בכל אישה יש גבר (שרוצה חתימה ממירב גרובר)

בכל אישה יש גבר (שרוצה חתימה ממירב גרובר)

על ההצגה "הכל אודות אמא"

מאת: הילה ציגל

הסרט "הכל אודות אמא" בבימויו של הבמאי הספרדי פדרו אלמודובר, עליו זכה באוסקר בקטגורית הסרט הזר וכן בפרס גלובוס הזהב, יצא לאקרנים בשנת 1999 והזניק אותו באחת אל השורה הראשונה של במאי הקולנוע בעולם. הסרט מספר את סיפורה של מנואלה, שבעקבות מותו של בנה היחיד אסטבן שנדרס למוות שעה שחיכה מחוץ לאולם התאטרון לקבל את חתימתה של השחקנית האהובה עליו הומה רוחו, מחליטה לצאת למסע חיפושים אחר אביו אותו לעולם לא הכיר בכדי להגשים את משאלתו האחרונה , לדעת מיהו אבא שלו, אותו אבא שבינתיים הפך לאישה בשם לולה. בדרכה, היא פוגשת טיפוסים צבעוניים, חלקם חברים חדשים וחלקם וותיקים, מוצאת עצמה על בימת התיאטרון לצידה של הומה רוחו הנערצת בהצגה חשמלית ושמה תשוקה, וזוכה להתחלה חדשה ומפתיעה בחייה.

תיאטרון תהל הרים את הכפפה והעלה בבכורה ישראלית עיבוד בימתי לסרט הידוע. "הכל אודות אמא" של תהל הנה ההצגה השנייה בעולם המבוססת על הסרט, כאשר הראשונה עלתה בשנת 2007 בתיאטרון האולד ויק בלונדון, על פי עיבוד של סמואל אדמסון ובברכתו של אלמודובר.

ההצגה של תהל מתהדרת בקאסט נפלא. סנדרה שונוולד המקסימה משחקת את מנואלה. מירב גרובר המעולה בתפקיד הכפול של הומה רוחו ובלאנש דובואה. אורלי טובלי בתפקיד אגראדו הטרנסית, חברתה של מנואלה, מצליחה ליצור דמות ססגונית ומשעשעת השונה מאוד מאלו ששיחקה בעבר. גיל וייס המוכשר משחק את אסטבן ואת לולה, סיון קרצ'נר בתפקיד רוזה הנזירה הלא כל כך קדושה. גלי בן גיאת משחקת בכישרון רב את נינה חברתה הנרקומנית של רוחו. פביאנה מיוחס מגלמת את דמותה של אמה הקרירה של רוזה. גיל רשף במגוון תפקידים, כשהבולט מהם הנו זה של סטנלי ב"חשמלית", כנ"ל לגבי תמר גוטמן ואביהוד תדהר, המגלמים תפקידים קטנים אך שובי לב כגון האחות בבית החולים או אלכס איש הטכני, בהתאמה.

נתחיל בכך שהגרסה של תהל טובה, היא מעניינת ומשוחקת היטב, אבל היא איננה חפה מבעיות. הגדולה מכולם היא המעבר הזה, או ניסיונו, בין הקולנוע לתיאטרון. ישנו הבדל בין אדפטציה של ספר לאדפטציה של סרט, הבעיה הגדולה מכולן העומדת בפני היוצרים היא איך לגרום לסיפור המוכר כל כך למיליוני צופים לעבוד על במה? מי מאיתנו לא קרא ספר שהוא נורא אהב ואז רץ לקולנוע בהתרגשות בכדי לראות איך הסיפור שראה בדמיונו קורם עור וגידים וקם לתחיה על המסך, רק בשביל לגלות שהסרט, מממ, איך לומר במילים עדינות… פאקינג מאכזב. או שהוא ארוך מדי, או שחסרים בו פרטים, או שבכלל לא התמקדו בחלקים החשובים. נו, בעיה.

