מרתה יודעת ש…

שתי דיוות ומחזמר עברי אחד

יקיריי, אני יודעת שהתגעגעתם אליי. אין ספק, היתה זו חופשה ארוכה, לעיתים ארוכה מדי, ובינינו, כמה אפשר לסבול את ערפילי אירופה ואת הקור הבלתי נסבל? אז חזרתי ארצה, לכתוב ולגלות לכם את אותם אירועים נסתרים ועובדות קסומות אודות התיאטרון.

היה זה CHICK FIGHT עז רוח,  זירת התיאטרון מזמן לא ראתה שתי דיוות כאלו, בקרב מילולי עד המוות. לא, אין מדובר בקרן פלס VS מירי מסיקה, אלא דווקא בנעמה ונופרית, שתי דמויות כבדות משקל במחזמר הידוע "שלמה המלך ושלמי הסנדלר".

ב-12/9/64 היתה הצגת הבכורה של הגירסה השנייה של המחזה הידוע, פרי עטו של המחזאי הגרמני סמי גרונמן ובתרגומו הנהדר של נתן אלתרמן. רבים חושבים, בבורות נפוצה, כי זו היא הגרסה הראשונה של המחזה, אולם למעשה היתה גרסה מוקדמת, בשנת 1934, בהפקת תיאטרון "האהל". באופן אירוני משהו, במקור חשבו להוסיף למחזה זה שירים וריקודים, אבל החליטו להוריד אותם בעריכה, מתוך חשש שהקהל הישראלי ייבהל מהצירוף בין שירים לתנ"ך. בגרסה של שנות השישים, השירים והריקודים חזרו,  נוספו פרצופים ידועים, ותבלין של "המחזמר העברי הראשון", ובבקשה: ההפקה נהפכה לסנסציה.

באותו הערב, תל אביב זהרה בלחות של שלהי ימי הקיץ, עשירי העיר ויפות המראה עטו את מחלפותיהם הטובות ואצו אל תיאטרון הקאמרי. לאחר המינגלינג שלפני,  אצילי העיר נכנסו אל האולם, החושך השתרע  מכל עבר והשקט שלפני הסערה עשה את דרכו אל הבמה. הסצינה בה נעמה (יונה עטרי) מכסחת את נופרית (רחל אטאס) בחידודי לשון שנונים, זכורה יותר מכלל הסצינות במחזמר, אולם גם שירים אחרים, כגון "שיר הסנדלר", עדיין אהובים עד היום. ואין זה פלא, שכן מדובר בממתקי השפה האלתרמנית. המחזמר נעשה פופולארי מאוד, ורץ יותר מאלף פעמים. לאותה סצינה אלמותית, נעשו אינספור גרסאות, עיבודים ופרשנויות.

בשנת 2005, תיאטרון הבימה העלה גירסה מחודשת של המחזמר, בכיכובם של אבי קושניר, גלית גיאת ומירי מסיקה בכבודה ובעצמה. כמו הפקות קודמות של המחזמר, גם זה האחרון נחל הצלחה רבה, ונהפך לאחת ההפקות הרצות ביותר של תיאטרון הבימה, אם נשים בצד את "בוסתן ספרדי", כמובן. אז מהו מוסר ההשכל, אתם שואלים? תמיד צריך להוסיף שירים, אה, ונצנצים.

נבחרת החלומות של מרתה – מדור חדש!

והפעם – הצגה נושכת

פרשנות רצינית של הנאמר במדור זה – על אחריותכם בלבד.

בכל רחבי אמריקה, ואפילו בכמה ארצות באירופה, ישנו תחביב מוזר, שנהפך לפופולארי מאוד – פנטזי פוטבול או בייסבול. פעם בשבוע, כמה חברים נאספים ובונים את נבחרת החלומות הפיקטיבית שלהם. הם עושים זאת ברצינות תהומית, גם אם זה לא ממש אמיתי.

