גיליון 36

אדינבורו בהחלט מחכה לכם – חמשת ההצגות המעניינות בפסטיבל הפרינג'

שקט בחדרים – על ההצגה "נשארה רק המועקה" – מאת: הילה ציגל

בועה המתפוגגת ברוח – על ההצגה "הבועהלי" – מאת: חוה ירום

מופע המלחמה – על ההצגה "ללא כוחות מזוינים"  – מאת: מיה אופיר מגנט

החופש להתבלבל  – על ההצגה " קווי מתאר" – מאת: נבו פלזן

מה הקשר? – מדור חדש במרתה יודעת 

אדינבורו בהחלט מחכה לכם

חמש הצגות מעניינות מתוך 2000 – פסטיבל הפרינג' באדינבורו

פסטיבל הפרינג' הבינלאומי באדינבורו נחשב לפסטיבל התיאטרון, והפרינג' בפרט, הגדול ביותר בעולם. במהלך 24 ימים, אלפי הצגות מכל רחבי העולם מתארחים בתיאטראות שונים ברחבי העיר הסקוטית. הקהל הרב הפוקד את הרחובות העתיקים של אדינבורו, יכול למצוא מכל הבא  ליד, החל ממופעי סטנד-אפ קורעים, דרך הצגות ילדים פורצות גבולות ועד לדובדבן שבקצפת, והסיבה שלשמה התכנסנו, הצגות פרינג' משובחות, מוזרות, נהדרות ומוטרפות.

השנה, מרתה מצטרפת לחגיגה, ועומדת לסקר חלק מהצגות הפסטיבל. לקראת המאורע, ריכזנו לפניכם את חמשת ההצגות שמשכו את עינה של מרתה, מתוך אלפיים הצגות המופיעות בפסטיבל…

1. Nirbhaya  –  יצירתה החדשה והנועזת של Yael Farber (על אף השם המעלה ניחוח ישראלי, למעשה פרבר מגיעה מדרום אפריקה), מעלה שאלות חדשות ונוקבות על ההתעללות המינית שנשים הודיות עוברות מדי שנה. יצירה שנכתבה בעקבות מקרה האונס המזעזע באוטובוס ההודי, כאשר הקאסט כולו מורכב משחקניות הודיות, המספרות את סיפוריהן האמיתיים. ההצגה כבר הצליחה לצבור אי-אילו פרסים בפסטיבל.

2.  Fight Night – המכה האחרונה מבית היוצר הבלגי של Ontroerend Goed, בשיתוף עם פרויקט בורדר האוסטרלי, מאפשרת לקהל לבחור בכל הצגה את הפרפורמר המועדף עליו.  השחקנים,  הנותנים את המאבק של חייהם, נדרשים להוכיח לקהל מדוע הם המתאבקים הטובים ביותר. יצירה המבקשת לבחון באופן תיאטרלי את הדמוקרטיה במלוא הדרה.

3. the Events – על פי גיבור ההצגה, יש רק שתי דרכים להשפיע על העולם ושיזכרו אותך – באמנות או באלימות. מאחר והוא לא ממש טוב בציור,  הוא בוחר בדרך השנייה.  יצירתו החדשה של דייוויד גרייג, מנסה לבחון האם אפשר להבין את הבלתי מובן, אחרי הפסטיבל, ההצגה עומדת להציג בתיאטרון New Vic הנהדר בלונדון.

4. the Bunker Trilogy – הבמאי ג'טרו קומפטון לקח את שלוש הדמויות הידועות – מורגנה (מימי ארתור המלך), אגממנון ומקבת', ושם אותם במלחמת העולם הראשונה. פרויקט מסקרן ביותר, המציג שלוש הצגות יחיד, על דמויות מוכרות בסטינג לא מוכר בעליל.