כאן הבעיה היא אחרת, ההצגה לא מאכזבת, פשוט "הכל אודות אמא" נראית כמו סרט. ויש שיהנהנו בראשם ויגידו, "יופי! אם זה אותו דבר אז מה הבעיה?" הבעיה היא שזה לא סרט, והבמה אינה מסך קולנוע, זו הצגה ולכן היא אמורה להיות מעט שונה, במיוחד בתיאטרון ליברלי, פורץ ובועט כמו תיאטרון תהל.

לדוגמא, הסצינה בה עומד אסטבן מחוץ לתיאטרון יחד עם אמו בכדי לקבל את חתימתה של השחקנית האהובה עליו הומה רוחו. מתחיל לרדת גשם, מנואלה פותחת מטריה בשביל שניהם. בגלריה מעליהם ניצבת אחת השחקניות ומתיזה על המטריה מים מבקבוק של מי עדן, כשאצבעותיה הנעות הופכות את המים לטיפות גשם. זה היה רגע תיאטרוני מענג וחבל שהקו הזה לא המשיך לאורך ההצגה, קו שהוא שונה, חדשני, והרבה יותר מתאים לבמה. כמו כן, שילובם של קטעי הווידאו השונים הנו מבריק במהותו, רק חבל שמסך אחד הוא בעצם ניילון ומסך שני הוא כרזה מודפסת, מה שגורם לכך שזה כמעט בלתי אפשרי לצפות בהם ולהבין את המוצג עליהם.

ואם יש כבר ניסיון לחקות את הסרט, אז אולי כדאי היה להנכיח על הבמה את אחד ממאפייניו הבולטים ביותר של אלמודובר: הססגוניות והצבע, בעיקר הצבע האדום שממש ממש חסר פה. החגיגה הצבעונית המתפרצת היתה יכולה להרים את עיצוב הבמה, ואת עיצובי התלבושות של קיי לונג, ולהפוך את הבמה לקאמפית יותר.

מבחינת הדמויות, דווקא זו של אגראדו תפסה את עיני, אותה טרנסג'נדרית המגולמת על ידי אורלי טובלי המהממת, שמצליחה ליצור דמות משעשעת וחדה. גם בסרט המקורי את דמותה של הטרנסג'נדרית משחקת אישה, ואני חושבת שזה נפלא שלא היתה כאן נפילה (מתבקשת) להשתמש לתפקיד באחת ממלכות הדראג הנהדרות שיש בארץ. הרעיון מאחורי הדמויות של אלמודובר, אותו רעיון שעליו מתבסס בעצם הסרט, הוא המשחק הזה והזיגזוג בין המגדרים, טשטוש הגבולות בין גבר לאישה, בין העדפה מינית לבין הבחירה של כל אחד איך בדיוק לחיות את חייו, אין בסיפור שיפוטיות, אין מותר ואסור וזה מה שהופך אותו לכל כך יוצא דופן.

אודה שאלמודובר הוא לא אחד מהבמאים האהובים עלי, תמיד בסוף הצפייה באחד מסרטיו אני מוצאת את עצמי תוהה האם לקחת את הסרט ברצינות או לא. הדמויות שלו מתייחסות לעולם המופרע והמופרך שלהן ברצינות תהומית, אבל לי זה קצת קשה.

עם זאת, על הבמה התהלית זה משהו אחר. בניגוד לסרטיו, על הבמה זה מצליח לעבוד, אני מאמינה לרצינות התהומית הזו. אין את ההרגשה הזאת של הדיסוננס בין המציאות למה שמוצג על הבמה, וזה מרגש לעיתים, וזה מצחיק, וזה כיפי.

"הכל אודות אמא"

תיאטרון תהל

על פי סרטו של אלמודובר

עיבוד: סמואל אדמסון

בימוי וניסוח הצגה: אבישי מילשטיין

משתתפים: גלי בן גיאת, תמר גוטמן, מירב גרובר, גיל וייס, אורלי טובלי, פביאנה מיוחס, סיוון קרצ'נר, גיל רשף, סנדרה שונוולד ואביהוד תדהר.

