שוק הספרים של מרתה יודעת

מגזין התיאטרון מרתה יודעת יוצא מן המסך הווירטואלי ונכנס אל העולם האמיתי.

והפעם –  שוק קח-תן על טהרת הספרים, מכל סוג ובכל שפה.

תמורת 10 שקלים בלבד (כיסוי עלויות) וספר אחד  (לפחות)*, תוכלו לקחת בחינם כמה ספרים שתוכלו לסחוב.

כלל הכנסות האירוע מוקדשות לסיוע להמשך דרכו של המגזין. כל הספרים שיוותרו, ייתרמו לארגוני צדקה.

* אנא הביאו ספרים במצב הולם (ללא תולעים, עובש או כתמים מסתוריים כלשהם).

האירוע יתקיים ביום שלישי, 22/10/13, 18:30-21:30, בית מזא"ה 9.

האירוע ייערך בשיתוף מזא"ה 9, בית הצעירים של עירית ת"א – יפו

מרתה יודעת ש…

על סכינים, הבלקן, ת.ס. אליוט ומחזאי קרואטי משנה עולמות

שלום לכם יקיריי, וברוך שובכם אל היקום של אחרי החגים.

הגיליון הקודם נראה רחוק כמו נצח, אך למעשה חלפו להם רק שבועיים מאז לחצתי בהתרגשות על ה-"פרסם" ושילחתי אל כיוונכם את הגיגיי. לא מזמן חבקנו את מותניו של קול פורטר במסע מסביב לעולם ב-80 יום, והפעם, מרתה מרימה עוגן ומפליגה לה אל ארצות הבלקן, גן עדן חבוי ובו הגברים חסונים יותר (ע"ע ד"ר לוקה. נו, ד"ר לוקה קובץ'. אי.אר. ג'ורג' קלוני, אוה, עכשיו נזכרתם…), האוכל מתובל יותר, והרי"ש, ידידיי, הרבה יותר מתגלגלת.  (שנאמר: מרררררתה יודעת).

ושם, בחבל הבלקן, ביום ה-26 לספטמבר לשנת 1501, נפטר ג'ורה דרז'יץ' (או בכינויו האיטלקי – ג'ורג'יו דרזה), שהיה משורר, סופר, איש דת, אחד מאבותיה המייסדים של הספרות הקרואטית ולא אחר מהמחזאי הקרואטי המודרני הראשון. דרז'יץ', יליד דוברובניק שבקרואטיה, הגיח לעולם ב-6 לפברואר 1461, על קו התפר המטושטש שבין ימי הביניים החשוכים לפריצה המכוננת של הרנסאנס.

הרשו לי לחדד את זה מעט, יקיריי ; כשהבחור נולד, העולם עוד היה שטוח.

הוא התחנך בביה"ס ההומניסטי בדוברובניק וב-1487 הוסמך כדוקטור לאחר שסיים לימודי משפטים באיטליה. בשובו לדוברובניק, כיהן כקנצלר בעיר וכרקטור של כנסיית כל הקדושים. מעבר לפעילותו הדתית-פוליטית הענפה, הוא זכור בהיסטוריה הבלקנית כדמות מכובדת ומוערכת בשל כישוריו הספרותיים, ונודע כאיש רוח בעל עומק ויצירתיות חלוצית. נוסף על כל מעלותיו, היה ג'ורה גם אדם נדיב מאוד, ולא שכח להוריש קומץ כישרון למארין דרז'יץ', אחיינו, שנחשב למחזאי הקרואטי הגדול ביותר בכל הזמנים.

פואמות האהבה שלו התפרסמו וזכו לאהדה רבה עוד בחייו, כיוון ששילבו בתוכן דיונים פילוסופיים-רוחניים ושגילמו בתוכן חידושים מבניים מרשימים, שלמעשה היוו מעין אבטיפוס מחוספס לבלדות הפולק התקופתיות שאנחנו מכירים היום, וכמה מהן אף הולחנו בשנים שלאחר מותו. אך החותם המשמעותי ביותר שהשאיר דרז'יץ' הוא המחזה "ליובמיר וראדמיו" שכתב בסוף המאה ה-15, והתגלה רק לאחרונה, ב-1963.

