כשמציאות ואמנות מתנגשות

                               מציאות פוגשת ספרות פוגשת במה פוגשת קולנוע פוגש מציאות

על העיבודים האמנותיים לחייו של היהודי זיס

מאת:  הילה ציגל

ישנם אנשים שנחרטים בזיכרון הקולקטיבי, סיפוריהם כל כך יוצאי דופן עד שהם מעסיקים דורות שלמים, גם לאחר שהגיבורים עצמם מזמן הלכו לעולמם. לרוב, הסיפורים, שעברו מפה לאוזן ופרטיהם נחשפו אט אט, נהפכים ליצירות אמנות. הסיפורים מאבדים את מגבלות הזמן והמקום, נהיים על זמניים, ומצליחים לשנות דעות ותפיסות עולם בצורה דרסטית. היהודי זיס הוא  אחד מאנשים אלו, כאשר סיפורו עבר בין המדיות האמנותיות השונות, והשפיע באופן דרמטי על ההיסטוריה, הרבה לאחר מותו.

גלגוליו של "היהודי זיס"

בסרט "היהודי זיס" נתקלתי לראשונה במסגרת לימודי הקולנוע שלי. הסרט משנת 1940 הופק במסגרת הקולנוע המגויס של היטלר. קולנוע זה ביקש לנצל את המדיום לשם שכנוע וגיוס ההמונים למימוש מטרת העל של היטלר, כשייעודו השרשת אנטישמיות בצורה כאילו בלתי מודעת אצל הצופה. בכך גדול הוא כוחו של הקולנוע, במיוחד אם לוקחים בחשבון שאז תהליך ההפקה וההפצה של כל סרט היה ארוך יחסית ובכל בית קולנוע היה אולם הקרנה אחד בלבד.

את הסרט הנ"ל הזמין היטלר מיוזף גבלס, ששימש שר התעמולה וההשכלה העממית ברייך השלישי, והנו אחד הסרטים האנטישמיים ביותר (והאפקטיביים ביותר) שהופקו אז. לכן, מעניין לגלות שהסרט מבוסס בעצם על סרט קולנוע אחר באותו שם, שמבוסס על ספר באותו השם, (ובדרך עבר גם על הבמה, בארץ ובעולם). למעשה, הספר והסרט (המקורי) לא אנטישמים בכלל, להיפך, הם נכתבו והופקו במטרה להוות תמרור אזהרה מפני אנטישמיות. כמו כל תמרורי אזהרה שכאלה, גם יצירות אלו מבוססות על סיפור אמיתי – סיפורו של בחור בשם יוזף זיסקינד אופנהיימר.

יוזף זיסקינד אופנהיימר –  היהודי זיס

אז מיהו בעצם אותו "יהודי זיס" שסיפורו היווה השראה גדולה כל כך, וחייו ומותו נהפכו ליצירות המתריעות מפני אנטישמיות ומעודדות אותה במקביל?

אופנהיימר, או בכינוי הגנאי שלו "ז'יד זיס", חי במאה ה-18 והיה בנקאי יהודי ויועץ כלכלי לדוכס הגרמני קרל אלכסנדר מווירטמברג. הוא לא היה צדיק תמים וחי חיי הנאות ומותרות. לא מפתיע הדבר שכל העניין עורר יוזף זיסקינד אופנהיימרעליו את קנאתם וזעמם של יתר אנשי הממלכה הנוצרית. כל זמן שהדוכס חי לא היה עם מי לדבר, הדוכס סמך על זיס בעיניים עצומות ונתן לו יד חופשית לעשות ככל העולה על רוחו ולחיות את חייו בכל דרך שיבחר.

