צאו לי מהוול

למה קבוצות מטרה בפייסבוק נהפכות ללוח מודעות מקוון?

מאת: הילה ציגל

איזה כיף, הפכנו לווירטואלים!

פייסבוק, אותו אתר מופלא שהקימו מארק צוקרברג וחבריו בהיותם סטודנטים, פרץ לחיינו בלי אזהרה בתחילת שנות האלפיים ומאז שינה אותם מקצה לקצה. אותו פרופיל אישי שרובנו מתחזקים על בסיס יום יומי, מהווה במה לחשיפה עצמית מצד אחד ומאפשר חיבור בין אנשים מצד שני. הוא פותח בפנינו עולמות, קבוצות ואנשים אליהם לא יכולנו להגיע לפני, ובואו נודה בזה – על רובם הגדול לא שמענו מעולם.

כולם מכירים את קבוצות הטרגט, אלו שנוצרו בשביל מטרה מסוימת: דירות מפה לאוזן – למציאת דירה, פשפשוק – למכירת פריטי יד שניה של הגולשים בינם לבין עצמם, קבוצות למציאת עבודה ועוד. כל אלו יוזמות ברוכות הנותנות מענה לצורך ספציפי, אז איך קרה שבשנים האחרונות הפכו רבות מהקבוצות ממוקדות המטרה ללוח מודעות, שברוב המקרים אין לו קשר לנושא הקבוצה עצמו?

במאי תאטרון ישראלי

לפני מספר שנים פתח דור פלס, במאי נהדר ואיש מקסים, קבוצה בפייסבוק בשם "במאי תאטרון ישראלי". הקבוצה נוצרה בעקבות עבודה משותפת בינינו על הצגה במסגרת פסטיבל תיאטרון קצר בצוותא. דור, שהיה אמור לביים תוך חודש הצגה באורך של 30 דקות, חיפש עוזר\ת במאי שתעזור לו בתהליך. הוא פירסם סטטוס בקבוצות שונות בפייסבוק, הסטטוס תפס את עיני ופניתי אליו, היה קליק ואת החודש הבא ביליתי בלהיות עוזרת במאי לאיש המקסים הזה.

הפסטיבל נגמר, אבל דור לא שכח את העניין והחליט לפתוח קבוצה בה אנשים מתחום התיאטרון -שחקנים, במאים, תאורנים, עוזרי במאי, מחזאים וכו' – יוכלו למצוא אחד את השני ביתר קלות, ייזמו שיתופי פעולה, ימליצו על חללי חזרות וכולי.

כיום יש בעמוד 409 חברים, אבל כשנכנסים אליו בקושי רואים פרסומים כפי שדור שאף שיהיו. הדף מפוצץ בפרסום עצמי של חבריו. מועדי הצגות, סדנאות, בתי ספר למשחק וימי עיון מציפים את הדף עד אפס מקום וגורמים לכך שהצעות שיתופי הפעולה הבודדות שעדיין מפורסמות בו נעלמות בין יתר הסטטוסים הפרסומיים.

ישנם עוד דפים כאלה, שנהרסו בעקבות פרסומים לא רלוונטיים, אך הדף הזה יקר לליבי באופן מיוחד. המון אנשים טובים מחפשים את דרכם ובאמת רוצים ליצור ולהתפתח בעולם התיאטרון הישראלי הלא פשוט, וקבוצה כמו הקבוצה הזו יכולה היתה להיות קרקע פורחת ליוצרים מכל הרמות והנישות. אז למה לעזאזל מחריבים אותו?