רק עוד חידוד קטן, ברשותכם; בתקופת יצירתו של דרז'יץ', ועדת התרבות הממוסדת הייתה לא אחרת מהכנסייה, ועל כן חובב התיאטרון המצוי נאלץ להסתפק במחזות מוסר נוצריים וצדקניים על מנת להרוות את צימאונו הבימתי. דרז'יץ' יקירנו, על אף מעמדו הפוליטי והיותו איש דת, היה למעשה הראשון בקרואטיה לכתוב מחזה בעל עומק ותוכן שאינו מטיף, מעודד או מגנה דת כלשהי, ושלמעשה עיקרו אינו דת כלל וכלל אלא אנשים ויחסיהם.

הופעת סוג המחזה הזה ומיקומו על ציר הזמן ההיסטורי, מבססת את יצירתו של ג'ורה כמכוננת ומדהימה כיוון שהופכת אותה, הלכה למעשה, לצעד הראשון בתהליך ההתנתקות מכבלי הכנסייה האמנותיים מתן ביטוי חילוני לחדוות היצירה. בכותבו את המחזה "ליובמיר וראדמיו", הניח ג'ורה דרז'יץ' במו ידיו את אבן הפינה של המחזאות המודרנית בקרואטיה, והפך למייסד הרשמי של התיאטרון המודרני שלה. שחקני התיאטרון הקרואטים, אגב, מוסיפים ומחדשים על הבמה גם בימינו, באמצעות מחויבות ומסירות בלתי מתפשרות למקצוע.

מה עוד קרה היום?

בין היתר, ב- 26.09.1988 נולד המחזאי המהולל והסופר הדגול תומאס ס. אליוט, וב-26.09.1957, לאחר מאבק הישרדותי שנמשך קרוב לשמונה שנים (ונראה לחלוטין חסר סיכוי), עלה לראשונה המחזמר "סיפור הפרוורים" בפרמיירה חגיגית בברודווי. בקיצור, יום עמוס בהיסטורית התיאטרון.

יש רובוט על הבמה

על רובוטים ומדע בדיוני בתיאטרון הישראלי

מאת: מיה אופיר מגנט

בשנים האחרונות ישנה פריחה מחודשת של ז'אנר הפנטזיה והמדע הבדיוני. בספרות ובקולנוע אנחנו מוקפים שוב בערפדים, חייזרים, זומבים וכמובן רובוטים. האם התיאטרון לוקח חלק בפריחת העתידנות המחודשת או שהוא נותר מאחור? האם בכלל אפשר להעלות על הבמה רובוט ואיך בדיוק עושים את זה? שמואל שוחט, היוצר והבמאי של ההצגה "הרפתקאות יאן טיכי בכוכב הרובוטים", שהבכורה שלה התקיימה אתמול (יום רביעי) במסגרת פסטיבל "אוטופיה" בתל אביב, בחר לעבד אל הבמה את ספר המדע-בדיוני הקלאסי של סטניסלב לם.

כמו הספר, גם ההצגה הקומית והחזותית עוסקת בשאלות של מיהו אדם ומיהו רובוט. כאשר, חוקר החלל יאן טיכי נשלח למשימת ריגול מיוחדת בכוכב הרובוטים. הוא מתחפש לרובוט ומגלה שכל הכוכב מבוסס על שנאת האנושות. כשהוא נתפס על ידי המחשב הראשי, מגוייס טיכי בתור סוכן כפול וחושף את הסוג הגדול של כוכב הרובוטים. שמואל בחר להציג את הרובוטים על הבמה במגוון דרכים הכוללות מסכות גוף ובובות, המופעלות על ידי השחקנים במיומנות והומור. אך אל תתנו לצחוק ולרובוטים בסגנון סרטי מדע בדיוני סוג ז' להטעות אתכם. כמו רוב היצירות שעושות שימוש בז'אנר המדע הבדיוני, המטרה היא פחות לדבר על העתיד ויותר להתייחס להווה. העיסוק בעתיד מאפשר לצופה נקודת מבט נקייה ומרוחקת על המתרחש כיום, כך שהוא פתוח לקבל ביקורת על העולם בו הוא חי.

"אל לה למכונת העבודה לרצות לנגן בכינור",  שורה זו לקוחה מתוך המחזה "R.U.R"  מאת קארל צ'אפק, מחזה שעלה ב- 1930 וטבע לראשונה את המונח "רובוט" שמשמעתו בצ'כית "עבדות". הרובוטים במחזה אמורים לספק עבודה זולה ולרשת את מקומם של הפועלים, אבל הם קמים על יוצריהם ועל המין האנושי כולו וגוררים את העולם לחורבן. חוץ מהמסר המחאתי הפרולטרי שלו, המחזה בחן בפעם הראשונה על הבמה את נושא היחסים בין הרובוט לבני האדם.