עם זאת, לאחר מותו הפתאומי של הדוכס, all bets were off  וזיס נעצר עוד באותו היום באשמת בגידה, פגיעה בכבוד המלכות, גזל אוצר המדינה, קבלת שוחד, ביזוי הדת הפרוטסטנטית וקיום יחסי מין עם נשים נוצריות. הוא נמצא אשם בכל הסעיפים ונידון למוות. במעמד ההקראה של גזר הדין, לא יכלה התביעה להוכיח אף עבירה מהעבירות הרבות בהן הוא הואשם, העבירה היחידה שיכלו להוכיח היתה קיום יחסי מין עם נוצריות ולכן הם השתמשו בזה כדי לחרוץ את דינו.

ההוצאה להורג של זיס היתה חגיגה נוראית במיוחד. זיס הוצג לראווה בכלוב ברזל צבוע באדום, לפני מותו ניתנה לו האפשרות לקבל את חייו במתנה אם יתנצר. זיס סירב. הוא נתלה בתוך הכלוב האדום בו בילה את ימיו האחרונים וגופתו המשיכה להיות מוצגת בדרך זו בשש השנים שלאחר מכן, עד שהותרה הבאתו לקבורה.

מהמציאות לספרות

בשנת 1827  יצאה לאור נובלה בשם  "היהודי זיס" שכתב וילהלם האוף. הנובלה התבססה בעיקר על פרשנות מאוחרת, מאחר ותיקי המשפט המקוריים פורסמו רק בשנת 1919.  על אף העובדה שתמך בהפרדה בין יהודים לגויים, האוף תקף בכל זאת את העוול שבגזר דינו של זיס. בשנת  1925, ליאון פויכטוונגר כתב רומן בעקבות אותה נובלה, רומן שנהפך תוך זמן קצר לרב-מכר עולמי, במושגים של אז. בעקבות הספר, נכתב מחזה, אותו מחזה שהוצג בתיאטרון הלאומי הקטן שלנו, בימים שלפי קום המדינה.

זיס על הבמה העברית

המחזה "היהודי זיס" הועלה בהבימה בתאריך 26.7.1933 . עלילת ההצגה התמקדה באחת השאלות הכואבות ביותר של העם היהודי – איך אמור לנהוג יהודי בין הגויים? שאלה זו הוצגה על ידי שלושה ארכיטיפים יהודיים: היהודי זיס, יהודי מתבולל שנותן את כוחו לעם ודת אחרים (בגילומו של שמעון פינקל), הרבי גמליאל, דודו של זיס (בגילומו של ברוך צ'רמנסקי), ולנדאור, יהודי אידיאליסט (בגילומו של מנחם גנסין). על פי הבימה, ליהודי זיס יש אמנם כוח ומוטביציה אדירים, אבל הוא עושה משגה בחייו, פונה לכיוון הלא נכון, מודה בטעותו ולא נשאר לו אלא ללכת בהשלמה אל מותו.

את המסר התמוה והפטאלי הזה, ניתן לייחס לזמן בו הועלתה ההצגה בהבימה, טרום קום המדינה, הגאווה היהודית שהוצתה מחדש ובחוזקה לאחר מאורעות תרפ"ט. התגובות על ההצגה היו חלוקות, כאשר חלק אהבו, ואחרים לא הבינו על מה המהומה. דבר זה התבטא גם בכך שההצגה הציגה רק 88 פעמים, לעומת הצלחות כמו "הדיבוק" או "היהודי הנצחי" שהוצגו שנים רבות.

חלק מהמבקרים, כמו ש. אביהדה, שיבחו את השחקנים וציינו כי על אף שההצגה היא בעייתית, היא מצליחה לחדור מתחת לעור. סביר להניח, כי בדומה להצגות הבימה של אותה התקופה, גם בתפאורה של הצגת "היהודי זיס" היו מוטיבים אפלים של אקספרסיוניזם. לו קירותיו של הסטודיו הקטן יכלו לדבר, סביר כי הם היו חושפים ויכוחים לוהטים בין אנשי הקולקטיב, ויכוחים שהיו מסבירים את היעדרה של הגברת הראשונה של התיאטרון מהקאסט של הבמה.