תרגום: אביהוד תדהר

עיצוב תפאורה: ניב מנור

עיצוב תאורה: יחיאל דורגל

מוסיקה מקורית: אמיר לקנר

עיצוב תלבושות: קיי לונג

בימוי וידאו: איתמר וייס

צילום וידאו: עומר לוטן אביעד סקסטין

מומלץ לעקוב אחר מועדים נוספים

רומן לא חוקי

על ההצגה "ציפור שחורה"

מאת: אנה מינייב

לפני פחות מעשור, דיוויד הרואר כתב את המחזה הנפלא "ציפור שחורה" שעוסק בנושא מורכב מאוד – מערכת יחסים בין ריי, גבר בן 29, לבין אונה, ילדה בת 12. המחזה נע על הציר שבין פדופיליה לבין סיפור אהבה שנתפס כאקט לא חוקי בעיני החברה, אך לאורך המחזה מתקשה הרואר להגיע להכרעה בעניין.

עשר שנים לאחר שמערכת היחסים נסתיימה בחדות, מגיעה אונה להתעמת עם ריי על מה שהיה (חשוב לציין כי במחזה המקורי היא מגיעה אחרי 15 שנים כאשר ריי בן 55 והיא בת 27). הסיפור ביניהם נמשך זמן קצר ונקטע בגלל המצב הבלתי אפשרי אליו הם נכנסו. או שלא. ישבתי באולם ובמשך שעה תמימה נתתי למחשבות רבות לצאת מהמחבוא המוסרי שבתוך המוח שלי ולתת להן דרור, רק בכדי לא לבחור צד אחד, את הצד הברור מאליו, הצד שלה.

 אונה, הילדה שכבר הפכה לבחורה, מבקשת לברר מדוע ריי הותיר אותה להתמודד לבד ובגיל כה צעיר עם כל ההשלכות הנובעות מרומן קשה לעיכול כמו זה שיוצא לאור. או שלא. אונה מגיעה בכדי לברר האם הוא בכלל אהב אותה, ואם כן, למה נטש אותה באותו לילה במלון, ולמה סיפור האהבה שנרקם בתוך ראשה לא צלח. או שלא. אונה כמהה להבין אם בכלל הוא נמשך אליה, לילדה בת 12, או שניצל אותה מינית, אנס אותה, פגע בה, ולקח ממנה את תמימותה במזיד.

צילום: ליאורה ניימן

כל השאלות הללו ועוד רבות אחרות נתלות על קולבים דימיוניים בחלל והן לא נותנות מנוח. הרי זה ברור בלי כל צל של ספק שריי הוא פושע ולכן הוא ריצה את עונשו בכלא במשך שש שנים. אבל האם הוא באמת פושע? איך ניתן להחליט בסוגיה הכל כך שנויה במחלוקת הזאת?! לאט לאט מגלה לנו ריי כיצד נרקמה מערכת היחסים ביניהם, כיצד הבדידות והצורך במגע וחמלה הביאו אותו לשכב עם ילדה בת 12. אך לצד מידע זה, הוא גם מגלה לנו כיצד אונה הילדה התעקשה לקבל ממנו תשומת לב, כיצד היא התאהבה בו, באמת, כיצד חשבה שנוצר ביניהם סיפור אהבה.

אורנה שיפריס, המגלמת את אונה, ודיוויד לוינסקי, המגלם את ריי, עוסקים במלאכה לא פשוטה בכלל. היכולת המדהימה שלהם לא לשפוט, אפילו לא לרגע, את הדמויות המורכבות הללו היא יכולת מרשימה. שיפריס היא הבחירה הנכונה ביותר לתפקיד הנשי ילדי פסיכוזי זה, בעודה כבולה ברגשות ותחושות שהיא לעולם לא מצליחה להשתחרר מהם באמת. לוינסקי מצליח להביא לעיני הקהל דמות המציגה שאלות רבות לגבי השיפוטיות שלנו כחברה, לגבי הנורמות החברתיות ובעיקר לגבי ההתייחסות השנויה במחלוקת לגבי פדופיליה והגדרתה. האם תוכלו לומר בביטחון שכל גבר מבוגר שניהל או מנהל מערכת יחסים מינית עם בחורה צעירה הוא פדופיל?!

