הבת של אבא שלה

על ההצגה "להיות בתו"

מאת: אנה מינייב

כששמעתי בפעם הראשונה על ההצגה הזו תהיתי לעצמי האם היא עוסקת בסגירת חשבונות של השחקניות עם אביהן והאם אי פעם אני עצמי אעז לעשות זאת. הרעיון לעסוק ביחסי אב ובת נוצר אצל דורית ניתאי – נאמן, בתו של ניקו ניתאי האגדי, מולו היא מתמודדת עם המשמעות בלהיות "הבת של" ומתעמתת עם הציפיות והאכזבות הטמונות בכך. ניתאי- נאמן איגדה קבוצת שחקניות ויצאה איתן למסע התמודדות עם אבותיהן, חלקן יצרו ביחד עם האבות וחלקן ללא השתתפותם.

קהל הצופים, ואני בתוכם, חולק לקבוצות והתחיל את המסע בתיאטרון קרוב שחולק לחללים. בכל אחד מהם סיפור, קושי, התמודדות. במהלך המסע הזה, נשמעו סיפורים רבים, ביניהם של ג'ו ווילובי שסיפרה כיצד אביה רצה בנים אך לא זכה להם והיא עצמה הפכה לאט לאט לבן בגוף של בת, ספק אם בכדי לרצות אותו או כיוון שכך הרגישה. היא הציגה את סיפורה ללא נוכחות אביה בחדר, שוודאי עד היום לא יודע כמה היא זקוקה לו. לעומת זאת, בחלל אחר, התעמתה אלכסה כריסטופר דניאלס עם אביה בריאן דניאלס בשידור חי,  ככה, במין פשטות כזאת שראויה להערכה ואפילו קצת קנאה. לאחר ששיתפה אותנו בילדות שלה לצד אב שנעלם וחוזר כל הזמן, הופיע האב בחדר והיא הטיחה בו את כל מה שחוותה כלפיו כילדה, וסיפרה לכולנו כיצד זה השפיעה עליה בבגרותה. חשבתי לעצמי, כל הכבוד לאבא הזה שמוכן להקשיב לה, ומול קהל של אנשים זרים, הוא מוכן להתמודד.

בין הבנות-של, הייתה גם יעל הוד שהתמודדה עם מות אביה לפני יותר מעשור. היא זימנה את כולנו לאזכרה של אביה שאותו היא זוכרת דרך מספר תמונות וחולצה משובצת אחת. לאט לאט מגלה לנו הוד שאביה בחר לא להיות חלק מהעולם הזה, שלה. הווה אומר, בחר גם לא לגדל את הבת שלו ואת יתר ילדיו, וזה צורם להבין יום אחד שאבא העדיף לחיות בעולם אחר.

צילום: אריקה לינור קוצ'וק

כמובילת היצירה, עלתה דורית ניתאי- נאמן עם אביה ניקו ניתאי בתפקיד אנטיגונה ואדיפוס שהתנפצו לנגד עינינו כשהעניינים הפכו אישיים מדי. הדמויות נשרו ונשארו רק דורית וניקו, בת ואב שרואים בעיניים שונות את תפקידה של בת שנולדה לאיש תיאטרון מסוג זה כמו של ניקו ניתאי, טוטאלי, נאמן למקצוע ובעל חזון גדול.

בנוסף, עלו קטעים של אלי וגנר ובתו זהר וגנר המתמודדים עם מחלת הסרטן שתקפה אותה, נעמי בן אסא שסיפרה כיצד זה לגדול בתור בת לאב ניצול שואה ופזית ירון- מינקובסקי שהוסיפה קורטוב של מופע סטנד-אפ לערב הענוג הזה ועשתה סימולציה מול גבר אותו היא הגדירה כאביה, מכיוון שהייתה רוצה שיהיה לה אבא שונה מזה שיש לה. באחד הפרוזדורים אף הוצגה תערוכה אינטימית של אריקה לינור קוצו'ק שעסקה ביחסים של בת והוריה המאמצים.

הקולאז' הזה הצליח ליצור אווירה המורכבת ממתח, כעס, עצב, התרפקות, פנטזיה והשלמה כפי שאנו חווים במציאות מול הורינו. כל יוצרת בדרכה, בחרה לסגור מעגל, לומר לאביה את מה שלא אמרה מעולם ואולי אפילו לשחרר.

