השיח בלב השדה

על חשיבות השיח התיאטרוני

מאת: חוה ירום

אמני תיאטרון לא אוהבים לבקר. מדובר בעובדה מוגמרת, גם אם רבים מכם וודאי יפסלו אותה על הסף, אבל זוהי אחת הבעיות של התיאטרון העכשווי – השיח בו נובל.

תרצו או לא, התיאטרון הישראלי של היום שופע הצגות, חלקן טובות, חלקן לא, אבל הוא מציע מגוון עשיר של יצירות. עם זאת, יש נטייה בקרב אנשי תיאטרון לפרגן ולפרגן, ולא לבקר, גם אם יש איזוהי צביעות על הדרך. במידה ואהבו הצגה מסוימת, בייחוד אם מדובר על הצגה של חברים או קולגות, הם ניגשים אל מאחורי הקלעים, נותנים צ'פחה על כתפי חבריהם ואומרים בקול "כל הכבוד". אם לא אהבו, או אפילו סלדו מהמוצג על הבמה, ולמעשה חשבו כי מדובר באחת היצירות העלובות שראו לאחרונה, מי מעז לקרוא לזה תיאטרון?! – הם ניגשים אל מאחורי הקלעים, נותנים צ'פחה על כתפי חבריהם ואומרים בקול "כל הכבוד". למה?

אני מבינה לגמרי את עניין הסולידריות, את העובדה כי רבים מרגישים לא נעים לבקר את יצירתם של אחרים. בכל זאת, הם הוציאו את הקרביים שלהם על הבמה והשקיעו בזה אנרגיה רבה, מי אנחנו שנבקר אותם? אבל זה בדיוק העניין, אם התיאטרון לא יבקר את עצמו, הוא לא יתפתח. פשוטו כמשמעו.

בכדי שהתיאטרון בכלל, והישראלי בפרט, יתעצם ויגדל, הוא צריך ללמוד מתוך עצמו, לבקר את עצמו, להעשיר את עצמו, לגרום לשיח התיאטרוני לצמוח. בכדי לעשות זאת, על אמני תיאטרון ללמוד שמותר להם לפעמים להגיד גם מילה לא טובה על הצגות שראו. אין מדובר בביקורת ארסית לשם קטילה בלבד כגון "כדאי שהשחקן הזה ייצמד לעבודה היומית שלו" או "באיזה סרט היא חיה אם היא חושבת שהיא יודעת לשחק?!", אלא בביקורת בונה, ביקורת שמעוררת ומעודדת דיון, כזו ששואלת שאלות, מציגה בעיות ומדרבנת אחרים להגיב לה.

השיח התיאטרוני הוא לא מושג חדש, למעשה הוא קיים עוד מהימים בהם אנשי יוון העתיקה הציגו על הבמה את אגממנון מוטל בתוך דמו שלו, אבל אז זה היה חלק אינטגראלי מן המציאות היומיומית. היום, בעידן הפייסבוק והאייפון, תיאטרון נחשב לסוג של מותרות לא אקטואליות.

בכדי שהתיאטרון יחזיר את הכבוד המגיע לו ויהיה שוב אמנות לגיטימית, על אנשיו להמשיך ולדון בו, לדון עד כלות, אבל לא לדון אותו לכליה. רק ככה השיח בו יתעצם ויגדל ויתפתח לכדי עץ של ממש.

אז אנשי תיאטרון, בפעם הבאה שאתם הולכים להצגה של חברים, ולא ממש אהבתם את מה שראיתם על הבמה, לכו אל מאחורי הקלעים, תביאו פרח על המאמץ אבל תאמרו להם את האמת.

מארקס ירד אל המרתף

על ההצגה "הסיפור המופלא על ארנדירה התמימה וסבתה המרשעת"

מאת: יונתן בק

"הסיפור המופלא על ארנדירה התמימה וסבתה המרשעת" – שם די ארוך להצגה, לא? ובכן, לפני הכל, ובכדי להקל על חסרי הסבלנות שביניכם, אבקש לשים את השורה התחתונה דווקא כאן: אני ממליץ בחום ללכת לתיאטרון המרתף שבירושלים ולצפות בהצגה. הסיפור של גבריאל גרסיה מארקס מעובד בצורה מעוררת התפעלות לתיאטרון, ההצגה מהודקת, מבוימת היטב ומלאה פתרונות בימתיים יצירתיים, כך שהשחקניות זוכות לשחק על הבמה ממש כמו היו בארגז חול של ילדים. על הבמה נבנה עולם תמים וילדותי שקשה לצופה שלא להזדהות אתו, וקשה יותר שלא לכאוב בשברו.

עם זאת, עליי גם להזהיר: ההצגה, כמו הסיפור עליו היא מבוססת, היא קצרה (קצת יותר מ-45 דק'), חולפת לה מהר, ואמנם משאירה טעם של עוד, אבל גם תחושה של פספוס מסוים. בתכניה לא כתבו מהו אורך ההצגה, ובעודי מחכה להתרחשות הבאה בין הדמויות – האורות ירדו ומישהו התחיל למחוא כפיים… הופתעתי, ותהיתי איפה הקתרזיס שלי, שכ"כ בניתי עליו נוכח ההצגה המוצלחת. למעשה, אני חושב שאם הייתי יודע מראש שההצגה קצרה, הייתי אפילו נהנה יותר – משל לסועד שנכנס למסעדה ומקבל ארוחה צרפתית משובחת, אך נשאר מעט רעב. (ואני אוהב מסעדות צרפתיות! הן משובחות, ואין הרבה כאלה בארץ).