הסרט הפרו יהודי והגרסה האנטישמית המפורסמת

בעקבות היצירות הספרותיות, הופקו שני סרטים באותו השם (בניגוד לאמונה הרווחת שהופק רק סרט אנטישמי אחד). הסרט הראשון, בבימויו של מייקל בלקון הבריטי, יצא לאקרנים בשנת 1934, כשאת תפקיד זיס מגלם הכוכב קונרד וויידט. וויידט היה שחקן יהודי-גרמני ואחד מהשחקנים הבולטים בגרמניה של אותם ימים, אך ברח מארצו בעקבות עליית היטלר לשלטון. הסרט בא לשמש אזהרה מפני האנטישמיות הגואה בשלטון הרייך השלישי, יוצריו לא שיערו בדעתם כי שש שנים מאוחר יותר, סרטם ישמש כבסיס לסרט תעמולה נוטף אנטישמיות מבית היוצר של היטלר-גבלס.

פוסטר הסרט משנת 1940

השפעת הסרט הגרמני היתה עצומה הרבה יותר מקודמו הבריטי. בגרסה של גבלס, הסכנה הגדולה ביותר לעם הגרמני הנה היהודים המתבוללים, אלו שלא נראים יהודים, אלא דומים לגרמנים מודרניים, ולכן קשה להבחין מיד בשונות ובערמומיות שלהם. על פיו, זה מה שהופך אותם לזן המסוכן ביותר. הסרט נהיה שובר קופות היסטרי ונצפה על ידי 20 מיליון צופים בגרמניה ועוד כ20 מיליון נוספים באירופה. בכל מקום בו הוקרן, הוא גרם לגל של מהומות אנטישמיות. חוקרים אחדים אף טוענים שיצירה זו היא שהנחתה את דעת הקהל הגרמני לקראת הפיתרון הסופי ושואת היהודים.

כשמתעמקים בסיפור על גלגוליו השונים, ממשיכה להדהד חשיבותה של האמנות בכלל והספרות בפרט. זו האחרונה שואבת את השראתה מהמציאות אמנם, אך בהיותה מועלת על הדף כספר היא הופכת לעל זמנית. אין לה מגבלות של מקום וזמן והיא נתונה לפרשנות שנותנים לה יוצרים שונים.

בגרסת "הבימה" הפך הסיפור לעיסוק בשאלת "היהודי בין הגויים"  שהייתה רלוונטית לארץ ישראל של הימים ההם. אבל אם היה הסיפור מועלה שוב כיום, על אחת מבימות העולם או על במה ישראלית מודרנית, איזו משמעות הוא היה מקבל? האם נושא האנטישמיות והקנאה רלוונטי לימינו כמו שהיה רלוונטי אז?

אני חושבת שכן, וזה מעציב אותי.

מרתה יודעת ש…

יומולדת שמח לפינטר

שלומות לכם, אהוביי הסתוויים.

הרוחות ההפכפכות המנשבות ברחבי העיר, הלחות הקיצית שנבלעת באוויר הערב הקר, עלי השלכת הנערמים בצדי הדרך, רובם ככולם מבשרים על בואה הרשמי של עונת המעבר האהובה עליי, זו שסוחפת אותי איתה במחשבותיי אל מחוזות רחוקים יותר, מצועפים יותר, היישר אל עבר ארצותיה הגשומות של אירופה.

הרי אנגליה, שליטת שעות התה, היא גם מולדתו של הרולד פינטר, אחד הכוכבים הזוהרים בשמי התיאטרון המודרני האנגלי, על התפתחויותיו. לא במקרה אני נזכרת כעת בפינטר יקירי, המחזאי והתסריטאי חד העט והלשון, איש המילה הכתובה ועטור התארים, שהרי לו היה עדיין בחיים, היה חוגג היום  את יום הולדתו ה-83.