אלחנן שפירא הבמאי בחר לצמצם את פער הגילאים בין ריי ואונה ולדעתי זה חבל. נוסף לכך, חבל שלא התעקש לחדד יותר את הרגעים בהם הדמויות והמצב יצאו משליטה, רגעים שאופיינו בעיקר בהבלחות של צעקות ועצבים, מה שגרם להם לאבד מאמינותם. עם זאת, דווקא בזכות הרגעים השקטים, רגעי השתיקה והמבוכה, הצליח שפירא לדון בסוגיה הקשה הזאת מחוץ לכותלי בית המשפט ולדבר באופן אמיתי על שני אנשים במשבר, שני אנשים שבמשך שנים רבות אוספים את הרסיסים ונאבקים בכדי לזכות בכמה רגעי שלווה.

 

"ציפור שחורה"

תיאטרון ת"א

מאת: דייויד הרואר

תרגום: דיוויד לוינסקי ואלחנן שפירא

בימוי: אלחנן שפירא

משחק: אורנה שיפריס, דיוויד לוינסקי, ים טנא/ יעל וייס.

מוסיקה: הילית רוזנטל

תאורה: אורי רובינשטיין

מועדי הצגות נוספים: 27-28/11/13 20:30 האקדמיה לאמנויות המופע

 

על הסולם, לפניך

תגובה לביקורת מגזין "טיים אאוט" על המופע "הגוף האחר"

מאת: חוה ירום

אתחיל בגילוי נאות, אני לא מכירה את נטלי צוקרמן. לא הייתי חברה שלה בצופים, אני לא לומדת איתה בחוג לתיאטרון, לא ניסע יחד לפסטיבל אדינבורו. עם זאת, אני עוקבת אחר עבודתה ומעריכה את האומץ והכישרון שלה לנסות להגיד משהו אחר, באמצעים אחרים,  על התיאטרון הישראלי.

בגלל זה, טלפיי נשלפו לאחר שקראתי את דבריו של מרט פרחומובסקי בביקורתו אודות "הגוף האחר",  המופע החדש של צוקרמן, המציג בימים אלו בתיאטרון תמונע. אולי תתפלאו לשמוע, אבל אני מרבה לקרוא את ביקורותיהם של הקולגות שלי, גם מתוך סקרנות לראות מה הם חושבים על הצגה שראינו באותו מועד ומעמד, גם בכדי להכיר את האויב, וגם, אלוהים ישמור, מתוך רצון ללמוד. כן, ללמוד, מין מילה גסה שכזו.

עם זאת, מקריאת מילותיו של המבקר התל אביבי, כל שיכולתי הוא להתעצבן, לספור עד 10 ולנסות להבין האם שנינו ראינו את אותו המופע? אני לא מתייחסת כלל לדעותיו על טיב הפרפורמנס או איכות המופע, כבודן במקומן בהחלט מונח, אלא על קיטלוג והגדרת תכני המופע באופן כל כך שגוי, יומרני ולמען האמת, די גברי-טיפוסי.

המופע של צוקרמן אכן נע בין הפרפורמנס לבין התיאטרון, וכולל שלושה קטעים: "הגוף האחר", "ריאליזציה של מטאפורה" ו-"פרפורמנס רומאנס". כל אחד אמנם מתמקד באלמנט אחר, אולם כולם כאחד מבקשים לבחון את אופן התמודדותה האישית של צוקרמן, בין אם התמודדות עם גופה המשתקם לאחר תאונה קשה בגיל 12 ובין אם התמודדותה במרחב הבינאישי והרומנטי וניסיונותיה הכל כך אנושיים להכיר בן זוג שיאהב אותה, על כל פגמיה.

מתוך הסיפורים האישיים שלה, צוקרמן מנסה להגיד משהו על כולנו, גברים ונשים, צעירים או מבוגרים, המבקשים למצוא את מקומם, המבקשים להניח את התגיות בצד, כמו אותם שלטי נייר שצוקרמן מניפה מעל ראשה, עליהם מודפסים אי-אילו אמירות שנאמרו עליה או שאמרה על עצמה.