ב-1965 עלתה בתיאטרון "הבימה" ההצגה "משפט פיתגורס" על פי המחזה של נתן אלתרמן. ההצגה עלתה ל-13 הצגות בלבד וירדה במטח של ביקורות שליליות. עלילת המחזה סובבת סביב מכון חישוב, שמרכזו מחשב על בשם "פיתגורס". מנהל המשרד שבנה את פיתגורס מודאג לגבי התנהגותו המבולבלת ובמקביל נאלץ לארח במשרד את אחיו הפגוע. כאשר המחשב פיתגורס מגלה מי פצע את אחיו של המנהל ואינו מסכים לבקשתו של המנהל לחזור בו מהצהרתו, מחליט המנהל להרוס את פיתגורס על מנת שהסוד לא יתגלה ויפגע באדם חף מפשע. למרות כישלונו הבימתי, המחזה מצליח להעניק נקודת מבט אחרת על נושאים משמעותיים של אתיקה ופילוסופיה.

מתוך ההצגה "משפט פיתגורס"

נושאים דומים עלו גם ב-1966, במחזה עברי מקורי קצר מאת דוד שחם בשם "המוח העליון" המתרחש ב"פלוטוניה העילית". "בן גאון" מתכנן מחשב-על שיוכל לקבל החלטות בנושאים מדיניים וכלכליים. בן גאון בונה את המחשב מתוך התנגדותו לדמוקרטיה הגורמת לאנשים חסרי כישורים להיות אחראיים על החלטות גורליות. לדעתו, האדם מסוגל לטעות אך המחשב לעולם לא טועה.  בסוף המחזה, מחליטה המועצה של פלוטוניה לאשר את שלטון היחיד של המוח העליון. כיאה לסרטים וספרים רבים שעושים שימוש במדע בדיוני, המחזה מתייחס להשתלטות הטכנולוגיה על המחשבה האנושית אבל ניתן להבין אותו גם כאלגוריה פוליטית.

ההצגה "היטלר, הרובוט והסכין", מאת בועז דבי ובבימויה של יעל טילמן,  מציעה נקודת מבט עכשווית יותר על רובוטים. ההצגה, שזכתה בפסטיבל עכו בשנת 2007,  מורכבת משני מחזות המתמקדים ביחסי הורים וילדים בצורה הומוריסטית ואבסורדית. במחזה הראשון, מודיעים הורים לבנם שהוא רובוט והנער שקודם התנהג בצורה רגילה לגמרי, משנה את התנהגותו לפי מה שאמרו לו. היחס לילד ולהתנהגות שלו משתנה לטרמינולוגיה של מכונה שצריך לתקן או להשמיד אותה. חינוך ההורים הופך את הילדים לרובוטים, ללא כל יוזמה או חשיבה עצמאית.

אירוע אמנותי נוסף המשלב בין תיאטרון לבין תערוכה ומיצג, נקרא על פי אותה שורה מהמחזה של צ'אפק "אל לה למכונת העבודה לרצות לנגן בכינור". הפרויקט, פרי יצירתו של האמן גיא בר אמוץ, עלה בשנת 2011 ומשלב בין תיאטרון לבין פיסול, עבודת סאונד ורובוטיקה. היצירה מתרחשת בבר ששמו "בר אמוץ", בו יושבים ארבעה רובוטים, שלמעשה הנם פסלים קינטיים שבנה בן אמוץ. הקהל מוזמן לשבת על הבר ליד הרובוטים ולהאזין לשיחתם. הרובוטים, הבנויים מחומר פלסטי ומקלות עץ, מניעים את פניהם וגופם, כאילו היו אמיתיים לגמרי. אחד הרובוטים, שהוא פסיכואנליטיקאי, מתייעץ עם חבריו הרובוטים האמנים לגבי שני מקרים בהם הוא מטפל, ובמהלך השיחה והיצירה עולות שאלות בנוגע לאמנות ולפילוסופיה.

ממש כפי שברכט השתמש בעיקרון ה"היסטוריפיקציה" וכתב על מקומות וזמנים מרוחקים בעבר כדי ללמד את הקהל שלו על ההווה, כך יוצרי הצגות הרובוטים בארץ משתמשים במדע בדיוני עתידני בכדי לדבר על הכאן ועכשיו. חלק אמנם מדברים על מהות האנושיות, על שלטון ויחסים אך כולם מבקשים להסתכל מזווית שונה על נושאים עכשוויים ומשמעותיים ולהעניק להם נקודת מבט אחרת, רובוטית, מנגנת בכינור וחשובה.