הפייסבוק כמקפצת פירסום

כשהכל הופך לזמין ומהיר, והאינטרנט הופך להיות הכלי הפרסומי הקל והזול בעולם, אני חושבת שצריכים להציב כללים ברורים. הראשון שבהם הוא "חסל סדר פרסומים מיותרים". אם תיאטרון מסוים רוצה לפרסם את עצמו  – בבקשה, אבל תעשו את זה בעמוד שלכם! וכך גם סדנאות משחק וימי כיף וחופשות באילת וסדנאות לגמילה מעישון. פתחו עמוד פייסבוק שנקרא "תיאטראות ישראל, זמני מופעים וסדנאות" או משהו בסגנון ותעופו על עצמכם, זה יהיה גם אינפורמטיבי, וגם מדויק.

הכי קל להפיל את האשמה על מקימי הדף ומנהליו, ולטעון כנגדם כי הבלגן נוצר בגלל שהם לא מוחקים את המודעות הלא רלוונטיות. אני חושבת שהאחריות לעניין נופלת לא רק על המקימים, האחריות היא קצת של כולנו. בקבוצת מטרה, המאגדת בתוכה כל כך הרבה אנשים מאותו התחום, ובמיוחד תחום כמו התיאטרון שמתנהל בעיקר מפה לאוזן, אני סבורה שעל כולם לקחת טיפה אחריות ופשוט להתמקד במטרה שלשמה נפתחה הקבוצה.

אימהות כתרגיל אקרובטי

על ההצגה "קמטים"

מאת: אירית ראב

ישנה אמירה ידועה בתעשייה שילדים ובעלי חיים תמיד יגנבו את ההצגה. דבר זה נכון גם במובנים אחרים. לוליין המבצע על הבמה תרגילים אקרובאטיים ומטפס על חבלים הנמתחים לגובה רב, תמיד יגנוב את  ההצגה מהשחקן המוכשר ביותר, גם כזה הלוחץ על בלוטות הדמעות עד כלות.

היצירה "קמטים" של רינת קידר אברהם, שעלתה לאחרונה בחוג לתיאטרון של אוניברסיטת תל אביב, מוכיחה שאפשר לשלב בין השניים. מחד, תרגילים מסובכים ושחקניות לולייניות ומאידך, יוצרות מוכשרות, שלרגעים הצליחו להעתיק את נשימתי.

העבודה על ההצגה נעשתה במסגרת המסלול לשחקן יוצר בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב. רינת, יוצרת, אקרובטית, שחקנית ואשת אשכולות, ביקשה לבחון את נושא האימהות דרך הבמה. היא קיבצה סביבה קאסט על טהרת הנשים והפיכה חיים חדשים באולם הקטן שבפקולטה לאמנויות, תוך פריצת גבולות המרחב והגובה המוכרים לאולם זה. כל אחת מן השחקניות והיוצרות על הבמה ייצגה פן אחר של האימהות. מיכל פלח גילמה את דמטר, אלה המחפשת את בתה שנאנסה והמבקשת לנקום, נעמה ברמן גילמה את סוזן מן היצירה "גלים" של ווירג'יניה וולף, ושרה יונה צוויג גילמה את שושנה הררי הצעירה, שהגיעה מגרמניה אל הארץ בשלהי שנות הארבעים. רינת גילמה את עצמה והכילה את כולן ביחד. כלל האימהות הללו ייצגו את שורשי האימהות של רינת, חלקן יותר וחלקן פחות. חלק נגעו בעץ המשפחה הפרטי שלה, כגון דמותה של שושנה המבוססת על סיפורה האמיתי סבתה ועלייתה ארצה. אחרות, נגעו באימהות הארכיטיפיות של כולנו, האלה שהיא גם אמא והאישה שפשוט מחפשת חדר משלה.