אי שם בדרום לונדון רבתי, ב-10 באוקטובר 1930, הגיח פינטר זה אל העולם. הוא הגיע ממשפחה יהודית מזרח-אירופאית, בן למשפחת פועלים חרוצה, שיאן בית-הספר התיכון בריצת ספרינט, ובראש ובראשונה, שחקן קריקט מושבע (קריקט. נו, מדשאה רחבה, מחבטי עץ, שערים קטנים מעוגלים וכדור. כמו גולף, רק בלי דגלים וגומות. אתם יודעים, קריקט).

עיקר יצירתו מושפע דווקא מחוויות ילדותו בזמן מלה"ע השנייה, אז היה רק בן עשר. ב-1940 נאלצו הוא ובני משפחתו לעזוב את ביתם, והמראות הקשים של המלחמה, כמו גם חוסר היציבות, האכזריות וארעיות החיים, השאירו אותו עם תחושות מכוננות של בדידות, אובדן וניכור, שללא ספק הטמיעו חותמן על תפיסת המציאות שלו והאופן בו ניהל את חייו מעתה והלאה. בגיל 18 סירב להתגייס לצבא מטעמי מצפון. מחזותיו, שהחלו לרוב בסיטואציות פשוטות מחיי המשפחה והיומיום, נטו להסתבך אל תוך בליל של משחקי זהויות מסוכנים נוטפי תחושת אבסורד (על אף היותו ריאליסט). אלו הלכו והתקצרו עם השנים, ובבגרותו התמקד בכתיבת מחזות קצרים ופוליטיים שעיקרם דיכוי ומשטרים כוחניים, כחלק מפעילותו הפוליטית הענפה. גם שירתו הושפעה מחוויות המלחמה, וככל שהשנים חלפו, הפכה גם היא פחות מודרניסטית ויותר ביקורתית, שופעת אמירות פוליטיות ואנטי-אמריקניות בוטות.

פינטר מיי לאב. שנת 1963

כישרון הכתיבה שלו נחשף דרך שיריו הראשונים, אותם כתב כשהיה רק בן 12, ופרסם עוד בהיותו בן-עשרה. כמחזאי הגיח ב-1957, כשמחזה קצר וראשון פרי עטו, "החדר", עלה לראשונה בהפקה של אוניברסיטת בריסטול. ההכרה האמיתית הגיעה בשנה שאחרי, עם הצגת "מסיבת יום הולדת" (שנכשל בתחילה, אך אח"כ זכה להערכה הראויה לו), המחזה הראשון שכתב באורך מלא.

במהלך שנותיו, החליף פינטר אינספור כובעים. את הקריירה שלו החל כשחקן ובמאי באקדמיה המלכותית לאמנות הדרמה (שם למד אך מעולם לא סיים). אם לא שמעתם על כך בעבר, זה כנראה בגלל שבזמנו נהג להסתתר תחת שם הבמה דיוויד בארון. כבר בגיל 20, עבד בתיאטראות באירלנד ובבריטניה. בהמשך כתב גם לקולנוע, לרדיו ולטלוויזיה, ונשא לאישה את השחקנית וויויאן מרצ'נט (גרושתו לימים ואם בנו המתנכר, דניאל), שכיכבה ברבות מיצירותיו. בעבודותיהם המשותפות, נכללת גם הפקת "הביתה", מחזהו שזכה בפרס הטוני הנכסף לשנת 1967. הנישואים בין השניים נמשכו 24 שנה אך לא היו מוצלחים במיוחד, ופינטר סיים אותם לאחר רומן בן חמש שנים עם הסופרת אנטוניה פרייז'ר, אותה נשא לאישה בגיל חמישים, ועמה בילה את שארית חייו. במעגליו הקרובים נכחו בין היתר סמואל בקט וארתור מילר, שני מחזאים גדולים ומשמעותיים לא פחות שהיו לחבריו הטובים.