השף של הארוחה הצרפתית המסוימת הזו הוא יפים ריננברג, במאי שזכיתי כבר להתרשם מאוד מכמה מהצגותיו, הצגות המציעות עולם תיאטרלי מסקרן וייחודי. המסעדה היא "תיאטרון המרתף" בירושלים, בית בלתי-רגיל לתיאטרון שוליים, שכדאי להקדיש לו כמה מלים. מעבר להיותו תיאטרון פרינג' ראוי ומסקרן, תיאטרון המרתף משמש גם כבית ספר לאמנויות הבמה לבני נוער בסיכון. בבית הספר הייחודי הזה, הם לומדים תיאטרון במסלול תלת-שנתי, מצליחים להשתלב במסגרת של לימודים (לעיתים לראשונה בחייהם), וחלקם אף זוכים להשתלב בהצגות התיאטרון יחד עם שחקנים מקצועיים.

ב"הסיפור המופלא…" משתפות פעולה גיל כהן, בוגרת ביה"ס של תיאטרון המרתף בתפקיד הסבתא, וגבריאלה ליצ'מן, שחקנית מקצועית אורחת, בתפקיד הנכדה ארנדירה. (יש לציין שליצ'מן מחליפה את אורה שבטא, בוגרת נוספת של תיאטרון המרתף). עלילת ההצגה מתחילה בארמון קסום אותו חולקות הסבתא והנכדה עם בת יענה מרוטת שיער. כשארמונה נשרף, הסבתא מחליטה למכור את נכדתה לזנות כדי לממן את בנייתו מחדש, ויוצאת למסע בו היא סוחרת בגופה של הנערה.

אם הנערה ארנדירה היתה חיה כיום, היא בוודאי היתה מוגדרת כ"נוער בסיכון". אולי הדמיון השופע שלה היה מאפשר לה לעסוק בתיאטרון, ואולי היתה מוצאת מפלט מהאכזריות של העולם האמיתי בתיאטרון המרתף. הניגוד החריף כל כך שבין תמימותה ויופייה של הנערה לבין ההתאכזרות של סבתה והגברים האונסים אותה הוא הבסיס המניע את ההצגה, ובכלל את כל האירוע התיאטרלי הזה. כשהקהל פונה לסימטת פטרסון הקטנה והשקטה בה ממוקם תיאטרון המרתף, הוא עוזב את "עמק רפאים", רחוב ירושלמי סוער ומודרני. כשהוא נכנס לתוך האולם הקטנטן של התיאטרון, הוא נכנס למרתף טמפלרי מהמם, וכשיפים (הבמאי) פונה לקהל בדברי פתיחה, הוא אפילו טורח להדגיש שאמנם כדאי לכבות פלאפונים, אבל לא ממש צריך, כי "האבנים הרחבות לא מאפשרות בכלל קליטה". בקיצור – כאן עולם של קסם, של בדיון, של הגשמה.

בדיוק כזה עולם ריננברג וצוותו מצליחים ליצור בהצגה: החלל בו פועלות השחקניות כולו לבן, כמו גם תלבושותיהן, שנראות עתיקות, ובעיקר טהורות, כמתוך אגדה ישנה. את הסיפור מספרות שתי השחקניות, לסירוגין, ושתיהן זוכות לשחק (To act) בחדווה ובעיקר, לשחק (To paly) בדרכים רבות: לשחק עם הגוף זו של זו, לשחק ברגליים זו של זו, לשחק דמויות שונות בסיפור, לשחק משחקי צלליות עם עצמן, ועוד ועוד.

זה לדעתי גם מקור החוזק של ההצגה: עולם הדמיון הבלתי-מוגבל של ריננברג  מאפשר לשחקניות הצעירות לשלב באמת בין ה-Acting ל-Playing, הן לא מעמידות פנים, והסיפור אמין ומעורר הזדהות. גם הכלים הברכטיאניים, שלכאורה אמורים לגרום לניכור (האיפור של הסבתא שמזכיר לנו שהיא צעירה שמשחקת זקנה, השחקניות שיוצאות לפרקים מדמויותיהן ומשמשות כ"מספר יודע כל") מהווים נדבך נוסף בעולם המשחקי של המספרות-שחקניות. הקהל לא מזדהה לחלוטין עם הדמויות, אבל הוא בהחלט מזדהה עם חווית הילדות התמימה שבהצגה.

או-אז, מגיעה החדירה הפולשנית כל כך של המציאות האכזרית, המיוצגת על ידי הוידאו ארט בהצגה. בכלל, שווה לציין את השילוב של התאורה, הוידאו-ארט, המוזיקה וכלל האלמנטים בהצגה שיוצרים יחידה הומוגנית ויצירתית.

הרגע החזק ביותר בהצגה הוא לטעמי הרגע בו גופה של ארנדירה עומד לראשונה למכירה בכיכר, והיא למעשה נאנסת לעיני כל על ידי מספר גברים בזה אחר זה. הקהל צופה בשחקנית היפה והנערית מתנועעת לאיטה ומתפתלת במעין דימוי גופני המייצג את האונס, ועל הבד הלבן שברקע מתחלפות תדיר תמונות פנים של גברים מחייכים. הגברים הללו, שתמונותיהם בוקעות מהמקרן ופולשות לעולם הלבן, נראים כמונו, כמו החברים שלנו, עיניהם גדולות וטובות. הם אנחנו. הרגע הזה גרם לי לחשוב בבהירות רבה על העולם שלנו – גם על תופעות רחוקות ממני כמו סחר בנשים ואונס, אבל בעיקר על תופעות קרובות יותר שצצו במוחי, כמו ניצול נשים בעבודה, הטרדות מיניות, פורנו והשלכותיו. כן, גם על עצמי חשבתי בבהירות. מרגע זה, הבנות על הבמה טובעות בעולם כואב של ניצול ועוני, ממשי ונפשי. זהו הסיפור של מארקס, וכמו שריננברג מצליח להעביר את חדוות הנעורים, הוא גם מצליח להעביר את הכאב החד.

