי מעט מוקצנת, שלא משאירה אותנו אדישים.

פעמיים חומוס

תיאטרון צוותא

מאת ובבימוי:  אבי שחרון
בהשתתפות:  אלינור פוגל, איציק גולן, ואופיר דואן

**מכיוון שזוהי הצגת פרזנטציה אין כרגע מידע על מועדי מופעים.  מומלץ להתעדכן באתר צוותא