גם בתיאטרון אפשר לעשות את זה. אחת המורות האהובות עלי באוניברסיטה עודדה אותנו ללהק להצגות עליהן עבדנו את הטובים מבין שחקני העולם, גם אם בתכל'ס, הסיכוי  שזה יתממש היה קרוב לאפס. מדובר בתרגיל מחשבתי נהדר,  המאפשר ליוצרים (בעיקר לבמאים שבינינו) לחדד את האיכויות שאנו רוצים מהשחקנים. ניתן להשליך זאת על כל תחום שהוא בתיאטרון, אפילו על הצגות אימה, דבר שאינו רווח כל כך בארץ, ונחל כישלון אחרי "האישה בשחור", על אף העובדה שבבריטניה, היא עדיין נחשבת לאחת ההצגות הפופולאריות ביותר.

אם נרחיב את התרגיל המחשבתי, וננסה למשוך במעט את גבולותיו, נוכל אפילו להפיק עיבודים תיאטרליים ישראליים של סרטי אימה ידועים. תדמיינו שנייה את "הצעקה" על הבמה, או את פרדי קרוגר הישראלי, מי הוא היה? נניח וניקח את סרטי האימה הסאטיריים, אלו שעושים טראש מובהק של הז'אנר, האם היינו יכולים לעבד אותם לבמה וללהק קאסט ישראלי מוצלח?

ניקח לדוגמא את הסרט "פיראנה", אותו סרט נוראי בו דגי פיראנה פראהיסטוריים ואימתניים עושים את דרכם אל אגם ויקטוריה ועושים מרחץ דמים של צעירים, בגדי ים ואיברים. לאחרונה, עשו סרט המשך, בו אותם דגים מצליחים לעשות דרכם לאגם אחר, ובדרך הורסים את יום הפתיחה של פארק שעושעים ימי. הופעת האורח של דיוויד הסלאוף בהחלט מצליחה להשכיח במעט את ראשו הכרות של הילד הג'ינג'י.

אם היינו יכולים לעבד את הסרט הזה לבמה,  סביר כי היתה בריכה אמיתית במרכז הבמה, בעלת קירות שקופים, ולתוכה היה מוזרם הרבה צבע אדום, בכל פעם שצעיר אחר היה נאכל. ברקע, כמו הבמה של "הורדוס", היה קיר תכול, אליו תוקרן תאורה של מים זזים.

הקאסט היה מורכב מטובי השחקנים בתיאטרון והקולנוע הישראלי. את הדייג שנטרף ראשון (בסרט ריצ'רד דרייפוס) יגלם יואב בר-לב, את החוקר הימי (בסרט כריסטופר לויד) יגלם שלמה בראבא, את השריף הקשוחה (אליזבת' שו) תגלם נתי קלוגר, את עוזרה הנאמן יגלם איציק כהן, את בעל היאכטה שאוהד פורנו (מת'יו אוקונור) יגלם איתי שור (כי הנבך בחסמבה עושה לו רע), את הבחור טוב הלב יגלם אושרי כהן (כי תמיד צריך את אושרי כהן), את חברתו היפה תגלם ורד פלדמן, ואת דיוויד הסלהוף יגלם נירו לוי (כי שניהם חיים בסרט). קאסט מנצח. והדגים? הם יישארו בגדר נוכח נפקד, כמו היו סמל למשמעות התיאטרון של ימינו. אז יאללה, לחזרות.

פסטיבל עכו על רגל אחת

מה עומד להיות בפסטיבל עכו 2013?

מאת: אירית ראב

פסטיבל עכו. צמד המילים הללו מעורר כל כך הרבה אסוציאציות, כל כך הרבה דעות, אבל על אף העובדה שרבים מתייחסים באופן שונה אל הפסטיבל הזה שנהפך כבר למוסד תרבות, אין ספק כלל כי מדובר באחד מאירועי התיאטרון החשובים בשנה.

בכל סוכות, אינספור יוצרי וחובבי תיאטרון מצפינים אל העיר שנפוליאון ניסה לכבוש. במהלך כמה ימים, העיר העתיקה מתמלאת קולות חדשים, חדרי האבן והאולמות המקושטים עוטים עולמות בדיוניים והדי הרוחות של כלואי הכלא משתתקים לכמה ימים, מחכים לגלות איזו הצגה תפרוץ את הגבולות שמזמן כבר נפרצו.

השנה, הצוות האמנותי התחלף, והמשמר שעד כה הופקד על ידי סמדר יערון, כעת מובל על ידי גיל אלון. דבר זה השפיע באופן ישיר על בחירת החומרים והמחזות, כאשר המגוון התיאטרוני המוצע לצופים מציע קולות אחרים, המעניקים פרספקטיבה קצת שונה על המציאות של היום ועל עולם התיאטרון בכלל.