"להיות בתו"

תיאטרון קרוב

רעיון ובימוי: דורית ניתאי נאמן

משתתפים: ניקו ניתאי, דורית ניתאי נאמן, אלכסה כריסטופר דניאלס ובריאן דניאלס, זהר וגנר ואלי וגנר, נעמי בן אסא, יעל הוד, פזית ירון- מיניקובסקי וג`ו ווילוגבי.

מומלץ לעקוב אחר מועדים נוספים.

נשים באדום

שתי דעות, זוג אחד

על ההצגה "האוהל האדום"

מאת: אנה מינייב

התבקשתי מטעם המערכת ללכת עם בן זוגי שיחיה להצגה ולכתוב עליה מנקודות המבט של שנינו. הלכנו לראות את ההצגה "האוהל האדום" של התיאטרון הערבי-עברי. ההצגה, שבוימה על ידי קלאודיה דלה סטה וזאב קלאתי, הנה עיבוד לספרה המפורסם של אניטה דיאמנד.

נכנסנו לחלל התיאטרון וחולקנו לשתי קבוצות, הנשים והגברים, וכבר מהרגע הראשון הרגשתי שאנו עומדים להיות עדים, או שמא המושבעים, במשפט אשר מגולל סיפור של אישה אחת, אבל דן בשני עולמות שונים, בשני מינים שונים, הנשי והגברי. זאת הייתה יכולה להיות חוויה נפלאה, להיות חלק מקהל נשי בלבד, אבל מאחר ובצד הגברי של הקהל לא הייתה מספיק נוכחות, עברתי לשבת ליד בן זוגי.

אל הבמה עלתה קשישה אחת, אותה גילמה שיפי אלוני, בתלבושת של סבתא-זפתא בשילוב גולדה מאיר, והציגה עצמה בתור דינה הבוגרת אשר מספרת לנו בדיעבד את סיפורה התנ"כי. החלוקה הלא יחסית בין צדדי הצופים לא בלבלה אותה והיא החלה לספר את סיפורה ולזרוק לעבר שני הקהלים השונים אנקדוטות הומוריסטיות וסקסיסטיות כאחד. חצי השעה הראשונה הייתה קשה לעיכול, הבדיחות הקטנות, השפה התנ"כית והמוזיקה העתיקה ששולבה עם מוזיקה מודרנית קיטשית במיוחד יצרו בקרבי בלבול ותמיהה. לקראת סוף החלק הראשון נפל האסימון.

כאשר הוכרזה ההפסקה, יצאנו בן זוגי ואני לנשום אוויר, אני מסוקרנת מהבאות והוא אילם. 'מה דעתך?' שאלתי אותו, והוא אמר שהוא מחכה לראות את החלק השני. יופי, חשבתי לעצמי, כנראה שגם לו נפל איזה אסימון. פניו נשארו חתומות והתחלנו לדבר כהרגלנו מי שחקן טוב ומי פחות ועל אלמנט החול הנפלא בהצגה, הממלא את הבמה בחול שנשפך מכיסים גדולים בבגדיהם של השחקנים. אחר כך, הסכמנו שהבדיחות הסקסיסטיות היו לא מספיק מחודדות ושהשחקנית שמשחקת את דינה הצעירה, עדי נוי, פשוט מדהימה. ואז, ההפסקה נגמרה.

חזרנו לאולם. התפאורה הוחלפה וכשכולם התיישבו האורות כבו. הסיפור המשיך להתגלגל. דינה, בתו של יעקב ולאה, סיפרה כיצד עוות הסיפור האמיתי מאחורי פרשת האונס שלה, שעל פי גרסה זו לעולם לא קרה. כמי שגדלה עם 4 אימהות, רחל, לאה, בלהה וזילפה, שנישאו כולן ליעקב, גדלה דינה להיות פייטרית לא קטנה, וכבר מגיל צעיר למדה כיצד לעמוד שלה בעולם הגברי אליו היא נולדה. מרכז העלילה של ההצגה הוא האמת של דינה והדרך בה אכזבו אותה אביה, האחים שלה והאימהות שלה, כאשר איבדה את היקר לה מכל, אהוב לבה, שנרצח על ידי שניים מהאחים. אך בשבילי, ההצגה הזאת נוגעת ברבדים נוספים, עמוקים יותר, חד משמעיים.