5. תיאטרון רפרטוארי – הנציגות הישראלית היחידה השנה בפסטיבל היא ההצגה המוטרפת של ארז דריגס ויפתח אופיר. זו הפעם השנייה שהשניים מציגים את ההצגה בפסטיבל, לאחר שהצליחו לצלוח את אימת הביורוקרטיה הבריטית. לאחר הצגות ראשונות בהן כל הכרטיסים נחטפו, הם מציגים עד סוף  הפסטיבל.  אם אתם באזור לונדון פינת אדינבורו, רוצו  לראות את היצירה המשובחת הזו באנגלית, ללא כתוביות אבל עם הרבה סאבטקסט.

 

שקט בחדרים

על "נשארה רק המועקה" – מופע זיכרון תיאטרלי

מאת: הילה ציגל

מוצאי שבת, הראשון לאוגוסט 2009. מונית שירות קו 5, בדרך הביתה מהעבודה. אני יושבת ליד החלון ומסתכלת החוצה, את הפסטורליות היחסית של שדרות רוטשילד חותכת סירנה משטרתית,  ואחריה עוד אחת ועוד אחת. המחשבה הראשונה שעולה לראש היא "פיגוע!",  אבל לא היו כל כך הרבה ניידות וגם לא שמענו בום. אמרתי לעצמי שזו בטח פריצה או אלימות של בני נוער ולא הקדשתי לזה מחשבה נוספת. למחרת בבוקר, כותרות העיתונים זעקו "רצח" והתחלתי לקבל טלפונים עצובים ומזועזעים מחבריי הטובים, שבמקרה גם חברים בקהילה הלהט"בית.

לפני הראשון לאוגוסט לא שמעתי על הברנוער, ואני חושבת שזו בדיוק היתה הכוונה – הוא ביקש להיות מקום מפלט לבני נוער להט"בים. נחבא בין בנייני רחוב נחמני, הם יכלו להיות בו פשוט הם, ללא הצקות ודעות קדומות מהחברה השופטת והאטומה לעיתים. רק יודעי דבר ידעו שהוא שם. היום אין אדם שלא מכיר את הברנוער או שמע עליו, וזה עצוב.

ארבע שנים עברו מאז. לציון התאריך, תיאטרון תהל העלה את ההצגה "נשארה רק המועקה",  או כהגדרתם, אירוע זיכרון תיאטרלי. לפני שרגלי דרכה באולם התיאטרון החשוך, שאלתי את עצמי איך לעזאזל הם חשבו לעצמם שיוכלו להעלות מופע שהוא גם תיאטרלי, גם ערב זיכרון וגם שיצליח לגעת? מסתבר שבצורה מושלמת.

השחקנים המוכשרים של תיאטרון תהל –  אביעוד תדהר, גיל וייס, גיל רשף, סיוון קרצ'נר ותמר גוטמן –  בניצוחם של המחזאית ליהיא ברזל מלמד והבמאי ארי רמז, הצליחו להעלות הצגה מרגשת, מצמררת, מפתיעה, מחכימה ומצחיקה, המשרטטת בפני הקהל את הלילה ההוא, בו רעול פנים נכנס אל הברנוער והחל לירות ללא הבחנה בילדים ובמדריכים , ש"פשעם" היחיד היה שהחליטו לבלות את מוצאי השבת בחברת בני נוער אחרים. אה, וכמובן בשל כך שהעזו להיות שונים.

ההצגה משרטטת בפנינו את ההשתלשלות הכרונולוגית של אירועי הערב ההוא, שעה אחר שעה, מרגע פתיחת הברנוער עד הרגע בו מפונה אחרון הפצועים, כשהשקט משתרר בין החדרים. בין  עדויות של צעירים שהיו שם, צפים ועולים רגשות של אנשים בהקהילה ומחוצה לה, פחד, בושה, כעס והרבה מועקה.