על פי פרחומובסקי, המופע הנו בסך הכל עוד הצגה מז'אנר הרווקה התל אביבית, מקבילה בימתית לסדרה "בנות", מופע שנרקח סביב העולם הפרטי של הצעירה התל אביבית וכולל ענייני גוף, אכזבות רומנטיות  וכמובן, סקס. כל זאת, תוך הצגת סיפורה של צוקרמן, תמונת מצב מורכבת אמנם, אך נרקיסיסטית, אישית, של חיים עם צליעה קלה.

היומרה הזו לקטלג את המופע בתור "תלונותיה של הרווקה התל אביבית" מעורר את חמתי. במהלך המופע, בייחוד בחלק הראשון שלו, עולה סיפור פציעתה של צוקרמן, פציעה טיפשית כהגדרתה, שהתרחשה במהלך מחנה בצופים. מתוך שיתוק וחוסר יכולת להזיז אפילו את בהונותיה, החדרת חלקי פלטינה ליישור החוליות שנשברו, אינספור ניתוחים ואופרציות, כשהגוף לומד שוב איך ללכת, נותרה צליעה קלה. צליעה בלתי מורגשת לעין הבלתי מזוינת, אבל כל כך מורגשת בחייה היומיומיים של צוקרמן, בין אם בכאבים שוודאי עוד נותרו ובין אם בחוסר יכולת לבצע משימות פשוטות, כמו לרדת במדרגות באופן עצמאי.

צילום: אבי גולרן

גם שיווי המשקל נדפק באותה תאונה, אלמנט שקיבל ביטוי בימתי נפלא ומחסיר פעימה, כאשר צוקרמן עלתה על סולם גבוה והזיזה פנס סורר, או כשביקשה ללבוש גרביונים וחצאית טוטו מול הקהל,  ללא יד מסייעת. ניכר כי מדובר במשימה טיפשית, טריוויאלית,  מוכרת לכל אחת, אבל ניסיונותיה החוזרים ונשנים של צוקרמן ללבוש את הבגדים הללו, גם לאחר שלא הצליחה בפעם הראשונה, השנייה, השלישית… מכמירים את הלב וודאי שאינם טריוויאליים.

בחלקי המופע האחרים, צוקרמן הוכיחה בגיר ובשיר את חוויותיה עם בנים, ובניסוי בזוגיות חיה, מול הקהל, בו ביקשה ממתנדב להיות בן זוגה על הבמה. לכמה רגעים  ביקשה לחוות נחת רומנטית וזוגית, נחת שלא מצליחה למצוא, על אף העובדה שמדובר בעלמה בלונדינית, יפה ואצילית, עם צליעה כמעט בלתי מורגשת. וכל זאת, תוך חשיפת הצלקות והתפרים הגסים שמאחורי כל מערכת יחסים שהיא, המתחילה משני אנשים שמגששים אחר הזוגיות בעיניים.

צילום: אבי גולרן

המופע אינו מקבילה בימתית ליצירה הטלוויזיונית "בנות", ועצם ההשוואה הזו מקוממת. אין מדובר כלל בגבב של זיוני שכל, כאילו היה עוד "אוי-אוי-אוי" קלפטעי המבקש לחקות את מה שנעשה בתפוח הגדול, אלא ביכולת הבאמת מדהימה של צוקרמן להראות דרך סיפורה האישי והבכלל לא נרקיסיסטי, את סיפוריהם של רבים. צוקרמן מבקשת ומצליחה לבטא את הכמיהה הבסיסית ביותר של בני האדם – להעיף את התגיות אל הרצפה ולהתקבל על ידי האחר, על אף כל הפגמים, השריטות והפציעות שהתרחשו בדרך.

"הגוף האחר"

תיאטרון תמונע

מאת ובביצוע: נטלי צוקרמן

יוצרת ובמאית: עתליה ברנזבורג

עיצוב תאורה: אמיר קסטרו

הפקה: מיכל בן יהודה

משתתף אורח: דוד צוקרמן

מומלץ לעקוב אחר מועדים נוספים.