בחייו צבר פינטר 29 מחזות ו-15 מערכונים תיאטרליים, רבים מהם עולים ברגעים אלו ממש, בכל שפות העולם. הוא הוציא תחת ידו 27 תסריטים לקולנוע וטלוויזיה, שירים רבים בשלל ספרים ואוספים, והיה שותף בעיבוד מספר בלתי מבוטל של יצירות, בכל סוגי המדיה. הוא השתייך לאינספור מוסדות ואגודות בבריטניה וארה"ב כחבר של כבוד, בהם גם מסדר האימפריה הבריטית (וזאת כמובן לאחר שסירב לקבל תואר אבירות מלא ב-1996). הוא זכה לפרסים, עיטורים ואותות כמעט בכל חזית בה פעל. למרות ההערכה הרבה לה זכה, פעילותו הפוליטית המשיכה להיות הגורם המרכזי בחייו, וב-2005 הודיע כי הוא פורש מכתיבת מחזות על מנת להתרכז בה. מאוחר יותר באותה השנה, הוענק לו פרס הנובל לספרות, ובשנה שאחריה קיבל גם את פרס מפעל החיים האירופאי על הישגיו ועבודתו בתחומי הדרמה והתיאטרון.

פינטר אובחן כחולה סרטן ב-2001, ונפטר מהמחלה לאחר מאבק מתמשך ב-24 בדצמבר, 2008. לאחר מותו נערכו אירועי מחווה חסרי תקדים וכנסים לזכרו במדינות שונות ברחבי אירופה, נוסד פרס ספרותי לאומי על שמו (PEN Pinter prize for the british writer), ובעלי קבוצת התיאטרון הלונדונית The Ambassador Theatre Group החליטו לשנות את שם התיאטרון ל- Harold Pinter Theatre. תרומתו לעולם התיאטרון האנגלי ולתיאטרון המודרני בכללותו לא תסולה בפז, והוא ללא ספק היה אדם גדול, רב פעלים, ואחד מגדולי הכותבים והמחזאים שפעלו בעשורים האחרונים בעולם כולו.

מזל טוב פינטר, אדם דגול שכמותך.

מרתה יודעת ומתרפקת על זכרך המופלא.

סוס אחרי בן אדם

על העיבוד הבימתי של "סוס מלחמה"

מאת: מיה אופיר מגנט

תיאטראות רבים בארץ ובעולם פונים לספרים ולסיפורים קצרים כחומר למחזות. הטקסטים עוברים עיבוד כדי לתרגם אותם לשפה הבימתית והעיבוד הזה מציע אתגרים רבים לכל האמנים המעורבים ביצירה. אבל מה עושים כאשר גיבור הספר הוא כלל לא אדם, אלא סוס?

הספר "סוס מלחמה" נכתב ב-1982 על ידי הסופר מייקל מורפוגו ומתאר את חוויותיו של סוס בשם ג'ואי שנקנה על ידי הצבא הבריטי במלחמת העולם הראשונה. הרעיון לכתיבת הספר עלה בעקבות מפגשים שערך מורפוגו עם שכניו לכפר, שלחמו בחיל הפרשים במלחמת העולם הראשונה. הסוסים לקחו חלק פעיל במרבית בקרבות, לצד הלוחמים שנעזרו בהם לנשיאת נשק ועגלות אמבולנסים. בסוף המלחמה, נמכרו הסוסים ששרדו לקצבים צרפתיים. מורפוגו הזדעזע כשגילה כי במלחמת העולם הראשונה נהרגו כ-2 מיליון סוסים והחליט לכתוב ספר שיעסוק בסבל האוניברסלי של המלחמה, דרך עיניו של סוס. הספר שכתב, "סוס מלחמה", העניק את נקודת מבטו של ג'ואי הסוס שנמכר לצבא ונחשף לכל פגעי המלחמה.