על סוסים, טילים ועלים נופלים

4 הצגות, 2 כותבות, פסטיבל עכו אחד

על ההצגות "סתיו" ו-"ספר הפנים שלי"                       על ההצגות "פפפפפפפ" ו-"מקס"

מאת: אירית ראב                                                      מאת: הילה ציגל

סתיו. צילום: יוהן שגב  

בין טילים גרעיניים לחפירות פילוסופיות

על ההצגות "פפפפפפפ" ו-"מקס"

מאת: הילה ציגל

בפסטיבל עכו שהתקיים לאחרונה, בחרתי לצפות בשתי הצגות, הראשונה, "פפפפפפפ", שזכתה בפרס ההצגה הטובה ביותר, והשנייה, "מקס", שזכתה בפרס המוזיקה המקורית.  פסטיבל אחד, שתי הצגות, הבדלים של שמיים וארץ.

נתחיל עם המצוינת: פפפפפפפ.

תארו לעצמכם מצב בו למפקד צוללת דולפין, המשייטת לה במימי המפרץ הפרסי, פשוט נמאס מהמצב במזרח התיכון והוא מחליט לקחת את העניינים לידיים ולעשות פה קצת סדר. ההחלטה הזו היא הכוח המניע מאחורי "פפפפפפפ". ההצגה, בהפקת תיאטרון האינקובטור הירושלמי, הנה משעשעת ומטרידה כאחד, פארסה מודרנית המותחת את הגבולות ומשתעשעת עם הומור שחור, טוויסטים מפתיעים, טקסטים שנונים וקורטוב של חוסר טעם.

"פפפפפפפ" הנו בעצם שם קוד למבצע סודי, סוג של נשק יום הדין, המופעל על ידי מפקד הצוללת (המגולם על ידי זאב שמשוני המצוין) על דעת עצמו וללא התחשבות בתוצאות ההרסניות שהוא עלול לגרום. בעקבות התקבלות שדר תמוה וחשוד מהצוללת, מתכנסת הצמרת המדינית כדי למצוא פתרון מהיר ויעיל למצב. ראש הממשלה, ממהר להגיע לישיבה מתוך כוונה לחתוך משם כמה שיותר מהר בכדי לפגוש את המאהבת שלו במלון. שר הביטחון, הרמטכ"ל ההיסטרי ומפקד חיל הים, נסגרים בחדר הישיבות ומנסים בדרכים משונות לפתור את הקטסטרופה אליה הם נקלעו, סופו של המזרח התיכון מתקרב, שואה גרעינית פוטנציאלית בפתח ולאט לאט הם מתחילים אפילו להתאהב בסוף הקרב ובא.

פפפפפפפ. צילום: יוהן שגב

התפאורה הפשוטה והמרשימה של ההצגה, מחלקת את הבמה לשני חללים אוטונומיים, פנים הצוללת וחדר הישיבות, המנהלים ביניהם סוג של דו שיח תמידי.  השילוב בין העיצוב הנהדר, לבין הכתיבה החדה, העלילה הקולחת, המשחק והבימוי המצוינים, גרם להצגה להמריא, כמעט כמו אותו טיל גרעיני.

עצם הסיטואציה, גם אם בדיונית, בה בכירי ממשלתנו מרימים כוסית לקראת סוף העולם הנה מטרידה ומצחיקה כאחד. המצב הביטחוני בו אנו נמצאים הופך את "פפפפפפפ" לרלוונטית ביותר, ואני חושבת שייקח לי קצת זמן להפסיק לגחך בכל פעם שאראה את התמונה של ראש הממשלה (האמיתי) בעיתון.

וההצגה המאכזבת: מקס.

הייתי שמחה, ממש שמחה, לכתוב כאן על ההצגה. זאת אומרת, הייתי שמחה לכתוב איזשהו תקציר על העלילה, על הדמויות ועל ההרגשה הכללית, אך אני מוצאת את עצמי מתקשה משהו. ישבתי בשורה הראשונה, משמאלי ישב יוסי שריד, אפילו פטפטנו קצת, הוא אדם נחמד מאוד וחובב תיאטרון. זה היה השיא של ההצגה.