ממש כשמה, ההצגה מחדדת את הרגשת המועקה. אפשר להרגיש אותה עמוק בפנים, באזור שבין הבטן לחזה. בסצנה אחת, שתפסה  אותי חזק בבטן,  מבקרת בחורה סטרייטית את החבר ההומו שלה.  הוא לא היה מעולם בברנוער  ובכל זאת היא רוצה לוודא שהוא בסדר, הבחור כועס עליה מאוד וצועק שזה שהוא הומו לא אומר שהוא הכיר את הילדים שמתו, היא מתגוננת ואומרת שהיא פשוט מרגישה רע ורוצה לעשות משהו למענם. הפער הזה בין ה"סטרייטים" ל"הומואים" חוזר על עצמו בהצגה, מין דיסוננס כזה של "אתם סטרייטים, אז אתם לא תבינו", אבל אנחנו מבינים, אפילו יותר טוב ממש שחושבים, פשע שנאה זה פשע שנאה, והוא כואב ומכליל וקשה ולופת לך את הלב.

בין מארג הקטעים והסצינות של ההצגה, עולים פרטים אמיתיים ובדיוניים –  חקירת המשטרה כפי שהתפרסמה בעיתונים, מעצרו של "הבכיר בקהילה", מעצרו של הרוצח הנתעב, בריחתו של עד המדינה, העדויות הסותרות, גאוות המשטרה על פיצוח האירוע, העיתוי הבעייתי של הפענוח בשבוע בו התקיים מצעד הגאווה השנתי. כשרואים את הכל ביחד, נוצרת הרגשת בלבול קשה, כשאותה שאלה עולה שוב ושוב "מה מכל זה היא האמת? מה באמת קרה?"

ביציאה מן האולם החשוך והקר אל הלילה החם והלח של תל אביב, כשהשאלות עדיין מהדהדות בראשי, אני חושבת לעצמי שהמטרה הושגה. ההצגה שהועלתה מתוך החשש שנמצא לו שם ברקע, שהרצח הזה יעבור מבלי שלמדנו על עצמנו שום דבר. כמו אותו שקט לבן של לפני הסערה, שמעביר חשמל סטטי בשערות, שמתריע שבתכל'ס לא הרגשנו או שמענו או למדנו דבר. אבל כן למדנו, מתוך הזוועה הצליחה לצמוח מודעות והבנה וסולידריות ואולי, אולי אפילו קבלה. אני מאחלת לכולנו שלעולם לא נשכח.

נשארה רק המועקה

תיאטרון תהל

מאת: ליהיא ברזל מלמד

בימוי: ארי רמז

משחק: אביעוד תדהר, גיל וייס, גיל רשף, סיוון קרצ'נר ותמר גוטמן

מוסיקה מקורית: הילית רוזנטל

עיצוב תאורה: חני ורדי

בועה המתפוגגת ברוח

על ההצגה "הבועהלי"

מאת: חוה ירום

לאחרונה,  נדמה כאילו הצגות רבות מפרקות את התפאורה, אורזות את האביזרים, מקפלות את התלבושות ואומרות שלום לבמה. אפשר לעשות את זה בעצבים,  בטריקת דלת מהדהדת אל עבר מאחורי הקלעים.  אפשר לעשות את זה גם בצורה שמחה יותר,  לאסוף את כל החברים ולהגיד שלום אחרון ואולי להתראות עם קאסט אחר. גם ההצגה הסאטירית "הבועהלי" אמרה שלום לבמה היפואית, בהצגת איחוד ופרידה חגיגית. אין זה בגלל שאין קהל, מאחר והצופים גודשים את שערי יפו העתיקה, אלא בגלל אילוצי לו"ז של השחקנים. שאלו יהיו הצרות שלהם…

הבעיה היא בלכתוב הצגה שכזו שמלכתחילה, כבר מהאקורד הראשון של הפסנתר, הצופה הממוצע, שאינו חבר של אחד השחקנים, נעשה קצת מנוכר. במקרה הטוב, הוא מרגיש כאילו הגיע אל טקס בוגרים כלשהו וכולם צוחקים, אבל הוא לא כל כך מבין על מה הבדיחה. לאחר מכן, כשיצאתי מן ההצגה אל עבר הרוח הקרירה ואל צלילי הסמבה של מסיבת שגרירות קולומביה (תזכירו לי להחליף מקצוע) ניסיתי לשים את האצבע על מה כל כך הפריע לי בהצגה הזו.