ובכל  זאת, בתיאטרון המרתף אין סיפור על הפסד. כשהאור יורד על הטרגדיה של ארנדירה, חוזרות השחקניות לבמה, מתנשפות וחיוכן רחב. שיתוף הפעולה ביניהן וההתרגשות ניכרים היטב, הוקל להן. ליצ'מן הותיקה מובילה את כהן הצעירה. זהו הניצחון של שתיהן, של כל מי שנאבקה ונאבק להגשים את עצמו באיזושהי דרך, ולברוח מהניצול – לאמנות.

ניכרת העובדה שעל אף שיש כאן גבר שמביים שתי נשים, נבנה כאן עולם יצירתי משותף שיכול להכיל במאי ושחקניות (למרות המשפט המוזכר בהצגה: "גברים הם בהמות בכל מה שקשור לנשים"). ליצ'מן וכהן משתמשות בשפה גבוהה, ומתארות כאב לא קל לעיכול, אך חוכמתן והבנתן את הטקסט ואת המצבים הקשים ניכרות היטב. הן מאופקות, ועיניהן חכמות. כהן מעצבת דמות סבתא אמינה: היא לא מנסה לשחק זיקנה או רוע, ומשתמשת היטב בגופה בכדי ליצור דמות איטית ומאיימת. יש לה ביטחון עצמי מרשים בהגשת הטקסט, ומלבד רגעים ממש בודדים בהם היא לוחצת אותו החוצה בכעס מיותר – מילותיו של מארקס מהדהדות היטב דרכה. את גבריאלה ליצ'מן אני מכיר היכרות אישית (גילוי נאות), אך אני חייב להיות הוגן איתה ועם ריננברג ולציין את מה ששמעתי מצופים שלא מכירים אותה: היא ליהוק מושלם. העבודה הפיזית שלה מרשימה ביותר, וגופה נמתח לקצוות מפתיעים – לפעמים בעונג של ילדה, לפעמים בכאב של אונס. היא מגישה עבודה מרשימה מאוד של תזמון והומור בתיאטרון הצלליות בו משחקת שתי דמויות במקביל, והיא מאפשרת ליופי ולכאב שלה פשוט לצאת החוצה ללא מניירות מיותרות. אציין שלרגעים מעטים היא לא שמה מספיק דגש על עבודתה הקולית וצריך קצת להתאמץ להקשיב, היא יכולה לשפר זאת.

ואם נחזור למסעדה הצרפתית, מדוע למרות שכל כך נהניתי הרגשתי מעט פספוס? אני חושב שהתשובה טמונה באספקט אחד מרכזי: השיא הרגשי של ההצגה (עבור הצופים) מגיע לטעמי מוקדם מדי – בסצינות האונס של הנערה, ובהתאכזרות של העולם ואיתני הטבע אל שתי הנשים. לעומת זאת, השליש האחרון של ההצגה אינו מגיע לגבהים אליהם יכול היה להגיע, משום מערכת היחסים בין שתי הדמויות לא מגיעה אל מיצוי. למעשה, ריננברג, שמעצב היטב את הקונפליקט הפנימי של כל דמות, לא נותן פתח לזעקות האמיתיות שלהן זו כלפי זו, והתוצאה היא שאנו צועדים אל עבר הסוף הטראגי של ההצגה מבלי להישיר אליו מבט, ללא פורקן אמיתי, בדרך שגרמה לי להגיד: "מה, כבר נגמר?!"…

וכך, אחרי שעוד כמה אנשים הצטרפו לאותו אחד שמחא כפיים, הבנתי שזה באמת הסוף. זכיתי לראות הצגת פרינג' מדויקת, פיזית מאוד ויצירתית, הרבה בזכות שיתוף פעולה מצוין בין היוצרים בהצגה. הצגה שעשתה לי חשק לעוד הרבה גרסיה-מארקס, ולעוד הרבה מתיאטרון המרתף!

"הסיפור המופלא על ארנדירה התמימה וסבתה המרשעת"

תיאטרון המרתף

על פי סיפור מאת גבריאל גרסיה מארקס.

תרגום, עיבוד ובימוי: יפים ריננברג

שחקניות: גיל כהן, גבריאלה ליצ'מן

לחן: מרינה דיכטר

עיצוב: אירית בעהם

וידאו: דימה נחודקין

הפקה: אלון אבידר

מועדים נוספים:  6/3/14

כאן גרות בכיף

על ההצגה "Melting פות"

מאת: אירית ראב

שלוש זונות גרות בבית אחד בבניין רגיל לגמרי בלב תל אביב. זה נשמע כמו התחלה של בדיחה, ועל אף שמדובר בבסיס הדרמטי להצגה "Melting פות", המוגדרת כהצגה קומית מקורית, בתכל'ס זה ממש לא מצחיק. זה בעיקר נוגע ללב, בעיקר מזעזע.