מקאסט השחקניות הרחב בלטו מאוד שרון בורשטיין בתפקיד רבקה ואינה המיילדת, מור ענטר בתפקיד רחל, מורן ארביב בתפקיד לאה ואילת גבאי- יגודה בתפקיד ההונא ורנפאר, אך מעבר למשחק המצוין ראוי לציין את עבודת הצוות של הקבוצה הזאת, שמתאחדת בצורה נפלאה על הבמה בכדי להעניק לקהל חווית התבוננות בעצמנו, בחברה שלנו, בסיפורים עליהם גדלנו וממשיכים לגדל את ילדינו, באמונה שלנו כאומה ובזכות שלנו לחקור, להטיל ספק, לבקר ולהציג את הדעות המנוגדות בין העולמות, בין נשים הרוצות משפחה, ילדים ואחווה לבין גברים הרוצים לכבוש, לשלוט ולהראות את כוחם.

צילומים: עידן גור

בסיום ההצגה, כאשר הצגתי טענה זו בפני בן זוגי היקר, הוא אמר שהוא לא מבין על מה אני מדברת. ההצגה הייתה ארוכה מדי, גזענית, חלק מהשחקנים לא היו ברורים בדיבורם, חלקם לא שיחקו בצורה משכנעת, ובכלל, על מה כל הסיפור, הוא שאל ואני הרגשתי את הדם מתחמם לי בוורידים. 'על מה?' שאלתי בנביחה. על נשים וגברים, על ההבדלים העצומים בינינו, על כך שכלום לא השתנה ועברו אלפי שנים, על אימהות, על חמלה, על שנאת חינם, על כוח ועל קנאה ועל אהבה ועל…

אז נכון שלא התחברנו למוזיקה ולאורך ולא ממש הבנו את ההומור, אבל עלו בי דמעות לנוכח התובנה שאנחנו כל כך שונים… אתם ואנחנו… ו…

'לא משנה', הטחתי בו. 'אתה גבר, אתה לא תבין'.

"האוהל האדום"

תיאטרון מקומי

בימוי: קלאודיה דלה סטה וזאב קלאתי
תפאורה :ערן עצמון
תלבושות: סילביה ג'ובליו וקלאודיה דלה סטה
מוזיקה מקורית: mc carolina
תאורה: אולג לינדה
ייעוץ לשוני: דני הורוביץ
שחקנים: אורן דסאו, אייל סלמה/איציק גולן, איילת גבאי- יגודה, אלי מנשה, דורון בן דוד, חנית סימנה/מור ענטר, פיליפ דומרב, מורן ארביב/שנטל כהן, מיכל מוסקוביץ', עדי נוי, רותם זיו, שיפי אלוני/נלי עמר, שרון בורשטיין/עירית בנדק, תמרה סטיל.

בשיתוף ביה"ס לאומנויות הבמה, מכללת סמינר הקיבוצים

מועדים נוספים: 20/1/14 20:30 התיאטרון הערבי-עברי

קוויקי על הבמה

על פרויקט 14/48 בתיאטרון צוותא

מאת: אירית ראב

בין הצגות הפרינג' לרפרטוארי, התיאטרון הישראלי מתהדר מדי פעם, לעיתים רחוקות אמנם, באירועי תיאטרון יוצאי דופן, כאלו המבקשים לנער במעט את האמנות הוותיקה הזו. פרויקט 14/48, שעלה לאחרונה בצוותא, הנו אחד מאירועים מופלאים אלו.

הפרויקט, שעולה זה השנה הרביעית, הנו גרסה ישראלית לפרויקט תיאטרון אמריקאי, העולה בסיאטל ב-14 השנים האחרונות. הוא דומה במקצת לאחיו הקולנועי, בו מספר תסריטאים, במאים ושחקנים מתקבצים יחדיו ומפיקים סרטים קצרים תוך 48 שעות. העיקרון אמנם דומה, אבל החוקים והתוצאה שונים לגמרי.

