האם ביקורת תיאטרון יכולה להיחשב כאמנות?

מאת: חוה ירום

יש אמרה ידועה שאומרת כי מי שלא יודע לעשות אמנות כלשהי, מלמד אותה. מי שלא יודע ללמד, מבקר. בכל תחומי האמנות, המבקרים נחשבים לשנואים ביותר ולנחשקים ביותר. מצד אחד, הם מעזים להגיד שהמלך הוא עירום, ואף אחד לא אוהב לראות את שיערות הערווה המלכותיות, ומצד שני מילותיהם הם אלו שימשכו אנשים רגילים, חוץ מהסבתא והדודה של השחקנים, להגיע דווקא להצגה שלכם.

בארץ ישנה קהילה מכובדת של מבקרי תיאטרון, ורבות הן הביקורות המעטרות את העיתונים מדי שבוע. גם אצלנו במרתה, על המסך הלבן והמהבהב. תולדות ביקורת התיאטרון העברי החלה במקביל לתיאטרון העברי עצמו, ורבים הם המבקרים הישראליים שהרגו הצגות במחי עט. הידוע מכולם הוא חיים גמזו, שנהג להעניק ביקורת נוקבת, אמיתית ולעיתים קשה מאוד, על ההצגות אותן ראה. אפרים קישון אפילו הגה פועל על שמו, לגמוז, הבא לתאר מתן ביקורת קשה במיוחד. רבות הן מילות התואר והגנאי אודות מעשה הביקורת, החל באבן בוחן למעשה האמנות ועד למכת מוות על הצגות פרינג' באשר הן. אולם, עד כה לא עצרנו לחשוב האם ביקורת יכולה להיות מוגדרת בתור אמנות בפני עצמה?

כמו בכל דבר אחר, גם החוקרים והאמנים חלוקים בדעותיהם על ההגדרה המדויקת לאמנות. ישנם כאלו שטוענים כי בכדי להיחשב לאמנות, על היצירה ליצור חילוקי דעות בין האמנים השונים, בעוד אחרים טוענים כי יצירת אמנות צריכה להשפיע על קהל רב ככל האפשר, ולעורר בו רגשי הזדהות או סלידה. ישנה אסכולה נרחבת הטוענת כי על היצירה להעניק ערך מוסף, כאן ועכשיו, מלבד הערך שהיא מעניקה לחושינו. מנגד, אחרים גורסים כי בכדי שיצירה תיחשב לאמנות, עליה להיות על-זמנית. ניתן להמשיך ולתאר את מגוון הדעות המשתנה באופן תדיר. עם זאת, ניתן בהחלט לקחת את ארבעת הקריטריונים הללו בכדי לבחון האם ביקורת התיאטרון הישראלי היא אמנות או גבב של שטויות, שלא יאה לעטוף בו את הדגים של אתמול?

סטטלר ווולדורף. גם הם בעצם אמנים מיוסרים.

מעצם תפקידה, ביקורת תיאטרון מצליחה להשפיע על קהל רב של אנשים. היא יכולה לעודד את הקוראים להגיע להצגה מסוימת או למנוע ממנו להגיע אליה. השפעה זו ניכרת בעיקר אצל צופים המתלבטים לאיזו הצגה ללכת, ומבקשים להסתמך על דעה מקצועית ומיומנת של המבקר. עם זאת,  אם מדובר על אנשים שכבר צפו בהצגה, הביקורת יכולה להעלות רגשות הזדהות או סלידה עם הנאמר בה, בהתאם לדעותיהם של הצופים. כשהביקורת מהללת הצגה מסוימת, והצופים הקוראים אותה אוהבים את ההצגה שראו,  הם יהללו את המבקר וירגישו כי כל מילותיו בסלע. עם זאת, אם אין הסכמה,  והמבקר חושב שמדובר בחרא צרוף בעוד הם טוענים כי מדובר בהצגה הכי טובה שראו, סביר כי הם יסקלו את המבקר ויטענו שהוא לא מבין מהחיים שלו.

בנוסף לכך, כל ביקורת באשר היא, בין אם פורסמה היום ובין אם פורסמה לפני יובל, מעניקה ערך מוסף לקוראים מאחר שהיא מעניקה להם מידע חשוב אודות היצירה הבימתית. מעבר להמלצה אם ללכת להצגה או לא, הביקורת כוללת מידע על ההצגה עצמה, החל מן העיבוד הבימתי למחזה, דרך אופני עיצוב התפאורה והתלבושות ועד למשחק והבימוי. זהו אלמנט מהותי במיוחד, המסייע ללמוד אודות התיאטרון והתפתחותו, ותורם הן ליוצרי תיאטרון עכשוויים והן לחוקרי תיאטרון באשר הם.