ההצגה "Melting פות", העולה בימים אלו בתיאטרון תמונע, מציגה את קורותיהן של שלוש זונות צעירות, החיות ועובדות בדירה ששכרו בבניין תל אביבי טיפוסי. מעבר ללקוחות העוברים עליהן, הן נאלצות להתמודד גם עם השכנים – גברת כץ חדורת הכושר, מר נווה, מנהל בעירייה, שמעלים עין אבל מוציא זין,
מרת נווה שמגלה על כל העניין, המנקה ששומעת את הכל אבל לא רוצה להסתבך, הירקן שמביא
את המצרכים לדיירי הבניין, והעובדה שמרביתם לא ממש ששים על התוספת האקזוטית
לבניין.

השלוש, בראשות ליאורה הטרנסקסואלית, מנסות למצוא פיתרון לצו הפינוי המאיים להוציא אותן אל הרחוב, תוך התמודדות עם השדים של כל אחת, המיסוך הנרקוטי של דינה הצעירה, התנכרות משפחתה של ליאורה והילד של קרינה, שמעדיף שתתנדף מעל פני האדמה, מאשר להודות שאמא שלו עובדת במקצוע הכי עתיק בעולם רק כדי לפרנס אותו.

הסיפורים הדרמטיים הללו, שמעמתים את הקהל עם מה שהוא מעדיף לא לראות, מבוססים על סיפור אמיתי, וזה מה שיפה בהצגה הזו. אין מדובר במחזה אליטיסטי של מחזאי-יפה-נפש, המבקש להציג באופן אמנותי, ייחודי אך מתנשא, את הרקב האנושי בפני הקהל, כאילו היה מאנה המציג בסלון הצרפתי, אלא חבורה של שלושה יוצרים מוכשרים המבקשים לשנות משהו, במידת האפשר, באמצעות התיאטרון.

צילום: גדי דגון

שלושת יוצרי ההצגה, יעל ניברון, עומרי לוי ואוריין פרתם גליקסברג, שגם מגלמים את כל הדמויות, נתקלו בסיפור לפני קצת יותר משנה. לוי, ששירת עם ליאור האמיתי בצבא, הביא לחברותיו לאנסמבל את הסיפור, והם החלו, ברשותן של הבנות עליהן המחזה מבוסס, לעבד את הסיפורים אל הבמה. הם פנו ליהושע סובול, שנדלק על הרעיון, החל לעבוד איתם, ולכוון את היצירה לכדי ההצגה שהיא כיום. סובול, שגם ביים את ההצגה, אמנם הטביע את חותמו הייחודי על היצירה, אבל לא הטביע אותה בתוך שלולית הדיו המוכרת שלו, אלא הותיר את קולם של השלושה על פני השטח. התוצאה היא יצירה נוקבת, רעננה ופשוט טובה.

השלושה מצליחים לגלם את כלל הדמויות, על גווניהן ומינן השונים, באופן יוצא מן הכלל. בזכות ניואנסים קוליים וגופניים, ותודות לתלבושות וגינונים שונים, הם יוצקים בכל דמות את האופי הייחודי שלה. עומרי לוי  המגלם את ליאורה, יוצר דמות קשוחה ומקללת אך גם רכה ומגוננת. מיד לאחר מכן, הוא מגלם את דמותו הגסה של מר נווה, שמוצא עניין בקרינה שגם נושאת את בנו. יעל ניברון, המגלמת את דינה המכורה לסמים, כאילו היתה ציפור שבורה שלא מוצאת בחזרה את הקן, ומיד לאחר מכן, מגלמת את גברת כץ, העו"סית לשעבר, שרוצה לעזור לבנות אבל רק שיעופו מן הבניין המוגן שלה. כנ"ל לגבי אוריין פרתם גליקסברג, המגלמת את דמותה של קרינה הקרה שלא זקוקה למחילתו של בנה, ומיד לאחר מכן מגלמת את דמותה של מרת נווה הצדקנית והאיכפתית-למראית-עין.

על אף שכבות הבגדים ואפיוני הדמויות, דווקא העירום הנפשי הוא שהצליח לזעזע, לחדור באמת. באחת הסצינות, ליאורה נכנסת אל סלון הדירה ומנגבת את השאריות של הלקוח האחרון. רק עם מגבת לאזור חלציה ופאה על הראש, היא מספרת על גבר אחד שנכנס לה ללב, אבל רק רצה להיכנס למקום אחר. במקום דייט רומנטי זה נהפך לאונס, למכת ברק בין הרגליים, שצרבה את לבה ואת רחמה. היא מקוננת על הילד שנלקח ממנה, על הרצון הזה לאהבה שהתפוגג אל הרוח. זוהי בהחלט אחת הסצינות המרשימות של ההצגה, הנותרות בלב גם אחרי שהמסך יורד.

אלמנטים נוספים בהצגה, כגון המוסיקה הקצבית והאיכותית של שחר אבן צור והתפאורה המינימאלית והמדוייקת, בהחלט סייעו לה להפוך ליצירה המשובחת שהיא. עם זאת, לצד התשבחות, יש לציין כי דווקא סצינת הסיום המוסיקלית של ההצגה, זו שאמורה להוציא את הקהל עם בעיטה בלב וחומר למחשבה, היתה די צורמת, והורידה, גם אם במעט, את הערך הכללי של ההצגה.

על אף זאת, מדובר בהצגה מעולה, שמצליחה לזעזע, לגעת ולחשוף את הפצעים שמעולם לא הגלידו.