באופן מרהיב ויוצא דופן, רינת הצליחה להמחיש את מלאכת האימהות באמצעות מכלול האלמנטים הבימתיים. הלוליינות על הבמה הנה מקבילה אלמותית לאימהות באשר היא, הדורשת מן האישה לבצע תרגילים אקרובטיים מסובכים עם הזמן והאחריות, תרגילים שלא היו מביישים אף לוחם שייטת או לוליין בקרקס השמש.  באופן עדין ומדויק, בהתאם לסיפור הניכר על הבמה, רינת ביימה את השחקניות כך שילהטטו על הבמה, בגובה הצוגים ובחבלים המשתלשלים מטה. באופן דומה, אלמנטים אימהיים נשיים קיבלו מענה בימתי באמצעות העיצוב והבימוי. דבר זה קיבל ביטוי בסצינת לישת הבצק, בה הבד הנמתח מגובה הבמה ומקיף את גופן של השחקניות הופך במיידית לבצק אותו הן לשות וחובטות שוב ושוב.

מבין הסצינות והאלמנטים הבימתיים שבו את לבי שני דברים עיקריים. ראשית,  עוצמתה של האלה, העומדת שקטה ועצורה, כהר געש לפני ההתפרצות. האלה, שגולמה בעדינות ובחוזקה על ידי מיכל פלח, היוותה ניגוד יפיפה בין הכאוס הבימתי של אותה סצינה, בה השחקניות זזו ורקדו לצלילי המוסיקה, פרי יצירתה של דיאנה רוזנברג.

אלמנט נוסף הוא השפה, ובעיקר הבחירה להשתמש בגרמנית, שפת האם של שושנה, ולהיעזר בה למרות שסביר כי הקהל לא הבין הרבה מן הנאמר. נשים בצד את העובדה שלי, כצאצאית למשפחה גרמנית, יש ערך סנטימנטלי לשפה הזו, אבל עוצמתה של השפה על הבמה, כמו גם התחינה של הבת המבקשת את אמה, הומחשו בצורה נהדרת על ידי שרה יונה צוויג.

יצירות מעין אלו מהוות את אחת המומחיות של החוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב. סטודנטים לתיאטרון, המתמחים במגוון תחומים באמנות זו, יכולים לחפור בתוך היצירה ולהוציא ממנה פיסה בימתית למופת, יצירה המגיעה מתוכם וקשורה אליהם במארג סבוך וחושפני. לו היו יכולים לנתב את התמיכה, כלכלית ואקדמאית, אל המסלול זה ולסייע ליצירות לפרוץ החוצה מן החוג, סביר כי רבים יותר היו מגלים תיאטרון אחר, אמיתי, פורץ גבולות, חדשני, שאינו קופא על שמריו.

קמטים

מופע תיאטרון קרקס עכשווי

החוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב

יוצרת ובמאית: רינת קידר אברהם

שחקניות יוצרות: נעמה ברמן, מיכל פלח ושרה יונה צוויג

מוסיקה מקורית וביצוע: דיאנה גולדנברג

עיצוב חלל, תלבושות ותאורה: אני אטדגי

כוריאוגרפיה: לור דליון

ייעוץ דרמטורגי ועריכת טקסטים: שרון מימון-לוי

ניסוי ותהייה

על ההצגה "הליכה למעשה" בפסטיבל ניסוי כלים 10

מאת: נבו פלזן

לאחרונה, התקיים בבית תמי פסטיבל "ניסוי כלים 10". כל קומות הבית, כולל הגינה שבמרכזה הוא נמצא, הפכו להיות  אולמות תצוגה, תיאטרון ויצירה. כמו בכל פסטיבל, בייחוד כזה מן הז'אנר הנסיוני,  חלקן היו מאתגרות, בלשון המעטה, אולם היו כאלו שמצאו חן בעיני. יצירות כמו "לוחשת רוח" של אסתר נאור, גוש בשר מונח על עגלת נירוסטה כשמתחתיו מונח מנוע חשמלי, והבשר רוטט לפי קצב הנשימה.