אז מה עומד להיות השנה בפסטיבל? כמתכונת הרגילה, יש 10 הצגות תחרות, הצגות אורחות ומופעי תיאטרון רחוב. בנוסף, כי חווית פסטיבל עכו לא ממש שלמה בלי זה, הצופים יכולים לגלות את סמטאותיה של עכו מחדש, לאכול בחומוס הטוב ביותר בארץ ולקנות מיני מתיקה ובגדים מסורתיים.  לנועזים מביניכם, מומלץ לתייר במוזיאון של הטמפלרים, אם תצליחו למצוא אותו, כלומר.

מבין עשר ההצגות שעומדות להציג במסגרת התחרות, ישנן כמה הצגות שלכדו את עינה של מרתה (ואת עיני שלי). ההצגה "עיניים עצומות" מאת ובבימוי יאשה קריגר מציגה את הצד הכל כך מוכר ועם זאת כל כך נסתר של התיאטרון, בו יש עירוב בין קודש לחול, בין מכירות לזנות, בין יצירה לאונס. מנגד, ההצגה "ספר הפנים שלי", מאת אינה אייזברג ובבימוי נוהר לזרוביץ, מציגה את המציאות כמו שהיא, בצורה זו או אחרת, של כמה תל אביבים ופייסבוק אחד, כשצבע אדום ברקע.

ההצגה "חוצבמה" מציעה לצופים, באופן טורדני ולופת, את הסצינות שעד כה הוחבאו מעין, כגון עקירת העיניים של אדיפוס, הריגת הילדים של מדיאה וכן הלאה. כמו יצירותיו הקודמות של רועי הרץ-רוסו (שהפעם חבר ליוצר רן בכור) אין ספק כי הקהל לא יוכל לצאת אדיש גם מההצגה הזו. ההצגות "אורח זר", בבימוי ורה ברזק שניידר, ו-"סתיו", מאת ובבימוי אמיר דוליצקי, מביאות לקהל סיפורים קטנים-גדולים, על משפחה ואהבה, על הערגה לאחר ועל הכמיהה להשתיק את הלב הכואב.

חוצבמה. צילום: סיגל שגב. עיבוד תמונה: זהר רון

בנוסף לאלו, ישנן הצגות אורחות רבות, חלקן הוצגו כבר, חלקן זו הפעם הראשונה שהן עולות על במה. בין היתר, הצגות אלו כוללות את "עיניים" של התיאטרון הערבי-עברי, "הליכה למעשה" ו-"סלי עלא אל נביא" של אנסמבל תמנונים, "רגע לפני ששש" של תיאטרון שלומי ועוד. כמו כן, כמו בכל פסטיבל, גם השנה יהיה יום עיון ע"ש ד"ר שוש אביגל, הפעם בנושא "תיאטרון ושואה".

אז נכון, חלק מההצגות יגיעו גם ככה למרכז, אבל עדיין, שווה להצפין לעכו, ולו ליום אחד, ולראות את ההצגות הללו בבמה המקורית שלהן, לחזות בקסם של העיר העתיקה שקמה לתחייה, להיווכח שהתיאטרון הישראלי לעולם אינו קופא על שמריו ולקבל מנה גדושה של תיאטרון איכותי ואחר.

פותחי הדלתות

יוצרי תיאטרון מספרים על האנשים שהכירו להם את התחום

מאת: מערכת מרתה יודעת

כל אחד מאתנו יודע מהו הרגע בו החליט להיות בתחום, הרגע המכונן הזה בו החיידק נתפס חזק והמערכת לא יכולה בלי מנה תיאטרלית. במרבית המקרים, ישנו איש או אישה שפתחו לנו את הדלת, אנשים שהשפיעו באופן כל כך משמעותי, עד כי סביר שבלעדיהם לא היינו נכנסים לזה מלכתחילה או מעדיפים להישאר במקצוע בטוח יותר, כזה שפקיד הבנק אוהב. בכדי לעשות כבוד לאותם אנשים, מקומות, רגעים מכוננים, מרתה שאלה מספר יוצרי תיאטרון בולטים אודות פותחי הדלתות שלהם. עבור חלק, ישנו אדם אחד ומיוחד או אפילו כמה, עבור אחרים, מדובר על מקומות או מאורעות. אבל אין בכלל צל של ספק כי בלעדיהם, זירת התיאטרון המקומית לא היתה נראית כמו שהיא היום.