עם זאת, החלת הגדרת האמנות כעל זמנית על הביקורת עלולה להיות בעייתית במקצת. מחד, ביקורת נכתבת אודות הצגה מסוימת, העולה במועד וזמן מסוימים. אם ננסה להשליך את הנאמר בביקורת זו על הצגה אחרת, של אותו מחזה בדיוק, ניתקל בקושי מהותי, מאחר שמדובר בשני עולמות נפרדים, גם אם מקבילים במעט הנם שונים כשמים מארץ.  באופן תיאורטי, אם מבקר תיאטרון עכשווי יראה הצגה חדשה של המחזה "סמי ימות בשש", ביקורתו תהיה שונה לגמרי מביקורתו של גמזו, שמבחינתו סמי יכול היה למות בחמש, אם לא קודם.

מנגד, ביקורת מסוימת יכולה לשפוך אור רב על סגנון התיאטרון בתקופה מסוימת ועל אופן התקבלותו בציבור הרחב. בין היתר, ביקורותיו של גמזו יכולות להעניק מידע חשוב במיוחד אודות התיאטרון הארץ ישראלי של שנות החמישים, או על אופן התקבלותה של ההצגה מלכת אמבטיה בקהילת אנשי התיאטרון של אז.

הדיון כאן אינו על טיב הביקורת, שיכולה להיות מעולה או מזעזעת, או על איכות הכתיבה. ביקורת תיאטרון, נוקבת וקשה ככל שתהיה, הנה אחת מאבני היסוד של התיאטרון הישראלי.  עם זאת, בכדי שהיא תוכל לממש את תפקידה כראוי, עליה לעורר דיון אמנותי משמעותי ולהעניק ערך מוסף, לא רק להרים את אגודל הלייק או להשליך את ההצגה אל גוב האריות.

על ההצגה "חתונת הדמים"

מאת: הילה ציגל

ההצגה חתונת הדמים מאת המחזאי פדריקו גרסיה לורקה הועלתה לאחרונה על ידי תלמידי השנה השלישית של בית הספר לאמנויות הבמה בסמינר הקיבוצים, בבימויה של טטניאנה קנליס-אולייר.

המחזה (המבוסס על סיפור אמיתי, אותו ביסס לורקה על ידיעה מהעיתון), מביא בפנינו את סיפור אהבתם הטרגי של אישה הנמלטת ביום חתונתה יחד עם אהובה לשעבר, ומתרחש בכפר ספרדי טיפוסי. כמו מחזותיו האחרים של לורקה, גם כאן ישנו דגש חזק על נשים, חושניות והרבה דרמה טובה.

יש משהו בחתונת הדמים שהוא אוניברסאלי, משהו בטירוף ובחושניות של לורקה מושך אליו יוצרים כאל אבן שואבת, והוא מועלה רבות בתיאטראות שונים, בארץ ובחו"ל. רק בשנה האחרונה, הועלו בארץ שלוש הפקות שונות של מחזה זה. העולם עליו כותב לורקה במחזותיו הנו עולם דרמטי מאוד במתכוון ויש בו משהו מאוד מוחצן. הדמויות שלו הם עונג צרוף לשחקנים המגלמים אותם משום שבניגוד לצורך בריאליזם או איפוק כלשהו הנדרש כשמגלמים דמויות "רגילות", אצל לורקה החצנה ורגש אינן מילים גסות, להיפך, נדמה כאילו הכובד הדרמטי של דמויותיו הוא זה שגורם לחתונת הדמים להיות רלוונטית ומהנה.

לורקה נוטה לשים במרכז מחזותיו דמויות נשיות רבות, לעיתים כוחניות מאוד, וחתונת הדמים אינו יוצא דופן. הנשים הן מרכז המחזה, הן הכוח המניע והן גדולות מהחיים. הן שולטות בכיפה ומנהלות את העולם בו הן חיות. אך יחד עם זאת ובאותה נשימה ממש הן נשים של גברים. הן יושבות בבית, ורוקמות, מבשלות ומחכות לבעליהן ובניהן שיחזרו מיום עבודתם. שירות גברי הבית הנו ערך עליון בשבילן, הוא מקור גאוותן,  מדד לפיו הן שופטות את עצמן ואת הנשים האחרות סביבן.