את עיקר תשומת לבי הקדשתי למופע שנקרא "הליכה למעשה", העוסק בצורך האנושי להתנהל בתוך מסגרת, גבולות ותכתיבים חברתיים ובהתמודדות עם השונה ויוצא הדופן. המופע משלב בתוכו טקסטים מתוך כתבים של ד"ר זמירה פורן, ושואב השראה מספרה של פרופ' חביבה פדיה, "הליכה שמעבר לטראומה", ומהיצירה "Quad" של סמואל בקט.

סיפור ההצגה עוסק במשפחה יהודית ממוצא מזרחי שעלתה ארצה ומבטא את הקשיים בדרך לארץ, ההליכה הארוכה ברגל, קשיי הקליטה והבדלי התרבות, כשהכול מוצג דרך עיניהן של סבתא "נאנא" והנכדות. בתוך כך, משולבים בהצגה קטעים מעובדים מספרה של חביבה פדיה, המוצגים כמונולוגים בפני עצמם במחזה או כקטעי קריאה חיצוניים של הסופרת עצמה. בכל מהלך ההצגה, ניכר כי השחקנים והבמאית הקפידו לעשות הקבלה בין סיפור המשפחה וקשיי קליטתם בארץ מפני שנחשבו ל"שונים", ובין ההתייחסות המשפילה שלנו הישראלים אל הערבים-ישראלים ובני המיעוטים.

ההתחלה הייתה מאוד מבטיחה. הקהל הוכנס לחדר סטודיו כאשר מסביב כיסאות צמודים לקירות. כשהקהל התיישב, נוצרה מעין בימת זירה, כשבאמצע החלל היו השחקנים. התאורה הייתה מינימליסטית אך יעילה וביחד עם המוזיקה הכניסה לאווירה הנכונה. השחקן קאדר הריני חילק לקהל כוסות זכוכית ומזג לתוכן תה חם מקנקן, מה שנתן למקום קונוטציה של מאהל בדואי. מיד החלו השחקניות להדביק נייר דבק רחב בקווים ישרים ואלכסונים על רצפת הסטודיו. נוצרו צורות שהיוו מעין גבולות. זה היה כמובן רפרנס למסגרות ולתכתיבים החברתיים, וזרק אותי לנושא הפוליטי מדיני וחלוקת השטחים. קצת בנאלי, אך בהחלט עושה את העבודה.

מה שהיה מרענן בכל הפתיח הזה, זו האימפרוביזציה של כל השחקניות יוצרות ושל השחקן קאדר הריני, שייצג את מגזרי בני המיעוטים והכניס לתפקידו הרבה חוש הומור ומודעות עצמית גבוהה. ברקע הבמה, הבמאית נטלי תורג'מן חילקה הוראות לשחקנים וזרקה כדרך אגב הערות לקאדר על עבודתו, ללא שום מתן אפשרות שלו להגיב. כל הסיטואציה הייתה מאוד משעשעת אך במקביל גרמה לתחושת אי נוחות קלה בגלל הביקורת הנוקבת המשתמעת מכך. אפליה וגזענות ישר בפניו של הקהל.

הליכה למעשה. צילום:  מרינה מינייב

צילום: מרינה מינייב

קטעי הקריאה מתוך ספרה של פרופ' חביבה פדיה "הליכה שמעבר לטראומה" ומכתביה של ד"ר זמירה פורן, היו ברוב הזמן מובנים ונכונים למצב, הוסיפו נפח לתנועות האבסטרקטיות של השחקניות והסעירו את הדמיון. לעיתים, הסיטואציה נראתה סתומה ולא מובנת, ואולי טוב שכך. ככה הקהל מפעיל קצת את הראש, מנסה להבין מה בעצם מנסים להגיד לו, ואולי גם סתם מפרש את המצב כראות עיניו.