סיוון קרצ'נר

יוצרת ושחקנית, ממקימי תיאטרון "תהל". בין היתר, משחקת בהצגות "קיץ אחרון", "נשארה רק המועקה" ו-"קוראים לי רייצ'ל קורי".

"פותחת הדלת שלי היא ללא ספק סבתא שלי. בתור ילדה הייתה לוקחת אותי להצגות (בעיקר בהבימה) וחלק בלתי נפרד מחווית הצפייה היה הניתוח של מה שראינו. ואז, כשהייתי מצטרפת אל ״הפרלמנט״ שלה ושל חברותיה בימי שישי בבוקר בקפולסקי – הייתי משתתפת בשיחות שנסבו סביב תיאטרון ותרבות. למדתי לאהוב תיאטרון והיה לי ברור שארצה לעסוק בזה ״כשאהיה גדולה״."

שמואל שוחט

מחזאי, במאי, מעצב ובובנאי. במאי ההצגה "הדיבוק – בין שני עולמות" ומחזאי ההצגה "הרפתקאות יאן טיכי בעולם הרובוטים".

"כנער בשנות השמונים, ישבתי מרותק לטלוויזיה בשעה שג'ון הארט סיפר לבובת כלב בעיצובו של ג'ים הנסון סיפורי עמים שונים, וגרם לי להבין איזה כוח יש בשילוב של סיפור טוב ומספר מוכשר. אז החלטתי שאני רוצה להיות מספר, והתחלתי לספר סיפורים לחברים בכיתה ומאוחר יותר בצבא. לאחר הלימודים בחזותי (בית הספר לתיאטרון חזותי א"ר), המיומנות הזו התפתחה לבימוי תיאטרון ושולבה בבובנאות. ואולי, יום אחד, עוד אעשה תוכנית תכנית טלוויזיה בה אש ליד האח ואספר סיפורים לבובות. נראה לי שאקרא לתוכנית – מספר הסיפורים."

איילת רון

יוצרת, מחזאית, בימאית, שחקנית ומנחת תיאטרון. בין היתר, יצרה את ההצגות "היידי בת זונה" ו-"גוויותי ורבותי".

" 'מי אני, מה אני, מה אהיה?' אלו המחשבות שטרטרו במוח החיילת שהייתי. הכל פתוח ואפשרי אבל גם לא. ערב פנוי אחד, נפתחה לי דלת סטודיו אדומה עם ציורי מסיכות. נכנסתי פנימה עם חברה שרצתה לדעת מה זה חוג דרמה. מסביב, היו מפוזרים אנשים מחויכים, אנשים קצת מוזרים, תאורת נרות ואוירה שלא הכרתי. המנחה אופירה כהן דיברה בשפה צבעונית, קסומה, מכשפת.

בהמשך הערב, היא הזמינה אותנו לנשום ולחלום ואחר כך לעלות על הבמה ולהביע את המחשבות והתחושות, בעיקר להפנות זרקור לעצמנו. אני זוכרת את הרגע בו הגיע תורי לעלות, לשחק ולביים את הרעיונות שלי, הרגע שבו נפסקו הטרטורים במוח החיילת. הגוף שלי, הקול שלי, הלב שלי התנתקו מרובד המציאות והתחברו לדמות ולעולם שבניתי. הרגשתי שזה מאוד זורם וקל ועונה על חסכים וצרכים רגשיים שזנחתי. הכל נרגע, ידעתי שמצאתי את הדרך, הפכתי לברבורה. אחר כך הצטרפתי לקבוצה המקצועית של אופירה, שיחקתי, כתבתי, ביימתי, פרחתי. ואושר גדול בא עליי (אבל על ההורים שלי לא)."

מיה אופיר מגנט

כתבת במרתה יודעת, יוצרת תיאטרון, מורה לתיאטרון וסטודנטית לתואר שני בתוכנית חקר הביצוע בחוג לתיאטרון באוני' ת"א.