Melting פות

תיאטרון תמונע

יצירה מקורית משותפת מאת: יהושע סובול, יעל ניברון, עומרי לוי ואוריין פרתם גליקסברג

ביומי: יהושע סובול

שחקנים יוצרים: עומרי לוי, יעל ניברון ואוריין פרתם גליקסברג

מוסיקה מקורית: שחר אבן צור

עיצוב תאורה: אמיר קסטרו

ניהול הצגה: נירית הרוש

מועדים נוספים:

27/3/14 20:00

26/4/14 19:00 ; 20:30

28/4/14 20:00

בין קטשופ לדם

על ההבדלים בין פרפורמנס לבין תיאטרון

מאת: מיה אופיר מגנט

לחתוך את עצמך בסכין פלסטיק ולמרוח קטשופ לעומת לחתוך בסכין אמיתית ולדמם. כך מגדירה אמנית הפרפורמנס מרינה אברמוביץ' את ההבדל בין תיאטרון ופרפורמנס. זהו ניסיון אפקטיבי אבל גם די מפחיד להסביר את ההבדל בין הצגה של פעולה וביצוע של פעולה.

פרפורמנס, בעברית "מיצג" (מוצג+הצגה) או מופע, נוצר מתוך ניסיון של אמנים פלסטיים לעבור מיצירה דוממת (ציור, פסל) להתרחשות. אמני פרפורמנס עושים שימוש ושילוב בין אמנויות שונות (מחול, תיאטרון, ציור, פיסול וכו') המערער על הגבולות ביניהם. לדוגמא, במיצג "נוגעת בקירות בשתי ידיים בבת אחת" של רבקה הורן, היא הולכת בחדר הלוך ושוב, שורטת את הקיר בציפורניים ארוכות ועשויות עץ. האם זה מחול? פיסול? תיאטרון? זוהי דוגמא אחת לפרפורמנס.

פרפורמנס אינו מבוסס על משחק של דמות, אלא על ביצוע של פעולה. זה המרכז של המופע, בניגוד לתיאטרון בו השחקנים מבצעים פעולות, אבל לרוב אלו פעולות מייצגות (שחקן יישתה תה שמייצג יין) והפעולות האלו לא יהיו מרכז ההצגה. הפעולה היא פעולה קונקרטית, אבל יכולה להיות בעלת משמעות סמלית. לפעולת השריטה של רבקה הורן יש אינסוף פרשנויות אפשריות וכל צופה מוצא את הפרשנות שלו. פעולה מיצגית לרוב חוזרת על עצמה או סטטית, חוזרים על פעולה שוב ושוב כדי לחרוט אותה בזיכרון. לפעולה הזאת לא חייב להיות מניע דרמטי או סיבה. היא יכולה לעמוד בתור עצמה ואף להיות מרכז המופע.

דוגמא נוספת היא המופע Cut piece של יוקו אונו. אונו יושבת על במה בלי לזוז ומזמינה את הקהל לגזור את בגדיה במספריים. במרכז המופע הזה הפרפורמרית יושבת בדממה ופעולה הגזירה נעשית על ידי הקהל ובעלת משמעויות סמליות רבות. המיצג מעלה שאלה על המקום של הקהל והמופיע ועל הגבול ביניהם. כדי לשמור על האותנטיות של הפעולה, מיצג מבוצע לרוב פעם אחת או פעמים בודדות ונחשף למספר קטן של צופים. הארעיות של מופע הפרפומנס נובעת מרצון לשמור על אמת ביצירה, אבל גם מקשה על חשיפתה ועל תיעודה.

 

אונו והורן מבצעות פעולה ולא משחקות דמות. אמני פרפורמנס מופיעים בתור עצמם או כאספקט מסוים של עצמם. כדי לעשות פרפורמנס לא צריך ללמוד שום דבר, לא צריך כסף או מקום. צריך רק רעיון טוב. גם הגוף של הפרפורמר הופך להיות החומר של היצירה. כאשר הפרפורמר מבצע פעולה על הגוף שלו, הגוף האישי הופך להיות בעל משמעות ציבורית ופוליטית. לדוגמא במיצג
"האיש הצוחק" של הדס אפרת, השיער שלו מעוצב בצורת כובע של שוטה ופיו פתוח בחיוך על ידי מכשיר דנטלי כלשהו. החיוך קבוע ומעוות ומרוקן ממשמעות השמחה שאנחנו בדרך כלל רגילים לשייך להבעה הזאת.

בתיאטרון, אנחנו רגילים לצפות במופע עלילתי. המחזה מתרחש במקום אחר ובזמן אחר מזה שהצופים נמצאים בו כרגע והם בוחרים להאמין לאשליה התיאטרלית. בפרפורמנס אין עלילה ואין ניסיון לייצג משהו שלא קיים או מקום שאינו המקום הספציפי. הפרפורמנס מערער על הגבול בין האמנות לחיים ולכן אינו מתרחש רק במקום אחד (כמו אולם תיאטרון) אלא יכול להיות בכל מקום ובכל זמן. בגלריה, ברחוב או בבית של האמן.