מקס הנו איש לא ברור ממקום לא ברור עם מטרה לא ברורה ועבר לא ידוע, שיוצא למסע לעיר אחרת בשביל להציג את הצגות התיאטרון שלו. לעיר הזו אין שם, גם לא לזו ממנה הגיע, גם לא לחבר של מקס, העגלון אותו אסף בתחנה הראשונה של מסעו. הם עוברים שלל הרפתקאות אותם אנחנו לא רואים כי הם התרחשו מחוץ לבמה, אנחנו רק שומעים עליהם בדיעבד ובצורה לא ממש ברורה.

מקס. צילום: יוהן שגב

הסלוגן של ההצגה – "באתי לקחת אתכם הביתה" – חוזר על עצמו במהלכה שוב ושוב בהקשרים שונים, אבל לא לגמרי ממצה את עצמו. אם ישנה כמיהה לבית – בשביל מה הנדודים? כנ"ל לגבי החתירה לכסף ולתהילה. ואם החופש הוא העיקר אז מה הבית קשור לכל העניין? בדרך כלל, המושג "בית" מתייחס למקום מבטחים, פיסת גן עדן בו האדם יכול לחוש בטוח ושליו במקום שהוא שלו ושבו הוא מרגיש נאהב, אבל כאן הבית לא קיים, הוא "מת" ( למה שלא תהיה הכוונה בכך).

בהצגה ישנו צוות שחקנים מצוין – צחי גליק, עמית רוזנברג, בוריס שיף ומיטל פרץ – שנראים כאילו ממש מאוהבים בהצגה של עצמם, שזה נפלא. וכך גם המשחק של כל אחד ואחת מהם, אבל חבל שהצופה לא יכול להבין מה כל כך נפלא בהצגה שלפניו.

בתוכניה, ההצגה מוצגת בתור "קומדיה פילוסופית", שזה באמת נחמד, אבל מרוב פילוסופיה, דימויים ופטפוטים אמורפיים לא ראינו את הקומדיה, או אפילו איזושהי דרמה, וחבל. גם התקציר אודותיה נותן רושם של הצגה אחרת לגמרי, וגם זה תרם להרגשת האכזבה הכללית שלי, קצת כמו טריילר טוב לסרט גרוע.

פפפפפפפ

תיאטרון האינקובטור

מאת  ובבימוי: ירון אדלשטיין ואהרון לוין.

משחק: איצ'ו אביטל, זאב שמשוני, רפי קלמר, ערן בן צבי, ערן בן זאב, אמיר ירושלמי, יאיר ראופמן, יינון שאזו, איתמר שרון.

עיצוב תפאורה ותלבושות: אדם קלר

מוסיקה מקורית: איתמר גרוס

עיצוב תאורה: יעקב סליב

מפיקה: יעל נחשון לוין

ע. במאים: נטלי אינימיר

מפיק בפועל: מיכאל גלפרין

מועדים נוספים:

 30/9 21:00  צוותא, תל אביב

5/10 21:30 בית מזי"א, ירושלים

24/10 20:30 בית מזי"א, ירושלים

29/10 21:00 צוותא, תל אביב

מקס

בהפקת תיאטרון "במהות"

מאת: עמית ארז

בימוי:  איתי בליירברג

משחק: צחי גליק, עמית רוזנברג, בוריס שיף ומיטל פרץ

עיצוב תפאורה: טליה אוטולנגי

עיצוב תלבושות: ריטה לונדון

עיצוב תאורה: שי נר

כוריאוגרפיה: מיה יוסף

מוזיקה: טל ברוכשטיין ואלמוג מודעי

הפקה: ענת מולווידזון

העונות משתנות ושחר אדום מפציע

על ההצגות "סתיו" ו-"ספר הפנים שלי"

מאת: אירית ראב

לפני אחת ההצגות, בזמן שהקהל חיכה בחוץ בתפר שבין השמש הקופחת לבין מסדרון הצל הצר, אישה אחת אמרה לחברתה "את רואה את הבחור בבגדים השחורים? זה המנהל האמנותי של הפסטיבל". והמנהל הסתכל לעברן, כאילו ציפה שיפתחו עמו בשיחה, כאילו הוא עדיין לא סגור איך להתנהל עם התואר הזה. זוהי שנתו הראשונה של גיל אלון כמנהל אמנותי של פסטיבל עכו, וניכר כי הוא יודע להסתדר בכישרון רב עם המשימה שהוטלה עליו.