"פותחת הדלת שלי היא ד"ר דורית ירושלמי. דורית היא חוקרת תיאטרון ישראלי, מרצה בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב ובאוניברסיטת חיפה. דורית היא גם בת זוגו של אבא שלי מאז שהייתי בת חמש. היא הכניסה אותי לעולם התיאטרון כדבר מובן מאליו ונהניתי ללכת אחריה. למדתי על רובינא והבימה, כאשר דורית היתה דרמטורגית של "הדיבוק", קראנו יחד מחזות של לוין והלכנו ביחד להצגות. דורית היא הסמכות התיאטרונית בחיי, וגם אם אין לנו בדיוק את אותו הטעם, היא עדיין האדם איתו אני מתייעצת לגבי כל נושא."

נתלי פינשטין

יוצרת ושחקנית תיאטרון. בין היתר, משחקת ב"היי יפה", "שופרא", "דיוקן של ציפור" ועוד.

"למרות שנתבקשתי לכתוב על אדם שפתח לי את הדלת לעולם התיאטרון, בחרתי לספר לכם דווקא על מקום: בימת הנוער מיסודה של איה לביא ברחובות. לא הרבה אנשים יודעים מה זה בדיוק ואני חושבת שההגדרה הטובה ביותר היא מעין המצאה שהמצאנו מתוך רגשי נחיתות (או עליונות?) אל מול הגיבושון הטורדני שהוא "הצופים": "אנחנו תנועת נוער של תיאטרון".

הגעתי ל"בימה" בתחילת חטיבת הביניים. הייתי יחסית חדשה ברחובות, כמעט ללא חברים, וההורים שלי חשבו שזו יכולה להיות מסגרת טובה לטום-בוי קצוצת-שיער ומעט מוזרה שבזמנה הפנוי אוהבת לחקות את חווה אלברשטיין ולעשות ליפ-סינק לשיר הבטלנים בכל פעם שמגיעים אורחים (כן. זה באמת קרה). והם צדקו. באופן הקלישאתי והנדוש ביותר – ותרשו לי להגזים קצת מטעמים דרמטיים – הילדה שבבית הספר לא כולם ידעו שמסוגלת לדבר עלתה על הבמה והתחילה להשתולל. דמויות מוטרפות, אימפרוביזציות פרועות, פרובוקציות ואנרגיה מתפרצת. אם להשתמש במונחים של יועצת בית ספר, "הילדה ממש פורחת".

היו לי שני מדריכים בבימה – בחטיבה, רפי ניב (היום מנהלו האמנותי של תיאטרון ב"ש) ובתיכון, דלית מילשטיין (מקימת תאטרון "נוצר"). הם חשפו אותי לז'אנרים רבים ומגוונים של תיאטרון ואני מצאתי את עצמי נמשכת יותר ויותר לפרינג'. אני חושבת שבזמנו אפילו לא הייתי לגמרי מודעת לעובדה שזה פרינג'. זה פשוט היה תיאטרון מרתק, מאתגר, מפעים ומטלטל יותר מכל סוג תיאטרון אחר שראיתי. וזו הייתה גם רוח ההצגות שאנחנו העלינו בעצמנו. ההפקה שלנו של "חלום ליל קיץ", לדוגמה, שביימה דלית, עולה על כל הפקה ישראלית של המחזה שראיתי (או השתתפתי בה…) מאז. היו בה חתרנות, רוח שטות, תשוקה ופענוח אינטליגנטי של הטקסט. כולם כאחד אלמנטים שאני מנסה עד היום שיתקיימו בכל הפקה שאני משתתפת בה.

העובדה שהיום אני שחקנית פרינג' (אידיאליסטית) נעוצה בשני אירועים משמעותיים שחוויתי בבימה: הראשון היה התיאטרונוער, פרויקט מופלא שבמסגרתו שכבת י"ב מארגנת פסטיבל תיאטרון והכמעט-בוגרים עושים הכל בעצמם: מפיקים, כותבים, מביימים, משחקים ומעצבים. אני עשיתי את הבלתי אפשרי ולקחתי חלק בשתי הפקות במקביל. גן-עדן. מה שאני מנסה לומר הוא שכבר בגיל 18 הרך קיבלתי בבימה את הכלים לעשיית תיאטרון עצמאי.