במהלך 48 השעות של הפרויקט התיאטרלי, עולות 14 הצגות בבכורה עולמית. הרעיון הוא כזה –  שבעת המחזאים מקבלים נושא מסוים לכתיבה, כשעליהם לכתוב מחזה קצר תוך 8 שעות בלבד. לאחר מכן, נערכת הגרלה בין הבמאים והשחקנים ומתהווים שבעה קאסטים, כשאף אחד לא בוחר אף אחד, הכל נבחר בהגרלה. האמנים נכנסים לחדר החזרות, ותוך 10 שעות בלבד, עליהם להוציא הצגה מבין ידיהם. כל הפקה זוכה ל-45 דקות בלבד לסידורי תפאורה, תאורה וסאונד, ובערב ההצגות עולות על הבמה. באותו הלילה, בהשתתפות הקהל, בוחרים את הנושא ליום ההצגות הבא. ושוב, הכל מתחיל מהתחלה – מחזאים כותבים, הקפה זורם, הפקות נרקמות ותוך 10 שעות, ההצגות עומדות על הרגליים ועל הבמה. מדהים בטירופו. קחו בחשבון כי הפקה נורמלית בפרינג', אם יש חיה כזו, דורשת תהליך חזרות והפקה של לפחות חודשיים, שלא לדבר על תהליך כתיבת המחזה, טרם הכניסה לחדר החזרות.

מתוך ההצגה "הסוכנות לטיפולים מיוחדים". צילום: רועי דיין

את הפרויקט הזה ייסד ומנהל האמן רועי מליח רשף, שחקן ובמאי ששמו בהחלט הולך לפניו. לצד הפלוסים הרבים של הפרויקט, הוא מאפשר להגשים שלוש מטרות עיקריות. ראשית, הוא מעניק לאמנים המשתתפים בו ליהנות מנטוורקינג אינטנסיבי, בו הם מכירים אמנים אחרים, בין אם שחקנים ובין אם מחזאים ובמאים, ורוקמים קשרים מקצועיים בתחום. שנית, הפרויקט מעניק במה ליצירות חדשות ונועזות, ללא צנזורה ובלי סלקציה של וועדה אמנותית כזו או אחרת. במילים אחרות, הכל הולך.

בנוסף לכך, ואולי המטרה החשובה מכל, הפרויקט חוגג את אמנות התיאטרון ואת הייחודיות שלה. בניגוד ליצירות אמנות אחרות, כמו ציורים או ספרים, שיישארו לנצח, ההצגות על הבמה הן חד פעמיות ולא ייראו את אור הזרקורים לעולם, לפחות לא במתכונת זו. מתוך מגוון ההצגות שעלו במסגרת הפרויקט, שתי יצירות כאלו זכו להפוך להצגות באורך מלא ולעלות על במות מכובדות לא פחות מזו של צוותא. הראשונה, ההצגה "בת ים", כיאה לשמה, זכתה לעלות בפסטיבל בת-ים, והשניה, "ארוחה משפחתית", עלתה במסגרת פסטיבל עכו בשנה שעברה.

בהתחשב בסיר הלחץ האימתני הזה, היה ניתן לחשוב כי האיכות תיפגם. עם זאת, ההצגות, לפחות אלו שאני ראיתי בערב השני של הפרויקט, מוכיחות אחרת. בערב השני, שכותרתו היתה "להתעורר מטיפול עם חיוך", היה מגוון סגנוני ומרהיב של הצגות, שלפני 24 שעות בלבד לא היו קיימות כלל. מתוך המבחר, היו שלוש הצגות שתפסו את עיני. הראשונה, זו שפתחה את הערב, היתה "הסוכנות לטיפולים מיוחדים", שהציגה גבר צעיר המגיע לסוכנות לטיפולים מיוחדים ומבקש לבטל את ההזמנה שלו. כמו בכל מקום אחר, גם פה הוא נתקל בקשיים לצאת מהמערכת ולבטל את העסקה שעשה, אבל כאן העניין מקבל תוקף אחר, בגלל שהוא מבקש לבטל את החיסול של לא אחר מאשר עצמו. הכתיבה השנונה של גיל צרנוביץ' בשילוב התזמון הקומי של צוות השחקנים בהחלט עשה את העבודה.