פסטיבל עכו ה-34, שלאחרונה סגר את שעריו בתרועת ניצחון,  הציע לצופים מבחר רב-גוני של הצגות נהדרות, המתאימות בהחלט למטרת הפסטיבל לחגוג את התיאטרון האחר, יהיה אשר יהיה. חלק מן ההצגות היו שובות לב ואיכותיות, אחרות – לא. אבל אין ספק, כי רצונו של אלון לחגוג את מעצמת התיאטרון הישראלית בהחלט הוגשם.

מבין ההצגות שראיתי,  שתיים השפיעו עליי יותר מאחרות, האחת לטובה, השנייה, ובכן, לא ממש. באופן מקרי, או שלא, הטובה היתה הראשונה שראיתי, בעוד האחרת העיבה במקצת על חווית הפסטיבל שלי. ברשותכם, אתחיל בראשונה.

ההצגה "סתיו", מאת ובבימויו של  אמיר דוליצקי, מציגה את סיפורו של בחור צעיר, שבעונת הסתיו פוגש בחורה בתחנת האוטובוס, ומאז אינו מפסיק לחשוב עליה. אלא שלבחורה יש ארוס, פקיד במס הכנסה, בחור שאוהב מספרים ומפחד מהנעלם. משלוש נקודות מבט שונות, של שלושת מרכיבי המשוואה הזו, הקהל זוכה לגלות את רחשי הלב המוכרים כל כך.

סתיו. צילום: יוהן שגב

זוהי הצגה אינטימית על אינטימיות, יחסים והגשמה. ללא פעלולים או אמצעים בימתיים גרנדיוזיים, דוליצקי, המגלם את האהוב הצעיר, מצליח ליצור הצגה מוצלחת למדי. השחקנים רועי איילון וחדווה בוטרה ודוליצקי עצמו, מעניקים מגע איכותי, מהודק ומכמיר לדמויות אותן הם מגלמים.

ניכר כי דוליצקי, האיש והקוויקי, אינו ממהר יותר, הוא לוקח את הזמן ומעניק לאלמנטים התיאטרליים הבסיסיים ביותר – הטקסט, הבימוי, המשחק – את המקום המגיע להם. ייאמר לזכותו כי הוא אינו מוותר לקהל ומבקש לאתגר אותו. דבר המתבטא בין היתר בסצינה המסיימת את ההצגה בה הדמויות/שחקנים עומדים לפני הקהל כשברקע שיר אהבה.  עצם כך שהקהל מביט עין בעין בשחקנים,  עצם כך שלכמה רגעים הקהל הופך להיות מושא ההסתכלות, מעניק איכות אחרת להצגה כולה, ובהחלט מאדיר אותה.

מנגד, ההצגה "ספר הפנים שלי", אינה מצליחה להמריא מרמת הטקסט, וגם זה בקושי. ההצגה, מאת אינה איזנברג ובבימוי נוהר לזרוביץ, מבקשת להפנות את הזרקור אל דור הפייסבוק. מספר צעירים וצעירות, חברי ילדות, מנסים לנווט את דרכם בין פוליטיקה, יחסים, אהבה וצבא, כשברקע שחר אדום עומד להפציע. ניפוץ הבועה המובטח בתוכניה, אותו חלום ושברו, לא מצליח להתגשם כאן, כי אין ממש בועה מלכתחילה. אמנם, חמשת הדמויות נעות האחת אל השנייה, משפיעות האחת על השנייה, כשאחת בוגדת בשני, השלישי עדיין מאוהב ברביעית, והחמישי בסך הכול מבקש למגר את הבורות הדמגוגית של עם ישראל.

צילום: יוהן שגב

אין ספק כי מדובר בטקסט איכותי וייחודי, שבאמצעות אלמנטים כל כך מוכרים מעולם הפייסבוק, כגון פוסטים, לייקים, צ'טים ועוד, מצליח לבנות עולם ומלואו. אבל המשחק, הבימוי, אפילו התפאורה המינימאלית, לא מצליחים למנף את העולם הזה אלא רק לבלבל ולפזר אותו לכל עבר. לדוגמא, מדוע לעשות מסך של כבלי מיקרופונים ברקע, דבר יפה בפני עצמו, אם אין לזה צורך של ממש בהצגה? לשם מה, מלבד הצורך הפונקציונאלי של זה, לשים במרכז הבמה שורה של ארגזים לאחסון כלים מוסיקליים?