צילום: אהרלה הצמצם הבוער

הגרסה של סמינר הקיבוצים מביאה בפני הצופה חוויה מטלטלת ומהנה כאחד, בוחנת את אמות המוסר ואת כוחה של אהבה, כזו שיכולה לשרוף ולזעזע, לבגוד באמות המוסר ובערכים, זו שמושכת אותך למטה אל הסוף הטרגי והבלתי נמנע.

בין הדמויות במחזה, בולטת במיוחד האם, שהנה אולי הדמות המעניינת מכולם (בגילומה של שיר אברמוב). האם התאלמנה מבעלה שלוש שנים בלבד לאחר חתונתם, גידלה לבדה את שני בניהם, ואת אחד מבניה שכלה בסכסוך אלים עם בני משפחה אחרת בכפר – משפחתו של לאונרדו.  את בנה ה"חתן" היא שומרת כעל בבת עינה. אברמוב מגלמת אותה בכישרון רב ומציגה בפנינו דמות קשה ומתנשאת לעיתים, אך יחד עם זאת אוהבת ודואגת.

את דמותה הטרגית של הכלה הבורחת משחקת מיטל נר היפיפייה, שעיניה תמיד מצועפות במין עצב תהומי ומהדהד שמצליח לחדור לך מתחת לעור. ניר שטראוס בתפקיד אבי הכלה, האיכר הכפרי החי בהתבודדות עם בת ומשרתת על פיסת אדמה צחיחה, משחק באופן מרנין ויוצר דמות גמלונית וחביבה. אסף פרי המרשים בתפקיד לאונרדו שובה הלבבות, מצליח להפנט על הבמה ומחוצה לה (כולל את כותבת שורות אלה). התפאורה הפשוטה והנהדרת שיצר זאב לוי, יחד עם התאורה של מאיר אלון והמוזיקה של הילית רוזנטל (עיבוד ונגינה אלאן נוימן) הופכות את הבמה לחגיגה ספרדית קצבית במיוחד.

נכון לסגירת הגיליון, ההצגה כבר ירדה (לפחות לבינתיים) אך אני בטוחה שעוד נשמע ונראה את יוצריה ושחקניה על במות התיאטרון בארץ.

חתונת הדמים

בית הספר לאמנויות הבמה במכללת סמינר הקיבוצים

מאת: פדריקו גרסיה לורקה

תרגום: רפאל אלירז

בימוי: טטיאנה קנליס אולייר

שחקנים יוצרים: תלמידי שנה ג' בביה"ס לאמנויות הבמה

תפאורה: זאב לוי

תלבושות: שי ועדיה

מוזיקה: הילית רוזנטל  ואלאן נוימן

תנועה: גליה פרדקין ונעה וגנר

תאורה: מאיר אלון

על המופע החדש של "פאות קדושות"

מאת: אירית ראב

דראג ותיאטרון תמיד היו משולבים יחדיו. ההתחפשות על הבמה מזכר לנקבה נעשתה בתחילה ככורח המציאות. רק בתקופתו של המלך צ'ארלס השני הותר לשחקניות האנגליות להופיע על הבמה, כשעד אז בחורים צעירים הוכשרו ימים כלילות לגלם נשים עד לפרט האחרון. אפילו היום, ישנו ערפול בין המינים, בהצגות מודרניות שאינן מתיימרות להתעסק עם דראג כלל. עם זאת, נדמה כאילו מופעי דראג, בייחוד כאלו המוגדרים כמופעי בידור, רחוקים שנות אור מהתיאטרון. המופע החדש והנהדר של "פאות קדושות" מצליח להוכיח את ההיפך.

פאות קדושות הנו אחד מהרכבי הדראג המובילים בישראל. הוא החל את דרכו בשלהי שנות האלפיים במועדוני הדראג הירושלמיים, כאשר חמש מלכות נפגשו והחליטו לחרוך את הבמות עם איפור מרהיב, נצנצים ונעלי עקב (שרבות מאתנו לא מעיזות אפילו לנעול).  בתחילה, הוא כלל את ציונה פטריוט, דיווה די, טלולה בונט, קיארה דופלה וגלינה פור דה ברה. עם הזמן, ההרכב נהיה יותר ויותר מפורסם, עם בליינים ומעריצים רבים העולים לרגל להופעות בבירה, מופעים באירועי גאווה כאלו ואחרים, הופעות מעבר לים ואפילו כיכוב במיני-סדרה "תמיד אותו חלום" המבוססת על שיריו של צביקה פיק.