ההצגה "הבועהלי", מאת ובבימויה של יעל טל, מספרת את סיפורה של חבורת שחקנים המבקשים להעלות מופע סאטירי על הנעשה במציאות הישראלית, מנקודת מבט נאורה, ליברלית, שמאלנית ויפת נפש.  לאט לאט, כיאה לכל הצגה אינטר-טקסטואלית, הגבולות מתחילים להיטשטש והשחקנים באנסמבל נדרשים לבחון את עמדתם לנוכח החומרים איתם הם עובדים, לנסות לעבוד על ההצגה מנקודת מבט "קצת אחרת".  מן ההצגה הראשונה ועד היום, "הבועהלי" הצליחה לגרוף צופים רבים, ומפה לאוזן, השמועה על הצגה סאטירית משובחת  הגיעה גם אל קהלים אחרים, מהפריפריה. בחלק מההצגות, צופים אחדים יוצאים באמצע, כמו שקרה בהצגה האחרונה, כי החומרים עצמם, גם אם עטופים בציפוי סאטירי מתקתק, לא קלים בכלל.

הבועה לי

בכדי לנסות ולהגדיר מה צרם לי בהצגה הזו, ניסיתי להתיר את החלקים שלה. אין ספק שהיא כתובה לעילא ומבוימת מצוין. חלק מן המערכונים והסצינות צבטו את לבי, בייחוד זו שמכינים את הנער לקראת המזבח, ולפני שהוא נהפך לשומר בחומות ממרקים את פניו, מלטפים את שיערו, וכשהוא מסתובב לקהל מגלים שהכינו אותו לקרב, וכיסו פניו בצבעי מלחמה. השחקנים עשו עבודה נפלאה, בייחוד אתי ועקנין ועמיחי אלהרר.

עם זאת, נדמה כאילו החומרים שהעלו על הבמה רלוונטיים ללפני שלוש שנים ויותר, לפני גל המחאות, ואינם משקפים ולו במעט את הדעות האמיתיות של המציאות הישראלית המורכבת. אין ספק, העלאת הנוער למזבח צה"ל היא קשה מנשוא, אבל הצגות אחרות כבר אמרו את זה קודם. כיום, מרבית האנשים כבר אינם חושבים על צה"ל וחייליו כ-"יפי הבלורית והטוהר" אלא כאל משהו מורכב יותר, עם אינספור צדדים למטבע.

אז נכון, חייבים לשאול שאלות ולהציב קושיות ולהציק,  אבל נדמה כאילו "הבועהלי" מציגה נקודת מבט ספציפית מאוד, נוקשה מאוד,  שאומרת את הכל בפנים ואז בורחת לברלין. ואת ההתקפה הזו, בייחוד בקרב קהל שבוי, ששואג מצחוק לנוכח כל רפליקה וג'סטה על הבמה, לצופה הממוצע קצת קשה לספוג. דמויות השחקנים על הבמה ביקשו שהקהל, הן האמיתי והן הבדיוני, ייצא עם שאלות, יעבד את החומר שהוצג לו. אני יצאתי עם צורך בלתי נשלט לשמוע שוב את "שומר החומות" ולתפוס את השירותים, לפני שיהיה שם תור.

הבועהלי

תיאטרון יפו

מאת ובבימוי: יעל טל

לחנים, ניהול מוסיקלי ועוזרת במאי: נעמה רדלר

יוצרים מבצעים: עמיחי אלהרר, ניר וידן, אתי וקנין, הדר טלמור, נעמה רדלר

עיצוב תפאורה ותלבושות: רויטל כרמל

ציור גלויה ויעוץ: אדר אביעם

מופע המלחמה

על ההצגה "ללא כוחות מזוינים"