השלב השני הגיע דווקא אחרי הצבא – בימת הנוער נתנה (בשמחה) בית להפקה עצמאית שלנו, בוגריה הטריים. כמה מחבריי לשכבה ואנוכי (או בשם שהענקנו לעצמנו, "הקולקטיב") התגעגענו לבמה והחלטנו להעלות הפקה בשם "יהיה קטעים". כמעין המשך ישיר לתיאטרונוער, כתבנו שורה של מערכונים סאטיריים, קומיים, מוזיקליים ועוד והתנסינו במגוון רחב של סגנונות תיאטרוניים. כי ככה התחשק לנו. זו הייתה חוויה מכוננת שבעקבותיה החלטתי סופית להיות שחקנית. לאחריה פשוט לא יכולתי לדמיין את עצמי עושה משהו אחר.

אה, ואמה תומפסון. אני לא יכולה לדבר על הסיבות שהביאו אותי להיות שחקנית ולא להזכיר אותה. אז אמה תומפסון.

אגב, יומיים אחרי שאירית (בוגרת בימת הנוער!) פנתה אלי, הלכתי לראות הצגה בתמונע שביים בוגר נוסף של הבימה ובקהל פגשתי את איה לביא, מייסדת בימת הנוער. הרגשתי הכי בבית בעולם."

טל קלאי

שחקן, פרפורמר וטלולה בונט.

" כשהייתי בכיתה ט', ועוד למדתי בחטיבת ביניים האזורית, התקבלתי לתיאטרון המרכזי לנוער של ירושלים "במת עשרה" במרכז נורית קציר. להבדיל מחוגי תיאטרון שכונתיים כאלה או אחרים, המסגרת של "במת עשרה" הייתה מקצועית לכל דבר. שם פגשתי את אחת הדמויות שהכי השפיעו עליי – מנהלת המרכז והתיאטרון שרה נורמן. שרה היא אישה שהקדישה את כל חייה לתיאטרון הנוער ולחינוך הנוער לאהבת התיאטרון והמשחק.

היא לא הקלה עלינו כבני נוער. לא יצאנו לטיולים שנתיים בגלל החזרות להפקות, את חופשות הפסח הקדשנו לחזרות להפקות שהעלנו והתיאטרון מילא כל פינה פנויה בלוח הזמנים הצפוף שלנו. בזכות שרה, הבנתי לראשונה שאני רוצה להיות שחקן ומוכן להקריב הכל עבור זה. התיאטרון עבור שרה הוא קודש קודשים ומי שבוחר במקצוע הזה, מקריב הכל למענו. הדבר המדהים הוא שרבים שהיו איתי אז בתיאטרון הנוער ממשיכים לשחק גם היום. השנה שרה יצאה לגימלאות. אנחנו ממשיכים להיות בקשר והיא אחת הדמויות שעד עצם היום הזה, דעתן מאוד חשובה לי."

נטלי צוקרמן

אמנית ומנהלת אמנותית.

"שלושה אנשים/מאורעות עולים לי בראש:

בכיתה ח', אחרי תאונה קשה שהבנתי שלא אוכל לרקוד יותר וחיפשתי חוג תיאטרון הגעתי לחוג במכללת אחווה שניהלה אותו ברכה שמי (זכרונה לברכה). אני זוכרת את האודישן שנערך בפעם הראשונה שהגעתי לשם. עשיתי מונולוג מ"הקיץ של אביה". הייתי צריכה לעלות לבמה כשעליה מכוון פנס חזק ויחיד, וברכה, אישה לבושת שחורים, רזה מאוד עם תווי פנים שאי אפשר לשכוח, ביקשה ממני לעשות את המונולוג שלי. ההתרגשות שאחזה בי זכורה לי עד היום ואני זוכרת את התחושה שעלתה בי שזה המקום שלי.

האירוע השני הוא בכיתה י"ב, כשהלכנו לראות את ההצגה "האידיוט" של תיאטרון גשר. ישבנו עשרה תלמידים בשורה הראשונה, כולם מנמנמים להם ורק אני מרותקת למתרחש על הבמה. כל צעד של כל דמות היה במקום ואני התרגשתי עד דמעות והחלטתי שזה מה שאני רוצה לעשות, להיות בימאית. אני זוכרת שחזרתי הביתה ואמרתי לאמא שלי ש'או שסשה דמידוב שחקן מצוין או שהוא באמת פשוט אידיוט'.