במהלך השנים, גלינה (הלוא היא גיל נווה המוכשר) פרשה ונותרו ארבע מלכות בהרכב הקדוש. לאחרונה, הן השיקו מופע חדש, העולה בימים אלו בצוותא. המופע מבקש לסקור את ההיסטוריה של ארץ ישראל, תוך אישוש ההוכחה כי דראג היה כאן מאז ומתמיד. הוא מציג את ההיסטוריה האישית של כל אחת מן המלכות תוך הצגת תולדות הזמר העברי, בעיקר זמרותיו, מן ימי העליות הראשונות ועד ימינו. על הבמה מופיעות בהרף עין הזמרות המובילות של ישראל, החל מיפה ירקוני ושושנה דמארי,  דרך המאבק הבלתי נדלה בין עופרה לירדנה ועד לנינט. בין לבין, משולבים מערכונים קורעים מצחוק על חוויות הבנות בברלין,  דרכי סיוע לזמרות בשעת משבר ועוד.

צילום: איתן טל 

עד כה הכל טוב ויפה, אבל מה הקשר בין מופע דראג נוצץ זה לבין תיאטרון? התשובה נמצאת בפרטים הקטנים וגם הגדולים. ראשית, מבחינה ההפקה, מדובר במופע שלא היה מבייש את טובי מחזות הזמר בברודווי. על הבמה ומאחורי הקלעים יש יותר מ-130 תלבושות ושמלות, אותן המלכות מחליפות בתדירות מהירה ביותר. לכל אחת מסייע מלביש אישי ובתוך שניות אחדות נינט הופכת לבריטני ספירס, ריטה הופכת לדנה אינטרנשיונל וירדנה ארזי הופכת לאיימי ווינהאוס. ההידוק המקצועי של המופע ניכר בכלל האלמנטים על הבמה, החל מן הסאונד המדויק, עד לתאורה המרהיבה ועד לבימוי, הכוריאוגרפיה והכתיבה.

מעבר לכך, לא ניתן להגדיר את המופע על הבמה רק כשואו ותו לא, כי יש פה משהו הרבה יותר מזה. המשהו הזה נעוץ במשחק של חברות ההרכב המלכותי, גם אם בסופו של דבר לא מדובר בהצגה של איבסן וחבריו, אלא במופע המבקש לזרות מעט כיף וחיוכים על השגרה המתישה של היומיום. גם כאן, הכישרון טמון בפרטים הקטנים היוצרים את המלכה כולה ואת הדמויות שהיא מגלמת. תוך הומור רב, הבא לשחוט את הפרות הקדושות של עולם הזמר העברי ובכלל, הדמויות האמיתיות ניכרות על הבמה באופן מדויק למשעי, בתשומת לב עצומה לכל פייאט ופייאט.

אף זמרת (כמעט) לא קיבלה גימל מהבמה המלכותית (על אף שהיו כאלו שמשום מה לא קיבלו מקום של כבוד. אורית שחף, לדוגמא, או סיוון שביט), וכולן מגולמות בהומור מדויק, החל מתנועת היד של נינט ביום בו ים של דמעות שצף את עיניה, דרך ירדנה ארזי המנצחת את עופרה חזה ועד לריטה של אחרי הפרידה מרמי וחיבתה למתוקים.

מאחורי הכתר והנצנצים, ישנה חבורה של אמנים מוכשרים. יובל אדלמן הוא ציונה פטריוט, העובד בדראג במשרה מלאה. טל קלאי הוא טלולה בונט, המשחק במגוון הצגות ועובד בימים אלו על הצגת קברט חדשה. ליאור כהן הוא קיארה דופלה, העובד בתור מורה לאיפור, ודן יאיר הוא דיווה די, סטודנט לספרות השוואתית ומעצב תלבושות, יאיר אף עיצב חלק מהתלבושות במופע (לצד אלה קולסניק).

בנוסף להפקה ולכישרון, יש אלמנט מהותי נוסף המקשר בין הדראג לתיאטרון – עצם העובדה הבסיסית שיש פה גבר שמגלם אישה. לעיתים, המופע אף הציג תחכום נוסח ויקטור ויקטוריה, גבר המגלם אישה המגלמת גבר – כמו דמותו של צביקה פיק המחכה לטלפון מבית החולים שיודיע לו על הולדת חברתו או הזמר המזרחי על שלל תנועות גופו המיניות.