מאת: מיה אופיר מגנט

המופע "ללא כוחות מזוינים", העולה בימים אלו בתיאטרון קליפה למספר מוגבל של הצגות, הוא שיתוף פעולה ייחודי בין תיאטרון קליפה לבין קבוצת נובוגה פרונטה מהרפובליקה של צ'כיה. תיאטרון קליפה הוקם ב-1995 על ידי דימיטרי טולפנוב ועידית הרמן. השניים יצרו שפה בימתית ייחודית המשלבת בין מחול, תיאטרון, עיצוב ומוסיקה. בהופעות הקבוצה, מהווים המרכיבים הבימתיים האלה כלי ביטוי אמנותי של המופיעים לצד יכולות המשחק שלהם.

תיאטרון קליפה הוא תיאטרון חזותי, הוא אינו מתרכז דווקא בעלילה או בסיפור אלא ביצירה של תמונה חזותית, המעלה אצל הקהל אסוציאציה או רגש. כאשר מצרפים יחד את כל התמונות החזותיות המרכיבות את המופע, הקהל יכול להבין את קו המחשבה של היוצרים ואת המסר שעומד מאחורי התמונה. הרב-גוניות הזו מאפיינת גם את הרפרטואר הצבעוני של תיאטרון קליפה, הכולל מופעים אינטימיים לצד מופעים גדולים ומורכבים.

במופע "ללא כוחות מזוינים",  טולפנוב והרמן שיתפו פעולה עם אירינה אנדרייבה ואכילס חריסקוס מהקבוצה נובוגה פרונטה הצ'כית. תיאטרון נובוגה פרונטה נוסד ב-1993 ברוסיה כחלק מחקר מערכת היחסים בין גוף השחקן וחלל המופע. לאחר הסיור הראשון של הקבוצה בחו"ל, החליטו לעבור לפראג. בדומה לקולגות מישראל, עבודתם של חברי הקבוצה הצ'כית הנה מגוונת וכוללת תיאטרון רחוב, אימפרוביזציה והעלאה של מחזות קלאסיים, כשהמופעים השונים כוללים מחול מודרני, תיאטרון פיזי וקרקס, בכדי להראות את הגיחוך  שבטרגדיה האנושית.

ללא כוחות מזוינים

הרעיון המרכזי עליו מתבסס המופע המשותף – "מקורה של האיבה האנושית" – ניתן על ידי אירינה אנדרייבה במהלך קבלת פנים שנערכה בתיאטרון קליפה לחברי הקבוצה שהגיעו מפראג. כמה דקות לאחר שאנדרייבה הציגה את הרעיון בפני הנוכחים, נשמעה אזעקה בתל אביב והחוויה המשמעותית הזאת היוותה את הבסיס לעבודה המשותפת. לאחר שנים של היכרות בין שתי הקבוצות החליטו לעבוד יחד ולגשר על אי ההסכמות האמנותית ביניהן באמצעות מופע המשלב בין היכולות התנועתיות של נובוגה פרונטה והתיאטרון החזותי של קליפה.

התוצאה היא מופע הכולל תיאטרון מחול, חפצים ומוסיקה, שעוסק בקשר בין מלחמה ומין. הוא מציג זוג המתאבל על בנם שנפל במלחמה. בעולמם, המלחמה היא חלק מהשגרה המופרעת על ידי חייל שנופל לתוך דירתם ובין השלושה נוצר משולש יחסים מלא קרבות. לאורך המופע מלווה אותם דמות נוספת שלובשת ופושטת צורה המגולמת על ידי אנדרייבה. בתחילה, היא בחליפת שרירים וורודה, מתרוצצת על הבמה, מתגלגלת בקריאות קרב ויורה ברובה מדומה, באמצע המופע, זהו מתבגר מרדן שנהנה ממשחקי יריות בפלאפון שלו ורב עם אביו. בסוף ההצגה, נזרקים לבמה פונפונים אדומים מנצנצים כהמחשה למלחמה ולדם. אנדרייבה נכנסת לבמה לבושה בשמלה לבנה קצרה ובכובע עם אוזני ארנב ורוקדת עם הפונפונים המדממים ריקוד מעודדות מגוחך ומחריד. בסוף הריקוד, שוכבת אנדרייבה על הרצפה כששני פונפונים אדומים בין רגליה.