ואחרון חביב היה יורם לוינשטיין. אני רציתי לשחק והתקבלתי למכינה. ילדה מפוחדת ושקטה מהמושב. בת 19 שעושה מונולוגים של אינגמר ברגמן. יורם היה נכנס בכל פעם לראות ותמיד אמר לי שאני צריכה להיות בימאית. בוקר אחד הוא התקשר ואמר לי שמחר יש לי אודישן לסמינר הקיבוצים. אני מניחה שהוא ידע שלבד לא יהיה לי אומץ לנסות להתקבל. בעולם הזה, רוב הדרך היא קשה ועליך לפתוח לעצמך דלתות, ואני זוכרת לו את האמונה בי ואת הרגע הראשון והאחרון שמישהו עזר לי לפתוח את הדלת."

יפעת בחר-מדמון

בימאית ומנחת תיאטרון קהילתי, מייסדת ומנכ"לית עמותת השתחוויה – המקום בו תיאטרון וקולנוע נפגשים עם אנשים.

"הייתי ילדה שבכל שנה חיפשה חוג אחר. תמיד זה היה התעמלות קרקע, התעמלות אמנותית וכו'. ובכל שנה התחלתי ואחרי חודש או חודשיים הפסקתי ללכת מחוסר עניין. הייתי מפצירה באמא שלי שהפעם זה לא יקרה ואני מוכנה להתחייב ואתמיד בחוג עד לסוף השנה ועוד כהנה וכהנה הפצרות. בכל שנה היא לא עמדה בגל השכנועים והדמעות ורשמה אותי. ואני כמובן פרשתי בשיא או קצת לפניו.

כשעליתי לכיתה ה, החלטתי לשנות כיוון ולהירשם לחוג לדרמה של חיים סלע. הייתי ילדה מאאאאוד מופנמת וכבר בשיעור הראשון הבנתי שמשהו אחר קורה לי. התמכרתי לתחושה! התחושה שבמשחק ובתחושה כצופה. זו הייתה השנה הראשונה בה התמדתי בחוג ומאז ועד היום התיאטרון הוא חלק עיקרי בחיי."

אסף גולדשטיין

שחקן תיאטרון. שיחק בהצגות "בעל למופת", "האב", "המלט". כיום, בין היתר, משחק בהצגה "קזבלן".

"אצלי, השתלשלות העניינים היא זו שפתחה לי את הדלת, ולא אדם אחד.  אני נמצא בתיאטרון מגיל 17, בעצם התחלתי בלהקת השכנים של צ'יץ. שזה היה סוג של תיאטרון. אמנם לא בצורה מקצועית אבל הדריכה הראשונה על הבמה היתה שם. אני חושב שתמיד נמשכתי לבמה ולקסם שעומד מאחוריה עוד בגיל צעיר. זה די קלישאתי אבל נכון.

ברמה המקצועית, הראשונים שפתחו לי את הדלת היו פול מילס ורוזיטה יארבוי. בימאי וכוריאוגרפית. שלקחו אותי להפקה "רובין הוד", ההפקה המקצועית הראשונה שלי. הם החליטו שאני מתאים ללימודים באנגליה ועזרו לי להתקבל לבית ספר למשחק בלונדון. שם חייתי 5 שנים ונחשפתי לסודות התיאטרון בשפה האנגלית, תקופה שחרוטה אצלי בזיכרון. כשחזרתי לארץ היה זה גרי בילו ז"ל, שהפגיש אותי עם הבמה בישראל. למרות שלא הייתי תלמיד בבית צבי, הוא ראה פוטנציאל ודחף אותי לעשות כמה הפקות אצלו, בתיאטרון הספריה. גרי היה איש שחי תיאטרון. אניציקלופדיה מהלכת ואדם נדיב