בשנת 2007, עלה עיבוד בימתי של הספר ב- National Theatre בלונדון. ההצגה זכתה בחמישה פרסי טוני והועלתה בכל רחבי העולם. כיום, היא עדיין נחשבת ללהיט לונדוני. כוכב הספר, ג'ואי הסוס, מגולם בהצגה על ידי בובה.  כאשר שמע מורפוגו על הכוונה להשתמש בבובה בהצגה, הוא חשב שיהיה זה כישלון נורא, אך לאחר שראה בפעם הראשונה את הבובות נרגע והבין כי אין מדובר בחפצים דוממים אלא הבובות מצליחות ליצור ולהעצים את הנוכחות הבימתית של סוסים אמיתיים.

הבובות בהפקה עוצבו על ידי  Handspring Puppet company  בקייפ טאון שבדרום אפריקה. הקבוצה הוקמה ב-1981 על ידי אדריאן קולר ובזיל ג'ונס שעושים שימוש בעבודתם בטכנולוגיה של המאה ה-17 ומקבלים השראה ממסורת תיאטרון הבובות של מאלי. בהתאם למסורת זו, הסוסים נבנו בעבודת יד וממסגרת קנים קלה וגמישה. ה"עור" של הסוס עשוי מבד ניילון שקוף כדי שהמפעילים שנמצאים בתוכו יוכלו לראות ולהגיב למה שקורה על הבמה.  גודלן של בובות הסוסים הוא כמעט מדויק לגודלם של סוסים אמיתיים, והשחקנים יכולים לרכוב עליהן. אבל עדיין, הבובות נעות בגמישות רבה, כאשר יכולת התנועה שלהן מרשימה וכוללת ריצה, קפיצה, רחרוח ועוד.

לכל סוס יש שלושה מפעילים שצריכים לעבוד יחדיו בהקשבה וריכוז מוחלט. מפעיל אחד אחראי על תנועת הרגליים האחוריות והזנב, השני על הרגליים הקדמיות ועל הנשימה של הסוס והשלישי מפעיל את ראש הסוס ואת האוזניים שלו. מפעילי הרגליים נמצאים בתוך גוף הסוס וניתן לראות את הרגליים שלהם ואלו מפעיל הראש עומד ליד הסוס ומפעיל את הראש באמצעות מוט. המפעילים חשופים ולבושים כסייסים. הבובה מדויקת אנטומית אבל מבנה הקנים שממנו היא עשויה חשוף כמו המפעילים, ומזכיר לצופים כל הזמן שמדובר בבובה ולא בסוס אמיתי. למרות שזה נשמע מבלבל, בתיאטרון בובות חשיפת המפעיל ושל המכניקה של הבובה לא יוצרת ניכור אצל הקהל אלא דווקא משתפת אותו בחוויה וב"משחק" שמשחקים על הבמה. הקהל מבין מהרגע הראשון שג'ואי אינו סוס אמיתי ושאין כוונה להעמיד פנים שהוא סוס אמיתי ולא בובה. דווקא זה מקל על הקהל להזדהות עם הבובה ולהאמין לה.