המופע עמוס בתנועה, מוסיקה ואלמנטים חזותיים. חלק מהתמונות קלעו ללב המטרה וחלק נותרו סתומות או לא מספיק מעניינות. עבורי, המופע בעיקר העביר את הרעיון שהאלימות והמלחמה נמצאות אתנו בכל תחומי החיים ואנחנו לא יכולים להיפרד מהן. הקשרים הזוגיים שלנו, יחסי הורים-ילדים ויחסי מין, כולם נגועים בזה. בסצנה אחת שאהבתי במיוחד, שני הגברים יושבים זה מול זה ומנסים לנהל שיחה. הטקסט שלהם רגיל ויום יומי אבל הם מפרקים את המילים להברות ולצלילים של רובים ופצצות. שיחת הכרות שגרתית הופכת לשדה קרב מדמם.

ללא כוחות מזוינים

תיאטרון קליפה בשיתוף קבוצת "נובוגה פרונטה"

יוצרים ומשתתפים: דמיטרי טולפנוב, עידית הרמן, אירינה אנדרייבה, אכילס חריסקוס;

בימוי ועיצוב: עידית הרמן;

 מוסיקה וסאונד: דמיטרי טולפנוב

מוזיקה: אכילס חריקוס

תאורה: איתמר הורי

הצגות נוספות:  13.8.13 20:30

14.8.13  20:30 בתיאטרון הידית, פרדס-חנה.

15.08.13  20:30  בתיאטרון הפרינג', באר-שבע.

החופש להתבלבל

על ההצגה " קווי מתאר"

מאת: נבו פלזן

מהכתוב בתוכניה של ההצגה "קווי מתאר", העולה בימים אלו בתיאטרון תמונע, נראה כאילו מדובר בעוד הצגה נדושה על הקונפליקט הישראלי-פלסטינאי. אני נכנס לאולם התיאטרון הקטן בלי הרבה ציפיות, אבל יוצא ממנו לאחר פחות משעה עם מלא חומר למחשבה ועם דעה הפוכה לגמרי ממה שהיתה לי כשנכנסתי.

על הבמה, אם אפשר לקרוא לה ככה בהצגה כזו, יש שלושה שולחנות פזורים בחלל. מסביב לכל שולחן יש מספר כיסאות שמחכים לצופים שישבו עליהם ויתארחו בסלון של מורן אביב, עפרי עומר ועוז מרינוב, בוגרי בית הספר לתיאטרון חזותי בירושלים.

אני מתיישב באופן אקראי למדי ליד שולחן מסוים, סתם כי הוא הכי קרוב לכניסה, ואז בעצם מתחילה ההצגה. ללא כיבוי אורות, ללא הודעה רשמית של כיבוי פלאפונים ומצפצפים אחרים. הצופים מסתכלים אחד לשני בעיניים והיוצרים מתחילים לארח ולספר.

שלושת השחקנים-יוצרים יושבים ביחד אתנו, הקהל, ומספרים קובץ סיפורים מחייהם האישיים, בעיקר על ילדותם ועל בית נעוריהם ומשפחתם. ילדות ביפו, התבגרות בתל אביב- ירושלים.  גבולות, רחובות, איפה גרה הדמות ההיא, איפה הדמות האחרת, חוזרים לעבר הקרוב שלהם ולעבר הרחוק של סבא וסבתא. סיפור אחד מתחיל, אחר נגמר, כשעל כל סיום בונים סיפור חדש שמטשטש את הסיפור הישן. מבעד לסיפורים בוקעת לפרקים גם השפה הערבית. השכנים שגדלו יחד איתם ולרוב נדחקו הצדה. תרבות אחרת, שונה, מבליחה מדי פעם וחוזרת כלעומת שבאה.