מתוך ההצגה "שחרור". צילום: רועי דיין

ההצגה השנייה, "שחרור", צבטה את לבי. ההצגה מספרת את סיפורם של ארבעה אחים, הרבים על הירושה המשפחתית, ומנסים להתמודד עם הבשורה כי במקום לחלק את הנתח לארבעה, כעת יוכלו לחלק אותו לשלושה חלקים, גדולים יותר. בשונה מיתר ההצגות, שפרטו על המיתר הקומי וגרמו לצחוקים רבים בקהל, דווקא זו העלתה דמעה בזווית העין, והדבר בהחלט ייאמר לזכותו של המחזאי רענן פז. גם משחקם של צוות השחקנים, בייחוד מורן ארביב ואריאל ברונז, הוסיף נקודות להצגה. ההצגה השלישית, "זה בראש שלה", מאת אורי אגוז ובבימוי ארז דריגס, היתה מסקרנת, מאתגרת, מטרידה ומלאת רבדים. ההצגה מתארת את סיפורה של שלגיה ההולכת לטיפול פסיכולוגי ומנסה להתמודד עם השדים המתעוררים בעקבותיו. הדמויות החשובות בחייה, הפסיכולוג, אמה החורגת (המלכה המרשעת) והאח גרים, שהעלה על דיו את הסיפור כולו, מופיעות מאחוריה כבמעין ריאליטי משנות התשעים בהשתתפות הקהל. אך במקום ג'רי ספרינגר המנסה לשסות את כולם בכולם, יש פה ילדה אחת שמנסה להבין מה לעזאזל קורה לה ואיך מתמודדים עם קפריזות של שבעה גמדים.

המגוון האיכותי והמטורף שעל הבמה הצליח להיות כזה גם בזכות עבודתם המקצועית של צוות המפיקים, מעצב התאורה יעקב סליב ומעצב הסאונד יחזקאל רז. תוך זמן קצר מאוד, הם הצליחו להפוך כל יצירה בת 10 דקות, פחות או יותר, לכדי הצגה של ממש, עם כל האלמנטים הנדרשים לה.

לסיכום, אם ניתן לחגוג את התיאטרון בדרך כלשהי, הפרויקט התיאטרלי הזה הוא בהחלט הדרך. כולי תקווה שבשנים הבאות, יגיעו לצפות בו אנשים נוספים, מלבד החברים, משפחה ואמנים מהתחום.

עצמות ושיגועים

על ההצגה "מה קורה עם שבתאי?"

מאת: מיכל פלח

מעטות הן ההצגות שאני צופה בהן מספר פעמים, על אחת כמה וכמה כשמדובר על הצגות ילדים. למען האמת, כשאני מנסה עכשיו לפשפש בזיכרוני, אני לא יכולה לחשוב על הצגת ילדים שראיתי יותר מפעם אחת, מלבד ההצגה "מה קורה עם שבתאי?", שמציגה כבר מספר שנים בתיאטרון קליפה המסתתר לו בדרום תל אביב.

הפעם הראשונה שהתוודעתי לקסם ה"שבתאי" היתה לפני כשלוש שנים . בזכות המלצה של חבר קרוב, לקחתי את בתי הבכורה לצפות בהצגה ונשבתי בקסמיה. אני מנסה שלא להגזים ולומר שהחוויה היתה מושלמת עבורי, לכן אומר רק שבזמן הצפייה בהצגה, חשבתי שכל שחקן, במאי, הורה וילד צריכים ללכת לצפות בה. השימוש היצירתי בתפאורה, בתלבושות, במוסיקה ובבובה, הצליח להרים את המסך שהיה לנגד עיני ולחשוף בפני עולם שלם של מרכיבים בימתיים צנועים, אך מדויקים.

עברו שלוש שנים ובאחת השבתות האחרונות לקחתי את בני הקטן לצפות בהצגה. הגדולה, שזכרה את ההצגה כחוויה חיובית במיוחד, גם רצתה להצטרף אך החליטה ברגע האחרון שהיא כבר בוגרת מדי להצגה הזו (לא לפני שביקשה שוב לצפות בחלקים ממנה ב"יו-טיוב"). יצאנו לדרכנו ובני הרך אחז בחוזקה בידי כשעשינו את דרכנו מהרכב אל התיאטרון. בעודנו עוברים באזור זר לו לחלוטין, הוא הסתכל לכל עבר ווידא מספר פעמים כי אכן הגענו למקום הנכון וכאן ההצגה ש"שירה מדברת עליה". הקירות הצבעוניים בכניסה סייעו לו להניח את חששותיו בצד ולבצע את המעבר מהמציאות האפורה שמחוץ לגבולות התיאטרון אל החלל האינטימי והמזמין של "קליפה".