מופעים רבים, גם אלו של פאות קדושות עצמם, מבקשים לבחון את הניגודיות הזו בין הגבר שמגלם אישה. זאת, תוך בניית האשליה ושבירתה, על ידי הורדת בגדי המלכה על הבמה והופעת הגבר שמתחת. דבר זה מקבל ביטוי עדין ויפיפה בשיר "מהו גבר בשבילכם?" של שארל אזנבור. שיר זה הופיע במגוון וריאציות במופעי ההרכב, ואף הופיע באותה מיני סדרה אלמותית, "הכל אותו חלום", בסצינה בה המלכות נפרדות ממיס סאנשיין בבית הקברות.  אם בוחנים סרטון אחד, בו המלכות לבושות בגדי אבל, ומשווים אותו לסרטון אחר – מהופעה של קיארה דופלה ודיווה די – רק אז מתקבלת העוצמה התיאטרלית במלוא תפארתה. מתגלה היופי הזה, האומץ הזה, התיאטרון הזה, שבמופע הדראג והאמנים מאחוריו.

המופע החדש של "פאות קדושות" הוא מוצלח מאחר והוא מתאים לכל אחד ואחת. מצד אחד, הוא מעניק הפוגה אסקפיסטית נהדרת למשך שעה וחצי, בה הקהל לא מפסיק לחייך, לצחוק, לשיר ופשוט לבלות. ומצד שני, המופע הנו תיאטרלי ביותר, ודרך הפרטים הקטנים הוא מבטא את התיאטרון האמיתי. אז כן, אין ספק בכלל שהמופע הזה הוא אחד המופעים הטובים ביותר שראיתי.

פאות קדושות

תיאטרון צוותא

בהשתתפות: טלולה בונט, ציונה פטריוט, קיארה דופלה, דיווה די

כתיבה: שלמה משיח

בימוי: אמיר פרישר גוטמן

כוריאוגרפיה: יוליה איגלניק

עריכה מוסיקלית: יואב ארנון וליאור כהן

פאות ותלבושות: אלה קולסניק ודני יאיר

תפאורה ואביזרים: בתיה פיק

מפיקים: ציפי מייזלר ויואב חיימובסקי

הפקה בפועל: מיכל שרטר ולין סער

מועדים נוספים: 5/11/13 21:00 ; 27/11/13 21:30

על ההצגה "העיר הזאת"

מאת: מיה אופיר מגנט

שמעתי אותם לראשונה במופע של ויקטור ג'קסון

מאז, הספיקו להפציץ ב"עיר הזאת", אז איך לא

אבוא לראות אותם, לשמוע מה העניין

למה יש כזה "הו הא" על מופע אחד קטן?

חמישה מופיעים על במה ריקה, זה הכל

אז איך כל חודש הקהל בא ובגדול?

ולמה בשבילם החלטתי לכתוב בחרוזים?

זאת מחווה לאמנים הצעירים שמעיזים

לעשות משהו כיפי, חדש ומגניב

בלי לחשוב הרבה על למה ואיך ומי יגיב

פשוט לזרום עם טקסט, מוסיקה, יוצרים מוכשרים

וכך ליצור מופע שעוד ימשיך הרבה שנים.

אז בקיצור, כבר הבנתם מה מרכז ההצגה

מדובר ב"היפ-הופרה" – המצאה אדירה!

מחזמר ראפ? איך לא חשבו על זה קודם?

אבל לא רק הרעיון הוא מה שמורח את האודם

על השפתיים של "העיר הזאת", אלא איכות ועומק

והרבה מאוד הומור, יצירתיות ואומץ.

מפציצים במילים, בקצב מסחרר,

אי אפשר לתפוס הכל וזה משאיר אותך ער

ומקשיב למילים, למטאפורות ולמשחקי הלשון

שלא נותנים לך שוב לישון בתיאטרון.

אז המילים והמוסיקה הן העיקר

אבל מה עם כל השאר? קצת מיותר…

עלילה של פילם נואר היא תמיד די מטופשת

גם מחזות זמר לא ניכרים בעלילה מגובשת

חוץ מזה התפאורה "כאילו" ברכטיאנית

שולחן כתיבה, כיסאות, "במה ריקה" יעני.