כיום, הגבולות בין האמנויות נעשים פחות ופחות ברורים. אמנויות מרשות לעצמן לקבל השראה מאמנויות אחרות ולהשתנות. גם הפרפורמנס וגם התיאטרון השתנו בהשפעה הדדית. ניתן לראות הצגות שיש בהן ביצוע של פעולה קונקרטית כמו למשל ב"שחף" של עירא אבנרי בו בכל המערכה הראשונה בונות הדמויות את הבמה, תולות פנסים ושופכות דליי מים. מנגד, "דינג דונג" של במת מיצג בבימוי תמר רבן מבוסס על "בית ברנרדה אלבה" מאת לורקה ומנסה לטפל בטקסט דרך כלים של פרפורמנס. גם בהצגות של אופירה הניג אפשר לראות השפעה מהפרפורמנס, לדוגמא ב"שלוש אחיות" כאשר במהלך כל המערכה הראשונה הדמויות עומדות בשורה עם הפנים לקהל ורוקדות. הרשימה ממשיכה הלאה והלאה. גם למופעים שקשה להגדיר בדיוק מה הם כמו "ההגרלה" של סער סקלי וקרן שפי במהלכה המשתתפים (שהם הקהל) נמצאים בחדר במשך ארבע שעות ומקבלים הוראות ממחשב.

הפרפורמנס הוא ז'אנר שמתחמק מכללים ומהגדרות וכל פעם מתחדש ומשתנה. זאת אמנות שוויונית ו"קלה" כי כל אחד יכול לעשות אותה איפה שהוא רוצה ומתי שהוא רוצה, כל עוד יש לו רעיון. כאשר ההגדרות מתמוססות, האמנויות מתאחדות ומשתנות ואפשר להפסיק לתת שם לכל מופע שאנחנו רואים. יש תיאטרון, יש מחול, אבל גם יש את הדבר הזה שראינו, אנחנו לא בטוחים בדיוק מה זה, אבל זה היה ממש מעניין וגרם לנו לחשוב ולהרגיש. לכל אחד מהם יש מקום בעולם האמנות והם יכולים להתקיים במקביל, להתפתח ולהמשיך להשפיע זה על זה.

פנטזיה מיואשת

על ההצגה "מבוקש צעיר משכיל ומיואש"

מאת: אנה מינייב

מה אנחנו יודעים על הרצל?! הוא הגה את רעיון המדינה ומופיע בין דפי ההיסטוריה כמי שאמר "אם תרצו, אין זו אגדה", זה ידוע לכל, אבל מה מעבר? אז הנה, הקמנו מדינה, הוכחנו לעצמנו ולעולם שאכן אין זו אגדה, ועכשיו אנחנו עסוקים בלהבין האם למדינה הזאת התכוון המשורר.

יפים ריננברג יוצא למסע בו הוא מתחקה אחרי הרצל, באמצעות היומנים שהותיר לאחר מותו והרעיון האדיר שמומש, אמנם חלקית אבל בכל זאת… על במת תיאטרון מלנקי מצטיירת לנגד עינינו דמותו של הרצל, שרוצה בכל מאודו להיות סופר, אך ללא הצלחה, וכך, מתוך הייאוש הכבד הוא בונה תכנית מדינית להצלת העם היהודי, לא פחות ולא יותר.

יפים ריננברג הוא הרצל. למשך שעה תמימה הוא האיש והאגדה, הוא זה שכתביו של הרצל נדבקו בו עד שהפכו לאחד ואי אפשר שלא להאמין לו ולהיסחף לתוך הפנטזיה המשונה שלו על מדינה יהודית. הניסיון הזה, מציאת הצדקה לזהות היהודית, משקף את המציאות שלנו כאן, בביצה הישראלית שלנו, בקיבוץ הגלויות הזה, ואנחנו עדיין מנסים להבין מי אנחנו ומה ההגדרה שלנו האישית, הפרטית. בתור עולה חדש- ישן, מתחבר ריננברג לתחושה הזאת, לזרות, לחוסר השייכות. הנה כאן, במדינת היהודית המיוחלת, במדינה אותה חלם הרצל, אותה הקים מלח הארץ, ממש כאן, צצה תחושה של חוסר שייכות, של זהות מפוצלת, אותו פיצול שהיה אופייני כל כך להרצל.

צילום: אלונה איב

המונודרמה הזאת, שמבוססת על הכתבים של הרצל, תורגמה, נערכה, בוימה וגם מבוצעת על ידי יפים ריננברג. אליו מצטרף איליה קוץ, אמן וצייר, המעצב את האירוע הזה.  באופן וויזואלי מרתק וייחודי, הם בונים דמות של אמן מיוסר, על סף דיכאון והתאבדות, שהוגה רעיון אחד קטן, ומתעלה על עצמו עד שמתרסק שוב לבור עמוק של חיפוש זהות עצמית.

אז האם דיבר הרצל על רעיון מושיע או על פנטזיה? ריננברג עצמו מודה שמדובר בפנטזיה האישית שלו כפי שהיא מצטיירת במהלך הקריאה ביומניו של הרצל, איש מורכב, עם רצון להיות סופר, עם תחושה של כישלון, עם חיפוש בלתי פוסק אחר זהותו האישית שמוביל לרעיון אחד שהפך למציאות. אך האירוע התיאטרלי הזה הוא פנטזיה בימתית שלמה, לא תמיד ידועה מראש, היא חיה ונושמת ומתגבשת מול הקהל, מנסה לחקור את האיש הזה, שאף אחד לא מכיר, האמן שאף פעם לא היה מאושר, האב שאף פעם לא הרגיש מסופק, הצעיר, המשכיל, המיואש, היהודי, ההונגרי, הגרמני, העיתונאי, היוצר, האדם שלא יודע מי הוא.