ההצגה התחילה, ונכנסנו אל תוך ביתם של עמליה ושבתאי, לקול הצלילים שבקעו מהרדיו הישן. שבתאי הכלב החמוד, ישב שם בדמותה של בובה, אותה הפעילה עמליה (המגולמת על ידי אנאל בלומנטל) בחן רב. הוא חבט בזנבו ברצפה כשהיא ליטפה את אזנו, הושיט לה את ידו וגם התרוצץ בין הילדים שישבו בקהל והושיטו אליו את ידיהם הקטנות כדי ללטפו. הילדים, וביניהם הילד המתוק שלי, התפקעו מצחוק בכל פעם ששבתאי זז, נהם, רץ או הזיז את זנבו. מי ששאל את עצמו "אושר מהו?", צריך לצפות בהתרחשות הזו.

עמליה היקרה מלאה מחויבויות חשובות מאוד ולכן, למרות אהבתה העזה לשבתאי, היא הולכת לגן, אך כל הזמן נותרת השאלה בראשה: "מה קורה עם שבתאי?". את זה עמליה לא מגלה, אך אנחנו שישבנו בשקט במקומותינו גילינו. לאחר שעמליה סגרה אחריה את הדלת והותירה בובת שבתאי חביבה וכריזמטית, הדלת נפתחה בפנינו עם שבתאי רוקד, שמח, קופץ ואנרגטי. מרגע זה הילדים הורשו להיכנס לעולמם הקסום של הכלבים הנשארים בבית לחכות לבעליהם, ואיזה עולם מרנין שזה.

מהפעם הראשונה שצפיתי בהצגה צוות השחקנים אמנם השתנה,  אך החוויה נותרה מרגשת ומהנה. מיכל הרמן ואלון שוובה מביאים אל הבמה תוצר נפלא של עבודת תיאטרון מחול, שמצליח להעביר את העלילה כמעט ללא מילים, ועם הרבה הומור וקריצה. אני יכולה לפרט על השימוש החכם בתפאורה, על הריקוד המרהיב, על צוות הרקדנים/שחקנים המוכשר, על המגוון מלא-ההומור של האביזרים והתלבושות או על המוסיקה האיכותית, אך אני מרגישה שהמילים יוותרו ריקות מתוכן ללא הצבעים והצלילים המלווים את החוויה. אם תהיה לי אפשרות נוספת (ואדאג שתהיה לי) אין ספק שאלך לצפות שוב בעמליה, שבתאי וחבריו, הכלב עם הקוצים ו-"גם אני", הכלב המתוק עם הכתמים, משחקים, רוקדים, מהתלים בשכנה ובעיקר מגלים לנו נקודת מבט מרתקת על חיי כלב. אם יש בנמצא הצגת קאלט לילדים, הרי שמדובר בהצגה הזו.

"מה קורה עם שבתאי?"

תיאטרון קליפה

כתיבה ועיצוב: אורית ברגמן

בימוי וכוריאוגרפיה: מיכל הרמן ואלון שוובה

ליווי אמנותי ועיצוב תלבושות: עידית הרמן

יוצרים משתתפים: אנאל בלומנטל, קזויו שינוירי, רפאל קפוסטיאן, צבי פטרקובסקי/עמית בר-עם, מיכל הרמן/עידית הרמן/גבריל נויהאוס.

תאורה: אסי גוטסמן

בובות ואביזרים: דמיטרי טולפנוב

סאונד: דירק קונש

מועדים נוספים: 14/12/13 11:30 ; 28/12/13 11:30 ;  25/1/14 11:30 ; 8/2/14 11:30

                       15/2/14 11:30

נבחרת החלומות של מרתה

והפעם – אחוזת דאונטון

מאת: מערכת מרתה יודעת

אם עקבתם אחרי מרתה בזמן האחרון, למעשה מיומה הראשון ברשת, אתם וודאי יודעים שיש לה חולשה לאנגלים. הימים בהם היא נוסעת ללונדון וקורעת את מדרכות אוקספורד סטריט הם הימים המאושרים בחייה. לכן, זה לא ממש מפתיע שמרתה אוהבת את הסדרה המופתית "אחוזת דאונטון", אותה סדרה איכותית בה הזמן עמד מלכת בימי ראשית המאה העשרים, כאשר האדונים והמשרתים היו אחוזי עניבת פפיון, החליפו ללבוש רשמי לכבוד ארוחת הערב, והסכו"ם עמד במקומו במרחק אחיד על השולחן.