לפרקים, גם הטקסט לא מצליח להציל אותה, ומשאיל מילים ממקורות אחרים. חלק ניכר מן הסצינות היפות בהצגה מבוססות על מילים של אמנים אחרים, כגון שיר של "הג'ירפות" או סצינת הסיף המשובחת בין איניגו מונטוייה לבין הרוזן בעל שש האצבעות. עצם העובדה שהקהל מתחיל לדמיין את הנעשה בסצינה הנשמעת ברקע ולא להתרכז ברגע המכמיר שעל הבמה, היא בעייתית בפני עצמה. לו הצגה זו היתה חוזרת לחדר החזרות, היא היתה זוכה להתמצק יותר, לקבל אספקטים תיאטרליים המתאימים לה ומעצימים אותה, לא כאלו שרק "מגניבים". ואז, היתה חוזרת לבמות טובה הרבה יותר, או מאידך, הופכת להיות חלק מעולם הפרוזה. לו היתה ההצגה "ספר הפנים שלי" נכתבת כספר, מעין הפוך על הפוך,  היה ניכר פה קול ייחודי ואיכותי באמת, מעין משחק של הדמיון והאמיתי, כזה שטרם נשמע בספרות הישראלית. גם ככה ההצגה נשענה רבות על דמיון הקהל, שהתבקש להשלים בין כותלי מוחו את הדרמה על הבמה.

"סתיו"

מאת ובבימוי: אמיר דוליצקי

משחק: רועי איילון, חדווה בוטרה ואמיר דוליצקי

עיצוב תפאורה: טובה ברמן

עיצוב תאורה: אמיר קסטרו

מוסיקה: אורי בנקהלטר

ייעוץ בתנועה: בסמת נוסן

מפיקה: נועה סומר כהן

"ספר הפנים שלי"

מאת: אינה איזנברג

בימוי: נוהר לזרוביץ

משחק: גיא הירש, ענת זאוברמן, ליאור חקון, מני פלורנטין ושיר קליפר

תנועה וייעוץ אמנותי: עמית לוי

עיצוב תפאורה ותלבושות: רז לשם

מוסיקה: רועי שפיגלר

הפקה: ישי מור, צבי ואילה כנפי, יענקלה ועופרה לזרוביץ

עוזרת במאית ומפיקה בפועל: אופל לוי

איזה מין קרום אתה?

קבוצת "כל אדם" מציעה התבוננות קצת אחרת על "קרום" של לוין

מאת: איילת אזולאי

לאחרונה, התקיים בתיאטרון "צוותא" הפסטיבל "כל הארץ במה" ע"ש יוסף נצר. הפסטיבל מתקיים זו השנה ה- 17 ובמסגרתו מתארחים על בימות צוותא קבוצות תיאטרון שונות ומגוונות מכל הארץ, המציגות הפקות פרי יצירתן. מטרת הפסטיבל היא לעודד את העשייה הרבה בתחום,  ולאפשר לצופים לראות תיאטרון דרך עיניים אחרות. במהלך הפסטיבל, הציגה קבוצת התיאטרון "כל אדם" את "קרום" מאת חנוך לוין, הצגה ססגונית, עדינה וטובה, שלא במפתיע זכתה בפרס הבימוי הטוב ביותר.

"כל אדם" הנה קבוצה תיאטרון מטעם עמותת "דן אבשלום". הקבוצה החלה את פעילותה ברחובות לפני כ-12 שנים והיא נקראת על שם המחזה הראשון שהעלתה. הייחוד שבקבוצה זו הוא בשילוב של שחקנים המתמודדים עם פגיעות נפשיות ושחקנים שאינם מתמודדים עמן. קבוצה זו, בהדרכת הבמאי אמיר לביא, שחקן, מחזאי ומורה למשחק ותיאטרון, מעלה מחזות רבים מהארץ ומהעולם. במהלך השנים, העלתה הקבוצה את המחזה "הקמצן" מאת מולייר, שעליו זכתה ב-2009, בפרס השני להצגה הטובה ביותר בפסטיבל "כל הארץ במה". לעיתים, מצטרפים אל הקבוצה גם שחקנים אורחים, כמו שקרה בהפקה הנוכחית של "קרום", אולם בדרך כלל ישנם שחקנים קבועים.

קבוצות תיאטרון רבות הנעזרות בתיאטרון ככלי שיקומי ותעסוקתי למתמודדים בתחום הנפשי, נוהגות להתמודד עם טקסטים מקוריים או טקסטים הנוגעים למחלה בצורה כזו או אחרת. התפלאתי לגלות שקבוצה זו בוחרת להתעסק דווקא במחזות שאינם בהכרח עוסקים במחלה. בחירה זו נובעת משתי סיבות. הראשונה, אסקפיזם. "יש להם את המחלה בבית, למה הם צריכים אותה גם בתיאטרון?" מסביר לביא ומוסיף "שהתיאטרון בשביל השחקנים הוא חלקת גן העדן הקטנה שבה הם יכולים להניח בצד את כל מה שמטריד ומעיק, ופשוט לחלום, להאמין ולהפוך את הבלתי אפשרי לאפשרי".