אז למה לא להוציא את מה שיש על הבמה

ולהשאיר לפנינו רק את כלי הנגינה?

אולי אני קטנונית, אך דבר נוסף שהציק לי –

למה שחקנים יחפים? זה שוב "כאילו" אמנותי.

בעוד הטקסט הוא תוצר של עבודה מדהימה

אין זה כך בעיצוב ובתנועה על הבמה.

חזותית זה נראה כמו הצגת סיום תיכון

אבל נכון, זה באמת לא הדבר שקופץ ראשון.

"העיר הזאת" שהיא המוטיב המרכזי

עיר מושחתת, סין סיטי, איזו עיר היא?

נוצר כאן מין שילוב מעניין בין תרבויות

ראפ, ספוקן וורד והיפ הופ מול גברים בגופיות

זה פילם נואר עם טוויסט

של תרבות ישראלית.

מחבר אותנו לחוויה כל אנושית.

מצד אחד "מק'מרפי", "ג'ו",  ומצד שני "מנשה"

איזכורים תרבותיים מסמלים את מה ש-

חברי "ויקטור ג'קסון" מנסים להסביר –

"העיר הזאת" היא כאן והיא "כל עיר".

העיר הזאת

תיאטרון האינקובטור

כתיבה: להקת "ויקטור ג'קסון"

משחק: להקת "ויקטור ג'קסון" (עמית אולמן, עומר הברון ועומר מור), דורית ליליין ורון אראל.

מאת: יפעת בחר- מדמון – מנכ"לית עמותת "השתחוויה" – המקום בו תיאטרון וקולנוע נפגשים עם אנשים

"מאז שהפכתי לבעל ידע באמנות, התא הזה הפך לכלא"

ההצגה יוליוס קיסר בכלא רביביה באיטליה

הסרט "קיסר חייב למות" של האחים ויטוריו ופאולו טביאני , שמוקרן בימים אלו בסינמטק ת"א, עוקב אחר תהליך החזרות להצגה "יוליוס קיסר" מאת שייקספיר בכלא רביביה שבאיטליה. לאחר הפצרותיהם של מכרים שטענו כי מדובר בסרט יוצא דופן, התיישבתי על הכיסא האדום, אבל בלי הרבה ציפיות. בשנים האחרונות הספקתי לראות כמה סרטים המתעדים הפקות תיאטרון בכלא ואף לצפות בהצגות בכלא כאן בארץ.  על אף כל מה שראיתי, הסרט הזה בהחלט יוצא דופן (וזו ההזדמנות להודות למפצירים).

הסרט התחיל בסצינת הסיום של ההצגה וההשתחוויה, כשלאחר מכן הצופים עזבו את האולם וכל אסיר חזר לתאו המבודד. מכאן הסרט הפך לשחור לבן עד לסופו כאשר אנו צופים בשנית בסצינה האחרונה של ההצגה מול הקהל. כך מפרידים האחים טביאני בין ההצגה לסרט. בסצינה הבאה מקבצים את כל האסירים ומכריזים על תחילת העבודה על ההפקה החדשה ומזמינים אותם להגיע לאודישנים ולקחת חלק בהפקה.

לאחר שצפינו באודישנים והתאהבנו באסירים, התחילו החזרות. מכאן קורה דבר מאוד מעניין. האחים טביאני מטשטשים את הגבולות ונעים בין סוגות קולנועיות, בין העלילתי לתיעודי.  הם משתמשים במבע ובכלים הקולנועיים ויוצרים סרט שכמעט אפשר לומר עליו שהוא סרט עלילתי. האחים טביאני הפכו את החזרות ועבודת השחקנים לסרט של ממש על ידי שימוש בתסריט שהמחזה בבסיסו, בתאורה, במוסיקה, ובבימוי ומבע קולנועי מסוגננים ומוקפדים להפליא. חללי הכלא השונים הפכו ללוקיישנים, והשחקנים הפכו משחקני תיאטרון לשחקני קולנוע. כאן לטעמי טמון היופי המרהיב אך גם הפספוס האדיר של הסרט.