קידמת הבמה

קידמת הבמה

האנשים המעניינים באמת בתיאטרון הישראלי

והפעם – גיל וייס

מאת: הילה ציגל

גיל וייס

גיל וייס, בוגר בית צבי 2009, שיחק בתיאטרון חיפה, תיאטרון הספריה, העמותה לקידום תיאטרון השעה, ובימים אלה רץ עם ההפקה "כטוב בעיניכם" של בית ליסין בשיתוף המדיטק. בתחילת 2011 הקים יחד עם ארבעה חברים נוספים (סיון קרצ'נר, אביהוד תדהר, תמר גוטמן, גיל רשף) ובליווי צמוד של גרי בילו ז"ל, את תיאטרון תהל שממוקם במרכז הגאה בתל אביב. עד היום, תיאטרון תהל העלה 15 הפקות שונות (ביניהן  "קוק", "מלכודת מוות", "הכל אודות אמא", "מלאכים באמריקה" ועוד). התיאטרון עוסק בתכנים שלאו דווקא מגיעים לתיאטרון המיינסטרים ונוגעים לקהילה הגאה ולמיעוטים נוספים בחברה.

1. הצגה טובה שראיתי לאחרונה – סיראנו דה ברז'רק, תיאטרון הקאמרי.

2. התפקיד שגילמתי, שהכי התחברתי אליו – שנה שלישית, בית צבי. פארול, סוף טוב הכל טוב,שייקספיר.

3. אמונות תפלות שונות ומשונות – מחפש שלוש ספרות זהות באמצע לוחיות רישוי של רכבים.

4. ההשראה שלי – יש מלא. מחפש השראה בכל דבר, בכל אחד.

5. ישן כפיות בלילה עם – השלט של יס.

6. הדבר שהכי מרגיז אותי בתיאטרון הישראלי – התפשרות.

7. הרגע בו ידעתי שאני רוצה להיות בתיאטרון – הצגה של בי"הס בגיל 13. פעם ראשונה שהרגשתי מיזוג עם דמות. היה שם רגע.

8. אם לא הייתי שחקן, הייתי – נגר.

9. הכי סקסי בעיני – אמת והתמסרות.

10. דקה לפני שאני עולה לבמה אני – מפהק. לא מעייפות. לוקח אוויר כדי לצלול.

המחשב לא הרג את התיאטרון

ביקוראפ
והפעם – המחשב לא הרג את התיאטרון

מאת: מיה אופיר מגנט

לאחרונה, כתב הנדלזלץ בעיתון

על נושא האינטרנט ועולם התיאטרון

ותהה האם בגלל תיעוד הצגות באופן אינטרנטי

הקהל יוותר על הדבר האמיתי?

הכל התחיל מאתר בשם "Digital Theatre"

שמתעד בווידיאו הצגות וגם מאפשר

לרכוש מנוי להצגות, לשכור או לקנות

צילום של מגוון הפקות לונדוניות.

על פי הנדלזלץ, הרומנטיקן המאוהב

אין כמו הדרמה על הבמה, מולנו, ב"כאן ועכשיו".

למרות שזה נחמד לראות תיאטרון במחשב,

אין תחליף לשחקן שקורע את הלב.

אז נכון, באמת אין תחליף לתיאטרון

הצגה חיה תמיד תהיה במקום הראשון.

אבל בעיני, מעל לכל חשובה הנגישות

שני קליקים להצגה מאנגליה, מה יותר פשוט?

 

אם תיאטרון יהיה נוכח יותר בסביבה הדיגיטאלית,

יתחילו אולי לראות אותו כתופעה נורמאלית.

אולי לאט לאט יבינו שהוא לא מתאים

רק לקהל של זקנים, אמני תיאטרון או מורים.

כאשר יהיה יותר נגיש לכולם

לצפות בהפקות טובות מכל העולם

אני מקווה שהצפייה בהצגה בבית

תיעשה חשק גם לחוויה לא ווירטואלית.

למה להמשיך להיצמד לתפיסה,

שאין כמו לראות תיאטרון על הבמה?

למה לשמור על הייחוד בצורה כל כך עיקשת

במקום למצוא דרך להכניס אותו לרשת?

אז, אולי, ייווכח שהמחשב לא הרג את התיאטרון,

המחשב הוא רק כלי בשימוש היוצר הנבון.

 

 

מתוך "מהומה רבה על לא דבר" – אחת מההצגות המופיעות באתר