"מבוקש צעיר משכיל ומיואש"

על פי יומני זאב בנימין הרצל

עריכת טקסט, תרגום, בימוי ומשחק: יפים ריננברג

עיצוב: איליה קוץ

ייעוץ אמנותי: איגור ברזין

עיצוב תאורה: ודים קשרסקי

ניהול טכני: ויטלי סורוקין

מועדים נוספים: 4-5/4/14 ; 15-16/5/14 , 20:30 , מרכז תרבות גן מאיר, תל אביב

אין כמו בארץ

על ההצגה "לך לך מארצך"

מאת: הילה ציגל

לך לך מארצך, תעבור למדינה אחרת, לקצה השני של העולם, תתאכזב, תראה שאין כמו בארץ.

ההצגה "לך לך מארצך", שעלתה לראשונה ב-2013 בבית הספר למשחק "בית צבי" ובפסטיבל "עתיד התיאטרון", הצליחה לעשות את מה שהצגות בית ספר רבות נכשלות בו ולפרוץ את כתלי המוסד הלימודי. בזכות עקשנותם של היוצרים ואמצעי מימון-המון, ההצגה עולה כעת ברחבי הארץ, ובחודש מאי היא צפויה להופיע בתיאטרון תמונע.

בניגוד להצגות אחרות, "לך לך מארצך" לא באה לספר לנו סיפור רציף עם התחלה אמצע וסוף. אין לה גיבור מרכזי או התפתחות עלילתית רציפה, זוהי הצגה שמביאה בפנינו רעיון, קו מחשבה, אבל מכאן בעצם כוחה. ארבע המערכות שמרכיבות אותה הן בעצם ארבע תמונות, סיפורים שונים של מבחר דמויות שהדבר המשותף להם הוא שהם ישראלים. ישראלים שירדו מהארץ, כל אחד מסיבותיו האישיות אך לכולם חלום משותף וישראלי כל כך – "לעשות את זה בחו"ל" .

כל אחת מן התמונות מתרחשות בקצוות שונים של העולם בלילה אחד, ערב הסילבסטר. בלילה סימבולי זה, אנו מתוודעים לסיפורים ולדמויות שבתחילה לא מרשימות במיוחד, ולעיתים אפילו נוראיות, אך לאט לאט השכבות מתקלפות ואנו מתחילים לראות מה רוחש מתחת לפני השטח.

בתמונה הראשונה אנו נכנסים לחייהם של שני אחים ברוסיה, האח הגדול סוחר איברים נהנתן והאח הצעיר מוכה געגועים לישראל. לביתם מגיעות שתי אחיות ואז הסיפור מתחיל להיות מעניין באמת. התמונה השנייה מביאה בפנינו את סיפורו של זוג צעיר, הורים טריים לתינוק בסידני שבאוסטרליה, המתמודדים עם חלום ההיי-טק הלא ממומש ועם בגידה כואבת. התמונה השלישית מתרחשת בשירותי מועדון בקליפורניה – שני צעירים ישראלים מתאהבים ומוצאים שפה משותפת עד שהעניינים מתחילים להשתבש. התמונה הרביעית מתרחשת בברלין – אישה גרמניה המזמינה לבעלה הישראלי נערות ליווי ישראליות לכבוד השנה החדשה.

צילום: יוסי צבקר

ההצגה, שנכתבה ובוימה על ידי גור קורן, כתובה בשפה קולחת ובוטה, ומשלבת בתוכה כמויות של הומור מושחז הפונה אל שכבות שונות בקהל, לכל אחד בשפתו. בכל התמונות שזורים ניואנסים המחברים בין בליל הסיפורים וקושרים אותם יחד לכדי סיפור אחד, הסיפור שיכול להיות הסיפור של כל אחד מאיתנו.

"לך לך מארצך" לא מציעה תקווה, אין בה מימוש או הצלחה. ישנה אווירת כישלון צורב ומהדהד של כל הדמויות, ישנם חלומות שבורים, אהבות נכזבות ורסיסי שאיפות שלא הוגשמו. המסר אחד וברור – מי שעוזב את הארץ סופו לסבול. בתור מישהי שבילתה אי אילו שנים מעבר לים, אני יכולה להתחבר אל הרעיון הכללי אך לא להסכים איתו לגמרי. מצד אחד, אני מעריכה את הציוניות המתפרצת אך מצד שני, איני יכולה שלא לתהות האם נכון הדבר, האם כל מי שעוזב את הארץ המובטחת כדי לבנות את חייו  בארץ אחרת, ולא משנה אם זו גרמניה, אוסטרליה או ארצות הברית, סופו למצוא את עצמו עומד בתוך שוקת שבורה?

הבוגרים הטריים של בית הספר למשחק "בית צבי" נותנים כאן תצוגת משחק מרשימה. תחת ידו המנצחת של קורן, השחקנים מציגים בפני הקהל מנעד דמויות נרחב, שמצליחות להזיז משהו בלב הצופים, גם אם הן נמצאות בקצה השני של העולם. אם נתייחס לשמו של הפסטיבל שבמסגרתו ההצגה עלתה לראשונה, נראה כאילו הוא הצליח לקפל בתוכו הבטחה מסקרנת.

"לך לך מארצך"

עפ"י הטרילוגיה הבלגרדית מאת בילנה סרביוביץ'

עיבוד ובימוי: גור קורן

שחקנים: נקטר גפן, עידן סמדג'ה, ישראל גולדרט, נואית קדם, אביה חדידה, מיכל כהן, דור מנואל, חן בר, אביתר אברהם.

עיצוב תפאורה: סלבה מלצב

עיצוב תלבושות: יסמין ניזרי

עיצוב תאורה: אפרים אוגד

הדרכת טקסט: דפנה  מרסר–הדרי

מועדים נוספים: 31/3/14 תיאטרון חיפה.