העיבוד של הספר לבמה הציב אתגר מיוחד עבור המעבד ניק סטאפורד. בדומה לספר, המחזה מתאר את סיפור הקשר בין סוס בשם ג'ואי והנער אלברט שגידל אותו. כאשר פורצת מלחמת העולם הראשונה, מוכר האיכר את ג'ואי ואלברט נותר שבור לב. ג'ואי הסוס מולאם למלחמה, חווה את הקשיים והסבל בשדה הקרב ונפצע. אלברט מתגייס, למרות גילו הצעיר, כדי למצוא אותו. בסוף המחזה, מתאחדים ג'ואי ואלברט וחוזרים חזרה לכפרם.  הדבר הראשון שעשה סטאפורד היה לשנות את נקודת המבט מגוף ראשון לגוף שלישי. בעוד הספר מסופר מנקודת מבטו של ג'ואי, במעין מונולוג פנימי, במחזה הסוס לא מדבר והסיפור מתרחש ללא מספר. לסטאפורד היה חשוב להשאיר את הסיפור אובייקטיבי בנוגע לצדדים במלחמה. בספר מציג מורפוגו את המלחמה כרעה לכולם באותה מידה וג'ואי שופט את האנשים על פי המעשים שלהם ולא על פי הלאום. כך גם הסצנות במחזה מתמקדות בהיבט האישי ולא הפוליטי של המלחמה. אתגר נוסף בעיבוד הבימתי היה העמדה של סצנות מורכבות כמו קרב הכולל סוסים ואנשים, חציית תעלה והתרחשויות במספר מקומות במקביל. אך האתגר הגדול מכולם הוא השימוש בבובה כדמות המרכזית.

בספר משמש ג'ואי כדמות ראשית, אבל גם מתבונן מהצד ועד לפגעי המלחמה. הבחירה בבובה בעיבוד הבימתי היא בעלת תפקיד דומה. הבובה היא מרכז העלילה והיא מקבלת חיים באמצעות המפעילים שלה, אך היא לא אנושית ובזכות העיצוב שלה אנחנו זוכרים שהיא לא אנושית. הדבר מאפשר לבובה להיות עדה ולהתבונן מהצד בפעולות של בני האדם, וכך לאפשר נקודת מבט אובייקטיבית עבור הקהל. הבובות עוזרות לקהל לקבל את נקודת המבט המרוחקת והתמימה על המתרחש בדומה לנקודת המבט של החיה. הבובה, כמו החיה, היא ניטראלית ולא שופטת, והיא מאפשרת לנו לצפות ולהבין באופן אובייקטיבי את הדברים כמו שהם, גם אם הם קשים לעיכול. אבל בסופו של דבר, מי ש"נשפט" על הבמה הן לא הבובות, אלא בני האדם.

כדור צמר משנה עולמות

על ההצגה "הלב של שירז"

מאת: מיכל פלח

את "הלב של שירז" פגשתי לראשונה לפני כשנתיים, כשבתי הביאה את הספר מספריית בית הספר. עד אז היא בחרה להביא מגוון סיפורי נסיכות ופיות ותהיתי מה בספר, שעל כריכתו ילדה מתולתלת עם כדור צמר בידה, משך אותה כל כך.

הספר, המבוסס על סיפור שעבר בעל פה מדור לדור, נכתב על ידי ריטה ומספר על שירז הילדה היתומה, שגרה עם אמה ואחותה החורגות, סובלת מיחס משפיל ומנצל, ומנסה לשמור על שמחת החיים והאופטימיות. גורלה משתנה ביום שבו כדור הצמר, שניתן לה על ידי אמה המנוחה, נישא ברוח אל הבית הסמוך. הסיפור התמים, המזכיר טעמים רחוקים של סיפורי הילדות שסיפרו לי עוד בזמנים שדובונים עיטרו את הפיג'מה שלי, מלמד כי אחרי הכול, היופי האמיתי נמצא בתוכנו.

בהמשך להרגלי בקודש, גם להצגה הזו צירפתי את שירה בתי.  אחרי הכל, מדובר בהצגת ילדים, ועד כמה שאהיה ילדה בנשמתי, העיניים שלי לא נפערות לרווחה כמו העיניים הנבונות שלה בשעה שהיא צופה בהצגה שמעניינת אותה. ואכן, מתחילת ההצגה שירה צללה פנימה ורק מדי פעם הגיחה החוצה כדי לחייך אלי ולומר "זו הצגה טובה, אמא".