אחד הקטעים היפים בהצגה היה לאחר מות הסבתא, שגולמה על ידי פנינה רינצלר,  כאשר שאר בני המשפחה יושבים שבעה.  לאחר הסצינה המרגשת בה פנינה, שחקנית ויוצרת צעירה, המקמטת ומצמקת את גופה ההולך וקמל של "סבתא נאנא", נעשה חושך באולם. יתר הדמויות התפזרו בכל קצוות המלבן המסומן, שכבו על גבן והדליקו פנסים אל עבר התקרה ותיארו בלחישות את המתרחש בבית, את בני המשפחה הישנים בסלון, קצת רכילות פה ושם על דודה כזאת או אחרת. ערות בלילה, ספק ילדות- ספק נשים. הטקסט הוגש בצורה משכנעת, ללא התנשאות וללא מסיכות או ניואנסים מיותרים. הקהל יכול היה לראות את המשפחה כולה שם בבית. להרגיש אותם, להריח אותם, להבין אותם.

בחלקה השני של היצירה, האפקט הלך לאיבוד ואת מקומו תפס ניסיון לא כל כך מוצלח לעשות "אימפרוביזציה" מבוימת. לפתע, כל השחקניות "יצאו" מן הדמויות שלהן והחלו, לכאורה, להתווכח מה נכון לעשות ולא לעשות בהמשך ההצגה. סוג כזה של משחק של "יציאה מהדמות וחזרה אליה" רק הרחיק את הקהל מהאותנטיות של המופע. מה גם שסגנון כזה של "התחכמות" מצריך יכולת גימור גבוהה מצד הבמאית, טכניקה גבוהה מצד השחקנים והרבה שעות אימון. ניכר היה שהסצנה הזאת לא הייתה מהודקת ומלוטשת עד הסוף.

בסיום ההצגה, יצאתי עם המון חומר למחשבה, אבל גם עם תחושה אמביוולנטית לגבי המופע עצמו. מצד אחד, יש תחושה שהמופע לא מיצה את עצמו והייתי רוצה לראות ממנו עוד, ומצד שני אני לא מצליח לראות כיצד הוא יכול להמשיך הלאה בתוך הקונספט המיוחד שהוצג לפניי ולספר את הסיפור הזה בקונספט המיוחד שהוצג לפניי. הצגה זו היא ניסיון חשוב ואמיץ לשבור חלק מחוקי התיאטרון הישנים ולמצוא שפה תיאטרלית חדשה, אך ניכר עליה שהיא עדיין לא מגובשת מספיק ואין לה שפה אחידה שמתבטאת לאורך כל ההצגה, אלא בליל של כמה שפות.

אני מאמין שבכדי שההצגה תקרום עור וגידים, ותוכל לפרוץ החוצה, הבמאית צריכה לקבל החלטה: להשתמש בשפה אחת לאורך כל ההצגה,  קונספט אחד המהווה בסיס יציב לתוכן הכל כך חשוב הזה, או לארוג באופן אחיד ועדין יותר את מגוון השפות הבימתיות שהוצגו בפני הקהל. אחרת, לצערי, אני לא רואה איך ההצגה במתווה הנוכחי שלה, תוכל לעמוד בזכות עצמה ולא כחלק מפסטיבל ניסיוני. הלוואי ואתבדה.

 הליכה למעשה

פסטיבל ניסוי כלים 10

יצירה, בימוי ועריכה מוזיקלית:  נטלי תורג'מן

שותפה בפיתוח הרעיונות והפקה: פנינה רינצלר

שחקנים יוצרים: אנה מנייב, נטלי תורג'מן, נסטיה פולונסקי, סיוון בן ישעיה, פנינה רינצלר, קאדר הריני וזמירה פורן-ציון

קידמת הבמה

קידמת הבמה

היוצרים המעניינים באמת בתיאטרון הישראלי

והפעם – נדב ויזל!