הסיבה השנייה נובעת מתוך הגישה כי התעסקות בחומרים נורמטיביים מביאה להתנהגות נורמטיבית. לביא נוהג עם שחקני הקבוצה כפי שהוא נוהג עם כל קבוצות התיאטרון שלו, הוא דורש מהם להתאמץ, להזיע ולהתמיד. ההתעסקות בחומרים "נורמטיביים" ובתנאים "נורמטיביים" מביאה לפיתוח התנהגות כזאת. השחקנים מתמידים ומגיעים לתוצאות, ושואפים להתמקצע בתחום ולהגיע להישגים נוספים רבים בתחום התיאטרון. על אף זאת, למה להעלות דווקא מחזה של חנוך לוין? למה לבחור דווקא מחזה רווי באכזריות, ביקורת וייצוג בוטה של האדם החלש? איזה מין אסקפיזם זה? איזו מין נורמטיביות זו? זה הרי כמעט אבסורד!

"קרום" של קבוצת "כל אדם". צילום: א. שפירא

"קרום", שנכתב בשנת 1975, מתאר את שיבתו מחו"ל של קרום בן ה-38 אל השכונה שבה גדל. המחזה נפתח בהצהרות של קרום שהוא אמנם חזר מחוץ לארץ אבל לא הביא כלום, לא קנה כלום ולא עשה כלום. הדמויות במחזה שואפות רובן לבינוניות ולהתפשרות שנראית כמעט בלתי הגיונית, הן מוכנות להתחתן עם מי שיש גם אם הוא ההיפך הגמור מחלומן. ואילו קרום נקרע בין כניעה להתפשרות לבין שאיפתו יוצאת הדופן לחיים טובים יותר.

לביא מתוודה שנמנע במשך שנים מלביים את מחזותיו של לוין ובכל זאת בחר להתמודד ביחד עם הקבוצה עם המחזה "קרום". הסיבה לכך היא שבמחזה ישנם, לטענתו, לא רק אכזריות אלא גם מידת חמלה, אהבה לאנשים הקטנים וחשבון נפש אישי. המחזה הציף שאלות וגרם ללביא להתבונן בעצמו ולשאול – איזה מין קרום אתה? האם אתה מוכן להתפשר על בינוניות או שאתה מתמיד בשאיפה להגיע גבוה ורחוק יותר?

עצם העובדה כי השחקנים, שאינם שחקני מקצועיים ומפורסמים, אלא דווקא אנשים רגילים, המגלמים דמויות של אנשים מהשוליים, נראית במבט ראשון מעט צינית, אך בהמשך מתגלה כאמירה שיש בה כנות גדולה. השאלות שמעלה המחזה על חיינו, הופכות משאלות תיאורטיות רחוקות לשאלות כנות וקרובות, הן של השחקנים על עצמם והן של הצופה על עצמו. חשבון הנפש הופך למשמעותי וחזק יותר כאשר הוא מובא בפי שחקני הקבוצה. עם זאת, בניגוד לקרום שנקרע בין הפשרה והבינוניות לבין הגשמת חלומותיו, נדמה כי שחקני הקבוצה לא מוותרים על חלומותיהם ומעזים להגשים אותם.

"קרום"

קבוצת "כל אדם" מטעם עמותת דן אבשלום

מאת חנוך לוין

בימוי ועריכה מוזיקלית: אמיר לביא

עיצוב תפאורה ותלבושות: ליאת בן שושן

ביצוע תפאורה: פיטר גרונוב

עיצוב תאורה: צחי  כרמל

הפקה: אורה יעיש- עמותת דן אבשלום

שחקנים:

האם- אינה רובק

שקיטא- דוד אברזון

קרום- אילן רובק

תוגתי- עודד סלע

דלצ'ה/ צלם- יסמין עזר

פליציה- אנט צלר

טרודה- יוליה פרנס

תכטיך /חתן- זיו אוורבוך

דופה- ליאור צלמון

מלצרית/ רופא- רותם רובינשטיין

צוויצי/ כלה- דניאל שפירא

ברתולדו/ סניטר- אסי צבר