צילום: דניאל קמינסקי

שיתוף הפעולה בין משה קפטן לבין עוז מורג נאמן לסיפור ומסרו, ומביא לבמה אווירה קסומה עם ניחוחות של מקום צבעוני ורחוק. העולם הבימתי נוצר מאלמנטים דינמיים, היוצרים בית, רחוב, שכונה או שוק. קפטן בחר בפתרונות בימתיים יצירתיים והוכיח שאין צורך בתפאורה "מפוצצת" על מנת להכניס את קהל הילדים אל תוך הסיפור. כך למשל, בריכות המים מיוצגות על ידי רקדנים המחזיקים בד, שבמרכזו פתח שבו עומדת השחקנית. הבד עולה ויורד בכל פעם ששירז טובלת בבריכה.

הכוריאוגרפיה בהצגה רחוקה מלהיות כוריאוגרפיית פסטיגלים. מלבד היותה מוקפדת ואסתטית, היא בעלת ערך מוסף. היא חלק בלתי נפרד מהעלילה ומביאה אל הבמה תקופה, מקום ואווירה. לעיתים, היא אף מצליחה להעצים את רגשותיה של שירז. מעבר לכך, ניתן לומר כי הריקוד בהצגה מייצג את הכוחות המיסטיים הקיימים בעלילה, כמו אותה רוח שחוטפת את כדור הצמר משירז.

נוכחותה של ריטה מורגשת היטב על הבמה, הן בתור אמה המנוחה של שירז המופיעה במחשבות הילדה ומקבלת מימוש בימתי בצילום ווידאו המוקרן ברקע, והן ברוב השירים המלווים את ההצגה, חלקם בשפה העברית וחלקם בשפה הפרסית. חלק מהשירים שונו על מנת להתאים עצמם לעלילת הסיפור, כמו למשל השיר "בואי הרוח" בביצוע ריטה, שמלווה את כדור הצמר המתעופף מידיה של שירז אל ביתה של השכנה.

צילום: דניאל קמינסקי

השחקנים המגלמים את הדמויות המרכזיות בהצגה מוכיחים כישרון רב בריקוד, שירה ומשחק, ושומרים על אנרגיה גבוהה לאורך כל ההצגה, עם הרבה חן, אך ללא התחנחנות אינפנטילית וטון דיבור המכוון את השיח מטה. מסתבר שניתן להפיק הצגת ילדים טובה גם ללא דוגמנית עבר החושפת את שתליה החדשים, או ניצולי תכנית ריאליטי שמעבירים את הזמן עד הפרסומת הבאה.

לסיכום, ניתן לומר שקפטן ומורג מביאים אל הבמה סיפור צבעוני, שמח ורגיש, שמכבד את יכולתם של הילדים להבין התרחשות בימתית גם כשזו אינה מואכלת בכפית זהב. ובאשר לביקורת האמיתית מפי קהל היעד: שירה מאוד אהבה את ההצגה. היא נהנתה מהמוסיקה, שעל פיה "היתה אמיתית ולא מוקלטת", את הבגדים, את הבדיחות "זה היה ממש מצחיק!!" ואת "היופי האמיתי שנמצא בתוך האדם".

הלב של שירז

תיאטרון אורנה פורת לילדים ונוער

מאת: צרויה להב

שירים: ריטה וצרויה להב

בימוי: משה קפטן ועוז מורג

כוריאוגרפיה: עוז מורג

משחק: סיוון פז בוגנים / אור אילן, שמרית ששון, עופר פלדמן, תקווה עזיז, יוליה איגלניק, לירון כהן, ארז צמח, מריאנה סינצ'וק ותומר יפרח.

תפאורה: במבי פרידמן

עיצוב תלבושות: יובל כספין

תאורה: רונן נג'ר

ע. במאי: מירי קירמאיר

מועדי הצגות נוספים:

28/12/13 11:30 מוזיאון ת"א לאמנות

15/2/14 11:30 סוזן דלל

19/4/14 11:30 מוזיאון ת"א לאמנות