מאת: הילה ציגל

נדב ויזל, מלחין וכותב מחזות זמר, שחקן וזמר, בוגר החוג לתיאטרון וללימודים אמריקאים באוניברסיטת תל אביב. יצירותיו הוצגו ברחבי הארץ והעולם. בין שלל יצירותיו: "The Femme Fatale Show" מחזור שירים תיאטרלי מקורי אשר סוקר את הנשים הפתייניות של התנ"ך, המיתוס וההיסטוריה וזכה לבכורה בלונדון. "הבית על שפת האגם", קברט אפל לשחקניות, בובות וחפצים, שיתוף פעולה עם הבמאיות יעל רסולי ויערה גולדרינג, עלה בפסטיבל עכו, ומאז מציג בארץ ומסייר בפסטיבלי תיאטרון ברחבי אירופה. כשחקן, נדב הופיע במספר רב של יצירות תיאטרון מוסיקלי בארץ ובעולם, ביניהן "היובל" (בימוי עדנה שביט), "דפיקה בדלת" (בתאטרון רויאל דרורי ליין בלונדון) ואחרים.

כיום, ויזל חבר בסדנת BMI המתקדמת לכתיבת מחזות זמר, חי ויוצר בניו יורק.

ויזל עורך קונצרטים ומופעים בהם הוא מציג, בליווי אמנים אורחים, את חומריו המקוריים. המופע הבא יהיה ביום שבת, 20/7/13, 20:30 במרכז פליציה בלומנטל בתל אביב.

1. הצגה טובה שראיתי לאחרונה – ראיתי לאחרונה הפקה יוצאת מן הכלל של המחזה "דרקון הזהב" מאת הגרמני רולנד שימלפפניג. זאת הייתה הפקת אוף-אוף ברודוויי בתיאטרון PlayCo שמציג מחזאות עולמית לקהל האמריקני. התיאטרון האמריקני מאוד מבוסס, אבל גם מאוד שמרני. העלאה של מחזה גרמני מוזר ומיוחד שכזה, אלים מצחיק ומבלבל, היתה משב רוח מרענן מאוד. ההפקה הייתה מבויימת בדייקנות רבה, עם קאסט ורסטילי במיוחד של חמישה. כיף לראות תיאטרון חברתי, מאתגר, עם אג'נדה, ובכל זאת מבדר ואסתטי.

בארץ, ראיתי לאחרונה שוב את "אשכבה" במסגרת פסטיבל חנוך לוין. כבר נדרתי נדר לעצמי לא לראות שוב את ההצגה, אחרי שכבר ראיתי אותה עייפה וקמלה לפני כמה שנים: העץ נתקע ברגליים השחורות ביציאה מהבמה, ונשאר חצי על הבמה לאורך כל הסצנה הבאה, וקולות של דברים נופלים בקעו מאחורי הקלעים. אבל הלכתי שוב, כדי ללוות את אחותי בצפיית הבכורה שלה בהצגה. ומבחינתי זאת הייתה כמו הצגה חדשה. בכיתי וצחקתי יותר מתמיד. כבר רבות וגדולת נאמר על "אשכבה", אז גם בעיני זה תיאטרון במיטבו.

2. התפקיד שביצעתי/הדמות שכתבתי שהכי התחברתי אליו – אם מישהו היה רואה אותי במהלך הכתיבה ודאי היו מאשפזים אותי מיד. אני משחק ומדבר אל עצמי בקולות ובפרצופים, ואז פייסבוק, ואז שוב. אני לא יכול לכתוב אלמלא אני מגלם את הדמות תוך כדי כתיבה (לפעמים, דווקא ככה מתגלים הדברים הנכונים ביותר לדמות, דברים שלא יכולתי לתכנן "מחוץ" לדמות). אחת הדמויות שהיו מאתגרות במיוחד להיכנס לנעליהן ונפשן היתה לואיס מ"מלאכים באמריקה". במחזה יש לו מונולוג קצר בפני בליז, חבר משותף שלהם, על למה דווקא הוא המסכן, ולא פריור החולה. בחרתי להפוך את המונולוג הזה לשיר קומי (בחירת מקומות שיהפכו לשירים היא אחד האתגרים המהותיים לכתיבה של מחזמר). והצורך להיכנס לנעליו של בחור אכול רגשי אשם, שמתכחש לאהבתו, שמתרץ את הנטישה שלו, הייתה אתגר אדיר. במשך ימים ישבתי בבית והתבכיינתי לעצמי, על סף דמעות. זה שילוב של להיות בפנים בשביל הרגש ובחוץ בשביל הצורה והאסתטיקה. בסוף, יצא שיר מורכב ומצחיק – שעד היום עושה לי עצוב בלב.