לאחרונה, ניתן לראות שהערוץ הראשון מעניק תמורה מלאה לאגרה ומציע לצופיו את העונה הרביעית של הסדרה. לכבוד המאורע הבאמת מרגש, מרתה ישבה וחשבה, מה היה קורה אם היו מעלים על הבמה גרסה עברית לאחוזת דאונטון, נאמר לעונה הראשונה של הסדרה, בה כולם היו תמימים והדמויות מלאות עזוז? או במילים אחרות, מה היה קורה אם הבריטים לא היו עוזבים את הארץ?

העונה הראשונה מציגה את משפחת קרולי, אחת ממשפחות האצולה של יורקשייר, בריטניה. בעונה זו, מפציע בן דוד רחוק, מתיו קרולי, בתור יורש העצר של כל האחוזה והכספים, בעיקר בגלל העובדה כי לרוזן ולאשתו יש שלוש בנות – מרי, אידית וסיביל. את המשפחה מלווה גם האמא של הרוזן (המגולמת על ידי מגי סמית' האגדית). מתחת, גועשת קומת המשרתים על חייהם וריביהם. על הכל שולט רב-המשרתים קרסון ומנהלת משק הבית גברת יוז. בינתיים, המשרת תומס ברלו מאחד כוחות עם גב' אוברייאן מלאת המזימות, בייטס ואנה מתאהבים, ויליאם שם עינו על דייזי נערת המטבח וגב' פטמור, הטבחית, לא מרוצה מחוסר היעילות של יתר המשרתים. העונה הראשונה מציגה לנו את הניצנים שיגדלו ויתפתחו הלאה, בעונות הבאות, בהן המשפחה מתרחבת, מלחמת העולם הראשונה פורצת, האחוזה כמעט קורסת ולבבות מתאחדים ונשברים.

אבל בינתיים, אצלנו עולה הגרסה הבימתית הראשונה, ועוד בעברית, של אחוזת דאונטון (לא באמת, כן? למרות שיכול היה להיות מרתק לו קברניטי הבימה את הקאמרי היו מעלים את זה, במקום עוד הצגה רדודת תוכן ומלאת רייטינג). את הבמה מעטרת תפאורה מרהיבה ומפורטת, על מספר מפלסים, כיאה לאחוזה בריטית. כמו אותן הפקות של אגתה כריסטי, גם כאן הזמן קופא על שמריו, העלילה מפותלת והאביזרים מדויקים עד קצה בקבוק הקריסטל. השחקנים חנוטים בטוקסידו, שמלות מדים או שמלות ערב, כפפות עד לזרוע ונזרים מיהלומים ואבני חן.

במפלסים העליונים של הבמה, מתהלכים האריסטוקרטים, בכיכובם של ליאור אשכנזי בתור רוברט קרולי הרוזן מגרנת'הם, נועה ברקאי בתור ליידי קרולי,  סיוון קרצ'נר בתור מרי, הילה מצקר-הלוי בתור אדית, ליבי טננבוים בתור סיביל, עידו ברטל בתור הדודן מת'יו, וכמובן, חנה מרון, בתור ויולט, הרוזנת האם מגרנת'הם.

בקומות מתחת, המשרתים, בכיכובם של אלכס אנסקי בתור רב המשרתים קרסון,  נלי עמר בתור גב' יוז, גיל וייס בתור תומס ברלו התככן,  פביאנה מיוחס בתור גב' אוברייאן, דויד קיגלר וטל בלקנשטיין בתור בייטס ואנה, תמר גוטמן ועומרי בר-אור בתור וויליאם ודייזי ואסתי זקהיים האחת והיחידה בתור גב' פטמור.

סביר כי אם הפופולאריות של הסדרה תדבק בגרסה הבימתית שלה, נוכל לראות ז'אנר חדש על במות התיאטרון – הצגות-המשך. אותם שחקנים, רק שהעלילה משתנה. איך לא חשבו על זה קודם?