באופן מבריק, האחים טאביאני יצרו שתי יצירות מקבילות – ההצגה והסרט. הסרט הנו עוצמתי במיוחד בזכות הידיעה שמדובר באנשים/אסירים אמיתיים, המהדהדת לנו בכל רגע. משחקם המצוין ויכולותיהם להבין ולגלם את הדמות הנם מעוררי קנאה.  אבל, וכאן האבל הגדול, בכל היופי הזה ישנו פספוס מהותי, שבתור אמנית העוסקת בתחום התיאטרון הקהילתי היה קשה להתעלם ממנו. מכיוון שהסרט נע על הציר הזה שבין קולנוע עלילתי לתיעודי, נשזרו בתסריט סצינות בהן השחקנים עוצרים את החזרות ומתעמתים עם קונפליקטים אמיתיים מחייהם האישיים. מדוע זו חולשה? מכיוון שגם הקטעים הללו מבוימים ובעלי טקסט כתוב מראש. משמעות הדבר היא שאיננו צופים בהתרחשות ספונטנית אותנטית אלא בניסיון לשחזר אותה. אז נכון שהסרט בכללותו הוא קולנוע עשוי היטב אבל בסצינות האלו מדובר בקולנוע עשוי מדי שיוצר תחושה מאולצת ומזויפת.

מתוך "קיסר חייב למות"

האחים טביאני הם אנשי קולנוע ועקב כך החשיבה הקולנועית היא שהנחתה אותם בכל החלטה. התהליך שעברו השחקנים דרך ובאמצעות התיאטרון לא היה העיקר עבורם, אלא רק נדבך לשימושם. כיום, בתי כלא רבים בעולם נעזרים בתיאטרון כחלק מתכניות השיקום ויש לכך סיבות רבות. התיאטרון פותח, מעצים, מאפשר לבחון מחדש את ה"אני" ואת האחר, מעביר מסרים ב"דלת האחורית" תוך כדי התנסות ושיתוף חווייתיים. כל זה על קצה המזלג, התיאטרון עושה עוד הרבה מעבר לכך.

כשהחיים האמיתיים חודרים אל התיאטרון במלוא עוצמתם, הם יוצרים רגע ייחודי שלא ניתן לתארו במילים אלא רק לחוש אותו. מובנת הבחירה להשאיר את הסצינות מן החיים האמיתיים, מאחר והן חושפות את עולם האסירים ואת קשייהם, אבל ההחלטה לשחזר אותם בתיווך מצלמה פשוט אינה תורמת לסרט. מאחר והסצינות הללו לא היו רבות הקסם לא פג לחלוטין, עד כדי כך שנאבד עניין.

דבר נפלא נוסף שעושים האחים טביאני הוא השימוש במושג החופש. כפי שאמרתי קודם, הסרט מתחיל ונגמר בסצנה האחרונה של ההצגה וההשתחוויה. עבורי, ההשתחוויה הוא הרגע המרגש ביותר בתיאטרון הקהילתי, כיוון שישנה התרגשות חד פעמית ואמיתית של השחקנים. גם בסרט אנו רואים שמיד בתום ההשתחוויה יש שתי שניות של שקט דרוך ופתאום ישנה התפרצות ספונטנית של קריאות שמחה ושיחרור של השחקנים על הבמה, בליווי מחיאות כפיים וקריאות בראבו של הקהל. זהו רגע של אושר והנאה צרופה ובעיקר רגע של תחושת עילוי וחופש אמיתי. חופש הנובע מהתרוממות הרוח שבעשייה האמנותית, חופש הנובע מעצם יכולתם של השחקנים להיות לזמן מה מישהו אחר בעולם בדיוני ובמקרה הזה גם חופש מהתא הסגור והמסוגר.

הסרט מסתיים במשפט: "מאז שהפכתי לבעל ידע באמנות, התא הזה הפך לכלא". לא יכולתי שלא להזדהות עם המשפט הזה. כל מי שעוסק בתיאטרון יכול להבין את הניגוד המוחלט בין תחושת החופש האולטימטיבית על הבמה לבין ישיבה מאחורי סורג ובריח. הניגוד הזה הוא הכוח שהניע את שתי היצירות האלה (ההצגה והסרט). את ההצגה לא ראיתי אמנם, אך אני בטוחה שהיא הייתה יוצאת מגדר הרגיל. אם הצלחנו לחוות דרך עדשת המצלמה בכמיהה של השחקנים לחיות ולהרגיש, וחווינו דרכם את תחושת החופש, אזי נתקלנו ביצירה אמיתית, כנה, מרתקת ועוצמתית. הסרט עדיין מוקרן בסינמטק תל אביב –רוצו לראות (גם אם אינכם שוחרי תיאטרון בהכרח).