3. אמונות תפלות שונות ומשונות – אין לי פרקטיקות של אמונות תפלות, בכתיבה או בהופעה. אבל יש לי איזו אמונה, שאני מקווה שהיא לא תפלה – אני מאמין שתיאטרון הוא תרופה לעולם חולה. שינוי מתמיד, ביקורת, עולם קרניבלסקי הפוך והעמדת פנים הם המפתח לבריאות, שפיות ומוסריות.

4. ההשראה שלי – רבות מספור. בעולם המחזות זמר – אני חושב שאני מאוד מושפע משני ההפכים – סטיבן זונדהיים ואלן מנקן. אני גם מאוד מושפע מהעוצמה של המחזות הבועטים של קאנדר ואב. אבל כיוצר תיאטרון בכלל, אני מושפע בין היתר מהתיאטרון של מישל דה גלדרודה, מולייר וחנוך לוין.

5. ישן\ה כפיות בלילה עם – אני בדרך כלל ער וכותב בלילה.

6. הדבר שהכי מרגיז אותי בתאטרון הישראלי – חוסר רוטציה ושמרנות. השמרנות היא בעיקרה עניין תקציבי, הרוטציה, לא בהכרח.

7. ידעתי שאני רוצה להיות בתאטרון כש – השתתפתי כילד בהפקה של "פיטר פן" שביימה דידה לבנדובסקי ז"ל היקרה, במרכז העירוני לתיאטרון בהרצליה. זה היה מחזמר, וזה היה על ילד נצחי. ההפקה הזאת נגעה בלבם של כל המשתתפים בה, אנחנו עדיין חברים יקרים מאוד, ורבים מאתנו ממשיכים לעסוק בתיאטרון באופן מקצועי. לא יכולתי לבקש התחלה מתאימה יותר לחיי בתיאטרון מאשר "פיטר פן". לעשות תיאטרון זה להיות ילד נצחי.

8. אם לא הייתי כותב מחזות זמר, הייתי – אנימטור. מאז ילדותי אהבתי אנימציה, ובמיוחד את הסרטים המרהיבים של דיסני. מאז ומתמיד התעניינתי מאוד בשירים המחזמריים של הסרטים, אבל גם באנימציה, סגנונות האיור, הטכניקה והטכנולוגיה. אני עדיין מתרגש מאוד כשיוצא סרט חדש של דיסני או פיקסאר. כתיבת מחזות זמר היא בהרבה מובנים דומה ללהיות אנימטור שמנפיש דמות מאוירת, קריקטורית יותר או פחות. אחת מן השאיפות שלי היא לכתוב שירים לאנימציה.

9. הכי סקסי בעיני – חיוך, חכמה וכישרון.

10. דקה לפני שאני עולה אל הבמה אני – מתרגש. ועושה חימום.

גיליון 35

צאו לי מהוול – למה קבוצות בפייסבוק הופכות ללוח מודעות מקוון? – מאת: הילה ציגל

אימהות כתרגיל אקרובטי – על ההצגה "קמטים" – מאת: אירית ראב

מה הקשר? – מדור חדש במרתה יודעת

ניסוי ותהייה – על היצירה "הליכה למעשה" בפסטיבל ניסוי כלים – מאת: נבו פלזן

קידמת הבמה – והפעם: נדב ויזל! – מאת: הילה ציגל