אל תיאטרון הקאמרי הגעתי בזכותו של צדי צרפתי. שקיבל אותי ל"שירת הקאמרי" ובעצם פתח לי את הדלת לעולם המקצועי. היום, לאחר 10 שנים בתיאטרון הקאמרי שמשמש לי כבית, ולאחר כמה וכמה הצגות (המלט, האב, עוץ לי, בעל למופת ועוד) אני משחק בהצגה קזבלן שאותה ביים לא אחר מאשר צדי צרפתי. סגירת מעגל שכזאת. אוהב תיאטרון, נושם תיאטרון וחי תיאטרון. מאחל להרבה שחקנים להגשים את עצמם ולא לוותר על האתגר הנדיר הזה

חנה וזאנה גרינולד

מחזאית, בימאית ומנחת תיאטרון קהילתי. יוצרת ההצגות "פאפעג'ינה" ו"פריחה שם יפה" בתיאטרון הערבי-עברי

פגישה מקרית בפואיה של בניין מקסיקו, רותי קנר ואני עומדות בתור לקפה. רותי היתה המורה שלי כבר בתואר הראשון. אני מעריכה את הדרך שלה, את השפה התיאטרונית הלא מתפשרת. המבט שלנו מצטלב, היא שואלת לשלומי ולמעשיי בימים אלה. אני מספרת לה שאני אמא לשלוש בנות ובימאית בתיאטרון קהילתי. אנחנו מפטפטות, הקפה נמזג ורגע לפני שהיא הולכת אני מוסיפה ובדרך אגב ש… כתבתי טקסט אישי ו… אני לא יודעת אם הוא מתאים, וכרגע הוא מסתתר עמוק בתוך המגירה. אני לא אומרת לה שכבר עיבדתי אותו פעם ואני לא אומרת לה שאני באמת לא יודעת אם אני רוצה לחשוף אותו. ואני לא אומרת לה שאני קבורה עמוק בתוך מגירת האימהות והבישולים והחיתולים וההסעות. ואני לא אומרת לה ש… אני פוחדת. למה, היא שואלת בעדינות, שלא תשלחי לי אותו? יום אחר כך מגיע אליי מייל. הטקסט הזה, היא אומרת, פאפעג'ינה, הילדה הזאת שהיית ימימה כל כך מרגשת ימימה, רציתי שתספרי לי עליה עוד. את חייבת לעשות את זה, בשביל ימימה

כיום, אני מועמדת  לפרס קיפוד הזהב בקטגוריית המחזאי על הטקסט הזה ואני רוצה להגיד לרותי תודה

אירית ראב

מחזאית, בימאית ויזמת תיאטרון, מייסדת ועורכת מרתה יודעת

כל כך הרבה אנשים השפיעו עליי בדרך למה שאני היום. תיאטרון הילדים ב"גן טובה" שהציג את
"הברווזון המכוער", וגרם לי לחוש את הקסם הזה של התיאטרון. המדריך בבימת הנוער שדפק את הראש על רצפת האולם והראה לי איך לא להתייחס לעולם לשחקנים, המדריך שגרם לי לכתוב את המילים שלי ולהגיד אותן באומץ ועוד ועוד. אבל מכל האנשים הללו, ישנו אדם אחד שאני יכולה להגיד שהוא זה שפתח לי את הדלת לתחום הבימוי

ישי דן היה המדריך שלי בבימת הנוער ברחובות, בכיתה י"א ו-י"ב. במהלך כיתה י"ב, בזמן התיאטרונוער, הוא הציע לי לכתוב מחזה ולביים אותו. לפני כן השתעשעתי קצת בכתיבת מחזה, אבל לביים? איך עושים את זה? אבל הוא תמך ולחץ ודירבן ולא שחרר עד שנכנסתי לחדר החזרות. במהלך החזרה הראשונה, בזמן שהשחקנים הופכים את המילים שלי לבשר ודם, ואני מתחילה לביים את העולם שהמצאתי על הנייר, ידעתי שזה המקום שלי, לביים

גיליון 37

מרתה יודעת ש… – היום בתיאטרון – המדור הוותיק חוזר לבמות

פסטיבל עכו על רגל אחת

נבחרת החלומות של מרתה – מדור חדש – והפעם: הצגה נושכת.

פותחי הדלתות – יוצרי תיאטרון מספרים על האנשים שהכירו להם את התחום

מה הקשר? – נראה אם תצליחו לגלות את הקשר ולהגיב עם אחד משלכם