מתי הרגשת חי באמת?

על הסיור התיאטרלי "ההיפך מחי"

מאת: יונתן בק

לאן הגעתי – הצגה? סיור ווירטואלי? מופע "פרפורמנס"? אם כן, מה זה בכלל פרפורמנס? ומה זו בכלל הצגה?

בהתחלה, הייתי ספקן ומלא שאלות, ובסוף – קל-דעת ומאושר. כך הייתי מסכם את חווית הצפייה שלי ב"ההיפך מחי" –  מופע חדש של תיאטרון הזירה, המתקיים בקביעות בימי חמישי בלילה במוזיאון הטבע בירושלים. יוצרותיו מגדירות אותו כ"מופע לילי מסמר חושים לצופה יחיד, ההיפך מכל מה שהתרגלתם אליו בתיאטרון הקונבנציונאלי". אני חושב שהגדרתן ראויה: זהו מעין סיור אינדיבידואלי שנע בין חלום למציאות, בין מוות לחיים. בכל 5 דקות, על-פי שעות שנקבעו מראש בזמן רכישת הכרטיס, יוצא צופה אחד, בגפו, לסיור. הוא מקבל אוזניות ופנס קטן, ומסתובב ברחבי המוזיאון על פי הוראותיה של המלווה הווירטואלית שלו.

בכל פעם יוצא אחד, בגפו. זוהי אחת מהנקודות המשמעותיות ביותר במופע הזה – החוויה הכל כך אישית. לאחד היא מפחידה מאוד, לאחר מצחיקה, לשלישי משחררת מלחצים. עבורי, למשל, כגבר, קול האישה שהילכה איתי בחושך היה מאוד אירוטי. דמיינתי שצועדת איתי מעין 'פאם-פטאל' שכזו. לדברי צופה אחרת ששאלתי, הדמות הרגישה פשוט כחברה טובה. התחושה של המסייר היא כבתוך חלום. מחד, אתה מובל בידי קול המדריכה שמסביר בכל רגע לאן לפנות, ואסור לך לפספס אף פנייה כדי שלא להיאבד. מאידך, אתה מנסה לגנוב עוד כמה ביסים מעוגת גבינה (נהדרת!) לפני שהמדריכה בורחת לך. אתה יכול לרקוד כשהיא מציעה לך לרקוד (לבדך בחושך) ואתה יכול שלא לעשות זאת, אך את המוזיקה – אין לך ברירה אלא לשמוע. בקיצור, חלום. אתה מובל בתוך הבחירות שלך, מעצב את החוויה שלך, אך תמיד נשלט. מפחיד? נעים? כל אחד וחוויתו הוא.

מתוך "ההיפך מחי". צילום: יאיר מיוחס

התנאי ההכרחי עבור צופה שמחליט ללכת למסע הקצר הזה הוא להשיל מעליו את שכבת הביקורת כלפי הלא-מוכר, ופשוט לבוא ולהרגיש, כל אחד לעצמו – את מה שיבוא בעבורו. מבחינתי, יש כאן מעין הזמנה פתוחה לצופים לחוות את החיים דרך החושים שלהם. הצעידה בחושך לצד פוחלצים מרשימים ומצמררים של שלל חיות מתות מפחידה ומנכיחה את המוות. כנגדה, מפעילות היוצרות גירוי אינסופי של כל החושים, החל מאיכות הסאונד המדהימה באוזניות ומשחקי קול שגורמים לך לחוש כאילו יש לידך חיים דינמיים ותמידיים, דרך יין המוגש לפני ולאורך הסיור, ובעזרת עוד חוויות רבות של טעם, ריח ומגע – אתה מקבל צ'אנס לחוש, צ'אנס לחיות. מתי הרגשת חי? מתי הרגשת מת? ומה תעז לעשות במהלך הסיור ובהמשך החיים כדי להרגיש חי באמת? זה עליך, הצופה. סליחה – המסייר.

בשלב מסוים בסיור, כשהפסקתי להשוות לציפיותיי המוקדמות ממנו (קול פנימי ילדותי שחשב על הטריילר  וגרס: "זה לא מספיק מפחיד במציאות"!) והתחלתי לחיות את האפשרויות שהסיור מזמן – הרגשתי חד, עירני, מאושר. קיבלתי מתנה קטנה, טעימה קצרה. על אף שהיוצרות יכלו ללכת רחוק יותר עם הרבה מהאפשרויות שהן הציגו בפני הצופה: להאריך אותן, להקצין, למתוח גבולות, לאפשר לצופה עוד תחושות, עוד משחקים, מרגע שהסיור הסתיים, הבנתי שעומדת בפניי גם אפשרות אמיתית, והיא רק על אחריותי –  להפסיק להיות פוחלץ אנושי. לחיות יותר.

"ההיפך מחי"

תיאטרון הזירה

כתיבה ובימוי: מיכל ואעקנין ואילנית בן יעקב

ביצוע: אילנית בן יעקב/ עלית קרייז/ מיכל ואעקנין

סאונד: בניה רכס

עיצוב תאורה: שביט ירון

עיצוב חלל: גל גרופית

עיצוב אימג': סורין אנדרסון

הפקה בפועל: נטע מייזלס

ליווי אמנותי: דפנה קרון

ניהול אמנותי: גיא בירן

מועדים נוספים: כל יום חמישי, החל מ-19:00 במוזיאון הטבע, רח' מוהליבר 6 ירושלים.