על ההצגה "הכניסיני תחת כנפך"

מאת: הילה ציגל

אין צורך לתאר במילים רבות את דמותו של חיים נחמן ביאליק, שדמותו צרובה בקאנון הישראלי.        "המשורר הלאומי", מחיה העברית, איש הרוח שמילותיו נשזרו באלו של הלאום היהודי. שמו של חיים נחמן ביאליק נאמר תמיד בהדרת כבוד והערצה. זהו טבע האדם לנשוא עיניים אל עבר אדם מורם מעם, בין אם ראש ממשלה ובין אם אמן ומשורר. קל להתייחס לפועלם, להישגיהם ולהשפעתם ולא לחשוב על העובדה שמאחורי כל אדם יש סיפור, ישנם ילדים וחיי יומיום, ישנן ארוחות בוקר, ורגעים קטנים של אושר, ואכזבות, ומשפחה…

וישנה אישה.

בויקיפדיה מוקדשת לה שורה, אפילו פחות "בשנת 1893 נשא ביאליק לאישה את מניה (לבית אָוֶרְבּוּך)". המונודרמה "הכניסיני תחת כנפך" מבקשת לשפוך אור על האישה לצדו, זו שנחבאת בין הצללים, הלא מוכרת אבל המיוחדת כל כך: מניה ביאליק.

אל חדר עבודתו של חיים נחמן ביאליק, זמן לא רב לאחר מותו, נכנסת אשתו- אלמנתו מניה בכדי לארוז את חפציו, היא עוברת דירה לראשונה בחייה לבד, בלעדיו. היא פותחת קופסאות ומתוודעת לדברים בחייו של בעלה שלא ידעה עליהם דבר. דרך הזיכרונות של מניה, וסיפוריה מחייהם יחד וחייה שלה, אנו נחשפים לצדדים בדמותו של המשורר הלאומי שעליהם לא ידענו דבר וחצי דבר, לצדדים שלא ימצאו את עצמם בתור ערך אנציקלופדי.

 צילום: אמיר גניסלב

השחקנית ענת פדרשניידר המופלאה, יוצרת מולנו דמות יוצאת דופן ופורשת מול הצופה את חייה של מניה, באומץ יוצא דופן היא הולכת עם דמותה עד הקצה.  וזה צובט, וזה סוחף וזה נוגע, וזה גורם לך לרצות לחבק אותה.

פדרשניידר יוצאת ונכנסת מדמויות בחייה של מניה. פעם היא אמא שלה המלמדת אותה מהי סובלנות וקבלה, ופעם היא בעלה הגוער בה בחוסר רגישות, ופעם היא נערה צעירה המאוהבת בבחור צעיר שכותב מילים מופלאות. התפרים כמעט בלתי מורגשים, והמעברים חלקים. המחזה, שכתבה ד"ר דליה כהן קנוהל , חכם ואינטליגנטי ומצליח לגעת ברגישות ובחוכמה גם במקומות האפלים ביותר, בפינות החשוכות של חיי הנישואים.

באחת הסצינות האחרונות של ההצגה, ברגע השיא הצובט של מערכת היחסים בין מניה לחיים נחמן, הוא מבקש ממנה באמצעות מילות שירו אולי המוכר מכולם "הכניסיני תחת כנפך והיי לי אם ואחות" . נדמה כאילו בקשתו זו הנה מזור ונחמה למניה. והיא היתה לו, היא היתה לו אישה, ואם, ואחות. סלחה על בגידותיו וקיבלה אותו תמיד תחת כנפה.

בדרך הביתה חשבתי על מניה, על האישה שהיתה, על היכולת שלה להכיל ולקבל ולאהוב למרות הכול, ומצאתי את עצמי נקרעת בין הרצון לצעוק עליה לבין הרצון להידמות לה. אני לא יודעת אם אני יכולה או אם אני בכלל שואפת לכך, אבל ללא ספק השאלה הזו תמשיך להדהד בראשי עוד זמן מה, וכך גם ההצגה הנפלאה הזאת.

הכניסיני תחת כנפך

מאת: ד"ר דליה כהן-קנוהל

בימוי: ליאת פישמן-לני

משחק: ענת פדרשניידר

מוסיקה: אמיר לקנר

תפאורה: רז לשם

מעצב תאורה: אמיר קסטרו

מועדים נוספים: 5/11/13 20:30. מתנ"ס בית הכרם, ירושלים.

מומלץ לעקוב אחר מועדים נוספים.