כל אחד מהשחקנים מספר את סיפורו במקביל, כך שההתרחשות הבימתית, מסביב לשולחנות, נעשית בו זמנית. לפתע, בקיו מסוים, השחקנים עוברים לשולחן אחר והקהל מתחיל לשמוע סיפור חדש. לפעמים, זה אותו סיפור מהשולחן הקודם, לפעמים סיפור אחר לגמרי. תוך כדי סיפור, אני מנסה להחליט אם מדובר בסיפורים האישיים שלהם או סיפורים בדיוניים לגמרי. האם מדובר בסיפורים ששאלו מבני משפחה, חברים, אנשים מהרחוב, מעדויות שנמצאו במוזיאונים כאלה ואחרים? אין לדעת. זה גם לא משנה. מה שבאמת משנה הוא שאני יושב שם ומקשיב לסיפורים, מנסה לנתח ולנסח הגדרות מקצועיות לטקסט הלא כתוב שאני שומע, ולא מצליח. ואז האסימון נופל. זה מעניין אותי כי זאת לא באמת הצגה, זאת שיחה אינטימית. שיחה שאמורה להתקיים בין חברים קרובים ובני משפחה, מתגלגלת לה אל אוזניהם של זרים גמורים והופכת אותם לזמן קצר ל"שותפים לדירה".

קווי מתאר. צילום: אריאל דורון

קווי מתאר. צילום: אריאל דורון

אט אט, הקהל מבין שאין מדובר בהצגה רגילה, הוא מבין שמבלי לשים לב הוא הפך להיות שותף מלא ואקטיבי בהצגה. שואל שאלות שקשורות לסיפור, משתמש באביזרים שנמצאים על השולחן, מחלק תה לכולם, ובעיקר מבין עד כמה הוא לא מבין שום דבר. עד כמה הפערים שיש לו על התרבות של האחר, על התרבות של שכנינו הערבים, הם עצומים.

לזכותם של יוצרי המופע הזה ייאמר שהם לא מתיימרים לעשות שום דבר, לא לשחק, לא להביע רגש מזויף. לא מבקשים שיבינו אותם, ולא מנסים להעביר מסר בכוח. לא מתיימרים להיות פרפורמרים. הם מרשים לעצמם דבר אחד –  פשוט לדבר איתנו.

אחד הפחדים הגדולים ביותר של כל שחקנים, הוא להתמודד עם כל כך הרבה גורמים לא ידועים. בהצגה קווי מתאר, השחקנים מצליחים להפוך את הפחד ליתרון. הם נותנים לעצמם את החופש להתבלבל, להתרגש, לגמגם לפעמים, לקחת הפסקות בסיפור עד שייזכרו באיזו נקודה הסיפור הופסק. באופן פשוט ומרתק, השחקנים מצליחים לעמוד מול זרים, להסתכל להם בעיניים ולשתף אותם בחוויותיהם, בכדי שיכירו אותם. אולי זה גם משהו שאנחנו צריכים לעשות במציאות? אולי ככה הפערים שיש לנו ולשכנינו ילכו ויצטמצמו?

אומרים שהצגה טובה היא הצגה שמשתנה מערב לערב. שכל פעם יש בה משהו שונה שלא היה מקודם. אם אכן כך הוא הדבר, "קווי מתאר" היא הצגה מצוינת! שונה ומשתנה, מסתכלת בעיניים, עם היד על הלב, שואלת המון שאלות, עם מעט מאוד תשובות, שאלות שעדיין מרצדות בראש לאחר שההצגה מסתיימת ויוצאים מן האולם אל המציאות הלחה של תל אביב.

קווי מתאר

תיאטרון תמונע

נוצר בבית הספר לתיאטרון חזותי

מאת ובביצוע: מורן אביב

שותפים ליצירה ומבצעים: עפרי עומר ועוז מרינוב

עיצוב תאורה: עדי שמרוני

בניית שולחנות: עידן שטרן

הצגות נוספות: 16/8/13 20:30 ; 17/8/13 20:00